אל תשת ידך וגו', שתבטיחהו להיות לו עד חמס פירוש אפי' אם לא תעיד לו אלא תבטיחו להעיד לו:

וגר לא תלחץ כו', שסורו רע. כתב הרא"ם כמו צורו כלומר אלוהו, אלא שנקרא בסמ"ך לגנאי כמו בית גליא בית כריא עכ"ל, ובפ' בתרא דהוריות (דף י"ג) פירש"י סורו שר שלו דהיינו יצה"ר. ובסוף קדושין אית' כל שעסקו עם הנשים סורו רע פירש"י מנהגו רע קרבתו רע להשתדל עמו שיהא סר אליו ובא לביתו עכ"ל:

ונטשתה, מלזבל ומלקשקש. בברייתא דמכילתא אמרו כן תשמטנה מעבודה ונטשתה מלזבל ומלקשקש והקשה הרמב"ן כי לא הוזהרנו בתורה אלא על חרישה וזריעה אבל מקשקש ומזבל וכל שאר עבודות קרקע אינו אסור מן התורה וכך העלה בתחלת מ"ק דתולדות לא אסר רחמנא וכולהו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והרא"ם תירץ דרש"י נמי מדרבנן קאמר ומביא עוד, ברייתא בזה דיש איסור מכח שדך ואינם אלא אסמכתא. וצ"ל דקושיית הרמב"ן דהיה לו לרש"י לפרש בהדיא שאינם אלא דרך אסמכתא כדרכו של רש"י בהרבה מקומות שיש אסמכתא:

ויתרם תאכל חית השדה, להקיש מאכל אביון למאכל חיה כ"ה במכילתא. וא"ת אכתי למה לי האי היקש תיפוק ליה מדכתיב לך לעבדך ולאמתך ולבהמתך מה בהמה אוכלת מהראוי לה בשביעית בלא מעשר אף אדם כן. תירצו במכילתא דאי משם הו"א דנקיש בהמה לאדם דאינה אוכלת בלא מעשר קמ"ל היקשא דהכא דע"כ אי אפשר לומר אלא אדם לחיה ע"כ. ונראה דההכרח שהוא מהיקשא דהכא לומר דדוקא אדם לחיה ולא להיפך, דא"כ קשה למה הקישה תורה חיה לאדם אביון דוקא ולא לסתם אדם שהוא בודאי חייב משא"כ בהיקש דלך ולעבדך דיש מקום לטעות דקאי באמת על סתם אדם דהיינו לך:

וביום השביעי תשבת, אף בשנה השביעית לא תעקר שבת ממקומה. דאל"כ למה נאמרה פרשה זו והלא כבר נאמרה בפרשת הדברות וכך שנויה במכילתא והקשה הרא"ם דילמא הא דנאמרה פרשה זו מפני שני דברים שנתחדשו בה העבד והערל והגר תושב שיהו שובתים ביום השבת ושמא י"ל דפירוש למה נאמרה היינו למה נאמרה פה עכ"ל ואין זה קושיא דענין זה אנו אומרים היכא דא"א לומר דצריך לגופו אבל אם צריך לגופו כמו כאן טפי עדיף, וכיוצא בזה בענין לעבור עליו בשני לאוין שאין אומרים כן אלא היכא דאי אפשר בענין אחר, וכן לענין מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דהיינו היכא דא"א בענין אחר כדאמרינן בפ"ק דקדושין בסוגיא דתושב ושכיר:

והגר, זה גר תושב. דאילו גר צדק כבר נאמר וגרך אשר בשעריך:

שלש פעמים כו'. בזה מתרץ למה לי שנית ציווי זה שהרי נאמר קודם לזה שלש רגלים כו', אלא דזה מדבר אפילו בשביעית, מש"ה כתבו רש"י כאן ולא קודם דמייתורא נפקא ליה אלא דכדי שנדע על מה קאי הייתור, על כן כתב רש"י לפי שהענין מדבר בשביעית כו' נוקי זה היתור על דסמיך ליה:

כל זכורך, הזכרים שבך. כתב כן דל"ת זכורך היינו הזכרים הנטפלים לך ואין להם מציאות בפני עצמן רק נתייחסו אחריך דהיינו קטנים כמו בניך דהיינו גם הקטנים בכלל, וזה אינו דאין חיוב על האב להעלות את הקטנים שלו עמו לרגל דהיינו אפילו לא הגיעו לחינוך אלא ה"ק הזכרים שבך פירוש הציווי על הזכרים שבך ממילא מיירי בגדולים ששייך הציווי עליהם לא על האב. והרא"ם דחק עצמו בחנם בזה:

לא תזבח על חמץ, לא תשחט את הפסח כו'. כתב לא תשחט במקום תזבח והוסיף בי"ד בניסן כו'. ונראה דקשה לו דבקרא לא נזכר רק דם זבחי, ממילא קאי הציווי על הדם והייתי טועה לפרש דלא תזבח היינו לא תזבח דבפ' השוחט (דף כ"ז) ילפינן שחיטה מן הצואר בכל הבהמות מדכתיב וזבחת ממקום שזב חטיהו, ואם כן היה הציווי כאן שלא יזוב מדם השחיטה של פסח על החמץ היינו חמץ ממש שמונח לפנינו, ולפ"ז אין זמן קצוב על איסור זה אלא בשום פעם לא יהיה כן דהא לא ידענו גבול לזה, לזה כתב לא תשחט כלומר כאילו לא נכתב תזבח אלא שחיטה ואין הציווי על הדם אלא על הפסח והאי חמץ לא חמץ ממש אמר אלא דנתן גבול וזמן אימתי ישחט הפסח דהיינו כל זמן שמותר לך חמץ בי"ד בניסן אז לא תשחט הפסח ומלת חמץ היינו זמן היתר חמץ, וע"כ כתב עד שתבער החמץ. זה נ"ל נכון מאד בס"ד ולא כהרא"ם שכתב בענין אחר:

עד בקר, יכול אף על המערכה יפסל בלינה כו'. נראה כוונת רש"י היא בדרך זה דפסוק לא ילין מלמד על היתר ליקח מן הרצפה להקטיר כל הלילה דהיינו כל זמן שירצה בלילה כמ"ש רש"י אחר זה. וכאן כתב רש"י בקיצור חוץ למזבח דהיינו שדוקא לינה חוץ למזבח אוסרת להקטיר אח"כ אבל אם אין חוץ למזבח שיעור לינה מותר דהיינו שמתחיל להקטיר במיעוט בתרא דלילה כשר להקטיר אף אם יגמור ההקטר ביום שאחריו, וע"ז אמר יכול אף על המערכה יפסול בלינה פירוש מנא לך לפרש כן כמו שזכרתי דילמא קרא מיירי אף במערכה צריך שלא יהא נשאר מן החלב אחר הלינה דהיינו שלא נשרף כולו, ממילא נשמע שאסור להקטיר בלילה אלא בשיש שיעור שיהיה נקטר כולו בלילה ת"ל על מוקדה כל הלילה משמע בסוף הלילה, אפילו רגע אחד קודם בקר שוה לתחילת הלילה ומותר אפילו רגע אחד מן הלילה, א"כ בודאי יהיה נקטר ביום אלא ודאי דמיירי דוקא בחוץ למזבח כל הלילה אבל בחוץ למזבח בלילה חוץ ממקצתה מותר אפילו ברגע אחד. וא"ל א"כ ל"ל לא ילין תיפוק ליה מן על מוקדה כל הלילה, דהו"א אדרבה קרא דכל הלילה בא למפסל אפילו בקצת לילה וה"ק קרא על מוקדה שיעורו כל הלילה פירוש ולא יהיה ממנה חוץ למזבח אפילו מקצת מן הלילה קמ"ל לא ילין דדוקא לינה אוסרת אבל בפחות מלינה אין איסור כלל, וא"כ צ"ל דקרא דכל הלילה אתא לאורויי היתר כל משך הלילה להתחיל בהקטרה ועל הגמר אין קפידא רק שיתחיל בעוד לילה והרא"ם הביא ת"כ דמצריך באמת שיתחיל מן ביאת השמש והם מתאכלים כל הלילה. זהו למצוה בעלמא לכתחילה אבל דיעבד כשר אפילו ברגע אחד, ובזה ניחא מה שהקשה הרא"ם:

ראשית בכורי אדמתך, אף השביעית בכלל. כן הוא ברוב הספרים, והקשה הרא"ם ע"ז מן המכילתא. ובנ"א כתב שזה ודאי טעות סופר דהיאך יביא בכורים בשביעית דאין אתה קורא כאן אשר נתתה לי ובשביעית לא נתן לו אותה האדמה. והעיקר כמ"ש בקצת ספרים בזה הלשן, בכורי אדמתך אדם נכנס לתוך שדהו כו' והך אף השביעית נזכר כלל:

לא תבשל גדי כו', ללמדך שכ"מ שנאמר גדי סתם כו'. פירוש משום דאותן פסוקים שנכתב אחריו עזים הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ועיין בפר' ראה:

הנה אנכי שולח מלאך כאן נתבשרו כו' הקשה הרמב"ן הא נתבטל דבר זה כשאמר משה אם אין פניך הולכים וכו' ונתרצה לו הקב"ה, ותירץ דבימי יהושע חזר כמ"ש כי אני שר צבא ה' וגו':

כי תעבד וגו', בלשון אשר כמו אם תקריב. כתב הרא"ם וע"כ אם תקריב בלשון כאשר משמע שאין הבדל בין מלת אשר ובין מלת כאשר, ולא כן הוא כי יש מקומות שנופל בו לשון אשר ולא כאשר ויש להיפך כו'. ואיני רואה הבדל דודאי אין פירוש של אם באלו רק אשר אלא שכיון שיש שם דבר אחר אחר מלת אם דהיינו אם תקריב מנחת בכורים יהיה הדין כך, וכן אם כסף תלוה וע"כ מוסיף שם הכ"ף של כאשר להדביקו להדין הנזכר אחריו משא"כ הכא במלת כי שהוא במקום אשר שאין דבוק למה שאחריו אלא סיום למ"ש לפניו דהיינו פירוש על יחטיאו אותך לי במה יחטיאו, תירץ ע"ז אשר תעבוד כו' ולא שייך בזה כאשר: