(ב) חיי משה עד למינויו (ב, א־כה)

בן שמונים שנה היה משה כאשר הטיל עליו הקב"ה את התפקיד הנעלה ביותר שהוטל אי־פעם על בן־תמותה. אילו חיים עשירים מלאי־תוכן ודאי כבר היו מאחוריו. כמה כוח וגבורה היה צריך להוכיח כעלם וכגבר זה האיש שבימי זקנה מובהקת מקבל על עצמו את השליחות הקשה, לגאול את עמו מידי רודן כל־יכול אחרי שיעבוד שנמשך דורות. ואף־על־פי כן אין הכתוב יודע לספר אלא מעט על תקופה זו שבחיי משה. - סמוך אחר הולדתו הוא ניצל בדרך מופלאה מן הסכנה המאיימת עליו; את חינוכו הוא מקבל בארמון המלך; משגדל, הוא בא לעזרת אחיו המשועבדים, בא אגב כך בסכנה גדולה ומציל עצמו על ידי בריחה לארץ זרה. גם שם הוא מופיע כמושיעם של נדכאים וכתוצאה מזה הוא קונה לו את בתו של כהן מדין לאשה, ועמו הוא נשאר ואת צאנו הוא רועה. כל זה מצטייר כתמונת חיים פשוטה ונעלה כאחת. תחילה הענוותנות שביציאה את ארמון המלך והירידה אל העבדים המעונים, לאחר מכן אומץ הלב הגברי שבעמידה לצידם של נדכאים מול הרודן, ולבסוף ההסתגרות בחיים הצנועים של רועה צאן בפינה חבויה ומרוחקת מכול. העובדה, שהוצא דווקא ממקום כזה כדי לעסוק במלאכה הגדולה של השגת חירות לישראל, עובדה זו מראה את כל־יכולתו ואת כל־ידיעתו של הבורא ית', אשר לא כמחשבות האדם מחשבותיו ולא כדרכי בן־תמותה דרכיו. נעלות הן מהבנתנו.

אלמלא נשתמרו לנו תולדותיה של גאולת מצרים על ידי משה רבנו בפרטיהן, ולא היה מגיע לידנו אלא הסיפור על קבלתו של משה לארמון המלך מה פשוט וטבעי היו מתארים לעצמם ההיסטוריונים למיניהם מאורע כביר זה. הן יאמינו שעמדה חשובה ביותר תפש משה בחצרו של פרעה, וכי השיג את שחרורם של בני ישראל הודות להשפעתו האישית הגדולה. אלא, במקום שבו סבור השכל האנושי, שהנה כבר הגיע לקצו של דבר, הרי אין שם לאמיתו של דבר אלא - לכל היותר - תחילת סיפורם הנעלה של מעשי ההשגחה האלוהית. "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי"³². המאורע ההיסטורי הגדול ביותר, בכוח הרוח האלוקית בלבד היה צריך להתרחש, רוח אשר נתגלתה לו לבן־התמותה במקום נידח עלי אדמות, ונתנה בו את העוז לצאת למאבק בממלכת פרעה האדירה - ולסיים מאבק זה בניצחון.

footnotes: ³² זכריה ד, ו (המ').

וילך. ביטוי זה בא בדרך כלל כפתיחה למעשים חשובים, מעשים בעלי משמעות רבה, ופירושו בערך - ניגש לעשות דבר מסוים³³.

footnotes: ³³ השוה רמב"ן וראיותיו מפסוקים רבים: בראשית לה, כב; לז, כז; ירמיה יח, יח; הושע א, ג (המ').

איש מבית לוי. לפי האמור להלן (י, ב) ובבמדבר (כו, נט) הרי שמו של האיש מבית לוי הוא עמרם, בן־בנו של לוי בן יעקב. האשה היא דודתו של זה, יוכבד בת לוי. וגם פשוטו של פסוקנו מראה שהאשה בת לוי בן יעקב היתה, אף כי יש מפרשים³⁴ 'את־בת־לוי' כאלו נאמר בת שבט לוי, כלומר לויה. הללו מגיעים לפירושם הדחוק משום קושי הנובע מחישוב השנים, ועל כך ראה להלן פרק ו. קושי אחר הוא בכך שלכאורה משתמע מן הפסוקים הבאים, כאלו משה הוא בנם בכורם של זוג לויים זה, בעוד שלפי כתובים אחרים³⁵ ברור הדבר, שמרים ואהרן גדולים ממנו בשנים³⁶. רבותינו ז"ל פותרים קושי זה בפרשם "ויקח" - עמרם "עשה לה מעשה ליקוחין" וכו'³⁷, אחרי שפרש ממנה קודם לכן מחמת גזירת פרעה. ועל דרך הפשט אפשר לפרש כרמב"ן³⁸ - "ולא הזכיר הכתוב לידת מרים ואהרן, כי לא היה בלידתם חידוש דבר". נוסיף עוד שאין פסוקנו בא ללמד אלא שגם האב וגם האם מבית לוי היו. ויש להבין את צורת שני הפעלים, "וילך" וגם "ויקח" כעבר רחוק³⁹ - איש מבית לוי נשא לאשה את בת לוי, ומנישואין אלה נולד משה.

footnotes: ³⁴ לא ראיתי מי יאמר כן במפורש, אך אולי שמע כן מדברי רמב"ן׃ "בעבור כי יצטרך לייחסם ולהזכיר שמם, מי אביהם ואבי־אביהם עד אל לוי, ועכשיו ירצה לקצר". אך ראה דברי ר"י אברבנאל הטוען שאי־אפשר לפרש כן משום האמור להלן ו, כ (המ'). ³⁵ להלן ו, כ; ז, ז; במדבר כו, נט; דברי הימים־א ה, כט; כג, יג (המ'). ³⁶ ואין זה עוזר כלל לשייך את הפסוקים השונים לשני מקורות שונים, שהרי גם כאן בפסוק ד מדובר באחות הגדולה ממשה. ואלו לומר, שמרים ואהרן הם בני עמרם מנישואין קודמים - מותר אולי למתאמים, אבל לא למבקרים. ³⁷ סוטה יב ע"א בבא בתרא קכ ע"א והשוה רש"י לפסוקנו (המ'). ³⁸ בפירושו לפסוקנו ועל דרך הפשט וכו' (המ'). ³⁹ Plusquamperfekt.

ותרא. אל־נכון מעיר רמב"ן שנימוק זה תמוה הוא, שהרי אם אוהבת את כל ילדיה, "יפים ושאינם יפים", ועל כן הוא סובר, "אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש, וחשבה כי יארע בו נס ויינצל".

כי טוב. רשב"ם מפרש, "...כי טוב ויפה הוא, כי גמרו סימניו - שערו וציפורניו...", שכן "לפי שמשה נולד לסוף ששה חודשים... לכן נסתכלו בו בשעת לידה, אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו, וראתה כי טוב הוא... וידעה שהוא בר קיימא"; וראה גם דברי ראב"ע לפסוק ו דלהלן⁴⁰.

footnotes: ⁴⁰ ד"ה והנה נער בכה (המ'),

הצפינו, הצד"י דגושה⁴¹.

footnotes: ⁴¹ ראה מנחת שי ע"א (המ').

גמא. אל נכון מבארים החוקרים החדשים - פפירוס⁴², מין צמח־סוף שהיה שכיח במצרים העתיקה, ואלו היום הוא נדיר ביותר. ממנו היו עושים כלים שונים ובין היתר גם סירות קלות ומהירות; השוה ישעיה יח, ב; איוב ט, כו.

footnotes: ⁴² וכן הוא אצל שד"ל ע"א (המ').

ותחמרה. נשוא ששני המושאים - חמר וזפת - חוזרים אליו. הה"א היא סיומת רפויה, שכמוה מצינו גם במקומות אחרים⁴³.

footnotes: ⁴³ על־פי סוטה יב ע"ב (המ').

בחמר. השוה פירושנו לבראשית יא, ג; יד, י.

ובזפת. בוודאי כדברי רש"י - זפת מבחוץ וטיט מבפנים.

ותתצב. במקום ותתיצב, כאשר היו"ד הדחויה זורקת את תנועתה אל ההברה הקודמת.

לדעה. במקום לדעת, כמו "מרדה"⁴⁴ במקום מרדת.

footnotes: ⁴⁴ בראשית מו, ג (המ').

אך מובן הוא שמאוחר יותר ביקשו לדעת שמה של בת־פרעה זו, ואכן גם נמצאו סופרים שטרחו לספק סקרנות זו והמציאו לה שמות באורח שרירותי. יוסף בן מתתיהו⁴⁵ ולפי ספר היובלות⁴⁶ היה שמה תרמותיס⁴⁷. אצל חכמינו ז"ל⁴⁸ היא נקראת בתיה, ולכאורה מקורם הוא בדברי הימים א' ד, יח⁴⁹.

footnotes: ⁴⁵ קדמוניות היהודים ב' ט, ה. ⁴⁶ שם, מז. ⁴⁷ גם הוצעו השמות פריה, מריס. ⁴⁸ שמות רבה פ"א, לא ועוד (המ') ⁴⁹ לפי Geschichte s.563) Brugsch) מזכירות כתובות מצריות עתיקות כמה שמות של בנות רעמסס השני (הוא פרעה, בו מדובר בכאן): בינת אנתא (דומה לבתיה), מרי (מזכיר את מריס, ראה הערה 17). ואמנם ייתכן, כי בינת אנתא ( - בת האלילה אמיתית) שונה לאחר מכן לבתיה.

על־היאר. חוזר אל "ותרד", כדברי רש"י - "סרס המקרא ופרשהו, ותרד בת פרעה על היאר לרחוץ בו". מאוחר יותר מצאו פגם בכך שבת פרעה תלך לרחוץ ביאור, ועל כן מספר יוסף בן מתתיהו⁵⁰, שרק טיילה על שפתו, וגם לפי תרגום יונתן בן עוזיאל לא היתה זו רחיצה רגילה, כי אם רחיצה למצוא מרפא⁵¹. ברם, לנו נראה, שאין כאן כל קושי. מסתבר שירידה זו אל היאור לרחוץ בו קשורה לתפישה המצרית בדבד קדושתו של הנילוס, קדושה שבגינה נהג גם פרעה לצאת אל היאור ⁵².

footnotes: ⁵⁰ קדמוניות היהודים ב' ט, מז. ⁵¹ והשוה גם סוטה יב ע"ב ושמות רבה פרשה א, כז (המ'). ⁵² להלן ז טו; ח, טז (המ').

ונערתיה.⁵³ אמתה. לפי התרגומים מתפרשת מלה זו כאלו המי"ם דגושה, כלומר הושיטה את ידה, וכן הוא בגמרא⁵⁴.

footnotes: ⁵³ תמונה המתארת כביכול רחיצה מעין זו נמצאת אצל Wilkinson p.389. ⁵⁴ דעה אחת במסכת סוטה יב ע"ב (המ').

ותראהו את. כמו להלן לה, ה.

נער. השוה פירושו של רמב"ן המוכיח "כי הילד מיום היוולדו נקרא נער"⁵⁵.

footnotes: ⁵⁵ ד"ה והנה נער בוכה, והוכחתו משופטים יג, ח; שמואל א' א, כד; שמואל ב' יב, טז. אך השוה ראב"ע ד"ה לרחץ (המ'). והשוה גם Magazin fuer die Wissenschaft des Judentums 1877 s. 157.

מילדי העברים זה. לפי רמב"ן הבינה כן, כי "נתנה אל לבה המעשה כאשר היה... ואיש מצרי למה יעשה כן". כלומר, בעצם הימצאותו של הנער בתיבה בקנה־סוף הסיקה שמילדי העברים זה. ואלו לדעת ראב"ע⁵⁶ "ותראהו מהול"⁵⁷, ובזה הכירה שמילדי העברים הוא⁵⁸. ובאשר למקום התרחשותו של אירוע זה, מסתבר שהיה זה ליד טאניס הבירה (צוען), מקום שבו מימי זרוע הנילוס זורמים לאטם⁵⁹.

footnotes: ⁵⁶ ד"ה והנה נער (המ'). ⁵⁷ והוא כדעת ר' יוסי בר חנינא במס' סוטה (יב ע"א) וכן הוא בשמות רבה פרשה א, כט (המ'). ⁵⁸ ברם, לפי חקירותיהם של החדשים היו גם המצרים נמולים. Aegyptem und bie השוה Ebers, Bibel Hoses .s 278 ⁵⁹ שם, . 77 S ואילך.

עניין רב לה לאחות להביא לידי החזרת הילד אל חיק אמו, כשהוא נתון בחסותה של בת־המלך, ועל כן היא מעמידה פנים של אדם זר שנקלע למקום ומציע שירותו לבת־מלך.

מן העברית. ודאי שמינקת עברית תהא רצויה לבת־המלך, כי לא יהא זה יאה למצריה להיות מיניקתו של נער עברי. גם יש מקום לחשוש שמינקת מצרית תצר לילד, מתוך שנאת זרים.

העלמה. כמו בראשית כד, מג.

היליכי. כמו 'והינקהו', רק כאן, ואלו במקומות אחרים "הוליכי", בו"ו במקום היו"ד. הפועל "הלך" בבניין הפעיל במובן להסיר, לקחת מן, כגון זכריה ה, י. רב סעדיה גאון מפרש כאלו נאמרו שתי מלים. הי ליכי, כלומר הנה לך; השוה ראב"ע⁶⁰. אך לפי פירושו זה אין כאן מקום למלת "את".

footnotes: ⁶⁰ לפסוקנו ד"ה ותאמר (המ').

ותניקהו. במקום ותיניקהו, כמו אצל פעלי־ע"ו, והשוה ראב"ע⁶¹..

footnotes: ⁶¹ שם, ד"ה ותניקהו (המ').

ויגדל. כלומר ויגמל; השוה בראשית כא, ח.

לבן. במקום בן, השוה להלן ד, טז ותקרא. רק עתה, משהיא מאמצת אותו, נותנת לה בת־המלך למשה שם. אך איך זה שבת־מלך־מצרים קוראת לילד בשם עברי, שהרי מדברי הכתוב משמע, שהשם נגזר מן השורש העברי מש"ה (לכאורה קיצור של 'ממושה') אלמלא ידענו תשובה אחרת לשאלה זו, יכולנו לומר - וזאת מבלי להתנגש במדע החדיש - שאכן מצרית זו נתנה לבנה המאומץ שם עברי. סמך לדברים אלה נמצא במימצאים האחרונים - כתבות על גבי אנדרטות מצריות מן הזמן הנדון⁶², בהן מצויים כל כך הרבה שמות שמיים, עד שכלל לא יהיה מקום לתמוה על כך, שבת־המלך תתן שם עברי דווקא לילד עברי. ברם, יש תשובה נוספת לקושי זה. כבר יוסף בן מתתיהו⁶³ כתב, כי 'מואי' במצרית פירושו מים, ואלו 'אסיס' פירושו ניצל מן המים. ואכן גם בשפה הקופטית mou פירושו מים, ואלו udsche - ניצל. זה שניצל מן המים נקרא אפוא במצרית בערך moudsche. הכתוב המספר לנו על מתן השם בעברית, בוחר משום כך בפועל מש"ה שצלילו כמו משח ואשר משקף את הוראתו של השם המצרי. וגם לפי פילון פירושו של השם - להוציא מן המים⁶⁴; וראה ראב"ע לפסוקנו.

footnotes: ⁶² לפי Brugsch,Geschichte,P. 280 אהבו המצרים, ולא רק בימי ההיקסוס אלא גם תחת שלטונן של שושלות המלוכה שאחריהם' לכנות בניהם בשמות שמיים טהורים. ⁶³ קדמוניות היהודים ב' ט, ה. ⁶⁴ ברם, חוקרי המקרא וחוקרי מצרים החדשים רוצים לדעת את הדברים טוב מן הכתוב. לפיהם נגזר השם משה מן המלה מס או מסו, מלה שהוראתה היא בן, והיא מופיעה גם בשמות טוטמוסיס (בנו של טוט), רמסו ועוד. ואמנם אפשר למצוא בדוחק את סיבת השם משה בדברי הכתוב "ויהי לה לבן" ולהבין את הסיפא של הפסוק "כי מן המים משיתיהו" כהנמקה שבגינה ראתה עצמה בת־פרעה זכאית לראות במשה את בנה שלה. אך נראה, שכוונת הפסוק בסיפא זו היא להסביר את השם משה.

ויהי בימים ההם. מכיוון שיש הפרש־זמן ניכר בין המסופר קודם והמסופר מכאן ואילך, יש מקום לפתיחה זו.

ויגדל. פירושו כאן - היה גדול, היה לאיש, והוא בזמן עבר רחוק.

ויגדל משה. משפט־ביניים, וכוונת הפסוק לומר. ויהי בימים ההם - ומשה גדל בינתיים לאיש - והוא יצא וכו'. ובדומה לכך יש לפרש להלן (פסוק כג) "וימת מלך מצרים". לא נאמר כאן אפוא כלל ועיקר שמשה עשה מעשה זה מיד כשגדל, אלא ייתכן וייתכן שבשעת המעשה המסופר כבר היה בן ארבעים שנה⁶⁵, ואולי אפילו גדול מזה, ואלו בואו למדין ייתכן שהיה מאוחר עוד הרבה יותר, השוה רמב"ן לפסוק כג.

footnotes: ⁶⁵ כאחת הדעות המובאות בשמות רבה (פרשה א, לב), אך ראה גם תנחומא (פ' שמות, פרשה י) (המ').

ויצא אל־אחיו. אפשר שרק אז שמע, כי אותם העברים המשועבדים - אחיו הם, כלומר שהיתה זו יציאה מארמון המלך להתבונן בגורל אחיו המשועבדים.

וירא בסבלותם, וירא. 'וירא' הראשון הוא בחינת ראייה של התבוננות, כלומר הוא התבונן בעבודתם הקשה ובלחצם, ועקב התבוננות זו ריחם פי כמה כאשר ראה, שמתעללים במעונים אלה.

מאחיו. העובדה שהמעונה הוא מאחיו, מביאתו להגיב בזריזות, מיד.

וירא כי אין איש. יש להבין כפי שאמרו חכמינו ז"ל במדרש⁶⁶, "וירא כי אין איש שיקנא לקב"ה ויהרגנו", כי אלו היתה כוונת הכתוב לומר שהסתכל, שמא יראה מישהו את המעשה שהוא עומד לעשות, כי אז היה צריך לומר, וירא כי אין רואה, כמו להלן כב, ט. "כי אין איש" שבכאן דומה אפוא לאמור בישעיה מא, כח; נט, טז. יחד עם זאת אך טבעי הוא, שמשה נזהר להטמין את המצרי בחול כדי להסתיר את המעשה שעשה, כמסופר בסיפא.

footnotes: ⁶⁶ שמות רבה פרשה א, לג - דעת רבי יהודה שם (המ').

ויך את המצרי. יהיה זה אי־צדק, אם נדון במעשה זה מנקודת־מבטו של המשפט הרגיל, היבש, ונעורר את השאלה, אם אמנם רשאי היה משה להעניש את המצרי ולהכותו מוות על שום שעינה בן־ישראל. ובוודאי אין צריך לומר כרי"צ מעקלענבורג⁶⁷, על־פי המדרש⁶⁸, שמצרי זה ביקש לענות בן־ישראל זה עד מוות, ועל כן "אמר משה, ודאי זה חייב מיתה, כמו שנאמר⁶⁹ 'ומכה אדם יומת"'. כל כוונתו של משה כאן לא היתה אלא לעמוד לימין אחיו המעונה, וזאת לא יכול היה לעשות אלא על ידי המתת המצרי, שכן מניעה זמנית של מעשה עינוי רק היתה מגרה מצרי בלתי־אנושי זה לכפול את אכזריותו בעתיד. וכלום יש מקום לשאול את פי־המשפט, במקום שכל זכויות האדם נרמסות ברגל־גאווה?

footnotes: ⁶⁷ הכתב והקבלה לפסוקנו (המ'). ⁶⁸ שמות רבה פ"א, לג. (המ'). ⁶⁹ ויקרא כד, כא (המ').

נצים. במקום ננצים, השוה ראב"ע. הרי זה ריב שיש בו משום הכאה וחבלה.

רשע. זה שאינו צודק, כמו להלן כג, א; דברים כה, א.

לאיש שר. השוה ויקרא כא, ט; שופטים ו, ח.

אמר. הוראתו גם חושב, סובר; השוה שמואל א' כ, ד; מלכים א' ה, יט.

אכן. בא בקשר לקביעה חדשה ומפתיעה, השוה בראשית כח, טז.

נודע הדבר. והוא חשב שהמתת המצרי לא נודעה לאיש. והשוה גם הסברו של המדרש⁷⁰ המובא ברש"י.

footnotes: ⁷⁰ תנחומא פ' שמות, פרשה י (המ').

ויבקש. פרעה מבקש להרוג את משה משום שהעז לעמוד לימינם של המשועבדים.

מפני פרעה. נראה, שממלים אלה הסיקו חז"ל⁷¹, שמשה כבר הועמד לדין בפני פרעה, וכי כבר נדון וניצל אך בנס. ברם, לפי פשוטו של מקרא הכוונה לומר, שמשה לא הרגיש עוד בטוח בחייו בכל ארץ מצרים, בכל ממלכת פרעה, ועל כן ראה עצמו נאלץ לברוח למדין.

footnotes: ⁷¹ שמות רבה פרשה א, לא (המ').

בארץ־מדין. על מקומה של ארץ זו ניתן ללמוד מכמה כתובים. לפי ג, א דלהלן רעו עדרי המדינים גם בקירבת הר סיני, וארצם איננה רחוקה אפוא משם. וכאשר משה הולך ממדין למצרים, הוא פוגש בסיני את אחיו אהרן הבא לקראתו ממצרים (להלן ד, כז). לפיכך יש להניח כי מדין זו היא בחלקו הדרומי והמזרחי של חצי־האי סיני, ונראה שמדינים אלה היו ענף מן המדינים הערביים שישבו מזרחה מהם, מעבר למפרץ הים הערבי, בחצי־האי הערבי; השוה בראשית כה, ב.

וישב... וישב. "וישב" הראשון פירושו - הוא השתקע, והוא בא לספר באורח כללי שמשה בחר במדין למקום־מושבו, ואלו "וישב" השני פותח את סיפורם של פרטי המאורעות שאירעו לו - כאשר הלך למדין, התיישב תחילה ליד הבאר. כך כבר פירשו השבעים.

הבאר. כלומר, הבאר המיוחדת לאזור זה, שכן לכל אזור היתה באר משלו.

ולכהן. אונקלוס מתרגם 'רבא', ונראה שהכהן היה אצל שבטים אלה גם נשיא העם.

בנות. לפי סיפורים של נוסעים מסורה גם היום בהצי־האי סיני רעיית הצאן לנערות בלתי־נשואות. אך גם גברים רעו צאן, והנה באו הרועים ויגרשום. השוה בראשית כו, טו־כא.

ויושיען. העי"ן קמוצה במקום צרויה, כמו להלן כט, ל.

צאנם. עם סיומת לשון זכר, כמו ברישא "ויגרשום", וכמו למעלה א, כא.

אביהן של הבנות, והוא לאחר מכן חותנו של משה, נקרא כאן בשם רעואל, בעוד שלהלן (ד, יח) הוא נקרא יתר, ובמקומות אחרים (ג, א; ד, יח; יח, א ועוד) הוא מוזכר בשם יתרו. בספר במדבר (י, כט) נאמר "חבב בן־רעואל המדיני חותן משה", וגם בספר שופטים (ד, יא) מדובר ב"חובב חותן משה". אם נתעלם לפי שעה מן הפסוקים ג, א; ד, יח; יח, א ועוד, הרי שיש להניח אחד משני אלה - או שרעואל אכן היה חותנו של משה, והמלה "חתן" הבאה בשופטים ד, יא פירושה גיס, כלומר אחי־צפורה אשת משה⁷² או, והרי זה פירוש דחוק יותר, שחובב היה חותן משה, והמלה "אביהן" שבכאן פירושה 'סב', ולפי זה "בנותיו" פירושו - נכדותיו⁷³. ובאשר לסתירה בין השמות רעואל ויתר (שם שאינו שונה מאד מיתרו) יש לומר, שאכן שני שמות היו לו לכהן מדין, גם יתרו וגם רעואל. ואפשר שרעואל היה שם השבט או המשפחה, כפי שמצינו שבט אדומי בשם זה בספר בראשית (לו, ד, י), ובדומה לאמור בספר שופטים (א, טז) "קיני חותן משה", ושם בוודאי "קיני" הוא שם השבט⁷⁴.

footnotes: ⁷² השוה ראב"ע במדבר י, כט, ואבן ג'נאח. ⁷³ רשב"ם לפסוק יח וראב"ע לפסוק כ (המ'). - דברי Dillman, שלפיו היה תחילה כתוב גם כאן חובב בן רעואל, הם בלתי־נכונים לחלוטין, שאם כן היה, אי־אפשר לדעת על מי להסב את התיבה "אביהן", וגם קשה להבין, למה בכלל יוזכר "'בן רעואל" גם כאן וגם בבמדבר י, כט, אם לא שנתפרסם כחותנו של משה. ⁷⁴ השוה רמב"ן במדבר י, כט (המ') וראה דברי רמב"ן בביאורו, שם.

מהרתן בא. במקום מהרתן לבוא, השוה בראשית כז, כ.

איש מצרי. כי ודאי דיבר משה עמהן בשפת המצרים.

הצילנו וגו'. להציל מידי... פירושו גם להגן על מישהו מפני אלימותו של אחר; השוה בראשית לז, כא.

דלה דלה. השוה ראב"ע.

קראן. במקום קראנה, כמו בבראשית ד, כג.

ויאכל להם. פירוש להשתתף בארוחה, השוה בראשית לא, נד.

ויואל משה וגו'. כלומר, הסכים להיענות להזמנה להשתקע שם; השוה שופטים יז, יא. ראוי לתשומת־לב הוא פירושם של חכמינו ז"ל⁷⁵, "שנשבע לו, ואין 'ויואל' אלא לשון שבועה, שנאמר⁷⁶ ויואל שאול את העם' וגו"', וכן גם מתרגם סומכוס⁷⁷.

footnotes: ⁷⁵ דעת ר"י בשמות רבה פרשה א, מ; והשוה נדרים סה ע"א ורש"י (המ'). ⁷⁶ שמואל א' יד, כד (המ'). ⁷⁷ לא ידעתי, היכן (המ').

גרשם. הולדת אליעזר, הבן השני, אינה מוזכרת כאן. אפשר שנולד מאוחר יותר, אחר שנתגלה לו ה' למשה בסנה, והכתוב לא רצה להפסיק בסיפור מאורע בלתי־חשוב זה, ואלו כאן אין הכתוב מספר על הולדת גרשם אלא כדי להראות, שאף־על־פי שנשא לאשה את בת כהן מדין, לא התאזרח משה בארץ ההיא.

כי גר הייתי וגו'. מוסב אולי גם על הגירות שבמצרים, שכן עקב בריחתו משם חש משה, שרק גר הוא במצרים, אף כי בת־המלך אימצה אותו. אם נבין כך, יתבאר יפה השם 'גרשם', כלומר 'גר שם' (במצרים) וגם המלים "גר הייתי" שבלשון עבר, יקבלו משמעות מדויקת יותר⁷⁸. עוד יתבאר בזה, מדוע קרא משה לבן הראשון גרשם ורק לבן השני קרא אליעזר, זכר להצלתו מידי פרעה שבה סופר קודם. גזירת השם גרשם מן השורש גר"ש⁷⁹ תהיה בניגוד לפשוטו של מקרא. וגם השם גרשון (בן לוי)⁸⁰ בוודאי יש לו משמעות אחרת.

footnotes: ⁷⁸ אך ראה שמות רבה פרשה א, מ (המ'). ⁷⁹ כדבר הכתב והקבלה ע"א (המ'). ⁸⁰ בראשית מו, י ועוד (המ').

בימים הרבים ההם. שהרי שמונים שנה עברו מאז הולדת משה.

וימת וגו'. יירמז בזה שהמסופר מכאן ואילך התרחש תחת שלטונו של מלך אחר מזה שהוזכר למעלה (א, ח), וידיעה זו נחוצה להבנת המסופר מכאן ואילך. המלך הראשון דן את ישראל לשיעבוד רק משום פחדו מפי ריבויים הגדול והמהיר, ומן הסתם לא היה מתנגד ליציאתם השקטה מן הארץ. אך במשך הזמן הפכו בני ישראל לעבדים מועילים, והמלך שעלה עכשיו לשלטון, ואשר אינו יודע (או אינו רוצה לדעת) את מקורו של יחס זה אל בני ישראל, דוחה בתוקף את התביעה לשחרורם של עבדיו אלה. דברי פרעה כפי שהם מובאים בפרק ה יהיו בלתי־מובנים לנו בפי המלך הראשון.

ויאנחו. לא היתה זו אנחה כללית דווקא אחר מות המלך, השוה לפסוק יא למעלה. במשך כל שנות השיעבוד, גם קודם וגם לאחר המסופר כאן, נאנחו בני ישראל תחת עול השיעבוד, וכאן לא נאמר אלא שבאותה השעה אלהים שמע את קול אנחתם.

וירא... וידע. לפי ראב"ע "וירא" החמס שהיו המצרים עושים בגלוי, "וידע" - העשוי בסתר, ולפירוש זה סמוכין באמור להלן ג, ז. ברם, אם כן היה צריך פסוק זה להיות לפני "וישמע" וגו'. על כן נראים יותר דברי רמב"ן, "כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול⁸¹, ועתה שמע אלהים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם". עם ראייה וידיעה אלה קשורה ההחלטה האלוהית לעשות מעשה, בדומה למסופר בבראשית יח, כא. - התיאור הריתמי החגיגי, כיצד ה' מחליט לעשות לגאולת ישראל, משמש מבוא לקטע הנפלא הבא, הדן בהזמנתו של משה להיות נביא ה'⁸².

footnotes: ⁸¹ השוה דברים לא, יז ופירוש ראב"ע שם (המ'). ⁸² ושום קורא בר־דעת לא יוכל לראות פסוקים חגיגיים אלה כסיום לקטעים המעטים של פרקנו אשר אותם מייחסים אנשי ביקורת המקרא ל"מסורת היסוד".