מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה וכולן דרך ארץ וכו'. רז"ל אשר זרזו על דרך ארץ הנכלל בו מכבוד אחרים כבוד חביריו ולא בלבד בכבוד רבו ואבותיו אשר הרבה הלכות נאמר בזה גם בד"א קבעו מסכתא בפ"ע ועי' בפ"ג ממס' ברכות כמה החשיבו הלכות דרך ארץ ולא בלבד בכבוד האחרים גם כבוד עצמו אשר לבעל נפש יקרה להרגישו כי רוחו בקרבו רוח אלוקים הוא ובחרו וצוו רז"ל ביותר בסעודה כל מקום יתענגו יחד לא כרעבי לחם כחית הארץ בעת כי יטרפו טרף גם כי יאכלו וישתו לא יבזו צלמם במעשי זולל וסובא והשמירה מזה פקדו בשמירת דרך ארץ וכבוד אחרים כי יבואו לתת מתג ורסן בהתאותו לאכילה ושתיה והחשיבו רז"ל הדרך ארץ כי הוא מכבוד אחרים אשר אמרו רז"ל יהיה כבוד חבירך וכו' ומכבוד נפשו ומחדד ההרגשת הבושה המחיצה של ברזל לחטאי ופשעי אנוש כנאמר בתורה אחרי החטא ויתבוששו והשולחן לפני ה' בנט"י וברכה יהיה כמו"כ בד"א וכבוד אחרים:

אין הבוצע וכו' ואין בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה יפה. הנה מי לא יודע תוקף ראות עין וממשלתו על הלב וכלי המעשה כמ"ש רז"ל עינא ולבא סרסורי דעבירה אינון אשר חכמים גדולים נפלו על ידן והערו כמה גדול כוחו של היופי וההדר לפתות האדם אף אם יהיה הנאת ההסתכלות על רגע אחת עד אם יקח איש מאפה לחם לאכל אותו בעודו בכפו יבלענו יבחר היפה במראה ובמלאכה אף כי טעמו שוה לאחרים ונותן לפעמים הכפל בעבורו למען התענג בראות עיניו ברגע יבלענו וההרגשות יתאחדו ולכן בברכת המוציא יברך על החביב והנאה ביותר אשר יתענג בו ויתפעל בהודאה לה' הנותן לו מאוי נפשו ובנפש מרגשת יעשה זאת כי יברך על המביא הנאה לו טרם כי יבולע בו במראה עיניו ולכן ארז"ל במקום דקדים ויפה בשולו אשר יעיר כמה לבקר טובת ה' בכל רגע ובכל הנאה אשר גם לרגעים יפקדנו ובעת הברכה למען יהיה ברכה שלימה עם הרגשת הלב:

הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והאחד נוטל בידו ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל וכו'. במגדל עוז ובב"י בב"ה בסס"י רס"ד כתבו מקורו מאיכה רבה מדכתיב פרשה ציון בידיה והביא כי הרשב"א כתב שאינו זוכר מקורו עיי"ש ואני חפשתי שם ולא מצאתי וכן בספר מעשה רוקח כתב ואני הצעיר חפשתי שם ולא מצאתיה עיי"ש והנה ההבדל כי הנתינה לפני כל אחד ואחד דרך כבוד כמצינו והוא עומד עליהם ודרך שמוש מבעה"ב דרך כבוד האורחים הוא אבל לתת בידו כנתינה לעני ואולי כמו דשאלת שלום וכיו"ב דרך כבוד אסרו לאבל המתגולל בעפר על כי נוטל ממנו כבודו לכן גם בזה אסרו רק לידו דמותר על שאינו דרך כבוד ואם נאמר שיתן או רק דרשאי ליתן יש לספק ואינו מוכרע:

ואם רצה הבוצע לחלק כבוד לרבו או למי שהוא גדול בחכמה ויניחנו לפשוט ידו קודם לו הרשות בידו. ולכאורה יש להבין למה נאמר בכבוד רבו הרשות בידו והלא יהיה בחוב עליו להקדים רבו בכל דבר כבוד ואם נדחק לפרש הרשות בידו קאי על רבו או לגדול ממנו לשון ואם רצה ובגמ' אי' ואם בא לחלוק כבוד וכו' וצריך לומר כיון שאין המסובין רשאין וכו' ועי' בתוספות במסכת ברכות דף מ"ז ע"א בד"ה אין שהקשו על ואם רצה הא אין מסובין רשאין לטעום עד שיטעם הבוצע עיי"ש מ"ש ע"ז ועי' ברא"ש ובתוספות ערבי פסחים שכתבו לחלק בין שתיה לאכילה דבאכילה אמרינן ר"ה כ"ט לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אא"כ אוכל עמהם הילכך יש לו לטעום קודם עיי"ש והנה שם הטעם משום שמברך להוציא אותם וכמ"ש בכ"מ לפרש כפי' התוספות שקאי על שאר המאכלים לא שייך לומר כן וגם למה יוכל ליתן לרבו כיון דמשום הברכה עליו לאכול שיהיה מחויב בדבר להוציא אותם ונראה כיון שאין מסובין רשאין משום כבוד הבעה"ב הבוצע וא"כ הוי כבזיון לו אם יאכלו קודם ואף דיוכל למחול על כבודו נגד רבו מ"מ אין מחויב בכה"ג דמקל בעצמו ואם עושה הרשות בידו ונראה לכאורה כשאין גדול ורבו אין רשות בידו ולמה יוכל למחול על כבודו ונראה דרז"ל סידרו הדרך ארץ ואל ימנע אדם מזה וכמ"ש לעיל כמה היה יקר הד"א בעיניהם ונדע שלא אמרו הרשות למחול בזה רק לרבו ולגדול ממנו למען לא יצאו מדרכי המוסר וכבוד אחרים בשום פעם רק לכבוד התורה רשאין ואין מחויב עבור דמבטל סידור הד"א וגם כמ"ש לעיל ועי' במג"א בסי' קס"ז ס"ק ל"ד שהקשה למה בצע הוא ותירץ שהיה בעה"ב או שהגדול נתן לו רשות עיי"ש ונראה בעה"ב לעולם לבצוע ושיתן בעין יפה כדאיתא בגמרא ונתן לו רשות כשלא היה בעה"ב:

אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם וליתן ביד בנו או בתו של בעה"ב שמא יתבייש בעל הסעודה שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם ונמצאו הקטנים נוטלין אותם והולכין וכו'. בגמרא במסכת חולין איתא ואין האורחין רשאין וכו' ורבינו כתב אסור וכו' ובשו"ע בסי' ק"ע איתא ג"כ אין רשאין וכו' ונראה דלדעת רבינו הוי ספק גזל די"ל דעל דעת ליתן לאחרים ויתבייש לא נתן לפניהם ועיין בשו"ע אהע"ז סי' כ"ח סעיף י"ז בהג"ה שם אורח שישב אצל בעה"ב ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת ועיין (בכ"מ) [בבית שמואל] שם ס"ק מ"ו בשם הטו"ז דהוי מה"ט דאיתא כאן דאין רשאי וכו' ספק מקודשת ובהגהת הטו"ז מחלק בין אם האשה ג"כ מהאורחים להסעודה עיי"ש ובמג"א בסי' ק"ע מחלק בסעודה גדולה לא שייך שיתבייש אם האוכל מרובה עיי"ש. ועיין שו"ת מהרימ"ט ח"א סי' ק"נ ושו"ת מהרח"ש סי' י"ג ול"א עיי"ש:

הביאו להם מים לנטילה וכו'. עי' בראב"ד ובמג"א בסי' רס"ז ס"ק ג' ובחכם צבי סי' קכ"ח ובספר מרכבת המשנה ובפנ"י במסכת ברכות דף מ"ב ובמס' ביצה דף כ' בישוב קושית המג"א וח"צ עיי"ש:

אעפ"י שאין ברכת המזון צריכה יין וכו'. עי' בהגהות מיימוני אמנם וכו' כי אין ראיה בשום מקום לפסול שכר מכוס של בהמ"ז וכו' שהקביעות מחשבו לברך עליו ואין נקרא קביעות אלא שרגילין תמיד בכך כגון מקומות שאין מצוין יין וכה"ג גרסי' בפ' כיצד מברכין אמר ליה אביי לרב יוסף האי כובא היכי מברכין עליה עד קבע סעודתיה עלויה מברך המוציא ושלשה וכו' כל שאחרים קובעין וכו' וכן לגבי שכר וכו' עכ"ל ומזה נראה דדעתו בפי' הקביעות משום חשיבות ולא משום השיעור ועיין מ"ש בזה ועיין מה שכתבתי בפ"ג ה"ט עיי"ש: