וכל זה לדברי הסמ"ק אבל לדברי סמ"ג שמתירו אפי' בע"ש אם אינו אומר לו לקנות ולמכור בשבת אפי' אם קצץ לא מהני אם אמר לו לילך בשבת וע"ל סימן רמ"ז ג"כ אין חילוק בין ע"ש לד' וה':

ולא משמע כן לקמן ס"ס שכ"ה גם במרדכי סוף דברי ראבי"ה כתב וז"ל והיכא דאיכא למימר דילמא אתי לאחלופי בר"ה אסור אמירה לעכו"ם אפילו באיסור דרבנן ואפילו לדבר מצוה עכ"ל ודברים אלו סותרין לדבריו הראשונים דהתיר אמירה לעכו"ם בר"ה מאחר דאפשר ע"י ישראל וכן הקשה ב"י והניח הדבר בצ"ע ואפשר ליישב דברי ראבי"ה דה"ק דבמקום דאיכא למיחש משום הרואים דמתירין אמירה לשבות בר"ה ואתו גם להתיר שאר אמירה לעכו"ם אסור דבכה"ג אסור אפי' אמירה דרבנן אפילו במקום מצוה דחיישינן דילמא אתי לאחלופי בשאר אמירות כן נ"ל:

ואפשר דעל פי זה נהגו להקל בדבר ובסימן זה יתבאר דיש חולקים בדבר:

ובהג"א פ"ק דעכו"ם מותר לומר לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב אבל לא לעכו"ם עכ"ל:

וכתב בתשובת בר ששת סימן קט"ו כשם שאין לוין בשבת כך אין פורעין:

וכ"כ הר"ן:

ומ"כ בהגהת אלפסי מיהו נראה דאם היה בו פסקים ודינים ופירושי התורה דמותר לקרות בהן לכ"ע אפילו אם הובאו מע"ש:

ויש לדקדק מדבריהם דלא נאסר לקרות בשטרי הדיוטות אלא כשכתובים בלשון לעז אבל אם כתובים בלשון הקודש מותר לקרות בהן דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה אבל לא נראה כן ממה שאכתוב בסמוך לדעת מקצת רבוותא דאסרו לקרות בספרי חכמות חיצונות אע"ג דמסתמא הם כתובים בלשון הקודש מיהו נראה מאחר דאינו אלא איסור דרבנן די לסמוך אדקדוק דברי התוס' לקרות בהן כשהן כתובים בלשון הקודש ולכן נוהגין ג"כ לקרות בספרי החכמות בשבת ואפשר דאף הר"ן והרמב"ם והמ"מ לא אסרו אלא בימים הראשונים שהיו כותבין כל הפירושים והחכמות בלשונות אחרות כמו שידוע מספרי הרמב"ם שהוצרכו להעתיק אח"כ אבל בלשון הקודש נראה דשרי ואע"ג דכתב הסמ"ג והביאו המרדכי ר"פ הזורק דגט בזמן הזה מותר לטלטלו שאדם יכול ללמוד ממנו כמה הלכות גט וכמ"ש בא"ע סימן קל"ו ע"ש דמשמע הא בלא"ה אסור י"ל נמי דשאני גט דנכתב בכל לשון כמו שיתבאר בא"ע סי' קכ"ו ולהכי נקט דיכול ללמוד ממנו הלכות גט אבל בלא"ה אסור אבל בלשון הקודש הכל שרי כדיוק התו' דנקטו דוקא לשון לעז כן נ"ל:

וכתב א"ז ומותר ללמוד בשבת אף בדברים שאינו רגיל בהן וא"א שצער הוא לו: