Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Circumcision Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הכל כשרין למול ואפי' ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש אבל גוי לא ימול כלל ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שניה. אפי' ערל וכו' עי' מ"ש לעיל בס"פ הקדום ומ"ש במקום שאין שם איש וכו' עי' מ"ש לעיל פ"א ה"ב עיי"ש והנה לעיל בשלא מדעתו כתבתי משום דעכ"פ שליחות בעי שיהיה כמותו וכאלו עשהו הוא אבל כאן קטן שפיר לאו בר שליחות וגוי לכתחילה לא י"ל מה"ט אבל אשה ועבד יקשה: וי"ל כיון דאין האשה בחיוב מילה ועיין מ"ש לעיל בפ"א ה"א אם הוי עכ"פ כשאר ישראל כשאין כאן אב ובי"ד וכנראה מדברי רבינו כאן דלא הוי בחיוב כשאר ג"כ ומשו"ה טוב יותר איש אף שאינו האב דעכ"פ עושה המצוה המחויב בה אבל בשליחות י"ל דהוי כאלו עשהו האב. ולפמ"ש בפרי מגדים בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ג אות כ"ח דערבות שיהיה בכלל חיוב שיהיה שייך שליחות דכל שאינו מחויב לא שייך שליחות וא"כ אשה שאין שייכות בה לא שייכא שליחות וי"ל מה"ט אף דמצוה עלה כמו האחר מ"מ שליחות לא שייך מה"ט משום דאין שייכות בה. ומ"ש רבינו אפילו קטן עיין בקצה"ח בסי' שפ"ב ס"ק ב' עיי"ש:
אבל גוי לא ימול וכו' ואם מל אין צריך לחזור ולמול שניה וכו'. ועי' בכ"מ והנה לכאורה מטעם שליחות למ"ש לא שייך שימול לכתחילה דאין שליחות לגוי ורבינו כתב באשה וכו' דמלה כשאין איש ובגוי כתב לא ימול וכו' ולא הביאם ביחד דכולהו לכתחילה לא ובב"י בסי' רס"ד כתב לפרש שא"צ למולו אבל צריך להטיף דם ברית וכיו"ב הסכים בס' גט פשוט בסי' קכ"ג ס"ק א' עיי"ש: ועי' בשאגת אריה סי' נ"ד שהקשה על פי' הכ"מ כאן דרבינו מספקא ליה דא"כ הוי (סד"ר) [ספיקא דאורייתא] ופי' כדרכו שם במל בלילה וקודם זמנו דא"צ להטיף דם ברית לדעת הסוברים כן הוא משום דהוי כאלו נחתך הגיד ולא מהני ביה ההטפה דדוקא בנולד מהול פליגי בגמרא משום ספק ערלה כבושה. וא"כ במל ע"י גוי הוי כמל בלילה וכיו"ב דלא שייך תקנה והוי מעוות לא יוכל לתקן עיי"ש אבל כבר כתבתי לעיל בפ' הקדום דלמה בגר שנולד מהול צריך להטיף דם ברית ולא אמרינן דהוי כנחתך הגיד ועיין ברש"י שבת קל"ד ע"א בד"ה ה"ג ומ"ש בפ"ג ה"ד עיי"ש: ונראה די"ל דרבינו פסק כר"י דמילת גוי כשרה אבל ס"ל דר"י לא מתיר רק בליכא רק כותי או גוי. אבל בלא"ה לא שייך להתירו לכתחילה דעכ"פ כמ"ש כיון דאין שליחות לנכרי לא נעשה המצוה מהמחויב בה דאל"כ למה ידחה מילה שבת וצרעת ימולו ע"י נכרי ועל כרחך דעכ"פ המצוה לא נתקיימה מהמחויב בה והוי כנימול ממילא וס"ל דעל לכתחילה לא פליגי והאי דמחלק באשה וכו' דכמ"ש דשייך ג"כ אין שליחות וכתב כשאין שם איש ובגוי כתב לא ימול כלל משום דבאשה עכ"פ היא מקיימת המצוה שאין מחויבת בה וגם י"ל כשאין האב היא כמו אחרים ועכ"פ נעשה המצוה מישראל משא"כ בגוי לא נעשה מצוה במילה רק תיקן גברא בלבד לכן שייך לא ימול כלל לכתחילה. ונראה דנפק"מ דבליכא רק אשה צריך למולו בזמנו ולא להמתין על איש אבל בליכא רק גוי שייך לומר להמתין משום דעל הקטן לא שייך המצוה רק על הגדולים ובמל הגוי לא קיימו עכ"פ המצוה טוב להמתין ומשו"ה כתב רבינו בגוי לא ימול כלל אבל בדיעבד הוי נמול דקיי"ל כמאן דס"ל דכשירה וצ"ע לדינא במ"ש להמתין ולשון לא ימול כלל נראה כן ומיושב למ"ש מה שהקשה בכ"מ למה לא כתב רבינו ברופא מומחה מותר אמנם בגדול הנימול ע"י גוי הוי כנעשה המצוה ע"י עצמו ובכה"ג ודאי מסייע יש בו ממש והוי כאשה כשאין איש:
ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספרים ונהגו כל ישראל בסכין. ובכ"מ לא פי' מקורו במ"ש רבינו ומצוה מהמובחר וכו'. ועיין בפי' הגאון מהר"א מווילנא ז"ל בסי' רס"ד שכתב ממשנה במסכת שבת דף ק"ל ע"א ועוד אמר ר' אליעזר כורתים עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל עיי"ש נראה כונתו אף דודאי לא שכיח שלא ימצא זכוכית וכיו"ב ולמה נעשה פחמין וכלי נשבר כלי זכוכית וכיו"ב דהוי ממעט במלאכה. אבל יש להבין למה נתיר משום מהמובחר לחלל שבת וי"ל דתליא אם מילה הותרה בשבת ועמ"ש לעיל בזה. ועיין מנחות ס"ד היה לפניו שמינה ובשאגת אריה סי' נ' עיי"ש אבל עשה לך חרבות צורים וכו' ביהושע ה' צ"ע ועי' בתרגום וברד"ק: ובמס' ע"ז כ"ז ע"א ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול ישראל מפני שמל לשם הר גריזים דברי ר' יהודה א"ל ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה אלא מל והולך עד שתצא נשמתו עיי"ש: ואין לפרש שעד שתצא נפשו כפשוט דבסכנה אין למול ור' יוסי מודה בערל שמתו אחיו מחמת מילה וכיו"ב בסכנה אין מולין וגם לא שייך לפרשו לשון גוזמא בכה"ג ונראה דעד שתצא נשמתו פי' עד סוף ימיו חייב הוי בחיוב הזה. ולמ"ש דלכתחילה לכו"ע ע"י ישראל שמקיים המצוה וכמו"כ לר' יוסי ע"י כותי ג"כ בדיעבד בלבד וכונתו החיוב עליו כל ימי חייו ואין לפטרו בשאין לו למול רק כותי כי במצות מילה ב' דברים שיהיה נימול והמעשה המילה ובגוי לא הוי מצוה במעשה המילה וכמ"ש משו"ה דוחה שבת ואינו ע"י גוי אבל שיהיה נימול הוי בכל גונא ועיין מ"ש בספר מחנה אפרים במעקה ע"י גוי בהל' שליחות עיי"ש וא"כ דכיון דחיוב עליו להיות נימול ואם לא מל טרם שיצא נשמתו הוי בכרת כמ"ש רבינו בפ"א לא נוכל לפטור אותו בכה"ג לעולם וגם לזמן מרובה מצינו חשש מיתה ועיין בשו"ת ריב"ש מ"ש היכא דלא שייך בל תאחר שמא ימות שייך ובמקו"א כתבתי לחלק בין שאם מת עבר למפרע בין דלא קיים המצוה בלבד דבאופן האחרון שייך אונס רחמנא פטרה אבל בעובר למפרע לא שייך לומר כן כמ"ש ביתר ביאור במ"א עיי"ש. וא"כ אין יכול לר' יוסי להמתין הרבה שיבוא שלא ימול ויצא נשמתו כן נראה לענ"ד. והנה י"ל עד וכו' ולא עד בכלל אבל מ"ש נראה לומר ביותר ולמ"ש ג"כ פי' עד שתצא טרם שתצא נשמתו ולא עד בכלל דאל"כ האי עד וכו' מיותר עכ"פ ולשון מל והולך וכו' הולך לשון זירוז ופי' שלא ימתין הרבה כמ"ש לעיל דשייך שמא ימות ויבטל המצוה וכמו הולך ומל וכן מצינו בכמה דוכתי על דרך זה:
כיצד מוהלין חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בציפורן ומחזירו כאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה וכו'. והובא בשו"ע יו"ד סי' רס"ד סעיף ג'. ובה"ג יש ציצין וכו' אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גבהה וכו' וכן בשו"ע שם נראה דצריך שיחתוך כל העור החיצון עד שיתגלה העטרה ולא די בגלוי העטרה בהפריעה ולכן כתב אם נשאר מעור וכו' ושל הפריעה קרא בהל' זאת הקרום וכן נראה דעת התוס' במס' יבמות דף ע"א ע"ב בד"ה סוף מילה: ובלשון רש"י שאצל הרי"ף ובנ"י שם דף מ"ז ע"ב שכתבו ציצין חתיכת בשר שלא נפרעת מילה כהלכתה עכ"ל לשון נפרעת לאו אפריעה בלבד קאי כי פרוע פי' גלוי וכונתו על ב' העורות ולשון בשר יורה ביותר על החיצון וקמ"ל דגם זה צריך להיות נחתך ברוב העטרה: ובתוס' שבת דף קל"ז ע"ב בד"ה מל ולא פרע כאלו לא מל תימה מאי איצטרך למתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב את המילה וכי לא פרע עדיין רוב העטרה מכוסה עכ"ל דנראה מדבריהם דציצין וכו' לא נאמר רק על עור הפריעה שצריכה להיות מגולה ולא על עור הערלה וכן הבין בתוספות חדשים במשניות שם עיי"ש. אבל נראה דקושיות התוספות דלאשמעינן שרוב הפריעה כבר נאמר פורעין וכו' והעיכוב נדע מציצין וכו' החופה וכו' דמאי שנא עור הפריעה מהערלה וראיתי בספר חכמת אדם שפי' כן: ובסמ"ג בהל' מילה כ"כ אם נשאר מעור הערלה עור החופה וכו' עיי"ש אף דעור הערלה לאו דוקא מ"מ מפורש דדעתו דגם בערלה עור החופה מעכב: ובמס' יבמות דף ע"א ע"ב אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגומר ודילמא הנך דלא מהול. דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וכו' א"כ מאי שוב אלא לאו לפריעה ומאי שנית לאקושי סוף מילה לתחילת מילה מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבין בו דתנן אלו הן הציצין המעכבין וכו': ולכאורה יקשה למה לנו קרא ע"ז בלא"ה נאמר במקרא ונמלתם את בשר ערלתכם כל הערלה ורובו ככולו בכל דוכתי וכי בשחיטה וכיו"ב יש לנו מקרא ע"ז רק שקלינן בגמרא במסכת חולין אם רוב קנה או רוב ושט אבל דבעי לכל הפחות רובו נדע מסתמא. וגם הלשון לאקשוי וכו' בלתי מובן דנאמר דמורה על שיעורה דערלה והיה נראה לומר בס"ד דפשטא דקרא להסיר כל הערלה ממצותו דמילה מדסתמה התורה מ"מ להיות נקרא ערל לענין תרומה ופסח וי"ב לבטל מ"ע שיש בו כרת נאמר דילמא דוקא ערל כולו לא יאכל בו אבל בנימול במקצת אינו בכלל ערל עכ"פ וצריכין לקרא דמעכב בקדשים וי"ב בלא מל בכולהו כמצותו. ומדויק לשון מעכבת דשייך לענין מלעשות דבר ולכן נסמך במשנה במסכת שבת קל"ז באלו הן הציצין וכו' החופה את רוב העטרה ואינו אוכל בתרומה וכו' דלענין זה נאמר העכוב וסמך לדברי מירושלמי בפרק החולץ דמפרש מחלוקת ר"י ורבנן דר"י מחייב אנדרוגנוס במילה ואיתא שם ערל מה ת"ל זכר עד שיהיה כולו זכר ר"י דרש זכר מה ת"ל ערל ואפי' במקצת ערל עיי"ש. ולפ"ז האי דאיתא מל ולא פרע כאלו לא מל דרוב הפריעה כבר נאמר במשנה פורעין וכו' רק בא לאשמעינן כאלו לא מל ומעכב בתרומה וי"ב והן זה נדע מציצין המעכבין וכו'. ולהעמיס כן בתוספות רחוק ונראה יותר כמ"ש לעיל: אמנם דעת הש"ך בסי' רס"ד ס"ק כ' דאף בתחילה כשנראה רוב העטרה בשעת הקשוי די והביא ראיה מירושלמי והניחו בצ"ע עיי"ש. ולכאורה הוי סתירה בזה דנאמר כיון שהיה מתחילתו מהול כדינא אין לחוש במסורבל בבשר ונראה כאינו מהול וא"כ העיקר בחתיכות הערלה כבמשוך מהתורה והאיך נאמר כיון דבשעת הקשוי נתגלה העטרה אף שהבשר לא נחתך כולה וא"כ הכל תליא בגלוי העטרה ולא בהסרת העור. וצ"ל כשנגלה בקשוי בהתחלתו זה הוי השיעור חיתוך הערלה עד כדי שיתגלה העטרה בשעת קשוי. ויקשה מנ"ל לומר כן דהשיעור בשעת הקשוי בלבד דאם במסורבל דהוי משום מ"ע ובכה"ג דנראה לפעמים לא שייך מ"ע אבל מתחילתו לומר כן יקשה: ולכאורה י"ל דמ"ש עור הערלה מעור הפריעה דהרי עור הפריעה נשארת ורק בהגלות העטרה ממנה די. ונראה לומר דתליא דאם נלמד פריעה ממול שנית כדאיתא במס' יבמות הנ"ל או מהמול ימול עיי"ש או מחתן דמים למולות כדאיתא בירושלמי שם דלפ"ז מאי שנא עור ערלה מעור הפריעה הרי בשניהם בלשון מול נאמר ומדעור הפריעה בהתגלות העטרה די וכן העור הערלה אבל אם נאמר דפריעה מהלמ"מ כמ"ש בתוספות שם בד"ה לא ניתנה עיין שם ואם כן י"ל פריעה דא"א בחיתוך וכך היה הלמ"מ ושאני עור הערלה דנאמר בה לשון מול דהוי הסרה. והנה אף אם נפרש פי' הירושלמי כמ"ש בש"ך. הירושלמי מלמד פריעה ממקראות הנ"ל וא"כ י"ל דלא צריך רק התגלות העטרה ולא תלי' בהסרת הערלה וההסרת הערלה כי בלעדי זאת לא תהיה התגלות העטרה וא"כ די אף בחיתוך מעט אבל לדידן דבלתי מבורר אם פריעה לאברהם אבינו או ליהושע ניתנה כפי שנוי הגירסאות במס' יבמות הנ"ל שם וגמ' דידן ל"ל דרשות הירושלמי לענין פריעה וא"כ נראה לכאורה דצריך הסרת הערלה רובו ככולו ואין די בהתגלות העטרה וביותר מזה אם בשעת קשוי בלבד דאין לו מקור רק מסברה דלא שייך מ"ע עוד אבל לא לענין קיום גוף מצות המילה כן נראה לענ"ד: ועי' על דברי תוס' הנ"ל במס' שבת בשאילות שלום פרשת אחרי מות צ"ט עיי"ש. והנה בשאלתות דר' אחאי סי' צ"ג וביום אפי' בשבת ואפי' פריעות מילה דחיא שבת ואע"ג דאמר רבה בר יצחק לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ומנ"ל דפריעת מילה דוחה שבת שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע וכו' מקיש סוף מילה לתחילת מילה מה תחילת מילה דחי שבת אף סוף מילה דחי שבת ועי' בשאילות שלום שם דאע"ג דבגמ' אמרינן לאקושי לענין ציצין מ"מ גם לזה איתקש דאין הקש למחצה עיי"ש ועי' בשו"ת חתם סופר סי' רמ"ט ע"ש. והנה מדמל ולא פרע כלא מל ועל כרחך ההל"מ וכמ"ש בתוס' הנ"ל אתא יהושע ואגמרא מ"ש דלא הוי מילה בלא זה וא"כ מביום וכו' נדע גם פריעה:
המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על הציצין שמעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר וכו'. ועי' בכ"מ ה"ו שנוח לו בפי' דלרבינו אף בחול אין צריך לחזור בפי' עיי"ש ובלתי מובן דבחול שייך עכ"פ כדאיתא בגמ' שם זה אלי ואנוהו עיי"ש. ומצאתי בס' שאגת אריה הל' מילה סי' נ' וכתב דדעת רבינו אחרי שפי' והוי אתחלתא אחרינא לא שייך ואנוהו עיי"ש שהאריך בזה. ונראה בטעמא דלא שייך ואנוהו אח"ז בדבר המכוסה וגם מטבע הדבר כי לא נראו אח"ז הציצין רק בעת כי עשה מעשה ה' לעשותו בדרך מתוקן ונאה ולא כעושה דבר בחפזון בלי חפץ שאינו נותן עיניו עליו להיות מעשה נאה וכ"ז בעת כי עושה המצוה ולא אח"ז:
מל ולא פרע את המילה כאלו לא מל. בירושלמי מל ולא פרע וכו' תני וענוש כרת רב אחא בשם רב אבהו הדא דתימר בשאין בו כדי למרק אבל אם יש בו כדי למרק ממרק ואינו חושש ובקרבן העדה כתב ב' פי' אחד אם לא פרע את המילה חייב כרת ופי' ב' בשבת והנה על פי' הראשון בלתי מובן האי בשאין בו כדי למרק וכו' ולפי' הב' בשבת וכעין זה בבבלי ואם לא הלקיט ענוש כרת וכו' וכגון דאתא ביה"ש וא"ל לא מספקנא וכו' עיי"ש אף דהוי מקלקל בחבורה בלי תיקון מצוה צ"ל כיון שסופו לגמור הוי תיקון ועי' מ"ש בפי' משניות במס' חולין ובחי' הר"ן בתחילת שחיטה דהוי קלקול עיי"ש וכאן נראה בכה"ג מקרי תיקון ובקרבן העדה שם כתב לתרץ קושית התוס' במס' שבת הנ"ל ל"ל מל ולא פרע וכו' דלענין כרת אשמעינן כן עיי"ש. אבל לשון ממרק ואין חושש בלתי מובן וגם ביש בו כדי למרק ולגמור מאי קמ"ל ובבלי מפרשי בביה"ש עיי"ש. ואולי יש לפרש כיון דבבבלי אי' דאמרו לו שאין הזמן מספיק והוא התחיל ועתה קודם הגמר גם הוא מסופק אם יוסיף או לא וכל מה שמוסיף עושה חבורה חדשה י"ל משום ספק ימרק משום דאם יגמר יתקן למפרע: ועי' מ"ש בתוס' בסוגיא דחטא בשביל שיזכה חבירך ברדית הפת עיי"ש בכה"ג לא שייך מ"ש שם דמי ישמע דמשום ספק ישמע ומסתברא דאין רשאי משום ספק אף דיש ספק ג"כ שמא יתקן על מה שעבר בודאי וצ"ע בזה די"ל שאני ברדית הפת דהעמידו דבריהם וכו' אבל בכה"ג יש מקום לומר דספק שיגמר הוי בקום ועשה בדאורייתא ועם כל זה כיון דודאי עבר שמא יתקן למפרע וגם יקיים המצוה בזמנו ויש בו כדי למרק יש לפרשו דאפשר שיהיה בו וע"ז אמרו ואינו חושש:
עושין כל צרכי מילה בשבת וכו' וחוזר על ציצין המעכבין אע"פ שפירש ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא פירש וכו'. ועיין בסי' רס"ד דדעת העיטור שחוזר אף על שאין מעכבין ועיין בס' שאגת אריה סי' נ"א שכתב דהוי מקלקל בחבורה ואף דמקלקל בחבורה מדרבנן אסור דוחה המצוה דרבנן וסוגיא בגמ' לר"ש דמחייב במקלקל בחבורה כן דעת העיטור ולרבינו דס"ל אפי' בחול אין חוזר עיי"ש. ויש לעיין כיון דהוי עכ"פ מצוה מדרבנן למ"ש במל"מ בפ"ז מהל' תרומות דמאי דהוי ראויה מדרבנן מהני לענין דאורייתא היכא דמדאורייתא תליא בראוי עיי"ש. וא"כ י"ל בתיקון מדרבנן מקרי תיקון שלא יהיה בכלל מקלקל בחבורה:
מלו וכו' מקום שדרכו להרחיץ וכו'. בכ"מ שם ועוד שהוא מצויה תמיד וכו' עיי"ש. ועי' במג"א בסי' תקפ"ח ס"ק ד' בשם מהר"ם פדוובה דהיכא דליבטל כולה מצוה כמו בתקיעת שופר לא גזרו עיי"ש וכמו"כ י"ל במילה כן אבל בדברי מהרמ"פ יש לעיין בתכלת וי"ל דמקיימין בלבן שאין מעכבות ואף דתכלת מצוה בפ"ע מ"מ לא עקרו מכל כמו בתקיעות שופר אם נחוש משום תיקון כלי שיר ובמילה ודאי שייך לומר כמ"ש מהרמ"פ שם ובכ"מ כאן: