Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Blessings Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וכן כל המצות וכו' שהוא חובה מדבריהן כגון מקרא מגילה וכו' מברך וכו' אקב"ו והיכן צוונו בתורה שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה נמצא ענין הדברים והצען כך הוא אשר קדשנו ובמצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים. עי' בכ"מ בפ"ה הט"ז מהל' ברכות שחקר בדעת רבינו באכל בפחות משיעור דאורייתא אם מוציא את האוכל כדי שביעה דמחויב מדאורייתא עיי"ש ונראה דתליא אם נפרש דאקב"ו שאומר במצות דרבנן משום דיש כח ביד החכמים לצוות על מצוה ואנחנו מחויבין מהתורה לעשותו והוי כמצוה מהתורה על המצוה הזאת וא"כ בכלל מצוה דאורייתא הוי מצ"ע ושייך שיוציא מי שמחייבו באותו הדבר לו לפי אכלו מדרבנן להוציא מי שחיובו מדאו' לפי שיערו דלשניהם בשוה חיוב דאורייתא על הברכה אבל כמ"ש הרבינו דהמחויב מדרבנן אין החיוב על הדבר מצ"ע והברכה היא שצונו לשמוע דברי המצווים וא"כ הוי בהמברך מדרבנן הברכה על דבר אחר מהמחויב לברך מדאורייתא זה לשמוע המצווים וזה על הדבר בעצמו ולא שייך שיוציא זה את זה. ובכ"מ וכתב רבינו אשר יאמר לך תעשה שהוא בלשון עשה עיי"ש וזה כי מברכין על ל"ת לכן לא כתב מלא תסור ועי' ברא"ש בפ"ק דמס' כתובות עיי"ש:
אבל אם שחט ולא בירך אינו חוזר ומברך אקב"ו על השחיטה וכן אם כיסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשיה וכן כל כיו"ב. ועי' בשו"ע יו"ד סי' י"ט ובש"ך שם ס"ק ג' דדעת האו"ז דאם לא בריך קמיה דמצוה מברך אח"ז עיי"ש והנה כתב כן רק בברכת המצות בלבד. והנה לעיל בפ"א ה"ג כתבתי בדעת רש"י דס"ל ברכת המצות דאו' ולכן מפרש במס' ברכות ט"ו ע"א ברכה דרבנן דקאי על לעובר לעשותן דזה הוי מדרבנן וס"ל כהאו"ז דיוכל לברך אחרי עשות המצוה ונראה האו"ז דס"ל כן במצוה דוקא ג"כ ס"ל ברכת המצות דאורייתא ומשו"ה בלא בירך קודם יברך אח"ז דעובר לעשיתן רק מדרבנן. ועי' בש"ך הנ"ל ובס' שאגת אריה סי' כ"ו עיי"ש: אמנם יש לעיין בשיעור ההפסק לברך לאחריה והנה המשנה דמס' תרומות דמובא במס' ברכות ט"ו הנ"ל סתמא קתני ויש לפרשה בלי הפסק זמן הרבה ונראה לענ"ד לומר דאפי' בהפסק זמן רב מהני שיברך אח"ז לדעת רש"י והאו"ז ואף כשהסיח דעתו ממנו. והנה בברכה הראשונה מצינו דהסח הדעת הוי הפסק בין ברכה לתחילת המעשה אבל באחרונה בבהמ"ז הוי השיעור כדי עיכול ולא בהסח הדעת תליא רק בכדי שיהי' נהנה עוד מאכילתו אף שהסיח דעתו מברך: אמנם בברכת המצות דמברך משום דהוי חיי עולם כדאיתא בגמ' לענין ברכת התורה על חיי שעה מברך על חיי עולם לא כ"ש במס' ברכות דף כ"א עיי"ש ועי' בשו"ת הריב"ש בסי' פ"ב ובהגהות מל"מ פ"ב הי"ד מהל' ברכות וספ"ג מהל' אישות בברכת קדושין אחר אירוסין שכתב משום דעודנה ארוסה היא יברך עיי"ש. וחיי עולם אינה הנאה עוברת: אמנם יש לומר כיון דהוי לאחר זה להשלים מה שהי' לברך קודם וקודם תליא בהסח הדעת אבל נראה דהרי בלא"ה יש להבין למה בתחילה אינו יוצא בהסח הדעת כמו דקיי"ל בהסיח דעתו צריך לברך פעם אחרת והאיך נאמר בלא בירך מקודם יברך אח"ז והרי אין לך הסח הדעת גדול מזה על תחילת המעשה ובמה יתקן ההסח הדעת על תחילתו בהברכה שמברך אח"ז ב"פ ונראה דבהסח הדעת מקודם הטעם כיון שהסיח דעתו וא"כ אין הברכה מצורפת עם המעשה או ההנאה כיון שלא היה סמוך ונראה עליו שמברך על דבר הזה והפסק והסח הדעת בכ"מ כחזרת הדעת מהדבר אף שעשה אח"ז דעה הראשונה בטלה וא"כ צריך לברך פעם אחרת דמחשבה ומעשה אח"ז הוי בפ"ע ואינו נתלה בברכה קודם הסח הדעת דמחלק הברכה מהמעשה כל זה כשברך קודם המעשה אבל כשברך אחר המעשה המצוה הרי בודאי דעתו למפרע על אותו המעשה ולא שייך הסח הדעת רק מברכה להמעשה דשייך לומר כמ"ש אבל לא מהמעשה להברכה ולכן בברכה אחרונה לא שייך הסח הדעת מה"ט וכמ"ש בחיי עולם הוי תמיד הנאתו ועיין בריב"ש הנ"ל וא"כ לפ"ז י"ל דאין שיעור לדבר ולפ"ז י"ל שפיר כמ"ש לעיל דלרש"י בתרומה אפשר מדאורייתא עוד לברך אחר המעשה דעובר לעשיתן מדרבנן וברכת המצות דאו' כמ"ש לעיל ועי' בר"ן בפ"ק דפסחים בסוגיא דלבער כו"ע מודו עיי"ש: ובפר"ח ביו"ד סי' י"ט שם כתב דתוך כדי דיבור מברך גם לדעת רבינו כמו דאיתא באו"ח בסי' רכ"ז היה יושב וכו' אם יוכל לצאת ולברך תכד"ד. יצא ואם לאו לא יצא. עיי"ש ובכו"פ ובתבואות שור השיגו עליו ומה שהקשו מגר למה לא תיקנו שיברך תכד"ד עי' בתוס' שכתבו דערום לא יוכל לברך גם ממה שהקשו מבלע משקין שאין מברך י"ל דגם לרבינו לחלק בין נהנין ומצוה לענין זה ונאמר ליישב מה שהקשו בפר"ח ושאגת אריה והשיגו על רבינו ולראיה לאו"ז הנ"ל מאי דאיתא בפ"ק דפסחים (בלבער) [בלולב] דעל כרחך לשעבר משום מדאגביה יצא בו ובתוס' הקשו דהרי צריך שיהיה עובר לעשיתן ותירצו דעוד הנענועים עליו עיי"ש דאם נאמר דאין יוצא במברך אחר המצוה א"כ הברכה רק על להבא על הנענועים דמדרבנן דעל מהדאורייתא כבר עשה ולמה תיקנו הברכה על לעבר עיי"ש והוא קושיא חמורה: אמנם אם נאמר דתכד"ד וביותר בעת שעוסק בהמצוה דאין שיעור למצות הנטילה וכל זמן שהוא בידו עוסק בה ובכלל מצוה הוי בכה"ג מברך על העבר ג"כ תחילת הנטילה שלא תהיה בלא ברכה ועובר לעשיתן לא הוי משום דעוסק עוד בהדבר ועי' ברבינו בפ"ק דמס' ברכות ע"ש וי"ל ג"כ דכל זמן שעוסק ובידו הלולב הוי מצוה אחת דאו' כמ"ש רבינו יונה בתוספות שבת במס' ברכות והברכה לעבר שלא תהיה תחילתו בלי ברכה וזה שלעבר הוי ממילא על להבא ג"כ על כל הברכה ועיין ברבינו ספ"ג מהל' אישות ה' כ"ג כל המקדש וכו' צריך לברך קודם הקדושין וכו' ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקדושין שזו ברכה לבטלה מה שעשה כבר נעשה עכ"ל ועי' בראב"ד שם: ומה שעשה כבר נעשה לא שייך רק בשעבר כולה ולא בשעת מעשה ובירושלמי פליגי שם אם קודם או בשעת מעשה עי' בירושלמי ברכות ושם שמואל אמר בשעת מעשה וכאן אומר עובר ועי' בפני משה שכתב דהדר מדבריו וי"ל לרבינו לא הדר ובשעת מעשה בכלל עובר לעשיתן וכמ"ש ברבינו יונה במס' ברכות דכל שיש לו משך זמן מקרי עובר לעשיתן וכה"ג כמ"ש דאין שיעור להמצות נטילת לולב הכל כחדא מצוה הוי וי"ל אפי' לר"י שם דס"ל קודם הוי עובר לעשיתן ולא שייך מה שעשה כבר עשה ועי' להלן הט"ו בבירך קודם הנטילה עיי"ש: למ"ש לעיל דבנהנין משום דאסור להינות הוי בכלל איסור קודם שבירך א"כ עובר לעשיתן מסתברא יותר מבמצוה דמסברה עכ"פ עד שמברך אכל איסורא משא"כ במצוה ואפ"ה אמרינן על חיי שעה מברך על חיי עולם עאכ"ו דמצד הנאה דהוי סיבה לחיוב הברכה מצוה הנאה ביותר אבל לענין להקדים הברכה למעשה הנאה מסתברא מה"ט ביותר וי"ל משו"ה בבלע וכו' שהקשה הכרתי ופלתי ותבואות שור שאני אבל מצוה הטעם כמ"ש בפ"ג מאישות דהנעשה כבר עבר וא"כ י"ל כמ"ש ועי' בפ"ח י"ב בכסף משנה דלא ברור בדעת רבינו אם בבלע משקין שיברך אח"ז עיי"ש:
כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וכו' וכן כל מצוה ומצוה שהוא קנין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה וכן מצוה שאינה תדירה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשיתם שהחיינו וכו'. ובתוס' במסכת סוכה דף מ"ו ע"א בד"ה העושה כתבו דבעשית מצוה ותפילין לא תיקנו שהחיינו וכן אמילה לא מברך מדלא חשוב בגמ' בהדי ברכות בתפילין דאיתא מאי מברך וכמו"כ במילה וגם אהלל לא מברכין וכתבו דוקא שיש בה שמחה עיי"ש. ובמג"א סי' כ"ב ס"ק א' כתב דאין מברך על ציצית משום דאינה מזמן לזמן עיי"ש ועי' בש"ך יו"ד סי' כ"ח ס"ק ה' מ"ש בזה עיי"ש. ובתוספתא פ"ז דברכות שהביא בכ"מ איתא העושה ציצית לעצמו אומר ברוך שהגיענו וכו' העושה תפילין לעצמו אמר ברוך שהגיענו וכו' המכסה דם וכו' על כסוי הדם המל וכו' המילה עיי"ש וא"כ נראה דבכסוי ובמילה לא הביא ברכת שהגיענו ותפילין וציצית אומר שהגיענו וא"כ התוספתא לא כדעת רבינו שכתב גם מילה ולא כדברי האומרים שלא לברך בציצית ותפילין וצ"ע ובתוס' במס' מנחות מ"ב ע"ב בד"ה ואלו כתבו דירושלמי ותוספתא אין כגמ' דידן עיי"ש ובר"ן במס' סוכה שם עיי"ש ובב"י באו"ח בסי' כ"ב בשם בעל העיטור ובפר"ח ותבואות שור בסי' כ"ח יו"ד ועי' מ"ש לעיל פ"י ה"ב בענין שהחיינו בברכת המצות לחלק לברכת נהנין עיי"ש:
אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשיתה אקב"ו לעשות אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעשה אותה לעצמו וכו'. ובכ"מ בשם הרמ"ך שעמד ע"ז וכתב ויש לברך להוציאו אחרים דמברך עבורם ושומע כעונה וכתב ע"ז דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן עיי"ש: ובכנה"ג בפי' ללשונות הרמב"ם מפרש כונתו דדעת רבינו שאין לברך האחר שהחיינו אם זה שמוציאו אינו לפניו דלא שייך שומע כעונה אבל כשהוא בפניו גם לרבינו יוכל המוציאו לברך שהחיינו עיי"ש ובסי' תקפ"ה הביאו בכנה"ג ג"כ כתב הב"י דרבינו לא מיירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל במצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפי' כשעושה אותה לאחרים עיי"ש ונראה דבדיבור וקול דשייך שומע כעונה על גוף המצוה דיוצא בשמיעה הוי כאלו עשהו השומע בעצמו ולא הוי בשליחות שייך לומר שיברך העושה ושומע כעונה גם ע"ז אבל במצוה במעשה דהוי המוציא שליח אף דשלוחו כמותו מ"מ לא שייך שהחיינו רק על מה שעושה בעצמו ונראה שמפרש כמ"ש בכנה"ג די"ל ג"כ בכונת רבינו שגם זה שמוציאו לא יברך ובזה מחלק שפיר בקול ודיבור הוי השומע כהעושה מעשה בעצמו וא"כ יוכל הוא והמוציאו לברך אבל במצות במעשה אין הוא ולא המוציאו מברכים ועי' במג"א בסי' תקפ"ה שנראה ג"כ כונתו כן עיי"ש שהביא הכנה"ג שם בסי' הנ"ל ועיי"ש ציין דברי המרדכי בפרק ר' אליעזר דמילה שכתב שאין מברכין: וראיתי במרדכי שם דאחר לא יברך שהחיינו במילה משום שאינה מוטלת עליו דעל האב למול והיה עומד ומקריב דמברך שהחיינו שם הכהנים עליהם הטילה התורה העבודה עיי"ש אבל לא נזכר שם שאין האב מברך כשהיה שם רק נראה כן מלשונו הסתום מדלא כתב שהאב יברך שהחיינו עיי"ש:
היו לפניו מצות הרבה אינו מברך אקב"ו על המצות אלא מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה. ועי' בכ"מ והנה בזה קיי"ל כר' יהודה תן לו וכו' ובברכת נהנין בבורא מיני דשאים שאמר ג"כ מהאי טעמא תן לו וכו' לא קיי"ל כותיה ועי' בג' שיטות לרמב"ן אבל שם כלול הכל בפרי האדמה רק לר"י לפרט למין בפ"ע ולדידן כיון שאי' לו חשיבות ביותר לא קבעו מטבע בפ"ע דבברכה הלכו אחרי החשיבות להפריד אף במין אחד ועי' ברבינו יונה ריש כיצד מברכין מ"ש בענין תמרים עיי"ש. אבל במצות הוי כל מצוה ענין בפ"ע. ובירושלמי בפ"ה מדמאי הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה וכו' ר' יונתן צריך לברך חמש ברכות תני ר' חייא כוללן ברכה אחת ובה' מעשר פ"א הט"ז ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהן כוללן בברכה אחת ומברך להפריש תרומות ומעשרות עיי"ש פסק כר"ח בירושלמי הנ"ל דכנראה פליגי אם תרומה וחלה ומעשר הוי ג' מצות לומר תן לו וכו' וראיתי לאאמו"ז הגאון ז"ל בהגהותיו לירושלמי שמתחילה כתב דפליגי בזה אם צריך לפרש כל אחד בפ"ע ואח"ז כתב דפליגי אם רשאי להרבות בברכות ועי' בספרו שערי דעה סי' י"ט שהרחיב בזה עיי"ש ונראה ג"כ כיון דכולן שות בהפרשה הוי מענין אחד וחשיבת המצות שוה לכן אין לפרט כל אחד ואחד כדרך דפליגי על ר' יהודה בנהנין מה"ט וכמ"ש:
עשה מצוה וכו' לפיכך הוא [מברך] לשמוע בקול שופר. ועי' בטו"ז בסי' תקפ"ה שלא נאמר בקול רק לשמוע קול שופר דבקול משמע לעשות רצונו עיי"ש ורבינו כתב בקול ובפ"ג מהל' שופר כתב רבינו לשמוע קול שופר וראיתי בס' מעשה רוקח שכתב דבדפוס קדמון מצא גם בפירקין קול שופר:
נטל את הלולב וכו' אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב וכו'. עיין בתוס' במס' סוכה דף ל"ט ע"א בד"ה עובר שכתבו שאין לברך קודם שיטול כדאיתא במס' מנחות ל"ה תפילין מאימתי מברך עליהן וכו' עיי"ש ועי' בסי' תרנ"א סעיף ה' ובטו"ז ומג"א שם: בראב"ד שם ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור וכו' עיי"ש ור' דוד עראמ"ה ז"ל בפי' כתב התירוץ היותר נכון אצלי (שתפיו) [שתפסו] לשון הפסוק שאמר על מצות ומרורים וכן היה מצותם בזמן בית המקדש לאכלן ביחד כמו שאמר הרב הלכות חו"מ פ"ח ולפיכך תיקנוהו בעל דעיקר פרסומי ניסא ליקח לישנא דקרא היכא דאפשר עכ"ל:
וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו. וממ"ש רבינו בין שבדק לאחרים וכו' נראה דס"ל דשליח ג"כ מצי לבטל ומשו"ה הוי הבדיקה גם בשביל האחרים ביטול ג"כ ועי' בהמ"מ בפ"ד ה"ב מהל' חמץ ומצה בשם העיטור כן ועי' בר"ן בפ"ק דפסחים ובשו"ע בסי' תל"ד ובב"י שם ובמג"א בשם הב"ח בס"ק ט' עיי"ש ולא הזכירו שדעת רבינו כן כנראה מדבריו וי"ל שמשעה שגמר בלבו וכו' קאי על שבדק לעצמו דעל שבדק לאחרים בלא"ה מברך בעל וכו' וא"כ ליכא למידק מזה: אמנם לכאורה נראה להיפוך מלשונו משעה שגמר לבו לבדוק נעשית מצות הביעור דנראה משום שמחזר לבדוק הוי גלוי דעת על הביעור. ולפ"ז יקשה מאי דאי' הבודק צריך שיבטל הרי ממילא הבדיקה הוי ביטול וברש"י הבודק וכו' בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל החמירא וכו' עכ"ל וי"ל דמפרש דאף דבדיקה הוי גמר בלב לביטול מ"מ הוי דברים שבלב וצריך אמירה וכו' ועיין בזה בר"ן ובב"י בסי' תל"ד ועיין בטור בסימן תל"ו שכתב דאמירה לא הוי מתקנת החכמים ועיין בירושלמי והעירו ע"ז. ועיין בשמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל דאף דמדאורייתא בלב סגיא תיקנו האמירה להזכיר על הביטול עיי"ש. ועיין מ"ש ז"ל באיסורא הוי לא בגדר דברים שבלב דהוי אומדנא דמבטל ובר"ן שכתב דשניהם מדרבנן ומדאורייתא באחד בבדיקה או בביטול סגיא עיי"ש ולרבינו בבדיקה הוי ג"כ ביטול. והנה אם נאמר בשליח לא מהני ביטול וא"כ שייך בדיקה בלא ביטול בכה"ג דע"י שליח. אבל יש לומר בשאינו נמצא בבדיקתו ואין ידוע לו מדאורייתא לא הוי מצוי אף בלא ביטלו ולכן לקצת הבדיקה בלתי מועיל מהתורה די"ל שאינו מבטל רק מחפש המצוי (ופרורין כדאיתא בגמרא ממילא בטילי) והנמצא יאכלנו או ימכרנו וזה דאיתא בגמרא שמא ימצא גלוסקא יפה וכו' ולכן הבודק צריך שיבטל וי"ל דרבינו כ"כ אחרי התקנה דצריך לבטל הבדיקה ביטול ונפק"מ השתא לדינא בבדק ולא ביטל. וגם בלא"ה יש לעיין ע"י השליח ג"כ נאמר בזה דמשוי שליח לבדוק הוי ג"כ הביטול ממנו כמו דאיתא בירושלמי קטן שתרם ואביו אימן לידו לא הקטן הגורם אלא אביו שאימן ע"י. וכמ"ש במג"א שאין לבטל השליח אם לא שמשוי בפירוש על הביטול לשליח וא"כ בלא"ה שייך הבודק צריך שיבטל וכו' אף אם נאמר דמהני ביטול ע"י השליח:
כל דבר שהוא מנהג וכו' וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה. ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד הוא אומר בכל יום אברכך. ועי' בכ"מ כאן ובהל' מילה בפ"ג ה"ו ובראב"ד שם ובתשובת לחכמי לוני"ל המובאים בכ"מ שם ובר"ן בפ"ב במסכת שבת דף כ"ג ע"א עיי"ש ורא"ש חולין פ"ז ע"ב ואשר אחזה בענין ספק ברכה בנהנין ובמצות אחוה דעתי הקצרה בס"ד: ובראשונה נדבר במקור חיוב הברכה אם המה מדאורייתא או מדרבנן וכבר כתבתי לעיל בזה ולחלק בין ברכת הנהנין וברכת המצות: במס' ברכות דף ל"ה ע"א במשנה כיצד מברכין וכו' ובגמ' מנה"מ דת"ר קודש הלולים לה' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר"ע אסור לאדם שיטעם כלום קודם שיברך וכו' הניחא למ"ד נטע רבעי אלא למ"ד כרם רבעי מאי איכא למימר וכו' ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל דבר נטיעה [דלאו בר נטיעה] כגון בשר וכו' מנ"ל אלא סברה היא אסור ליהנות מהעוה"ז בלי ברכה. והנה כנראה למאן דס"ל נטע רבעי אית לנו מקרא לנטיעות לברכה מקראי ומדאורייתא מה שבכלל נטע וזולת מדרבנן ואלא סברה וכו' נראה דרק לסתור הנראה ממשנה מלשונה ובס"ד דגמ' דהכל מדאורייתא מקראי ובאמת לא נדע מקרא רק הנטע בלבד והשאר מסברה: ובס' פנ"י כתב דסברה בכ"מ הוי דאורייתא דמקשינן בעלמא למה לי קרא סברה היא ואם הנלמד מסברה לא יהיה מדאורייתא מאי מקשינן הרי נפק"מ רבתי אם הוי מקרא ומדאורייתא או מסברה לענין ספק וכיו"ב ועל כרחך דגם הנלמד מהסברה הוי מדאורייתא אלא דבברכה דשייך לא תשא לא הוי סברה כ"כ והניחו בצ"ע עיי"ש ובצל"ח כ' ע"ז דלמה לי קרא סברה היא לא שייך רק בדין מהדינין כמו במסכת כתובות דף כ"ב מנין שהפה שאסור פה שהתיר וכו' ובמסכת ב"ק דף מ"ו מנין שהמע"ה וכו' שבהנו מקומות מקשה הגמ' למה לי קרא סברה היא אבל לומר על דבר שמסברה שהוא חשוב מצוה דאורייתא זה לא שמענו דאם הדבר כן לחינם נכתבו כל המצות שהם שכליות ועוד שהסברה של האסור ליהנות וכו' שייך על כל באי העולם וא"כ יהיה ברכת הנהנין חובה על בני נח אלא ודאי כיון שהוא סברה לכך תיקנו החכמים ברכת הנהנין עיי"ש: אמנם עוד יקשה למה לא יהיה באמת מחויב מדאורייתא דבר שהוא מסברה נוכחת וכי העלימה התורה חלילה מסברה וגם דבדינין מצינו שהשכל מחייבם ונכתבו בהתורה ואפי' הכי מקשינן באיזה מהם למה לי קרא וכו' ולהלן נאמר בס"ד למה כמה מצות שכליות נאמרים בתורה וכמה לא ואף דבדינין מקשינן למה לי קרא וכו' ולא במצות וכמ"ש בצל"ח ואפ"ה הוי דאורייתא במצות מילי דסברה: והנה דעת הפוסקים ז"ל דברכת נהנין מדרבנן וכן מוכח בכמה מקומות בש"ס דכולמו מדרבנן חוץ מבהמ"ז ולדעת קצת מעין ג' וברכת התורה ולמ"ש לעיל גם ברכת המצות ולשון אלא סברה היא וכו' סותר כל הנאמר מעקרא דבין למאן דס"ל נטע רבעי ובין למאן דס"ל כרם רבעי הקרא אסמכתא בעלמא הוי ועיין ברא"ש וברשב"א בחידושיו בד"ה ה"ג עיי"ש. והנפק"מ אם ברכות דרבנן אי דאורייתא הרבה לענין ספק ולענין כונה שמחלקים בין מצוה דאורייתא לרבנן וכיו"ב ואנן קיי"ל ספק ברכות להקל כמ"ש רבינו בהל' זאת. וכ"כ ברא"ש במסכת ברכות דף כ"א בשם השאלתות ספק אמר אמת ויציב וכו' מכאן פסק בשאלתות דר"א דכל ברכות דרבנן אם מספקא ליה אם אמרן אי לא אמרן אין צריך לחזור ולאומרן עכ"ל וכן בשו"ע או"ח סי' ר"ט סעיף ג' להלכה: והנה מפורש במסכת ברכות דף ל"ג ע"א ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא. ורבינו בפ"א בהל' ברכות הט"ו כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן עכ"ל. ובהל' שבועות בפי"ב ה"ט השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו בשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בה' ברכות ה"ז חייב לנדותו וכו' עיי"ש: נראה דדעתו דהוי מדאורייתא ולא כן דעת התוספות במסכת ר"ה דף ל"ג ע"א בד"ה הא שכתבו ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר על לא תשא ליכא דהאי דרשא דרבנן דהא אמרינן במסכת ברכות דף כ"א ספק קרא וכו' ספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא ולא אסרינן משום לא תשא ומוציא שם שמים לבטלה דאמרינן במסכת תמורה דף ג' מדכתיב את ה' אלוקיך תירא הני מילי בלא ברכה עכ"ל. וכן כתב ברא"ש במסכת קדושין דף ל"א סי' מ"ט עיי"ש ועי' במג"א בסי' רט"ו ס"ק ו' ובשו"ע או"ח בסי' ר"ו סעיף ו' עיי"ש: והנה להסוברים דבברכה הלא תשא מדרבנן צ"ל דהאי בספק ברכות להקל משום דברכות מדרבנן ולקולא ועכ"פ מפורש מכ"מ דספק ברכות להקל וכדמוכח במסכת ברכות דף כ"א ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש אינו חוזר וקורא. ספק אמר אמת ויציב וכו' חוזר וכו' מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא וכמ"ש ברא"ש ושאר הראשונים ז"ל להוכיח כן משם: אמנם מצינו נגד זה ג"כ בתוספות במסכת ברכות דף י"ב ע"א בסוגיא דפתח בשכרא בד"ה לא ופי' רב אלפס השתא דלא אפשטא בעיין אזלינן לקולא ואפי' פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא. ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת עכ"ל: וכנראה נמצא סייעתא להר"י הראב"ד בפ"א מהל' ברכות הי"ב במחלוקת בגמרא ברכות דף מ"ג פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסיבה. ואיכא דאמרי לא שנו אלא פת דמהני הסיבה אבל יין לא מהני וכו' וכתבו הרי"ף ורבינו לקולא כלישנא קמא. וכתב הרא"ש משום דברכות דרבנן ובראב"ד כתב ע"ז תמה אני למה הניח הא"ד וכו' והוא חומרא עכ"ל. נראה דדעתו להחמיר בספק ברכה ועיין בלח"מ שם ומשמע דלאו לכתחילה נחמיר להראב"ד ולכאורה משום שאינה צריכה לא שייך לכתחילה אבל זה יש לדחות וצ"ע. ועיין בראב"ד בפ"ג מהל' מילה ה"ו: וגם נראה הגאון ז"ל כזה. עיין בב"י ססי' ר"ז וז"ל ז"ל שבולי הלקט מצאתי לר"נ גאון המברך על הכוס ונלקח ממנו ובא לשתות כוס אחר חוזר ומברך פעם שנייה. וה"ה לכל דבר וראיה מירושלמי הדין דנסיב תורמסא וכו' ומסתברא דלא אפשט בעיין ושמא סברת הגאון ז"ל לשוייה כתיקו דאיסורא לחומרא וכו' עכ"ל: ודעת המהרי"ל מובא בחק יעקב בהל' פסח בסי' תע"ד ס"ק ב' וז"ל במהרי"ל הל' הגדה וז"ל ומברכין על כוס שני בפה"ג אע"ג שהרא"ש כתב שלא לברך בעלי תוס' פשיטא להן דמברכין. והרא"ש כתב דאסור ליהנות בלא ברכה וספק איסורא לחומרא עכ"ל. ובאמת קיי"ל ספק ברכות להקל ולא יברך. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל עצמו בסי' ע"ט ודבריו תמוהין גם הרא"ש עצמו בתשובה כלל י"ד סי' ה' הממעט בברכות אינו מפסיד וכו' אבל המרבה מפסיד דהוי ברכה לבטלה עכ"ל. ועיין בסי' ר"י בשו"ע ואין זה בכלל האיסור ליהנות בלא ברכה כיון שמונע עצמו מספק ברכה לבטלה רק לכתחילה לא יכניס את עצמו לספק ברכה במה שיוכל למנוע עכ"ל בס' חק יעקב שם: ולכאורה יש לומר לפמ"ש בהגהות מיימוני בפ"ב מהל' חמץ ומצה בשם רא"ם ושאר גאונים דכל תיקו דאיסורא לחומרא אפילו בשל סופרים עיי"ש אבל לדעת הרמב"ם דמשום לא תשא הוי דאורייתא לא שייך לחומרא בכל גונא ולדעת התוספות והרא"ש דהוי רק מדרבנן ויש לומר במקום ספק ברכה לא החמירו ורק משום ספקא דרבנן לקולא י"ל בספיקא דדינא כמו שכתב בהגהות מיימוני הנאמר אף בדרבנן לחומרא ושאני בספק קרא ק"ש דהוי ספק במציאות ולשון שבולי הלקט הנ"ל דייקי כן שכתב כתיקו דאיסורא וכו' דמשמע דמשום ספיקא דדינא נחמיר. ומלשון הגהות מיימוני נראה דלאו משום דהוי ספק במצוה דשייך בה חזקת חיוב עי' בספר שערי תורה לאאמ"ו הגאון ז"ל ח"ב כלל א' פרט ב' רק בכל ספיקא דדינא דרבנן כ"כ שכן לשונו דכל תיקו דאיסורא וכו' נראה דבאיסורא ול"ד במצוה כ"כ: ובס' פנ"י כתב על דברי הר"י [בתוס'] במסכת ברכות י"ב הנ"ל דלא הוי ברכה שאינה צריכה משום דאסור ליהנות בלא ברכה וא"כ לא הוי הספק לענין הברכה אלא לענין האכילה והנאה ויש לו לברך כי היכא דלא ליפגע באיסורא ולא הוי לבטלה כיון שרוצה להסתלק מן הספק וכונתי לדבריו ועי' בביאור מרדכי שם ובערבי פסחים עיי"ש. ועם כל זה יקשה עודנו למה נחמיר לענין אכילה מספק דנאמר דמה"ט הוי צורך: ונראה לענ"ד ליישב ואף להחולקים על הגהות מיימוני הנ"ל דהנה לכאורה יש לחקור בסוגיא דכיצד מברכין הנ"ל דאין ללמוד בס"ד חיוב ברכה מקודש הלולים מכאן שטעונים ברכה לפניה ולאחריה ולמסקנא אי' סברה היא דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה. ובירושלמי וכן בתוספתא אסור ליהנות בעוה"ז עד שיתירו לו המצות. והכונה העשיות המצות מתירים ליהנות כמו מעשר ותרומה וברכה וי"ב ובבלי אי' דגוזל להקב"ה ומועל בלא ברכה. ונראה נפקותא אם נלמד חיוב הברכה מקודש הלולים שטעונה ברכה וכו' דאז הוי הברכה בגדר מצוה וחיוב בפ"ע על האוכל ונהנה אבל אם נאמר אסור ליהנות מהעוה"ז וכו' וכל הנהנה וכו' מעל הוי בגדר איסור על הדבר כמו בטבל וי"ב. ועיין ברש"י במסכת גיטין דף מ"ד ע"ב בד"ה מדאורייתא עיי"ש. ונפק"מ באונס דאי אפשר לו לברך דמשום מצוה אונס רחמנא פטרה אבל משום איסור עכ"פ אסור ליהנות אף דאונס על שלא לברך כמו בטבל וכיו"ב דאף דאונס על ההפרשה מזה לא נפקע האיסור. ועיין כיו"ב במרדכי מובא במג"א בהל' ציצית סי' י"ג ס"ק ח' בציצית בשבת שכתב דהחיוב ציצית על הגברא לעשותו בבגדו אם יוכל ובשבת דהוי אנוס בקיומו מותר ללבשו בלא ציצית עיי"ש וזה אם נאמר דהוי מצוה. אבל אם נאמר דחל האיסור על הדבר בלי הקיום המצוה שמתירו אז לא מהני אונס וכמ"ש בגמ' ובירושלמי הנ"ל הוי בגדר איסורא: והנה בדרשנו ע"ז נמצא. באונן דאיתא במסכת ברכות דף י"ז ע"ב אונן מברך ואינו מזמן וכו' ובעל קרי שם דף כ' ע"ב במשנה מהרהר ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ולא לפניו. והנה אם נאמר דברכה בגדר מצוה על גברא באונן דהוי בגדר עוסק במצוה ובעל קרי ג"כ אונס ופטורים אבל אם נאמר דהוי בגדר איסורא על הדבר קודם הברכה הרי לא התירו שום איסור לאונן דודאי אסור לאכל שאינו מעושר וכיו"ב רק פטרו מהמצות: אמנם בבעל קרי דאין מברך לפניה אבל מברך לאחריה יש לומר דהאי דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה דוקא בלא ברך כלל אבל אם בירך לאחריו לא שייך האיסור ולא המעילה ומצאתי בפנ"י שכתב כן עיי"ש ואף דתיקנו רז"ל ברכה לפניה מק"ו כשהוא שבע מברך וכו' כדאיתא בגמרא מ"מ לא הוי בכלל נהנה בלא ברכה כשבירך אח"ז והאיסורא נפקע עכ"פ: ובסוגין כל הנהנה בלא ברכה גוזל להקב"ה וכו' ברש"י גוזל את הברכה עיי"ש דיפלא למה לא כתב דאכילה והנאה הוי הגזילה כדאיתא בסוגיא דקודם הברכה לה' הארץ והמלואה ולאחר הברכה והארץ נתן לבני האדם ועיין בתוספות שם בד"ה כאן מה שהביא ממסכת שבת דף קי"ט ועיין בירושלמי המובא ברשב"א בפי' טובתי בל עליך עיי"ש. וא"כ לפ"ז האכילה והנאה הוי הגזל: ויש ליישב לפמ"ש דאם בירך אח"ז דמצד מעילה וגזילה יצא למפרע בהברכה האחרונה אבל עכ"פ גוזל ברכה אחת זה הנראה שכתב ברש"י גוזל הברכה דשייך בכל פעם אף באלה שיש ברכה אחריה ולשון גזל לאו דוקא שיהיה שלו בשעת הברכה דוקא רק הכונה בלי ברכה: וא"כ לפ"ז בבעל קרי דאי' מברך לאחריו וי"ל כיון שמברך לאחריו ואינו בכלל נהנה בלי ברכה ונשאר רק חיוב עליו ומצוה בלבד ואונס פטור ומותר לאכול והנה באונן דאי' מטעם עוסק במצוה יש לעיין לפמ"ש ברש"י ריש מי שמתו דא"צ אבל רשאי לברך ועיין בתוספות שם דף י"ד ע"ב בד"ה ואינו שחולקין עליו וכתבו משום כבודו של מת אינו רשאי עיי"ש ועיין ברשב"א ור"ן במסכת סוכה בעוסק במצוה אינו רשאי לעשות אחרת דהוי כרשות לגבה דלא ניתנה לדחות החובה עיי"ש ומכ"ש במצוה דרבנן דפטור ואינו רשאי ודעת הרבה הסוברים דאפי' באפשר לקיים שניהם כאחד פטור עיי"ש. והנה לענין ברכה לפ"ד הראשונה שכתב עכ"פ יש לומר דלא החמירו כ"כ הרבנן באי אפשר לאכל שום דבר. אבל לדעת האחרונה הרי עכ"פ אפשר לקיים שניהם ולמה נתירו לו איסור ואם פטרו ממצוה ולא התחייב בכה"ג אבל על איסור הרי אפשר עכ"פ. ויקשה ממ"נ לדעת רש"י שכתבתי אבל לדעת התוספות והירושלמי שם דמשום כבודו של מת וא"כ הוי אי אפשר לקיים שניהם ואתי שפיר: ולפי דברינו הנ"ל נראה לענ"ד ג"כ למצוא פשר דבר בענין ספק בברכת נהנין ונאמר דתליא במ"ש דאם נאמר באונס פטור ומותר לאכל וממילא בכה"ג דבירך וספק אם יצא ומחמת ספק אסור לברך שלא יעבור על ל"ת וא"כ הוי ממילא עי"ז אנוס ומותר לאכול בלא ברכה אבל אם נאמר דהוי בגדר איסור וממילא אפי' באונס אינו רשאי לאכל עכ"פ וא"כ הוי הברכה השנית לצורך ולא לבטלה דהרי עכ"פ אסור לאכל אפי' באונס וכיון דהברכה תתיר לאכל לא הוי לבטלה דהרי אסור בלעדיה לאכילה והיא מתיר לו ולפי דברינו זה מיושב דאף דאיכא לא תשא בברכה ועם כל זה יש לומר בספק ברכת נהנין דיברך עוד הפעם וליכא חשש מאיסור לא תשא וכמ"ש דמשום איסור לאכילה הוי בגדר ברכה הצריכה אבל עודנו יקשה דעכ"פ הוי ספק דרבנן ומ"ש מכל ספיקות דרבנן דלקולא מספק ק"ש למאן דס"ל ק"ש דרבנן דאין חוזר ומספק תפילה לכו"ע חוץ לר"י דאף כמ"ש משום לא תשא יש ליישב מ"מ עוד יקשה מצד ספק דרבנן: ונראה לענ"ד לומר וניישב בראשונה במאי דיש לחשב לפי דעת הרבינו דגם בברכה הוי לא תשא דאורייתא בשאינה צריכה והרי מדאורייתא כולמו אינן צריכות והאיך תיקנו רז"ל לכתחילה ברכות ועקרו ל"ת דאורייתא בקום ועשה ועיין בפנ"י במס' ברכות דף ל"ג עיי"ש: ועיין בתוס' במס' ר"ה הנ"ל שהקשו דאם ברכה שאינה צריכה אסור מהתורה למה בספק אמר אמת ויציב חוזר משום דהוי דאורייתא הא הוי ספק לא תשא עיי"ש ובכ"מ כאן כתב ע"ד רבינו דס"ל ק"ש דאורייתא והקושיא על הברכות ותירץ כיון דעיקר המצוה מדאורייתא ומחויב מהתורה גם הברכות עליהן מדינא עיי"ש וכ"ז בק"ש שם אבל באמת ויציב דאין הספק במצוה ועי"ז בהברכה, רק בברכה עצמה, הקושיא במקומה ועי' בכ"מ בפ"ב מהל' ק"ש ומחורתא כמ"ש לעיל בשם הפנ"י כשמברך על הספק לא הוי בגדר שאינה צריכה ולא נכלל בכלל לא תשא לשוא רק בספק דרבנן שהם לא החמירו כ"כ אמנם כ"ז בספיקן אבל בגוף הברכות וחיובם יש להבין לכאורה כמ"ש דלמה תיקנו לעקור הדאורייתא כיון דמדאורייתא כולמו אינן צריכים: ונראה לומר וניישב ג"כ קושית הפנ"י הנ"ל דהרי סברה הוי דאורייתא וא"כ ברכות דאורייתא וכמו"כ דעת הצל"ח לחלק בין דינים למצות דהרי מצינו כמה מצות שהמה מסברה נאמרים בקרא: ונראה להסבר דבריו דמצינו הרבה מצות כמו תפילין ופרסומי ניסא הלל וכיו"ב אף דהסברה מחייבת אותם ואפ"ה הוי מדרבנן ועי' בס' שאגת אריה הל' יו"ט סי' ס"ט עיי"ש. ונראה דיש לחלק בין הסברה מחייבת ובין הסברה מסכמת ולמה לי קרא סברה היא יש להקשות רק בדבר שהסברה מחייבת ולא בדבר אשר הסברה רק מסכים עמו ולא תחייבנו עוד וההבדל מובן שלא לגזול הסברה והדעת מחייבתו אבל צדקה הסברה מסכים עמה והנה מצינו מצות חובה מדאורייתא ומצות רשות דהוי ג"כ דאורייתא שאם קיים אותם קיים מצוה דאורייתא רק התורה לא עשה אותה לחיוב ולעול עלינו דודאי תפילה והלל רצון התורה הסכים עמהם רק דלא עשה לחיוב פרטי ובקיום הוי מצות רשות מדאורייתא וכמו בקרבן דאם הקריב קיים מצוה דאורייתא אבל הוי מצות רשות כי יקריב ארז"ל כי ירצה להקריב ועזבה התורה מצות אלו על רוח נדיבה ורצון האדם להיות שאינו מצווה ועושה בדברים כאלו וכמו כן הענין בברכה לא חייבתו התורה ובברכה שאין צריכה הוי לא תשא ומקשינן בגמ' מה"מ דתיקנו רז"ל ויעקרו דאורייתא בקום ועשה ומשני בס"ד דמקראי ילפינן מקודש הלולים וכו' ולמסקנא סברה היא אסור ליהנות וכו' ובזה הדעת מכרעת דאף דלא חייבתו התורה מ"מ תסכים הסברה שאסור ליהנות וכו' והוי בגדר מצות רשות מדאורייתא ולסברה מכרעת מסתמא דעת התורה מסכמת לאשר קבעו החכמים אף דלא חייבתו ע"ז והחכמים עשו לחובה וע"י הסברה לא הוי בגדר שאינה צריכה שלא היה ביד החכמים לתקנה ועם הסברה הוי מצות רשות מדאורייתא ומדרבנן חובה ועיין בסה"מ שורש א' ברמב"ן שם עיי"ש: ובזה יש לקיים דעת הפנ"י במס' ר"ה דף ט"ו בד"ה תוקעין בתוס' שם שכתב סברה נכונה בטעמא בענין בל תוסיף שביד החכמים לתקן לחדש גדרים ותקנות וכיו"ב מצות כמו חנוכה ומגילה וכיו"ב שנתחדשו הדברים שלא היו מקודם. אבל אם הטעמים והדברים סיבת התקנה היו מעולם ואפ"ה התורה לא ציוה עליהם מנ"ל להרבנן להוסיף עיי"ש ויקשה לכאורה הרי האי סברה דאסור ליהנות וכו' הוי מעולם ועם כל זה הוי מדרבנן אבל לפמ"ש דתורה הניחה למצות רשות וכמו קרבן ותפילה וברכות כמו כן ובתורת נדבה עולה יפה מבחובה והרבנן ראו קלקול הדורות כי היו מניחין אותם לגמרי קבעו לחובה ולא שייך להקשות למה לי קרא סברה היא דכמ"ש כמה סברות שהתורה לא חייבתו אותם רק הניחו לרשות בלבד והרי בברכה אחרונה בעי כזית ומשום הסברה דאסור ליהנות יהיה בכל שהוא ולמ"ש אפי' מזון דס"ל מצווה ועומד טוב משאינו מצווה ועומד בכה"ג כו"ע מודו דשאינו מצווה עדיף: ובזה מיושב ג"כ לפרש פרסומי ניסא עדיף משום דעכ"פ בעת קיומו קיים הדאורייתא ונאמר נמי לתרץ קושית התוס' במס' ברכות דף מ"ח ע"ב בד"ה עד דמ"ש קטן ואשה דמחויבין מדרבנן אין מוציאין את המחויב מדאורייתא והאוכל כזית לבדו מוציא למי שאכל כדי שביעה אף דגם זה אינו מחויב רק מדרבנן עיי"ש אבל למ"ש י"ל דשם בבירך עכ"פ קיים דאורייתא אלא דהתורה לא חייבו כדאיתא והם מדקדקין ע"ע עד כזית וכו' ברכות כ' ע"ב וא"כ דעכ"פ מקיים דאורייתא מוציא ג"כ המחויב מדאורייתא אבל קטן דאינו בר חיוב מדאורייתא בשום מצוה לא רשות ולא חובה ודעתו כאינו ואשה דליתא בברית ותורה כמ"ש בתוס' שם דמשו"ה אינה בבהמ"ז וליכא סברה וקיומם לא הוי רק מדרבנן גם לאחר כי מקיימי לא יכולין להוציא המחויב מדאורייתא ולא כן איש בכזית דמקיים דאו' ברשות ויוכל להוציא המחויב כיון דשניהם מקיימי דאורייתא ואף למ"ש בבירך ברכה אחת לא שייך הסברה דאסור ליהנות וכו' מ"מ מה שמוסיף בזה הוי לקיום הדאורייתא ברשות: ועתה נבוא לענין שלפנינו ונאמר מסברה דאע"ג דבכ"מ ספק דרבנן לקולא במצוה ובאיסור דוקא בכל מצות דרבנן אבל בכה"ג דהוי מסברא והמה מדאורייתא בכלל מצות רשות ובקיומם מקיים מצוה דאורייתא רק החיוב מדרבנן באלה יש להחמיר בספיקן וביותר למ"ש הרמב"ן בסה"מ להקשות על רבינו שכתב דכל מצות דרבנן הוי דאורייתא משום הלאו דלא תסור למה הקילו בספק דרבנן ותירץ דהחכמים לא עשו דבריהם רק על הודאי ולא על הספק עיי"ש וא"כ י"ל שפיר בכה"ג שאני משאר מדבריהם דלא החשיבו כ"כ לחייבם על הספק כבדאורייתא אבל באלה באם קיימם קיים הדאורייתא ויקרא דאורייתא עליהם י"ל דלא הקילו מעיקרא בספיקם והניחם כדינא דהוי מדאורייתא מלא תסור וספיקם לחומרא ואפי' החולקין על הרמב"ם וסברי להו דאנן המקילין בספק דרבנן ג"כ י"ל כה"ג חמירי גם לן וכמ"ש להרמב"ם להרבנן כן נאמר לדידהו לדידן דלא נקיל מספק באלה וכמ"ש: נמצא לפ"ז יש ליישב מה דיקשה לדעת המחמירים בספק בברכת הנהנין מספק קרא ק"ש דדוקא בברכת נהנין שייך ב' סברות הנאמרות דאין להקל משום דהוי דרבנן כמ"ש דבקיומם הוי דאורייתא מסברה ואם דעובר על לא תשא והוי אונס עם כל זה אסור לאכל כמ"ש אבל כיון דאסור לאכול אינו עובר על לא תשא דלא הוי עוד שאינה צריכה שהברכה מתירו לאכול וכמ"ש וא"כ מב' טעמים דנאמר להקל בספק ברכה לא שייך בספק בברכת נהנין וכ"ז בנהנין אבל בברכת ק"ש ואמת ויציב ותפילה דאיתא לא תשא ולא שייך סברה הנ"ל ספיקם לקולא גם י"ל כמ"ש בתוס' ברכות דף כ"ט ע"א בד"ה מפני דהוי כהוספה על הברכות עיי"ש וא"כ ליכא סברה ג"כ ובאמת ויציב כמ"ש בתוס' כ"א בהזכיר יצי"מ בק"ש וא"כ ליכא ג"כ סברה והוי כשאר ספק דרבנן לקולא דע"י הוספה אינו מקיים המצוה ונהפוך מגרע כמ"ש בתוס' שם: ברם יש להבין עוד לר' יהודה דס"ל ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן דיקשה דעכ"פ בקיומם קיים דאורייתא ובק"ש ליכא לא תשא בלא ברכותיה: ונראה לומר בזה דהנה בהאי דקיי"ל ק"ש דאורייתא להלכה בשו"ע בסי' ס"ז סעיף א' וכר' אלעזר דעת התוס' במס' סוטה דף ל"ב ע"א בד"ה ק"ש דק"ש דרבנן כדמוכח ברכות דף כ"א וכונתם על הגירסא שהביאו שם בתוס' בד"ה ה"ג ויש ספרים גורסין ק"ש דרבנן ודחהו גירסא זאת ובמס' סוטה שם ובע"ב שם בד"ה רבי קיימו גירסא זאת ובאמת לפ"ז אינו מפורש ק"ש דאורייתא בגמ' ויש לדקדק בר' יהודה דאמר ספק קרא ק"ש אינו חוזר מפורש ק"ש דרבנן ובר"א דאמר חוזר וקורא אינו מפורש דק"ש דאורייתא רק סתמא אמר חוזר וקורא: ועי' בפנ"י שכתב דלר"י בעל תוס' כו"ע ס"ל ק"ש דרבנן ואפ"ה ס"ל לר"א דחוזר משום דהוי מלכות שמים או מטעמא אחר עיי"ש ולמ"ש נ"ל דפליגי בסברה הנ"ל די"ל בק"ש חוזר אף דהוי מדרבנן ועיין בשו"ת הרא"ש סוף כלל ד' מובא בפר"ח סי' ס"ז דס"ל להלכה ק"ש דרבנן ועיין בפר"ח שם ונ"ל דאלה הגאונים ז"ל דסבירי להו להחמיר בברכה ס"ל ג"כ כזה וכמו בק"ש דהוי מדרבנן וחוזר מה"ט בברכה וכמ"ש ולא כן בתפילה דלא שייך כנ"ל ואתי שפיר ומדויק שאמר ר"י הלואי שיתפלל וכו' דלדידיה לא הוי כהוספה והשיב אל דבריהם בזה שאמר הלואי וכו' וא"כ תפילה כק"ש לר' יוחנן דשניהם מסברה וכמ"ש: ומיושב במ"ש קושית הפר"ח על הרא"ש בשו"ת שכתב דלכן הסומא פורס את השמע כיון דמחויב מדרבנן וק"ש דרבנן מוציא אותו והקשה מה יענה לר"א דס"ל ק"ש דאורייתא ולמ"ש נ"ל דרא"ש בתשובה ס"ל דק"ש דרבנן גם לר"א ואפ"ה ס"ל דחוזר בספק קרא ק"ש וכמ"ש אלא דבפסקים חזר מזה הרא"ש וכמו שהעיר הפר"ח שם עיי"ש ואתי שפיר במ"ש: גם לענ"ד לומר דהנה עי' בפנ"י דף ל"ג שהוכיח כדעת הסוברים דלא תשא בברכה רק מדרבנן ועיקר האיסור כמ"ש בתוס' משום הוספה דאל"כ מאי שנא ברכה מענית השם בלבד דמלך העולם אינו מקפיד עיי"ש ולדעת רבינו דס"ל דהוי דאורייתא נראה כמ"ש בסי' נ"ט לענין קדושה דדרך למוד וסיפור שרי עיי"ש דדרך סיפור התר בפ"ע ולמוד התר בפ"ע וכמ"ש שם שצריך לאמרו בניגון עיי"ש וכמו"כ נראה לענין ברכה דדרך למוד הוי צריכה בשביל הלמוד ובקדושה דהעיקר האיסור משום ונקדישך ולכן שם אף דרך סיפור שרי ולפ"ז י"ל כשאמר ק"ש דרך למוד שרי אבל לא דרך חיוב בספק כיון דפטר מספק הוי שאינה צריכה ושייך ל"ת ובכל שבחים דבגדר תפילה מותרין משום הלואי שיתפלל והוי חידוש בתפילה דמותר לר"י אבל בק"ש בלא דרך למוד י"ל דהוי ג"כ ל"ת ואתי שפיר כמ"ש לעיל די"ל בק"ש ג"כ דרך חיוב הוי ל"ת כמו בתפילה ואתי שפיר: אמנם נשאר עוד לעיין לענין ברכת המצות אם הוי בכלל סברה ג"כ מטעם דאמרינן על חיי שעה מברך על חיי העולם עאכ"ו ולדעת קצת כמו שכתבתי לעיל הוי מדאורייתא אכן במצות דרבנן דהברכה על המצוה דהוי ג"כ בגדר סברה כמ"ש ובתורת מצות רשות מדאורייתא דאל"כ יהי' שייך בכה"ג בל תוסיף וכמ"ש לעיל: ויש להבין בזה סוגית הגמ' במס' שבת דף כ"ג ע"א הרואה מברך וכו' מאי מברך אשר קב"מ וציונו וכו' והיכן ציונו רב אמר מלא תסור ר' נחמיה אמר שאל אביך וכו' מיתיבי הדמאי מערבין בו וכו' ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום וכו' ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא אמר אביי ודאי דבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה והא יו"ט שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה התם כי היכי דלא לזלזולי בה רבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן: ויש להעיר למה לא מקשינן מנה"מ בברכת המצות כדמקשינן בברכת הנהנין דכיצד מברכין מה"מ. גם מאי משני רוב ע"ה מעשרין הן דעם כל זה כיון דתיקנו הרבנן לחוש למיעוט המצוי ולעשר וי"ב שהחמירו בכמה דברים וא"כ נברך עליה ג"כ אשר ציונו כמו בשאר דרבנן: אמנם למ"ש דנהנין ומצות דרבנן דהוי מסברה למצות רשות מדאורייתא ושייך וציונו ולכן תיקנו החכמים ברכה עליהם כעל נהנין ולא מקשינן מה"מ רק מדאי' הרואה מברך וכו' מקשינן והיכן ציונו דעכ"פ הוי מדאורייתא רק רשות ולא חובה ולא שייך וציונו ומשני מלא תסור וכו' ומקשי מדמאי שנראה שאין מברכין ומתרץ רבא רוב ע"ה מעשרין הן. וא"כ אין חיובו מסברה ומהסברה להיפוך יהיה פטור והחכמים גדרו בזה לאפרושי מאיסור' בלבד וא"כ כיון שאין בו סברה לא שייך דהוי מדאורייתא רשות ולא תיקנו ברכה משום לא תשא וכמ"ש לעיל ולכאורה אתי לזלזולי שייך ג"כ בדמאי וראיתי בס' קובץ על יד שהעיר ע"ז: ועי' ברשב"א שהקשה על רש"י שכתב בד"ה רבא אמר ספק דבריהם בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין עכ"ל והקשה ע"ז מספק קרא ק"ש ספק לא קרא וכו' אין חוזר ספק אמר אמת ויציב וכו' חוזר דאמת ויציב דאורייתא ק"ש דרבנן אלמא בספק דבריהן אינו מברך עיי"ש מ"ש ע"ז. אבל למ"ש י"ל בספק ברכה לחומרא וק"ש שאני כמ"ש ואתי שפיר: אמנם דעת רבינו והרי"ף דאפי' בספק נטל הלולב ובמילה אין מברכין עיין בר"ן ובפ"ג מהל' מילה בסופו ובתשובה לחכמי לוני"ל ובכ"מ הנ"ל: ונראה דסבירי להו דדוקא היכא דהברכה מצד עצמה המצוה י"ל וא"כ בספק י"ל דאם קיימה מקיים מצוה ובכלל ספק מצוה דאורייתא ברשות. אבל בכה"ג בספק ברכה אם עשה המצוה הוי בקיימו אח"ז ובירך רק קיום ספק מצות רשות. ולפמ"ש אין למידק מדאי' רוב מעשרין וכו' דבספק מברכין רק כמ"ש לעיל דע"י הרוב לא הוי מצוה מסברה ולא שייך לברך עלה וכמ"ש במצוה עצמה מסברה י"ל לכו"ע מברכין מספיקא (ולכאורה יש לעיין ברוב מעשרין וכו' למ"ש ז"ל בבדיקת חמץ הואיל ועשהו על הספק אפילו בספק דרבנן וס"ס לחומרא עיין בסי' תל"ט עיי"ש בהמ"מ וטו"ז שם והנה לענין ברכה בכה"ג בלתי מפורש וצ"ע): והנה י"ל ג"כ בענין רוב ע"ה מעשרין וכו' דנראה דוקא משום רוב א"צ לברך דנראה בספק צריך לברך י"ל דהנה בתרומה הוי ב' מצות ההפרשה והנתינה כמ"ש ז"ל וגם איסור טבל. והנה מצד המצוה מחלוקת בין הראשונים ז"ל דעת הרמב"ם בפ"ט מהל' מעשר ה"ה שכתב ונוטל אותה ונותנה לכהן ועי' במשנה למלך שם ה"ב שכתב שנראה מדבריו שנותנו לכהן בחינם ולא כן דעת הטור יו"ד סוף סי' של"א שכתב ומוכרו ולדעת הסוברים במכירה הרי לספק מצוה לא חששו רק לספק האיסור לא סמכו על הרוב וכיון שעיקר תקנה על האיסור לא מברכין כמו שאין מברכין על ניקור הגיד וכמ"ש ז"ל עיין ברא"ש בפ"ק דמס' כתובות ובטו"ז יו"ד סי' א' עיי"ש: וא"כ י"ל לדעת הסוברים דרק משום איסור בחומר עון מיתה תיקנו דמאי וא"כ צריכין הרוב לפטרו מנתינה בחינם ולא הוי רק בכלל איסור דלא שייך ברכה דלא הוי כלל במצוה וכ"ז נאמר להרי"ף אבל לרבינו שכתב ונתנו אם נפרש כמ"ש במל"מ בחינם לא שייך מ"ש דא"כ הוי מצוה ג"כ וצ"ל כמ"ש לעיל דאמרו רוב וכו' דעי"ז לא הוי מסברה וכמ"ש: ובמש"ל לומר דתליא אם אסור ליהנות וכו' הוי בכלל איסור בלא ברכה או מקראי דהוי בכלל מצוה י"ל במסכת ברכות דף ל"ט ע"ב הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע ובתוספות שם בד"ה הכל וכו' אבל אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן הפרוסה דהוי כעושה מצות חבילות חבילות. ונראה לי דהא הוי ברכה של נהנין ואין נקראין חבילות חבילות דהא של קידוש מברכין קידוש וברכת היין וכו' עכ"ל עיי"ש. וי"ל דתליא במ"ש אם הברכה בכלל מצוה או רק תיקון האיסור דרק במצות שייך חבילות חבילות ולא בתיקון האיסור: ועיין בספר ארעא דרבנן אות ב' שהקשה מסוגיא דמסכת פסחים ק"ב דפרכינן מהאי דאי' ביו"ט ראשון במוצ"ש יאמר יקנה"ז ומשני הבדלה וקידוש חדא מלתא אבל בהמ"ז וקידוש תרי מילי נינהו הרי בנהנין שייך ג"כ חבילות חבילות עיי"ש ולמ"ש יש לחלק דרק בברכת המוציא שייך לומר דלא הוי בכלל מצוה רק תיקון האיסור שלא אסור ליהנות וכו' אבל בבהמ"ז שכבר בירך מתחילה להוציא מידי האיסור בהמ"ז רק למצוה וגם מדאורייתא למצוה תיקנו שהרי מדאורייתא לא מצינו לחייב משום אסור ליהנות וא"כ בבהמ"ז שייך חבילות חבילות ובתוס' לא כתבו כן רק בברכת המוציא ואתי שפיר: והנה י"ל ג"כ במצות חובה שייך אין עושין חבילות ולא באחת רשות וזה בלתי מוכרע הגם די"ל כיון דעושה מצות רשות א"כ אין למשא ולעול עליו דה"ט דאין עושין חבילות וכו': והנה יש לצדד בהטעמים הנאמרים באכילה ע"י אונס עיין בסי' ר"ד סעיף ח' אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך. ועיין במג"א שם ס"ק כ' ובפר"ח בהשמטות שם מ"ש בזה. דמטעם איסור לא שייך באונס אבל מטעם מצוה כיון דעכ"פ נהנה וכמו שכתב במג"א שם דהוי תחילתו באונס וסופו ברצון וא"כ יברך ואינו מוכרע די"ל גם לאיסור להפקיעו: ועיין בירושלמי פ"ג מ"א ממסכת תרומות מובא בר"ש שם במשנה שם התורם קישות ונמצא מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום וכו' ובגמרא שם התורם קישות וכו' ניחא אבטיח ונמצאה סרוח אלא קישות ונמצא מרה לא מעיקרא היא מרה אמר ר' יוחנן עשו אותו כספק אוכל ר' יונה בעי ולכל הדברים עשו אותן כספק אוכל מטמא טומאת אוכלין ושורפין אותה בטומאה וחייבין עליה חומש ולוקין עליה חוץ לחומה עירב נעשה חמר גמל. והגאון מהר"א מוילנא ז"ל גריס מטמא וכו' ואין שורפין וכו' ואין חייבין וכו' ואין לוקין וכו' עירב בה נעשה חמר גמל עיי"ש. והנה בשורפין וכו' י"ל ממ"נ דאם הוי אוכל הוי תרומה טמאה דבשריפה ואם לא הוי אוכל ולא נטמאה לא הוי תרומה ג"כ ושרי לשרפה אבל שאר דברים אין לפרשם בלי הגהה הנ"ל: ואשר יש להעיר כי מונה בירושלמי לכל מאי דהוי אוכל ולא מנה עמהם גם כן לענין ברכה אם מברך עליהם. והנה בזה דהאיסור בלא ברכה תליא ג"כ בהנאה וא"כ בליכא הנאה בזה לא שייך מצוה ואיסור ואולי בספק יש לחלק בין איסור ומצוה וצ"ע. ועיין מ"ש לעיל בפי"ט מה' שבת הל' כ' עיי"ש:
ולעולם יזהר בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד אמר בכל יום אברכך. ויש לעיין בפי' וירבה בברכות הצריכות. עיין במבי"ט ח"א סי' קי"ד וסי' ק"פ שכתב להכריע שכל מצות ונהנין שהמה ביחד שאחד יברך להוציא הכל מטעם ברוב עם וכו' ואם יברך כל אחד הוי ברכה שאינה צריכה ועיין במעשה רוקח מ"ש בזה. ובתבואות שור בסי' י"ט ס"ק ח' שהביא סתירות בשו"ע בזה עיי"ש. ועיין במסכת ברכות דף נ' ע"א ובפ"ה מברכות הל' י' וששה יש להם לחלק עד עשרה ובמעשה רוקח עמד ע"ז וכתב לחלק בשנים דמצוה לחלק דלא שייך ברוב עם וכו' אבל משום שאינה צריכה מ"ש ב' מג' ונראה דהיכא דלא שייך ברוב עם לא הוי שאינה צריכה כשמברך בעצמו אף למ"ש רבינו בפ"א הי"א שעונה אמן הוא כמברך אפ"ה לא הוי בכלל שא"צ וי"ל וירבה וכו' על דרך זה וצ"ע דא"כ למה הוי כמברך העונה וצריך לומר בכה"ג דשייך ברוב עם אלא דהוי לרבינו לפרש כן. ולומר שישתדל למצוא מצות לברך עליהם הרי בלא"ה נאמר כן שירבה בקיום המצות. ולהרבות הנאות לברך עליהם לא מסתבר לומר ועי' שכתבו בשבת ויו"ט להרבות בפירות למען יקיים מאה ברכות בכל יום וכה"ג שייך שירבה בברכות הצריכות עי' בפ"ז הט"ו שכתב רבינו בשבתות ויו"ט וכו' וכיו"ב צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות עיי"ש וכן איתא במסכת מנחות דף מ"ג: