Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Eruvin Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחר אפי' היה סמוכה לחצירו אם הסיע מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת הרי זה אינו אוסר עליהן בד"א בישראל אבל בעכו"ם אפי' הלך לשבות בעיר אחרת אוסר עליהן עד שישכרו ממנו מקומו שהרי אפשר שיבוא בשבת. ובהמ"מ וז"ל ולא חלק בין בנו לבתו לפי שלא אמרו אלא לדבר בהוה המצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתו מאצל בנו ולעולם אם הסיח לבו אפי' הלך לשבות אצל נכרי אינו אוסר ובשלא הסיח לבו אפי' אצל בתו הרי זה אוסר עיי"ש ועי' בטו"ז באו"ח בסי' שע"א ס"ק א' עיי"ש ועוד להבין לפ"ז האי דאיתא אמר רב וכו' ודוקא בתו אבל בנו לא מאי שייך דוקא ולא כיון דתליא אם הסיח דעת או לא יהיה אצל מי שיהיה: והנה בלישנא דרבינו אם הסיע מלבו ונראה דצריך שנדע שהסיעו מלבו ומלישנא דגמ' דוקא בתו אבל בנו לא נראה דבבתו כמ"ש בסתמא מסיע מלבו דבידעינן דהסיע מלבו אפי' מבנו נמי וכמ"ש המ"מ וכנראה. ויש לפרש אם הסיע מלבו שכתב רבינו פי' אם בבתו בסתמא או בבנו בידעינן שהסיע מלבו וא"כ לפ"ז נמי בין בנו ובתו או בין המוכח דמסתמא מסיע מלבו והבלתי מוכח וצריך גלוי דעת והו"ל לרבינו לפרשו כמפורש בגמ': ובראשונה עלינו להבין מאי ענין הסיע מלבו דנראה דהוי כעין ביטול רשות וסילוק והוי דירה בלא בעלים דאינו אוסר אלא דנראה דלהוציא מביתו לחצר אינם רשאים דאין אוסר אבל ג"כ אין מתיר דמה שהסיע מלבו מחצירו אי' הוכחה עוד לתת רשות לאחרים בביתו המיוחד לו בלבד ובזה גרע הסיעו מלבו מבטל רשות בפירוש ועיין בירושלמי בפ"ז ה"י ממס' עירובין לית הדא זכו לא בעי בר נש ייעול חברייא לבתיה בר מדעתו עיי"ש והבאתיו לעיל בפ"ב ה"ו עיי"ש: ובריטב"א בשם י"א דאפי' בחזר לביתו אינו אוסר ועדיף מביטל רשות דשם כיון שחזר גילה דעתו שלא הסיע דירתו משא"כ כאן גמר בדעתו להסיע מלבו עיי"ש ונראה דעת הי"מ דסילוק ממילא הוי ביותר לכל השבת מסילוק לדעת אחרים ודעתם דחזרה בביטל רשות הוי עקירה למפרע ואין מוכרע כן בדעת שאר הראשונים ז"ל וכמ"ש ז"ל מטעם שהותרה הותרה לפ"ז לא שייך בביטול רשות משום דהוי עקירה למפרע משא"כ בהאי דידן דשייך הותרה משום דלא הוי עקירה למפרע וי"ל דלכאורה לבית שמאי ביטול רשות משום קנין דלא שייך בכה"ג דהסיע מלבו דהוי רק סילוק בלבד אבל בכה"ג בסילוק דממילא מדעתו אפי' לב"ש א"צ לקנין: והנה נמצא עוד טעמא לומר בשובת במקום אחר דעדיף מביטל רשות ואין הכרע דהסיע מדעתו עדיף מהסיע מדעת ולדעת אחרים דהנה במשנה שם עירובין פ"ו ע"א המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד עכו"ם ואחד ישראל הרי זה אוסר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו אוסר ר' יוסי אומר עכו"ם אוסר ישראל אינו אוסר שאין דרך ישראל לבוא בשבת ר' שמעון אומר אפי' הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיע מלבו וברש"י בד"ה ר' יוסי נמי ס"ל לאו שמה דירה מיהו עכו"ם אוסר שמא יבוא היום עכ"ל לפי פשוטו קאי ר' יוסי על לשבות לעיר אחרת דאמר ת"ק דלשבות באותה העיר נאמר אח"ז מר"ש ואם כן מ"ש ברש"י בעכו"ם שמא יבוא היום משום דישראל לא יוכל לבוא מעיר אחרת בשבת מה שאין כן עכו"ם אבל רבינו פוסק כר"ש אפילו באותה העיר וכר' יוסי לחלק בין ישראל לעכו"ם וכ"כ בפירוש המשנה גם כן ויש להבין באותה העיר מ"ש עכו"ם מישראל ונראה כמ"ש בלבוש בסי' הנ"ל וז"ל בד"א בישראל שדרכו כן כשמסיח דעתו מדירה זו לשבות בדירה אחרת הוא שובת שם כל היום ואין דרכו לחזור בשבת וכו' עיי"ש וע"כ לר"ש דאמר אפי' בבית הסמוכה משום שהסיע מלבו על כרחך מהאי טעמא דאין מדרך ישראל לעקור מקום שביתותו בשבת והנה מה"ט מסתבר טפי ועדיף מביטול רשות דאין מהדרך לחזור בכה"ג ולפ"ז בשובת במקום אחר אפי' בשאין קרובו כלל כיון שאין מדרכו לשנות דירתו בשבת מסתמא מסיע דעתו מדירתו ולפ"ז צריכין לומר דלרב בנו גרע מאחר דבבנו שייך שמא יחזור ואין גומר בסילוקו מדירתו ובהמ"מ כתב בהסיח וכו' אפי' נכרי וכו' ולמ"ש נכרי יהיה עדיף מבנו: והנה עיין בהמ"מ הי"א שכל שהסיח דעתו אפי' נמלך וחזר באמצע שבת אינו אוסר וכ"נ ששבת הואיל והותרה הותרה עיי"ש. ובשו"ע בסי' שע"א סעיף ב' בנמלך בשבת וחזר אינו אוסר עיי"ש. ועי' בירושלמי בפ"ח ה"ה ממס' עירובין יכול לבוא ע"י עירוב ועבר ובא מר עוקבן בשם רב הלכה כר' מאיר. ובקרבן העדה שם בבא ע"י עירוב או בעבר ובא באיסור בעיא ליה אם אמרינן הואיל והותרה הותרה עיי"ש ותמה שם על השו"ע דפוסק בנמלך אינו אוסר כנ"ל נגד הירושלמי ודחיק ליה ולפרש דלירושלמי מר עוקבן כר"מ וחולק על בבלי עיי"ש: והנה בבבלי בשם רב כמו בירושלמי ומצינו כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי חילוף המ"ד בין ירושלמי ובבלי עם כל זה צ"ע למה נאמר דפליגי וכנראה מר עוקבן לא אמר אלא דבזה ס"ל כר"מ וי"ל למ"ש דבחזר שאינו אוסר מטעם הותרה. ורב האומר בירושלמי דס"ל במס' עירובין צ"ג ע"ב כותל שבין שתי חצירות שנפל רב אמר אין מטלטלין בו אלא ד' אמות וברש"י דלא ס"ל שבת הותרה וכו' עיי"ש. משא"כ לדידן דקיי"ל שהותרה הותרה בחוזר אינו אוסר. ומצאתי בס' ישועות יעקב שכ"כ: ונראה בשבת אצל בנו דאמר רב דאוסר אף דראינו אותו שובת שם ועוקר דירתו ובאחרים אמרינן דאין מהדרך לשנותו וקובע לכל השבת מ"מ בבנו חיישינן שמא יחזור כשימצא אין נכון לו שם ובאם חזר כמ"ש בריטב"א הנ"ל בביטול רשות דהוי גלוי למפרע שלא הסיע מלבו אלא בביטול רשות לא חיישינן שיחזור דאין מהדרך לחזור בבנו בהסח דעתו חיישינן משום כדאי' בגמ' דמדרך שלא למצוא נחת לשבות אצל כלתו והוי לרב חשש חזרה וגלוי דעת למפרע. והנה אם אמרינן אגלאי למפרע במס' עירובין ע"א ע"א בביטל בחשיכה לעולא לבית הלל הוי כאומר כלך אצל יפות עיי"ש וכמו כן להיפוך ג"כ לומר אגלאי למפרע דלא הוי ביטולו ביטול ובמס' ב"מ כ"א וכ"ב מחלוקת אביי ורבא בזה וקיי"ל כאביי דלא אמרינן אגלאי למפרע וי"ל משו"ה לא קיי"ל כרב לחלק בין בנו ובתו ועי' בטו"ז יו"ד בסי' של"א ס"ק ט"ו ובקצה"ח בסי' רס"ב ס"ק א' עיי"ש: ועי' בטו"ז שע"א ס"ק א' מ"ש למה לא נאמר בעכו"ם כיון שיכול לחזור לא שייך הותרה כדאיתא בסי' שס"ה ודעת תה"ד הנ"ל עיי"ש. והנה לכאורה בבנו בחזר י"ל דלא שייך הותרה משום דעומד לחזרה עכ"פ. וכמ"ש לעיל דכמ"ש בתה"ד משום דעומד לסתור בכה"ג אין עומד לסתור למפרע כמ"ש לעיל דלרבינו כמ"ש במרכבת המשנה בהוציאו בביטל חצר ולא בית אמרינן דחזר מבטולו ולא כשביטל שניהם וכמ"ש לעיל בפ"ב ה"ו דהאי דאמרינן במזיד ביטל משום דהוציאו באיסור ואינו חושש לאיסור אמרינן דחזר ולא משוי נפשיה כאורח עיי"ש כמו כן י"ל בכה"ג דע"י שנאמר שחזר למפרע יקלקל העירוב ויבואו לידי איסור לא אמרינן דחזר למפרע ועי' בטו"ז יו"ד של"א ס"ק ט"ו דדוקא במצוה אמרינן אגלאי למפרע עיי"ש. ומכ"ש באיסורא דלא נאמר כן ואף דלאו כו"ע דינא גמירי מ"מ כיון דאפשר שיעשה א"ע כאורח אינו עומד לחזרה ושייך הותרה. ולפ"ז י"ל אפי' מאן דס"ל בעלמא אגלאי כאן אם נאמר דחזר ממש א"כ קלקל למפרע אמרינן דהוי כאורח ולא חזר כלל. ושאני בסי' שס"ה הנ"ל דאין תלוי בדעת האדם. ולפ"ז י"ל בחזר לדירתו לא הוי עוד הוכחה מחזרתו ואם דא"כ למה צריכין להותרה. דאם לא נאמר הותרה לא יהיה ביטול רשות לכל השבת אבל ע"י דאמרינן הותרה וצריך שיהיה עומד לכל השבת אמרינן דהוי באמת במה שחזר לדירתו חזרה על הסחת דעתו אלא כאורח בא וצ"ע:
בעל החצר שהשכיר מבתי חצירו לאחרים והניח לו כלים וכו' אין אוסרין עליו הואיל ויש לו תפיסת יד בכל הבית מהן נעשו הכל כאורחין וכו'. עי' בכ"מ (לא) פסק רבינו כר' יהודה עיי"ש. ובירושלמי פ"ח ה"ד ר' אסי ור' אמי וכו' ושמעון מדבית ר' ינאי הלכה כר' יהודה עיי"ש ובקרבן העדה עמד ע"ז דמשם הוציא רבינו להלכה כר"י עיי"ש. ומ"ש בלח"מ שנאמר הותרה בלתי מובן כמ"ש במרכבת המשנה בהניטל בשבת לא הוי תפיסת יד מתחילתו: