וע"ל סימן נ"ד דאין להפסיק עם הטלית בברכות ראשונות שלפני ק"ש וכ"כ מוהר"ר אברהם מפראג בהגהותיו:

ונ"ל דה"ה בברכו לא יאמר רק ברוך ה' המבורך לעולם ועד ולא יאמר שום דבר שנוהגים לומר בשעה שהחזן אומר ברכו וע"ל בסימן זה אם יכול להפסיק בהנחת טלית ותפילין בין הפרקים כתב הרשב"א בתשובה סימן תתמ"ז מי שאומר תחנונים מפסיק לקדיש ולקדושה דלא עדיפא תחנונים מק"ש וברכותיה:

ונ"ל דמ"מ קי"ל כדברי הסמ"ק להפסיק באמנים אלו כמ"ש סימן ק"ט דדין אמנים אלו הוא כדין קדושה וכדין מודים:

ונ"ל מאחר שהמנהג שלנו שעונין אמן אחר הש"צ כשמסיים גאל ישראל א"כ אין אנו חוששין להפסיק בזה א"כ גם יחיד יאמר אמן אחר ברכת עצמו כמו בישתבח וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"א:

ותמיהני על פסק זה דהמעיין בדברי התו' והגהות ימצא דאף הר"ם מקוצי לא אמרו אלא דרך דחייה בעלמא אבל לא לענין הלכתא ואיך נניח דברי הפוסקים שכתבו בהדיא לברך אתפילין ונתפוס דחיית הר"ם. ועוד דאף אם נודה שר"מ מקוצי חולק ודעתו שלא לברך אתפילין למה לא נפסוק כדברי הגהות מיימונית והמרדכי והתוספות ודברי רבינו הטור שכתבו לברך אתפילין. ואף הרא"ש והר"י והרשב"א כתבו סתמא ולמה נדחוק לומר דמיירי בלא ברכה ודוקא אחר גאל ישראל כמו שדחק ב"י ולכן אין נ"ל דבריו בזה אלא יניח תפילין ויברך עליהם אבל הטלית יניח בלא ברכה ודוקא קודם שיגיע לגאל ישראל אבל לאחר שאמר גאל ישראל אין לו להפסיק בברכת התפילין שהרי כתבו התוספות והמרדכי ריש היה קורא דאין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה וכ"כ בת"ה סי' י"ב וכ"כ מהרי"ק שורש מ"ב בשם ר"ת ופסק ב"י דיש לנהוג הלכה למעשה דלא כרוקח שכתב להפסיק וכתבו התוספות בשם ר"ת דהיה ממתין בשירה חדשה כדי לענות קדיש וברכו ולא היה רוצה לסיים עכ"ל:

ר"ל שברכת אמת ויציב יאמר כשירצה להתפלל כדי לסמוך גאולה לתפלה: