פר, יכול זקן כו'. קשה הא לעיל גבי עולה פירש"י מן הכבשים ומן העזים דהם מיעוטים לחולה זקן ומזוהם ול"ל כאן מיעוט אחר לזקן, וכ"ת דהתם גבי עולה וכאן גבי חטאת צריך מיעוט בפני עצמו, א"כ קשה דהו"ל למכתב כאן עוד מיעוט לחולה ומזוהם. וי"ל דלענין פסול דחולה ומזוהם שהוא מאוס שפיר ילפינן חטאת מעולה דמסתבר הוא לפסול משום הקריבהו נא לפחתך, אבל לענין פסול זקן דהיינו יותר מג' שנים אינו מסתבר אלא דגזירת הכתוב לפסול הו"א היכא דגלי גלי דוקא קמ"ל דגם גבי חטאת כן הוא:

ירים ממנו, מן המחובר כו'. הקשה הרא"ם למה לי זה תיפוק ליה כדאיתא בפרק איזהו מקומן (דף נ') את עור הפר את כל בשרו מלמד שמוציא את כולו כשהוא שלם חוץ לג' מחנות ואח"כ מנתחין אותו ושורפין אותו וא"כ היאך אפשר שירימו החלב אחר הנתיחה שאז היה חוץ לשלש מחנות ונפסלו ביוצא ותירץ מה שתירץ. אבל לענ"ד אין כאן קושיא דהא דצריך להוציאו שלם פירש"י שם דאי במנותת היאך יוכל להוציאו הכל בהוצאה אחת הנתחים וקרבו ופרשו עכ"ל, וא"כ שפיר הו"א דעיקר מצות ניתוח, היינו לנתח כולו וזה יהיה חוץ לג' מחנות, אבל אם לא ינתח כולו אלא במקומויחתוך ממנו חתיכה שהחלב דבוק שם וכל השור לא ינתח רק חוץ לג' מחנות דזה אפשר להוציאו בפעם אחת, קמ"ל דלא יעשה כן דגם זה מיקרי מחובר כשיסיר החלב ממקום חבורו בחתיכה ודוגמא לזה איתא גבי שחיטה דאסור, לשרוט במחובר כמו צפרני ידיו דהאיסור הוא אפילו נחתכה היד וצפורן מחובר בה ה"נ כן, וזהו קמ"ל כאן דאסור לענין הסרת החלב:

כאשר יורם כו' שאין למדין למד מן הלמד כו' פירוש שמש"ה נכתב כאשר יורם להורות לנו שבכ"מ אין למדין למד מן הלמד בקדשים כו', פי' דבשור זבח השלמים כתיב להקריב גם כליות ויותרת ואח"כ בפר כהן משוח ג"כ כ"כ ואח"כ בפר העלם דבר של צבור לא נזכר בהדיא כליות ויותרת אלא ילפינן לה בהיקש מדכתיב ועשה לפר דהיינו העלם של צבור כאשר עשה לפר של כהן משיח והיינו לענין כליות ויותרת. ואח"כ בפרשת שלח לך בהעלם של ע"ז לא כתב כלום מן כליות ויותרת אלא דיש היקש בלאו הכי לאלו שנים העלם של צבור והעלם ע"א לענין שגגתם וממילא ילפינן גם זה, ומצינו עוד יתור דכתיב כאשר יורה מזבח השלמים כו' גבי כהן משיח דמורה על כליות ויותרת גביה ובאמת ל"צ ליה דהא נזכר גביה דכהן משיח בהדיא, אלא אמרינן אם אינו ענין לכהן משיח תנהו ענין להעלם צבור, ואכתי קשה למה לי ענין זה להעלם צבור דהא יש ביה היקש מכח ועשה את הפר ללמדו מן כהן משיח אלא היתור דכאשר יורם מורה לנו שאין לך ללמוד שעירי ע"א מן העלם צבור כיון דהעלם צבור עצמו לא נלמד בו אלא בהיקש מכהן משיח ודבר זה אין לנו כח ללמוד אותו דבקדשים דבר הלמד מן ההיקש אינו מלמד לדבר אחר ממנו ע"כ מהני יתורא דכאשר יורם דמורה כאילו כתוב בהדיא גבי העלם צבור כליות ויותרת ממילא שפיר נלמד אחר כך העלם ע"א לענין זה, ומזה ידעינן בכל התורה שאין למדין בקדשים היקש מדבר שהוא עצמו נלמד בו מן ההיקש אלא דוקא מדבר שנזכר בו בפירוש וזהו שכתב רש"י דבשחיטת קדשים דריש האי דכאשר יורם לענין שדבר הלמד מן ההיקש כו' כל זה אמרי' בפרק איזהו מקומן (דף נ') אלא דקשיא לי על רש"י כאן ממה דאיתא בפרק בית שמאי (דף מ"ד) דילפינן דבר זה שאין למדין היקש מן היקש מקרא אחרינא דהיינו מדכתיב גבי העלם צבור ועשה לפר כו' דהך לפר הוא מיותר כיון דהענין מיירי שם בפירוש בהעלם צבור היה די לומר ועשה כאשר עשה כו' אלא דהאי מורה כאילו נכתב בפירוש שם גבי העלם צבור כליות ויותרת ונוכל ללמוד אח"כ שפיר שעירי ע"א מהעלם צבור כיון דבהעלם צבור אינו בא מן היקש אלא נכתב בו בפירוש וא"כ מזה למדנו שאין למדין היקש מהיקש למה לי קרא דכאשר יורם שזכרנו שמלמדנו דבר זה שאין למדין היקש מהיקש וכבר הקשה רש"י קושיא זו בפרק איזהו מקומן (דף נ') ותירץ דמאן דיליף לה מן לפר יתירא הוא אינו לומד באמת דבר זה מן כאשר יורם אלא מוקי לה למילי אחריני והיינו ר' ישמעאל אבל תנא דבי רב מוקי הך לפר יתירא על פר יום הכפורים ולא על העלם צבור וא"כ צריך ללמוד דאין מלמדין היקש מהיקש מן כאשר יורם, וא"כ קשה על רש"י דכאן שפירש על ועשה לפר היינו פר זה דהיינו העלם צבור והיינו כרבי ישמעאל שזכרנו וא"כ למדנו הך דרשא דאין למדין היקש מהיקש מן לפר ואמאי כתב קודם לזה דבשחיטת קדשים ילפינן למה מן כאשר יורה ונ"ל דהך לפר זה דנקט רש"י אין הכוונה בו להזכיר תיבת לפר הנזכר בפסוק אלא דהוא לשון רש"י ועיקר הלימוד מן ועשה לחוד דהיינו פר זה שהוא העלם צבור, אבל לפר שנזכר בפסוק קאי על יום הכפורים וכתנא דבי רב וא"כ צריך כאשר יורם ללמד שאין למדין היקש מהיקש אלא דקשה לי טובא ליישב דברי רש"י דכאן דהתנא דבי רב דס"ל לפר זה פר של יוה"כ ס"ל דאין, כאן היקש לשעירי ע"א עם העלם צבור דהא איתא בפרק ב"ש (דף ל"ט) לפר זה פר יוה"כ להשוות להעלם צבור כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח החטאת אלו שעירי ע"א וא"כ שיש לימוד לשעירי ע"א ע"כ אין לנו היקש בלאו הכי ממילא אין שייכות להיקש זה, אלא למ"ד לפר זה העלם צבור וכן משמע מפירש"י דכאן דכתב החטאת להביא שעירי ע"א לחלב וכליות א"כ אין כאן היקש לע"א להעלם צבור וכיון דפירש"י בפרק ב"ש דלמאן דס"ל לפר זה פר יוה"כ ילפינן מכאשר יורם שאין למדין בהיקש מהיקש בקדשים הא אין כאן היקש לגמרי למאן דדריש לפרש לפר זה יוה"כ אלא יש לימוד לשעירי ע"א מפסוק מפורש ורש"י גופיה כתב ג"ם כאן שהחטאת מביא ברבוי בשעירי ע"א ואין כאן היקש לגמרי בין ע"א להעלם כו' וא"כ למה כתב רש"י דיש לימוד מן כאשר יורם דאין ללמוד היקש מהיקש דהא אין כאן היקש כלל משעירי ע"א להעלם צבור ולא ידענא בר נגר דליפרקה להאי מילתא:

מחוץ למחנה, חוץ לג' מחנות. שיש ג' מחנות, האחת מחנה שכינה דהיינו מפתח העזרה ולפנים הוא מחנה שכינה ומפתח העזרה עד פתח הבית מחנה, לויה ואח"כ כל העיר ירושלים היא מחנה כל ישראל דהיינו לאכילת מעשר שני וקדשים קלים ומפתח שערי ירושלים ולחוץ הוא חוץ לעיר. ואך חוץ לשלש מחנות נלמד מדכתיב אצל כהן משיח מחוץ למחנה הרי אחת ובפר העלם צבור דכתיב ושרף אותו כאשר שרף כו' הרי אחת ובפרשת צו אצל שפך הדשן אחת והיה אפשר למילף זה מזה אלא דצריך לכל הנשרפים ג' מחנות כאילו היו נכתבים במקום אחד כולן:

על שפך הדשן ישרף שאין ת"ל כו'. הרא"ם הקשה אדרבה נימא ששנה הכתוב לעכב אפילו בדיעבד כמו שמצינו בהרבה מקומות במה ששנה הכתוב ונ"ל לתרץ דלשון ישרף הוא מיותר כיון שאמר ושרף אותו, ובזה אין שייך שינה לעכב דזה שייך בעיקר המצוה דאמר על שפך הדשן פעם שנית, אבל שריפה יתירה ל"ל, אלא מורה דהשריפה תהיה מכל מקום אפילו בלא שפך דשן דהיינו אם אין שם דשן, כנ"ל בזה נכון:

יסוד מזבח העולה וגו' זה יסוד מערבי לאפוקי שלא נטעה לפרש דהאי אשר פתח אהל מועד קאי על המזבח פירוש איזה מזבח קאמינא היינו שהוא אצל פתח כו' לאפוקי מזבח הזהב שהוא מבפנים ואע"ג דבהדיא אמר מזבח העולה הו"א דכ"ש מזבח הזהב שכשר לשרוף שם כיון דשם מתן קרנות, וסברא זו איתא בגמ' בפירש"י דה"א לומר כן, ע"כ אמר דאין הפירוש כן דלא קאי על מראה מקום איזה אלא על צדדי המזבח עצמם קאמר דהיינו יסוד מערבי שלו ישפכנו לשירי הדם, וע"כ אמר רש"י זה הוא יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח דע"ז קאי קרא הקשה הרא"ם דבפרק איזהו מקומן (דף נ"א) אמרינן דאי כתיב מזבח העולה הו"א כ"ש למזבח הפנימי ע"כ כתיב אשר פתח אהל מועד לעכב דוקא חיצון ולא בפנימי, ועוד מערבי נפקא ליה מסברא משום דכי נפיק מאהל מועד אחר הזייה שלפנים ביסוד מערבי פגע ברישא ואין מעבירין על המצות עכ"ל, ותירץ בדוחק ע"ש אם תרצה. אבל נלע"ד דלק"מ דדרכו של הרא"ם בסוגיא זו אינו נכון לפע"ד, דמ"ש דטעם מערבי מכח אין מעבירין על המצות, זה אינו דאי לא היה לנו רבוי הו"א דבפנימי הוא שופך במקום מתן קרנות וא"כ זהו עיקר המצוה ואין שייך לומר בזה דמעביר על המצוה היא כיון דעיקר המצוה היא טפי שם, גם לא הוזכר בגמרא ולא ברש"י שום דבר מהא, דאין מעבירין על המצות וגם תמוה לי טובא מה מקשה על רש"י בחומש כאן ממ"ש דיסוד מערבי הוא נלמד מקרא דפתח אהל מועד ובגמרא ילפינן לה מסברא הלא הוא ממש בגמרא ורש"י שם איתא ג"כ להא מילתא ממש ובגמרא שם איתא מאי טעמא דמתניתין דתנן שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון דאמר קרא על יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ברישא ופירש"י יסוד שכנגד הפתח וזה הוא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח האהל, הכוונה בזה של"ת דפתח אהל מועד קאי על המזבח לסימן איזה מזבח לזה אמר בגמרא דקאי על היסוד שהוא סמוך לפתח דהיינו ההוא דפגע ברישא כשיוצא מן ההזאה וזהו יסוד של מערב, ולסימנא בעלמא נקט האי מילתא דפגע ברישא, שבאמת כל היסודות קרובים לפתח, האהל אלא דההיא דמערב סמוך טפי שתחילה פוגע בו זהו כוונת הכתוב אשר פתח אהל מועד, ולא עלה כלל על דעת הגמרא לומר אין מעבירין על המצות ומה שהקשה עוד הרא"ם דהא בגמרא, נפקא ליה מפתח אהל מועד תמהתי דבגמרא לא הזכיר פסוק אשר פתח אהל מועד בענין הלימודים אלא כל הלימודים הם מלשון העולה הנזכר בפסוק בחמשה מקומות שהזכיר רש"י ודוקא לענין פירוש הכתוב דדוקא יסוד מערבי הוא לזה מביא הפסוק דפתח אהל מועד כמו שזכרתי אבל לענין לימוד דדוקא במזבח החיצון ולא בפנימי זה אינו נלמד מהאי אלא מתיבת העולה, נמצא דמאי דבעינן יסוד מערבי הוא דבר אחר כפירש"י בגמרא וכאן בחומש:

ועשה לפר הזה כו', הזה היינו פר העלם צבור, וכבר זכרתי דדברי רש"י כאן אליבא דתנא דבי רב דדריש לפר היינו פר יוה"כ וא"כ מ"ש רש"י כאן לפר הזה צ"ל דפשוטו דקרא קאי על העלם דבר אלא דמכח היתור דלפר דרשינן פר יוה"כ, אלא דקשה הא כתב רש"י לעיל מה ת"ל פר לרבות פר של יוה"כ כו' וא"כ היינו כמ"ד לפר זה העלם דבר, ותו קשה דבפרק ב"ש (דף ל"ט) אמרינן ועשה כאשר עשה מה בא ללמוד לכפול בהזאתו, פירש"י לעכב אם חסר אחת מהם, וכתב, עוד דאין לומר דאקשינה לכליות ויותרת דהא כתיב בהאי קרא וכפר עליהם ואימורים לא מעכבי כפרה, וא"כ קשה על רש"י דכאן שכתב שבא ללמוד ג"כ על כליות ויותרת, וצ"ע:

אשר נשיא יחטא, אשרי הדור כו'. ולא אמר אשרי הנשיא בזה דא"כ פשיטא שיש שבח לנשיא בזה ומאי רבותיה דנשיא אלא דקאי, על הדור דאפילו אם אינם נותנים לב להביא כפרה על שגגתם מ"מ יש תקוה כיון שיראו בתשובת הנשיא לסוף גם הם יעשו כן: