מבשרם לא תאכלו כו' אמרת ק"ו כו'. הקשה הרא"ם והלא אין מזהירין מן הדין, ותירץ דהא דאין מזהירין מן הדין היינו היכא דליכא איסור דאורייתא בפירוש אבל בהמה טמאה דיש בה איסור דאורייתא בפירוש מכח לאו הבא מכלל עשה דכתיב אותה תאכלו ולא טמאה וכיון שכבר למדנו האיסור מזהירין מן הדין ולוקין עליה, וכ"כ בעל מגיד משנה בפרק ב' דמאכלות אסורות, ונ"ל שדבר זה הוא מבואר בפירוש בת"כ דאמרינן שם נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב שאר בהמה טמאה מק"ו נמצא מצות עשה שלהם מן הכתוב ומצות ל"ת מן הק"ו כו' הרי דאין כאן חיוב מצד הק"ו אלא אחר שיש איסור אכילתן מבואר תחילה בלאו הכי מן הכתוב דהיינו מכח הדיוק, אלא דקשה מה שכתב רש"י לפני זה והלא באזהרה היא אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה אמאי לא נימא דדיוק זה בא לכלול את שאין בו סימן טהרה כלל להיות בכלל עשה. וי"ל דהא אפי' אם בא ללמד ע"ז מ"מ הרי נכלל בזה כל שאר טמאות ואותן שנכתבים בפירוש באיסור עשה דהיינו גמל וארנבת יש בהם עשה ול"ת ממילא ה"ה השאר יש בהם ג"כ שניהם:

ושקץ יהיו כו' אם יש בהם בנותן, טעם. קשה מאי שנא איסור זה מכל איסורים שבתורה דקי"ל טעם כעיקר ואסורים באיסור נותן טעם בהיתר ולמה לנו לימוד כאן ונראה דמש"ה אמרו בת"כ כמה יהא בהם ויהא אסור משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל כו', רצו בזה דודאי אין להחמיר בכל איסורים פחות מנותן טעם והיינו ששים לדידן והך מילתא שזכר בת"כ הם אינם כשיעור ביטול ששים ואפ"ה קים להו לרבנן דנותן טעם, ע"כ פירשו דקמ"ל דאפ"ה מקרי בנ"ט:

ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן פירוש דכתיב שרץ אשר במים ואלו אינם במים אלא גדילים במשקין בכלי אפ"ה אסורים אם פירשו ממקום רביתייהו מכח האי קרא:

לא יאכלו, לחייב את המאכילן כו'. נראה דקשה לו על שאמר יאכלו בציר"י דמורה ע"ז שלא יהו נאכלין על, ידך, וע"ז מקשה דילמא הך אתא לאיסור הנאה וכדחזקיה בפרק כל שעה (דף כ"ב) דאמר מנין לחמץ שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ בציר"י לא יהא בו היתר אכילה, ע"ז תירץ דהרי כתיב סמוך קודם לזה מבשרם לא תאכלו דמשמע היתר הנאה דס"ל לחזקיה שם דוקא לא יאכלו בלשון נפעל אמרינן דאיסור הנאה אבל לא תאכלו בלשון פעל א"א למידרש הכי. ואע"ג דהך לא תאכלו כתיב גבי שרץ המים נראה לומר דדין אחד להם דהא כתיב ואת אלה תשקצו מן העוף משמע דדין אחד לשרץ המים ולעוף דלא בא הכתוב רק להזכיר פרטי עוף מי הם, אבל דינם כמו שנזכר לעיל מיניה גבי שרץ המים, ואם כן הוה כאילו נכתבו שניהם במקום אחד (כנלע"ד):

כל אשר בתוכו יטמאו כו' אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס ואין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס כו' האי אוכל דנקט רש"י הוא מלשון הכתוב מכל האוכל כו' דאתא לדרש זה, אבל ומשקה דנקט רש"י אין זה מלשון ומשקה שזכר הכתוב ומשקה., דאותו משקה שזכר הכתוב לא בא לדרש טומאה אלא לדרש הכשר שכל משקה מכשיר הזרעים כמ"ש רש"י עצמו בדבור זה, אלא לשון רש"י הוא דנקטיה דלענין טומאה מולד טומאה הוה מינו של משקה כאוכל ואין ממעט אלא כלים. והרא"ם מחק האי ומשקה מדברי רש"י, ויש ליישבו כאשר זכרתי:

שאין אוכל מטמא אחרים אא"כ יש בו כביצה, פירוש אבל לענין טומאת עצמו של האוכל הוא מקבל אפילו הוא כחרדל דאמרינן בת"כ דמדלא כתיב מכל אשר יאכל וכתב יתור האכל ש"מ כל מה דאיקרי אוכל אפילו כל שהוא מקבל טומאה ואשר יאכל מלמד על טומאת אחרים מן האוכל הזה שאז צריך שיהיה האוכל המטמא כביצה דלענין טומאת אחרים צריך שיהיה דבר גדול יותר כמו שמצינו הרבה דברים שמקבלין טומאת עצמן ואין בהם לטמא אחרים, והרא"ם הקשה אימא גם לטומאת עצמן כן, ותירץ דאה"נ דלטומאת עצמן בעינן ג"כ כביצה אלא דמדרבנן החמירו שיקבלו טומאה אפילו בכל שהוא לפיכך לא הביא רש"י אלא בטומאת אחרים שהיא כביצה אפי' מדרבנן, ודבריו תמוהים דכיון דעכ"פ אף לדידיה טומאת עצמן חמיר טפי דבטומאת אחרים אפילו מדרבנן הוה דוקא כביצה א"כ קושיא מעיקרא ליתא כיון שיש לפנינו רבוי דהאוכל ומיעוט דאשר יאכל מוקמינן כל אחד על מסתבר שלו וזה פשוט.

תנור וכירים, כלים המיטלטלים. דאילו מחוברים לקרקע אמרינן כל המחובר לקרקע כקרקע דמי ואינו מקבל טומאה, וכתב הרא"ם שהרמב"ם חולק ע"ז וס"ל בתנור וכירים אפי' הם בבנין כמ"ש בפירוש המשנה פרק ה' דכלים וס"ל דתנור וכירים הנזכרים בפסוק יש להם דין אחר משאר כלים דמחובר לקרקע כקרקע דמי:

והן של חרס. קשה הא כבר כתב דין כלי חרסדכתיב וכל כלי, חרס כו' והרא"ם כתב שתנור וכירים אינו ממש ככלי חרס שהכלי חרס נעשה מן הטיט ושורפין אותו בכבשן ותנור וכירים הן משאר בניינות הנעשים מן טיט ומיבשין אותם בחמה זולת שישרפו אותן בכבשן, ולא ידענא מה חילוק יש בין זה לזה אידי ואידי טיט נינהו ויש עוד להקשות על הכתוב למה לא אמר לעיל טמאים יהיו לכם להורות שאינו חייב לנתצו גבי סתם כלי חרס. ונראה דלעיל קמ"ל שכלי חרס הנטמא יש לו תקנה בטהרה ע"י שבירה כדאיתא בת"כ ואותו תשברו מלמד שאין לו טהרה אלא בשבירה, כלומר שאם עשוי לאוכלין יש לו טהרה ע"י שבירה ששובר קצתו עד שיהא בו, נקב שלא יוכלו להשתמש בו באוכלין, וכן בכלי משקה, ואי לא כתיב אלא קרא דלעיל הו"א ואותו תשבורו כולו ולא מהני זה שמטהרו ע"י שבירה, קמ"ל קרא דיותץ דפירושו שאין לו טהרה בטבילה ולהשאר קיים כמות שהוא, אבל שבירת נקב מהני, דא"ל יותץ ממש שהרי נאמר אח"כ טמאים יהיו לכם כפירש"י שאין חייב לנתצו אלא יחזיקנו לימי טומאתו ואי לא כתיב אלא הך קרא דיותץ הו"א דקמ"ל שאין לו טהרה במקוה אלא יחזיקנו לימי טומאתו אבל לטהרו ע"י שבירה לא מהני קמ"ל קרא דלעיל דיש לו טהרה ע"י שבירה ע"י נקב דרך שבירה כנלע"ד:

אך מעין ובור כו' ועוד יש לך ללמוד כו', נראה דיש הוכחה לשני הלימודים דאי למילתא, קמייתא לחוד קשה, למה אמר יהיה טהור למה לי הך יהיה אלא דקאי על מי שהוא טמא עתיד להיות טהור ע"י הטבילה בהם, ואי לבתרייתא לחוד קשה מאי שייכות לזה לכאן דמיירי באיזה ענין בא הטומאה להכלי או לא, אלא ע"כ דגם כאן קמ"ל שאין הטומאה בא אל המים בשום צד:

טהור הוא, למדך הכתוב שלא הוכשר כו'. קשה זה נלמוד מן פסוק וכי יותן מים כו' דמכלל דבלא מים אינו טמא. והרא"ם בשם ת"כ תירץ דכאן קמ"ל דטהור אפילו באו עליו מים במחובר קודם שנתלשו הזרעים ורש"י למד זה מן פסוק דאשר יבא עליו מים שא"כ אין לך זרע שלא הוכשר וא"כ לא ס"ל כת"כ בזה: ונראה לתרץ לפירש"י ולדקדק עוד בלשון הכתוב שאמר תחילה על כל זרע זרוע אשר יזרע ואח"כ אמר וכי יותן מים על זרעו, לא הוזכר אלא זרע לחוד אלא נראה דיש לטעות ולחלק בין זרע אשר גדל מאליו בלי זריעה ויש אשר זורעין אותו והו"א דכי אמרינן דהוה מוכשר לקבל טומאה דוקא ע"י נתינת מים היינו בגדל מאליו דלא נעשה בו מעשה ליחשב לאוכל אבל בזרע הנזרע ואחשביה לאוכל א"צ הכשר מים אלא נחשב אוכל ע"י מעשה הזריעה קמ"ל דלא מהני זה, וע"כ, האריך רש"י כאן ואמר שלא הוכשר ונתקן לקרות אוכל כו', ולעיל כתב רש"י למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה, ודאי יש כוונה לזה השינוי לשון של רש"י, אלא נראה דכאן בפסוקים אלו רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל, דרישא קמ"ל דאע"ג דיפול מנבלתם על זרע אשר יזרע ממילא יש לו חשיבות מעשה הזריעה אפ"ה לא חשיב אוכל וטהור הוא כיון שאין שם מים בתלוש, וסיפא קמ"ל דכי יותן מים על זרע לחוד היינו שגדל מאליו ולא נעשה לו חשיבות אפ"ה מהני מים לקרותו אוכל ובעינן בכ"מ דוקא מים, ע"כ כתב רש"י דמן יתורא דפסוקים משמע שלא נקרא אוכל אפי' במעשה זריעה אלא בעינן מים. זה נ"ל נכון מאוד בס"ד בדברי רש"י, ויש לכוין גם דברי ת"כ בזה. והא דנכפל הכשר מים בפ' זו מוקי בגמרא חד לטמא מת וחד לשרץ:

בנבלתה, ולא בעצמות וגידין. פירוש כשאין שם בשר על העצמות דאילו יש שם הוו העצמות כמו יד לבשר והוה כאילו כולו בשר הכי איתא בחולין (דף קי"ח):

וטמא עד הערב, אע"פ שטבל צריך הערב שמש. צריך להבין דעת רש"י אם בא לפרש מה דכתיב והנושא את נבלתם כו' וטמא עד הערב קשה מה טעם לא כתב כן על מה דכתיב גבי והאוכל כו', וזה אפשר לומר דבאמת קאי על והאוכל אלא דרש"י אזיל לסדרו דפירש על והנושא קודם שפירש והאוכל כמו שזכרנו בסמוך והוה כאילו כתוב והאוכל אחר והנושא, וא"כ קאי שפיר דברי רש"י על והאוכל הקדום באמת, אלא דקשה למה לא כתב רש"י דבריו על הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב, ונראה דרש"י בא לתקן מה שנאמר וטמא בוי"ו דמשמע שרוצה לומר דבר נוסף על מה שלפניו וזה אינו שייך דהרי זכר תחילה טהרה של יכבס בגדיו ואיך יוסיף ע"ז טומאה מש"ה בהך דנוגע כתיב יטמא עד הערב ואין שם דקדוק זה דאין שם נוסף על שלפניו, ע"כ פירש"י דהך וי"ו היא לרבותא דאע"פ שכבר נטהר מ"מ יש לו עדיין קצת טומאה עד הערב שמש ולא הוה כסותר זא"ז, ומש"ה ניחא דלעיל גבי במים יובא וטמא עד הערב כתב רש"י ג"כ כמו כאן ואף לאחר טבילתו טמא הוא. והכוונה ממש כמו שפירשנו כאן דדרך רבותא קאמר הכתוב וטמא בוי"ו, והרא"ם נדחק בזה עיין שם: