Divrei David on Rashi, Deuteronomy
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אל הערים וגו', לכל צד לידע איזו היא קרובה. כתב הרא"ם לפיכך אם היה החלל מוטל סמוך לעיר שניכר לכל שהיא קרובה א"צ מדידה, ותפסו על הרא"ם בזה דבר"פ עגלה ערופה (מ"ה) אמרינן אפילו אם היה מונח בעליל לעיר היו מודדין שמצוה במדידה דוקא ופירש"י דפשוט שאין קרובה ממנה. ונראה כוונת רש"י דל"ת סביבות החלל היינו סביבות ממש מכל ד' רוחות וזה אין צורך כאן אלא לכל צד שידוע שיש שם עיירות לידע איזו היא קרובה אבל במקום שאין שם עיירות אותו צד א"צ מדידה:
אל נחל איתן קשה שלא נעבד. לאפוקי מפירוש הרמב"ם שפירש נחל שוטף כלומר דרדיפי מיא:
וערפו וכו', לעשות פירות. פירוש מצות, דא"ת בנים א"כ לא שייך זה בסריס:
ידינו לא שפכו כו', בלי מזונות. בפרק עגלה ערופה פירש"י על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטים וע"י כך נהרג, ועינינו לא ראו לא הנחנוהו לילך בלא חבורה שתלך עמו. ומצאתי ד"א ועינינו לא ראו מכאן למלוה חבירו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו:
כי תצא למלחמה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר ראיתי מקשה דבפרשת שופטים גבי כי תצא למלחמה וכו' וראית סוס ורכב כו' דגם שם מיירי במלחמת הרשות דמלחמת חובה א"ל אחריו והיה בקרבכם אל המלחמה ודברו השוטרים כו' וכל אותה הפרשה אלא במלחמת הרשות, ודחק עצמו לתרץ זה בשם רש"ל ואין דברים אלו מחוורים כלל דאיתא במשנה פרק משוח מלחמה במשנה על פסוקים ויספו השוטרים לדבר אל העם בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה א"ר יהודה במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה אפילו חתן כו' וכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות מלכים אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן בשעת מלחמה כו', וכתב הראב"ד אפשר זה לענין אל ירך לבבכם אבל לענין החוזרים מן מערכי מלחמה לא נאמר במלחמת מצוה, ומשו"ה לא כ' רש"י שם כלום:
שהרי נאמר לא תחיה כל נשמה. הקשה הרא"ם דלמא במלחמת חובה מדבר והאי ושבית שביו בשבי ששבה הוא משאר אומות כדמשמע מיתורא דשביו, ותירץ מה שתירץ ולי נראה דלק"מ דגבי וישב ממנו שבי בפרשת חקת הנה הפירוש כן ששבה עמלק מישראל שפחה וכתב הרמב"ן שבו אותה תחילה ואי הוה הפירוש כאן הכי לא הו"ל לומר שביו אלא שבי אלא ודאי דמיירי שישבו שבי ממנו עצמו. ראיתי בספר צדה לדרך דאמרינן בירושלמי דלא הותרה יפ"ת אלא לאחר כיבוש א"י וכ"כ בס' החינוך א"כ כ"ש שלא הותרה יפת תואר במלחמת מדין שהיא חמורה יותר דהא לא התיר שם להחיותם אלא דוקא שאינה ראויה להבעל, לכן נפלאתי על מ"ש התוספות פרק במה אשה גבי לכפר על הרהור הלב, וז"ל וא"ת והא אפילו יפת תואר הותרה להם וי"ל דעכ"פשייך בה איסור כו' עכ"ל, משמע דבמלחמת מדין הותרה להם יפת תואר. ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דבריהם וישא ברכה עכ"ל:
ואני חפץ בברכה ולתרץ קושיא החזקה בעיניו, דענין מאנס כותית יש בה שני טעמים, האחד מפני זנות, השני משום גזל שגוזל את גופה כמ"ש הרמב"ם, ונ"מ דאי מזנה ברצונה אין איסור בבן נח אלא דוקא בישראל משום זנות. ובזה ניחא החילוק של הירושלמי דאין היתר יפת תואר אלא לאחר כיבוש דודאי קשה מה טעם יש חילוק לזה דכיון דדברה תורה נגד יצה"ר לפני כיבוש נמי אלא נראה דהטעם משום גזל, ואמרינן בפרק הגוזל בתרא א"ר הונא מנין לגזל עכו"ם שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שהן מסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך, וזהו ממש החילוק שבין כיבוש לאחר כיבוש מש"ה גבי בנות מדין אין שם משום גזל דהא קרא התיר בהדיא מטעם כי צוררים הם לכם דצוה הכתוב ע"ז משא"כ בא"י קודם כיבוש כמו שאמרו בגמרא וא"כ כשביקשו ישראל כפרה על הרהור הלב מטעם זנות מקשים התוס' שפיר דהא אין כאן זנות דאפילו יפת תואר הותרה ולענין טעם זנות אין חילוק בין קודם כיבוש לאחריו כמו שזכרנו וגזל אין שם במדין (והנני מוכן לקבל ברכה בס"ד, ועיין מה שכתבתי בפרשת מטות מזה):
אין לומר ושבית שביו לכאורה משמע דמשביו מביא ראיה וזה אינו דגם מן ושבית לחוד מוכח כן דושבית הוא דוקא במלחמת הרשות דבחובה אין שביה כלל. ונראה דרש"י מביא כאן שביו דל"ת דקאמר על מה ששבה הכנעני מאומה אחרת כקושיית הרא"ם לפני זה ע"כ מביא שביו לרמוז על התירוץ שלי דא"כ שביו וי"ו יתירה כמו שזכרתי:
ולקחת לך לאשה, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. בפרק קמא דקידושין (דף כ"ב) אמרינן בברייתא והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה פירש"י לבוא עליה, וכתבו התוס' משמע מרש"י שאסור לבוא כל עיקר ואפילו ביאה, ראשונה עד לאחר כל המעשים ותימה מאי לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע אם אסור לבוא עליה במה נתפייס יצרו, ועוד הקשו קושיות עליו, ונראה לר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה אבל ביאה שנייה אסור עד אחר כל המעשים ואחר כך הביאו ירושלמי דפליגי אמוראי בזה. ולע"ד נראה דגם רש"י לא אסר ביאה ראשונה במלחמה דלא על חנם נקט התנא שלא ילחצנה ולא אמר שלא יבוא עליה במלחמה אלא דלא אסור אלא שלא יבוא עליה באונס אבל ברצון שמפייסה ומזמינה להיות לו לאשה מותר כי מן התורה אין איסור זנות בפנויה ואפילו בא"א של עכו"ם אע"פ שיש איסור כאן כמו שיתבאר אחר זה, וכן משמע דברי רש"י דכאן דקשה לו מאמר הכתוב ולקחת לך לאשה משמע שראוי לך לעשות כמו כן ולקחה לו לאשה ויבמה, ע"כ כתב דהך ולקחת פירושו שתקח אותה לאשה והיינו מצד יצה"ר, אני מתיר שתבוא עליה ברצון ותחזיקנה לך לאשה אחר כל המעשים אחר ביאה ראשונה, וזהו שסיים רש"י ישאנה באיסור ולא אמר יבא עליה באיסור אלא על הנישואין הקפיד הכתוב שלא ישא את אשה שאינה הגונה, וסיים עוד אבל אם נשאה ולא אמר בא עליה אלא דוקא על הנישואין קפיד והביאה ראשונה במלחמה מותרת. ובדרך זה מתרצים כל הקושיות שהקשו התוספות על רש"י עיין שם:
אשת, אפילו א"א. התוס' הקשו הא אין אישות למצריים ותירצו דמ"מ איסור יש מכח ודבק באשתו ולא באשת חבירו, וקשה דע"כ יש כאן לימוד שאנו לומדים אפי' א"א והיינו מדכתיב אשת ולא אשה ל"ל הך לימוד דפנויה פשיטא שמותר מן התורה, וע"כ צריכין אנו לומר דבא"א איירי שהוצרכה תורה ללמד דמותר בשביה ולפי מ"ש דעיקר הקפדה על הנישואין ניחא דאפילו בפנויה צריך ללמד דהתירה התורה מצד הדין ואתא לימוד דאשת דאפילו א"א מותר לנשאה. ויש להקשות, דכיון דיש איסור בא"א אפילו לכותי אלא דכאן מותר מכח יצה"ר התינח ביאה ראשונה ולמה יהא מותר בביאה שנייה דהא כבר נתבטל יצה"ר בביאה ראשונה, ונראה דכ"ז שיש עליה שם אשת הכותי יש איסור זולת טענת יצר הרע אבל בנושא אותה לו לאשה אין עליה עוד שם הזה דבעכו"ם שאין שייכות דקידושין בו נעשית אשתו ע"י הייחוד שמיחד לו אשה ומפרידה מן שאר אדם אבל כשניסת לאחר נעשה הפרד בין הדבקים ונתבטל אישות העכו"ם ממנו והלך איסור אשת איש ממנה. כנ"ל ובזה ניחא נמי שפירש"י תחילה ולקחת לך לאשה ואח"כ אשת, דכיון דמיירי, בקפידת נישואין מתורץ דאשת מורה על א"א והתורה צריכה להשמיענו זה כיון דאפילו בפנויה יש איסור זולת טענת יצר הרע כמו שזכרנו:
והיה אם לא חפצת בה, הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה. רבים אומרים מכח לשון והיה קדייק דמשמע שיהיה בודאי לעתיד, ואין זה אמת שהרי כתיב והיה אם שמוע והיה אם שלום תענך, אלא נראה דדייק לשון חפצת שהוא לשון עבר הול"ל אם לא תחפוץ בה כמו והיה אם שלום תענך אלא הכתוב מבשרך שבודאי יהיה זה וכאילו כבר נהיה ואין להקשות הא כבר ידענו מסמיכות הפרשיות שסופולשנאתה כמו שפירש"י בסמוך דאין כאן שום לימוד מיותר שיורה ע"ז, דכאן דצריך לגופו לומר מה יהיה באם ישנא אותה שלא ימכרנה כו אלא דאם היה אומר אם לא תחפוץ משמע שיש ספק בדבר ובאמת הוא ודאי, נמצא דמוכרח לכתוב לשון עבר שהוא ודאי וסמיכות הפרשיות צריך בשביל סמיכות פרשיות אחרות עוד:
פי שנים, כנגד שני אחים. פירוש בכ"מ תחשוב כאילו יש עוד בן אחד ונוטל הבכור חלקו וחלק אותו הבן אבל לא פי שנים כנגד כל הנכסים דהיינו שיקח שני חלקים ושאר הבנים יקחו חלק אחד:
ראיתי להזכיר כאן מה שקול, שבבן סורר כתיב איננו שומע בקולנו ודרשינן בפרק בן סורר (דף ע"א) ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאב בקול ובמראה אינו נעשה בן סורר שנאמר בקולנו ופירש"י חד קול משמע מדלא כתיב בקולותינו או בקולינו ביו"ד, וקשה ע"ז דהרי בפ' כי תבא נאמר ג"כ וישמע ה' את קולנו כמו כאן וכי שייך שם לומר כל ישראל היו שוים בקול מדלא כתיב ביו"ד. ונראה לתרץ דודאי אין זה קשה מצד עצמו דאמר קולינו ביו"ד דכיון דכוונה אחת הוא שייך לומר לשון יחיד אלא דכאן בסורר ומורה נאמר תחילה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו דקשה ל"ל ובקול היה לו, לומר בקול אביו ואמו, ואפשר לומר דאיכא למימר דבא למעט אם שוים בקול דאז אינו נעשה בן סורר ולא, הוה ניכר קול של כל אחד ואיכא למימר איפכא דקמ"ל דהך קול של אביו הוא נמי קול של אמו ומפסוק איננו שומע לקולנו שהוא לשון ויחיד ש"מ גם ובקול אמו מתפרש אותו תירוץ דיהיו שוים, נמצא דמכח לשון קולנו לחוד אין שום לימוד אלא משום גילוי מלתא על קרא דבקול אביו ובקול אמו היאך נפרשהו: