(ה) ביקורו של יתרו ומינוים של שופטים (יח, א־כז)

השבט הקיני, אליו השתייך יתרו, אמנם התגורר מאוחר יותר בין העמלקי (שמואל א' טו, ו), אך לא היה דומה כלל ועיקר לעם זה של שודדים וכופרים. בעוד שעמלק התנפל על ישראל - כשכוונתו לאייב אותו ית' - כדי להשמידם, בא יתרו כדי ליתן שבח לאלוהי ישראל וכדי להביא בעצתו החכמה תועלת לעמו. הוא בא למחנה ישראל שבהר ה' יחד עם בתו, היא אשת משה, ושני בניהם (הפסוקים א־ה). משהודיע למשה על בואו, יצא הלה לקראת חותנו ושניהם בירכו זה את זה לשלום. משה סיפר ליתרו את הנפלאות שעשה ה' עם ישראל, ויתרו שמח עליהן, נתן שבח לאל והכיר בו כאל עליון (הפסוקים ו־יא). אחרי כן הקריב זבחים לה', ואהרן וכל זקני העם השתתפו בסעודתם (פסוק יב). כאשר משה ישב, למחרת היום, מבוקר עד ערב כדי לשפוט את העם שעמד סביבו, שאל יתרו על פשר מעשה זה, ומשהסבירו לו משה, הביע את דעתו שמלאכת שפיטה שכזו אי־אפשר לה להיעשות על ידי אדם אחד, ועל כן יעץ למשה להעמיד מתוך העם אנשים אנשי חיל אשר יעסקו בשיפוט בנושאים השונים, ואלו הוא - משה - ישפוט רק במקרים הקשים באמת (הפסוקים יג־כג). ואכן עשה משה כעצת חותנו, וזה חזר אל מולדתו (הפסוקים כד־כה).

במכילתא ע"א וגם בתלמודים (זבחים קטז ע"א, ירושלמי מגילה פרק א, הל' יג) מובאות שתי דעות באשד למועד בוא יתרו אל ישראל במדבר. לפי דעה אחת היה זה קודם מתן תורה בסיני, ולפי האחרת היה זה אחרי נתינתה. ראב"ע⁵⁷ מכריע כדעה השניה ומבאר, שהתורה הקדימה תיאור ביקורו של יתרו לכאן, כדי להזהיר את ישראל שלא להילחם בקיני שגרו עם עמלק, משום שאביהם, הוא יתרו, היטיב עם ישראל. והשוה שמואל א' טו, ו. ראיותיו של ראב"ע הן מן הפסוקים יב ו־טז, מפסוק ה - "הר האלהים" - ולבסוף מדברים א, ו ואילך. גם רשב"ם⁵⁸ מכריע כדעה זו ומסביר את הקדמתה של פרשה זו ברצון "שלא להפסיק פרשות של מצוות". לפי רש"י⁵⁹ ניתנה עצת יתרו - גם לפי הדעה שיתרו בא לפני מתן תורה - רק אחרי מתן תורה, "מוצאי יום הכיפורים היה". רמב"ן מקשה על הדעה שיתרו בא רק אחרי מתן תורה, כיצד זה שמשה לא סיפר לו על אירוע מופלא זה (ולכאורה גם קשה שמשה השאיר את אשתו ואת שני בניו אצל חותנו בשעת מתן תורה), והוא מכריע, שיתרו אמנם קודם מתן תורה בא, והוא גם מפרש את כל הפסוקים על־פי דעה זו, אלא שאין הוא פותר את הקשיים העולים על פיה בדברים א, י ואילך. אפשר אפוא להסכים עם דבריו, אך יש להסביר את הפסוקים כד־כו העוסקים במימוש עצתו של יתרו ופסוק כז המתאר את שובו אל ארצו כ"מוקדמים", משום שדברים אלה התרחשו למעשה רק אחרי מתן תורה, וכפי שמשתמע מדברים י, ו. ואכן, בזמן הקצר שבין מלחמת עמלק ומתן תורה (היו אלה רק ימים אחדים; השוה טז, א,כז; יז, ט; יח, יג) לא היה אפשר לממש את עצת יתרו; וראה גם מלבי"ם⁶⁰.

footnotes: ⁵⁷ לפסוק א (המ'). ⁵⁸ לפסוק יג. ⁵⁹ פסוק יג ד"ה ממחרת (המ'). ⁶⁰ לפסוק כד (המ').

יתרו, השוה דברינו למעלה ב, יח.

את כל־אשר עשה, כל הנפלאות שעשה ה' למשה ולישראל.

כי־הוציא ה', ובמיוחד שגאל ה' את ישראל מעבדות מצרים, וכדברי רש"י על־פי המכילתא. "זו גדולה על כולם". ומכיוון שזה היה הנס הגדול ביותר, הוא מוזכר בנפרד ועל כן בא כאן השם ה', משום שעל ידי נס זה, הגדול ביותר, נתפרסם שמו של ה' בעולם כולו; והשוה למעלה ז, ה; ט, טז⁶¹.

footnotes: ⁶¹ במובן שהמבקרים, אשר אינם יודעים לבאר את השינוי מן השם אלוהים לשם ה' אלא על ידי שיוך למקורות שונים, חייבים לעשות כן גם כאן, דהיינו לייחס את הרישא למקור B בעוד שהם מייחסים את הסיפא למקור C. אך קשה להבין, מה ביקש "העורך" להשיג בהוסיפו דווקא שם ממקור אחר. לנו מוכיח גם פסוק זה, כמו רבים אחרים, שאותו המקור משתמש בשני השמות הקדושים, וכי השינוי משם אחד לחברו אינו אבן־בוחן להפרדה למקורות שונים.

את־צפרה. לפי המסופר למעלה (ד, כ) לקח משה את אשתו ואת שני בניו עמו למצרים. אך כבר רמב"ן העיר שם, שאחרי שנמול אליעזר, במלון, החזיר משה את אשתו ואת שני בניו למדין, לבית חותנו. אולם יותר נראה לנו שמשה אמנם לקחם למצרים, והחזירם משם רק מאוחר יותר, אחרי הכישלון הראשון של שליחותו, מפני חשש לחייהם.

אחר שלוחיה. ייתכן שאז התיר את קשר הנישואין על ידי גט־כריתות גם מן הבחינה הפורמלית, כמובע? באחת הדעות שבמכילתא למלים "אחר שלוחיה"⁶². הן היה לפי מסורת חכמינו ז"ל מנהג, גם בתקופה מאוחרת יותר, להתיר את קשר הנישואין של היוצא למלחמה, כדי שאשתו לא תהא עגונה, כאשר לא תקבל ידיעות ברורות על אודות גורל בעלה ⁶³. ייתכן גם ייתכן שזמן ניכר עבר בין שליחותו הראשונה של משה⁶⁴ לשליחותו השניה⁶⁵, הוא הזמן שבו היו נישואי משה הרמוזים בס' במדבר יב, א). אך מכיוון שכל הענין הזה אינו שייך לדברים שנמסרו לנו כדי ללמוד מהם, אין התורה מוסרת אותו כאן בפרוטרוט ורק רומזת להם. אם נבין את הביטוי "שלוחיה" במשמע של התרה פורמלית של קשר הנישואין, אם על ידי גט־כריתות ואם בכל צורה אחרת שהיתה נהוגה אז, כי אז פירושו של "אשת משה אחר שלוחיה" הוא - אשתו לשעבר של משה, והיא נקראת עדיין "אשת־משה" משום שהגירושין היו פורמליים בלבד, תוך ההנחה השקטה שהאשה תחזור אליו, אם וכאשר יסיים את שליחותו בהצלחה⁶⁶. ראב"ע ורמב"ן מפרשים "אחר שלוחיה" - אחר ששלחה לו למשה מתנות, וכמו "ויתנה שילוחים לבתו" (מלכים א' ט, טז).

footnotes: ⁶² רבי יהושע (המ'). ⁶³ שבת נו ע"א (המ'). ⁶⁴ ד, יט (המ'). ⁶⁵ ו, י־יג (המ'). ⁶⁶ לדעת המבקרים המלים "אחר שלוחיה" הן תוספת "העורך" אשר מבקש ליישב בדרך זו את הסתירה בין פסוקנו לבין האמור למעלה ד, כ. ברם, לא רק שבמקרה זה היה "העורך" מיטיב לעשות, אלו העיר למעלה הערה כלשהי ביחס להחזרתם של האשה והבנים, אלא שגם בפסוקנו היה - אחר אזכור שני הבנים - מתאים יותר לומר "אחר שילוחיהם". ואמנם הביטוי "שילוחים" אין משמעו פשוט החזרה אלא דווקא גירושין. השוה מיכה א, יד, ולפיכך נכון להסב את הביטוי על אשת משה דווקא.

ואת שני בניה. למעלה (ב, כב) מוזכר רק בן אחד. השני נולד רק סמוך ליציאה למצרים ועל כן נמול בהיותו במלון (ד, כד ואילך).

בעזרי, כלומר היה לי לעזר; והשוה תהלים קמו, ה.

הר האלהים. לפי רמב"ן⁶⁷ נסע יתרו ממקומו שבמדין לרפידים, ובדרכו חנה בהר האלהים כדי להודיע משם על בואו למשה, שחנה ברפידים הקרובה; ראה יז, א־ו. לפי תרגום יונתן בן עוזיאל פירוש "הר האלהים" הוא - בקרבת ההר. ויש שרוצים לראות ב"הר האלהים" לא את סיני כי אם הר מקודש אחר שבקרבת רפידים, כגון הצור שבחורב המוזכר למעלה יז, ו, ואשר בו התגלה ה' ונתן להם מים-⁶⁸.

footnotes: ⁶⁷ לפסוק א (המ'). ⁶⁸ לא מצאתי מי שיאמר כן (המ').

ויאמר. לפי ראב"ע הרי זו לשון עבר רחוק - "וכבר אמר למשה" - שהרי כבר בפסוק הקודם מסופר על בואו של יתרון. וראה רמב"ן, שלדעתו שלח לו יתרו למשה כן באגרת כתובה.

ויצא משה וגו'. בהתייחסותו הנלבבת אל חותנו מפגין משה, שיחסו אליו לא נפגם בעקבות שילוחי אשתו.

וישתחו מוסב על משה המעניק מחוות כבוד לחותנו. תמוה הדבר, שבהמשך אין מזכירים עוד לא את האשה ולא את הבנים, וקרוב לוודאי שזה משום שכל תכליתו של תיאור זה הוא להראות את התייחסותו הידידותית של יתרו לישראל, וכי הביא בעצתו החכמה לידי ארגון נאות של השפיטה בישראל.

את כל־אשר עשה, דהיינו המכות וטביעת המצרים בים־סוף.

התלאה, קשיי המסע במדבר תוך רעב וצמא, והתנפלותו של עמלק.

על כל־הטובה, יתרו אינו שמח על טביעתם של המצרים כי אם על הצלתם של בני ישראל, ובאורח כללי - "על כל הטובה", ובמיוחד על "אשר הצילו" וגו'. והשוה דברינו לפסוק א.

הציל אתכם וגו', כאן הכוונה למנהיגי העם שחייהם היו נתונים בסכנה מיוחדת.

אשר הציל את־העם שהיה משועבד תחת יד־מצרים ושיחרר אותם ממנה.

מכל־האלהים. אונקלוס מתרגם "ולית אלה בר מיניה", כדי למנוע את המחשבה, שיש כוח כלשהו אצל אלהים אחרים, וראה דברינו לעיל טו, יא.

כי בדבר אשר זדו עליהם. הרי זה פסוק קשה. לא קל לקבל, שהכוונה היא לומר, שבדבר שבו הם (המצרים) זדו, בו בא (הקב"ה) עליהם (על המצרים להענישם)⁶⁹, ומה גם שהכתוב בנחמיה ט, י נוגד פירוש זה. נראה שצריך להשלים, יחד עם התרגומים, מעין... בו הענישם.

footnotes: ⁶⁹ "בקדירה שבישלו - בה נתבשלו" - סוטה יא ע"א, תרגום אונקלוס ובעקבותיהם רש"י (המ').

עולה וזבחים לאלהים. רמב"ן⁷⁰ תמיה על השימוש בשם "אלהים" ביחס לקרבנות - "וככה לא יימצא בכל הקרבנות שבתורת כהנים" וכו', והוא משיב שיתרו עדיין לא הכיר את שם ה'. ברם, פירוש זה קשה להולמו אפילו אם נקבל את דבריו של רמבמ"ן ב"ביאור" שלו - "אלא שכיוון הרב ז"ל (רמב"ן) למה שכתב בפרשת וארא בפסוק ושמי ה' לא נודעתי להם (ו, ג), שגם לאבות הקדושים לא נודעה מעלת השם הנכבד ההוא, כאשר נתפרסמה על ידי משה עבד ה'. ויתרו, אף שהתחיל להכיר את ה', עדיין לא התחזקה האמונה ההיא בלבו עד שיהיה ראוי לומר עליו שהקריב להשם הנכבד". שכן נאמר בפסוק י "ברוך ה' אשר הציל" וגו'. ועוד, הרי כבר נח ואברהם הקריבו קרבנות לשם ה'; השוה בראשית ח, כ; כב, יג ואילך. אלא שלכאורה צריך להבחין בין הקרבנות שנצטוו עליהם ישראל, ובין הזבחים שהקריבו לפני מתן תורה, ואשר בעצם לא היו אלא ארוחות קדושות שכלל לא הקריבו לו ית', אבל יש לראותן כאלו הן נעשות לכבודו או שנאכלות לכבוד ה'. על כן גם לא נאמר בזבחי יעקב אלא "לאלהי אביו יצחק"⁷¹. לפיכך מוסבת המלה "לאלהים" רק על זבחים שנאכלו לפניו ית'. היתה כאן מעין סעודת־ברית, כאשר יתרו, שאמנם כבר קשור היה אל משה בקשרי־משפחה וקשרי־ידידות, כורת ברית עם ישראל בשביל עצמו ובשביל זרעו אחריו, ואוכל סעודת־ברית זו עם אהרן וזקני ישראל, שהם נציגי העם, כסעודת־הברית שהיתה בין יעקב ולבן ואחיו⁷². ובזה גם מתפרש, מדוע אין משה מוזכר בהקשר זה, שאלה שאין המפרשים משיבים עליה במידה מספקת. יש מבארים⁷³, שכמארח שירת משה את אורחיו "ומשמש לפניהם", ויש מבארים⁷⁴, שאין צריך להזכירו, משום שהסעודה התקיימה באהלו של משה.

footnotes: ⁷⁰ לפסוק יג, בסופו (המ'). ⁷¹ בראשית מו, א (המ'). ⁷² שם לא, נד (המ'). ⁷³ רש"י ד"ה ויבא אהרן, וכאברהם אבינו בשעתו (בראשית יח, ח) (המ'). ⁷⁴ רשב"ם ע"א (המ').

ויהי ממחרת. כבר הזכרנו בתחילת הפרק את הדעה שבמכילתא, שיתרו בא אחרי מתן תורה, כלומר שפרשה זו בעצם התרחשה מאוחר יותר.

על־משה, במקום. לפני משה; והשוה בראשית יח, ב,ח.

אשר אתה עשה לעם. יתרו סבר, שנעשה לעם עוול בכך, שמשה שופט את כל העם לבדו, והכל חייבים אפוא להמתין עד שיכריע בדינם.

מדוע אתה יושב לבדך, ועל כן הוא שואל על פשרה של עובדה זו.

דומה שמשה פועל כאן לא רק כשופט, כי אם גם כנביא וגם כמורה.

כי יבא. מלת "כי" יכולה לבוא גם לפני דיבור ישיר; השוה בראשית כו, ט; למעלה ג, יב⁷⁵.

footnotes: ⁷⁵ וגם למעלה יז, טז, ראה שם (המ').

לדרש אלהים, זוהי הפעילות הנבואית, כאשר אנשים הנתונים במצוקה פונים אל ה' ואל נביאו; השוה בראשית כה, כב; שמואל א' ט, ט; מלכים ב' ח, ח⁷⁶.

footnotes: ⁷⁶ אך ראה אונקלוס "למתבע אולפן מן קדם ה'"; וראה להלן לפסוקים יט־כ (המ').

בא מוסב על "דבר" והוא יכול להיות לשון עבר או בינוני פועל. במקרה האחרון מתחיל הסיפא של הפסוק רק עם "ושפטתי". ואולם לפי רש"י שיעורו של הכתוב הוא - מי שיש לו דבר משפט, בא אלי וגו'.

והודעתי וגו', זוהי פעילותו ההוראתית של משה. אם התיאור שלפנינו מתאר תמונה שאחר מתן־תורה, הרי הכוונה להוראת התורה שניתנה מסיני, אבל גם לפני מתן־תורה היו חוק ומשפט שצריך היה להורותם; השוה בראשית יח, יט; שמות יב, א ואילך; טו, כה; טז, כג. וראה ראב"ע, שלפיו היו כאן שני סוגי פעילות בלבד.

נבל, כלומר לקמול, לשקוע.

כבד ממך, כבד משאתה יכול לשאת.

עשהו, בדרך כלל - עשותו⁷⁷.

footnotes: ⁷⁷ Ewald) 256c).

יתרו מייעץ לו למשה לעסוק הוא עצמו רק בפעילות הנבואית ובפעילות ההוראתית ולמסור את המשפט וענייני המינהל לידי אחרים, לידי אנשים מוכשרים אשר יביאו להכרעתו רק דברים קשים במיוחד.

ויהי אלהים עמך, לפי רש"י ורמב"ן. עמך בעצה זו, וכמפורט להלן פסוק כג.

היה אתה לעם מול האלהים, יפה מתרגם אונקלוס "תבע אולפן מן קדם ה"', דהיינו תהיה אתה זה העומד לפניו ית' ודורש הוראה ממנו, ובדומה גם תרגם למעלה בפסוק טו, כלומר עליו, על משה, לשרת את העם אשר בא "לדרוש ה"'. אך לא כן פירש ראב"ע, הרואה בכאן כבר את הפעילות המוזכרת בפסוק כב - "את הדבר הגדול" וגו', דהיינו שמשה יביא את מקרי המשפט הקשים לפני ה'⁷⁸.

footnotes: ⁷⁸ Knobel מבאר: היה אתה לעם מול האלהים - כלומר כלפי העם תהיה אתה במקומו של האל, כדי שיביאו את הדברים אליך כמו אל האל, דהיינו לא במישרין אלא באמצעות שופטי הדרג הנמוך. לפי זה כמו לפי פירושו של ראב"ע, היה צריך פסוק זה להיאמר אחרי פסוק כב, שכן כאן אין להבינו כראוי.

והבאת אתה, בא להסביר את הפסוק הקודם.

את־הדברים, אותם הדברים שצריכים להיות מושמים לפני ה', מפני שרק הוא יכול להשיב עליהם.

והזהרתה וגו'. גם בפעילות הוראתית זו על משה עצמו לעסוק, משום שחוקי ה' ותורותיו הם אשר צריכים להימסר לעם.

את־החוקים ואת־התורת. חכמינו ז"ל מוצאים במלים אלה רמז למצוות שונות; השוה מכילתא⁷⁹, תרגום יונתן בו עוזיאל⁸⁰, תלמוד בבלי⁸¹ ורש"ר הירש ע"א.

footnotes: ⁷⁹ הדרך' - זה תלמוד תורה, 'ואת המעשה אשר יעשון' - זה מעשה טוב, דברי רבי יהושע. רבי אליעזר המודעי אומר: 'והודעת להם' - בית חייהם; 'את הדרך' - זה ביקור חולים, 'ילכו - זה קבורת המתים, 'בה' - זו גמילות חסדים, 'ואת המעשה' - זו שורת הדין, 'אשר יעשון' - זה לפנם משורת הדין. ⁸⁰ "ותהודע להון ית צלותא דייצלון בבית כנישתהון וית אורחא דיבקרון למריעין ודיהכון למקבר מתיא ולמיגמול בה חיסדא וית עובדא דשורת דינא ודיעבדון מלגו לשורתא לרשיעין". ⁸¹ בבא מציעא ל ע"ב דתני רב יוסף " 'והודעת להם' - זה בית חייהם, 'את הדרך' - זו גמילות חסדים, 'ילכו' - זה ביקור חולים, 'בה' - זה קבורה, 'ואת המעשה' - זה הדין, 'אשר יעשון' - זו לפנים משורת הדין".

והזהרתה, לשון להאיר, ללמד.

את־החוקים ואת־התורת, כמו למעלה בפסוק טז, והשוה בראשית כו, ה.

את־הדרך, השוה בראשית יח, יט.

ילכו בה, יש להקדים־להשלים: אשר.

המעשה, השוה בראשית יח, יט.

תחזה. יונתן בן עוזיאל תרגם. ברור, והשוה בראשית כב, ח. לפי המתואר בדברים א, יג היה זה העם שבחר לו בשופטיו, אך מכיוון שלמשה היתה שמורה זכות האישור, כאמור שם פסוק טו, הרי שגם "ואתה תחזה" האמור כאן נכון הוא.

אנשי־חיל וגו'. בדברים א, יג מזכיר הכתוב תכונות אחרות, אך הן הולמות את האמורות כאן, וראה ראב"ע.

שרי אלפים וגו'. ראה להלן בסוף הפרק.

בכל־עת, שהרי זמנם בידיהם, והם פנויים מעיסוקים אחרים.

והקל, לפי רש"י הרי זה שם־הפועל, כמו למעלה ח, יא, אך גם אפשר להבין צורה זו כלשון ציווי.

וצוך אלהים, לפי השבעים. אלהים יחזק אותך⁸².

footnotes: ⁸² וכן גם Knobel, ברם, אין להוכיח משמע זה.

יבא בשלום, הם לא ישובו עוד אל אהליהם, כמו עתה, תוך מריבה, בלא שמשפטם הוכרע. או פירושו - הם יבואו בשלום לארץ־ישראל. וראה ראב"ע.

וישמע משה לקול, אין פירושו שמימש את עצת חותנו בו במקום, אבל רוצה לומר, ששמע את דבריו ולקח עצתו לתשומת־לב כדי לממשה בבוא העת. ואכן מימוש העצה התבצע רק בתחנה הבאה, שבה שהו ישראל זמן ניכר, השוה דברים א, ט ואילך.

אצל יונתן בן עוזיאל, במכילתא ובתלמוד הבבלי (סנהדרין יח ע"א) מחשבים את מספרם של השרים שנתמנו על שישים ריבוא יוצאי מצרים. שרי האלפים היו 600, שרי מאה - 6000, שרי החמישים - 12,000, ושרי העשרות - 60,000, כך שסך כל השרים הגיע לידי 78,600. והנה מעיר ראב"ע כשהוא מסתייע בפסוק מספר משלי⁸³ "בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ", שאין זה מסתבר שמשה ימנה שרים רבים כל כך. אמנם מצינו שרי אלפים ושרי מאות בצבא ישראל - במדבר לא, יד, מח; שמואל א' ח, יב, ואפילו שרי חמישים - שם; מלכים ב' א, ט ואילך ; ישעיה ג, ג - אך קשה להניח שהונהגה הירארכיה כזאת גם במערכת המשפט. ומה גם אם נניח, שהשופטים מן הדרג הנמוך היו נתונים למרותם של בעלי הדרג הגבוה מהם⁸⁴. על כן נראית לנו דעתו של הגר"א⁸⁵, שלפיה היו מוטלים על הדרגים השונים תפקידים שונים. שרי האלף היו הראשים והמנהיגים, שרי המאות - השופטים את העם, ושרי העשרות היו השוטרים שסייעו לבצע את גזרי־הדין. שרי החמישים היו מורי העם; ראה ישעיה ג, ג ומסכת חגיגה יד ע"א. ואכן, מכיוון שהפועל שפ"ט כולל, מלבד מעשה המשפט, גם עשייה מינהלית, אפשר לראות בשרים אלה לדרגותיהם השונות ממונים על הגופים השונים של מערכת המשפט, גם אם אין אנו יכולים כיום לקבוע את פרטיהם של הללו⁸⁶.

footnotes: ⁸³ כה, כ (המ'). ⁸⁴ על כן סובר Hengstenberg III 415 Beitraege, שבכל זה אין הכוונה אלא לחזור ולחזק את המבנה הארגוני־שבטי שהתרופף במצרים. לפיכך אין "אלף" כאן אלא דור מרובה נפשות, ומעין תארם של נשיאי י"ב השבטים "ראשי אלפי ישראל" (במדבר א, טז). והשוה גם במדבר י, ד; יהושע ככ, כא, ל; שמואל א' י, יט. כשם שהמספר אלף משמש לציונו של דור, כך מציינים המספרים מאה, חמישים, עשרה משפחות גדולות או קטנות יותר. ברם, אין לכל זה רמז בכתוב. ⁸⁵ לפי שעה לא מצאתי (המ'). ⁸⁶ והשוה עוד "מעשי ה'" ו"אדרת אליהו".

ישפוטו, כמו משלי יד, ג; רות ב, ח⁸⁷. ובאשר להטעמתה של צורה זו, ראה "מאור עיניים" לר"ו הידנהיים.

footnotes: ⁸⁷ 193a) Ewald).

לפי דעתנו, שהארגון מחדש של מערכת־השפיטה ומערכת המינהל הונהג רק בסיני⁸⁸, אפשר ששילוחו של יתרו זהה עם המסופר בבמדבר (י, כט־לב). אך השוה הערתנו למעלה ב, יח. לפי רמב"ן⁸⁹ חזר יתרו אל ישראל פעם נוספת, בשנה השניה ליציאת מצרים, ואז נענה בחיוב לבקשת משה להישאר עם ישראל, וכפי שגם משתמע מן הספרי⁹⁰. והשוה גם דברי רמב"ן בתחילת פרקנו, שם הוא מדבר על ישיבת הקיני בין העמלקי. עם זאת יש לזכור, שיש דעה ⁹¹, שאין חובב המוזכר בפרשת בהעלותך זהה עם יתרו חותן משה, אלא זה בנו של יתרו, כלומר גיסו של משה.

footnotes: ⁸⁸ ראה לפסוק כד (המ'). ⁸⁹ לפסוק א (המ'). ⁹⁰ י, לב (המ'). ⁹¹ ראב"ע במדבר י, כט (המ').