אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיו"ב שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוים ונאמר ובחוקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים לא ילבש במלבוש המיוחד להן ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם לא יגלח מן הצדדין וכו'. ועי' בהגהות מיימוני ובכ"מ בשם מהרי"ק שורש פ"ח בפי' ולא ילבש במלבוש המיוחד וכו' עיי"ש, ולשון הספרא בפרשת אחרי מות פרשה ט' מ"ח יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות ת"ל בחוקותיהם וכו' לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם ומה היו עושים האיש נושא לאיש וכו' לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו עכ"ל, ושם פרק י"ג מ"ח ובחוקותיהם וכו' וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר לא ימצא בך מעביר בנו וכו' וחובר חבר וכו' ומה ת"ל ובחוקותיהם וכו' שלא תלכו בנימוסיות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיאטראות וקרקסאות והאסטדאות, ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו החכמים ר' יהודה בן בתירא אומר שלא וכו' ושלא תגדל ציצית וכו' עיי"ש. ובמהרי"ק הנ"ל ובר"ן במס' ע"ז מחלקין בחוקותיהם א' שאין לו טעם וענינו הבל וריק כדרכי אמורי וב' שהוא מעניני פריצות עיי"ש, ובתוס' במס' סנהדרין נ"ב ע"ב בד"ה אלא ובמס' ע"ז י"א ע"א בד"ה ואי דכל שיש בו רמז לע"ז עיי"ש, והנראה מדבריהם כל שאינו בכלל ג' הנאמרים אינו בכלל בחוקותיהם ותאטראות וכו' הנאמר בת"כ ועי' בערוך ערך תיאטר עיי"ש שנראה שהכל היה מערך הזה, והכונה בחוקים וכו' לאבותיהם וכו' שאמרו בתו"כ אשר רק להם לחוק ולא חלילה לזרע קדוש אשר מאבות אבותיהם קדושה ופרישות לנחלה להם בחוקות כאלה לא תלכו אבל אלה אשר גם אבותינו הלכו בהם לישוב העולם ע"ז לא נאמר, ודייקו לומר אבות אבותיהם כי אם לפעמים גם ישראל בדרכיהם הלכו לכן נאמר אבות אבותיהם להבדיל בין אבות אבותינו, ואשר אבות אבותינו כמו כן עשו כנ"ל על זה לא נאמר לא תלכו, והנה מצינו במצבה אף שהיתה אהובה אצל אבות וכו' זה מפני שהמה עשו לחוק ורמז לע"ז ואינו כמעשה אבות אבותינו עוד. ועי' בפי' הגאון מהר"א מוילנא ז"ל בשו"ע יו"ד סי' קנ"ח שהקשה על מהרי"ק והר"ן הנ"ל ממס' סנהדרין נ"ב ע"ב מצות הנהרגין וכו' בסייף וכו' ר' יהודה אומר וכו' וקוצץ בקופיץ וכו' ובגמ' א"ל ר"י וכו' מה אעשה שהתורה אמרה בחוקותיהם וכו' ורבנן כיון דכתיב סייף בתורה לא מינייהו קא גמרינן דאלת"ה דתניא שורפין על המלכים וכו' והכתיב ובחוקותיהם וכו' אלא כיון דכתיב שריפה בתורה וכו' וא"כ נראה בלא הכתוב בתורה גם לרבנן הוי בכלל בחוקותיהם אף דלא הוי בכלל אלה שכתבו המהרי"ק והר"ן הנ"ל עיי"ש. אמנם ראיתי בחידושי הר"ן שם וז"ל י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם אינו מספיק שבכל הדברים ג"כ י"ל שלא קדמו הם, אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנמוסי ע"ז שמא ימשך האדם אחריהן כמותם וכן נמי אם הכותים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן בחולין דף ע"ז ע"ב אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וכו' כי היכא דנכחש חיליה אלא סוקרו וכו' אמאי ומתרץ כדתניא וטמא וכו' כדי שיודיע לרבים וכו' הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפשר שמחמת כוחו הגדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון ומתרץ כדתניא וטמא וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל עכ"ל ונראה שצ"ל הרמב"ן. ודבריו המפורשים צריכין ביאור, והנראה בכונתו במ"ש נגד הי"מ שאינו מספיק לפרש שהתורה קדמה שבכל הדברים נאמר שלא קדמו הם, כונתו כמו מצבה וכיו"ב שנמצא בתורה אצל אבות, וכיו"ב ענינים הרבה דרך עבודתם לע"ז שקודם להם היה לא להם, ודעתו נראה דרק במה שנגד הטבע הוא מדרכי האמורי כמ"ש בר"ן בפ"ק דע"ז ורק מה שנאמר העושה עושה אותו רק לכוין מעשיו עם העע"ז, ולא במה שמסכים עם הטבע ומה שנעשה מאבות אבותינו קודם להם כמ"ש לעיל בת"כ הנ"ל דלאו מהם ילפינן ומ"ש רז"ל לאו מינייהו אלא דכתיב סייף בתורה, לאו משום דהיתר מפורש בתורה, רק הכונה כי דבר כזה שאין לו עסק עם דרכי האמורי והיה נהוג מעולם גם לאבותינו והעדות על זה כי מפורש הכתוב בתורה בזה לא שייך בחוקותיהם וכמ"ש במהרי"ק והר"ן הנ"ל ונאמר בתורה לאו דוקא רק משם נדע כי אין הדבר תלוי בדרכי אמורי רק כשאר דבר שישובו של עולם דלא שייך בחוקותיהם כנראה לענ"ד בכונת הר"ן ובזה יהיה למהרי"ק ראיה מסוגית סנהדרין לרבנן דר' יהודה דקיי"ל כוותייהו, ודברי הגמ' מסכימים עם התו"כ הנ"ל, גם מ"ש כיון דכתיב סייף בתורה וכו' מסכים במה שרמזו בת"כ בלשון אבות אבותיהם וכו' וכמ"ש לעיל ועי' בריב"ש סי' קנ"ח עיי"ש. ועי' עוד במס' תמיד דף ל"א ע"ב לא היו כופתין את הטלה מ"ט ר' הונא ור' חסדא, חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי העמים מאי בינייהו איכא בינייהו דכפתיה בשירא אי נמי בהוצא דדהבא עיי"ש, וברמב"ם פ"א ה"י מהל' תמידין ומוספין ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את האפקורסין ועי' בראב"ד שם שכתב חוקי אפקורסין לא ידעתי מהו עיי"ש ונראה מלשון הגמ' שהביא שהיה בגירסתו וחד אמר משום חוקי אפקורסין, ובמפרש במס' תמיד שם מפני שמהלך בחוקי העמים כשמקריבין זבח לע"ז הן כופתין אותו כך ד' רגלים יחד עכ"ל, והנה בזה אין שום רמז לע"ז עצמה ולכל הנ"ל שכתב במהרי"ק ודוחק משום דהוי לע"ז דהרי כל הקרבה היה בע"ז ג"כ ובדבר שאין רמז לע"ז האיך שייך בחוקותיהם ונשנה ג"כ בשאר דברים בזריקה וניסוך ומצינו להיפוך דלא מקרי דרך עבודה רק כעין פנים לענין ע"ז, ונראה דהיה בזה דבר רמז לע"ז ועל זה כתב בראב"ד שאינו יודע מהו וגירסתם היה חוקי אפקורסין או שכתבו כן לרמוז שהוא מורה על אפיקורסות ולכן כתב בראב"ד שאינו יודע מהו דמטעם שכתב המפרש אין נוח לו דלא שייך ע"ז בחוקותיהם וכו' וזה ג"כ מסכים לדעת מהרי"ק והר"ן הנ"ל, ולשון הגמ' במס' ע"ז דף י"א ע"א אלא דכו"ע שריפה לאו חוקה היא מסכים ג"כ למ"ש ובריטב"א ובר"ן הנ"ל שם. אמנם בלשון רבינו שכתב אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושיו וכו' דנראה שצריך במלבושים מיוחדים, ואח"ז כתב לא ילבש במלבוש המיוחד להן וכו' דנראה דוקא המיוחד להן וכמ"ש במהרי"ק אסור, ועי' במהרי"ק שם מ"ש ע"ז, וכנראה כמ"ש ברש"י סנהדרין ע"ד גבי ערקתא דמסאני שבכל עת היה במלבושי ישראל שנוי המורה על איזה פרישות ועי' במהרי"ק שהעיר ג"כ קצת על זה ומ"ש שם בעת ההיא במראה אדום כ"ש.

וכמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. נראה שגם במדעו לישראל נוספות בתורת ה' אשר לו לבדו לנחלה ובזה מובדל וניכר כן במלבושיו וכיוצא בו יהיה בו דבר ניכר אשר יורה על פרישות ודרך מוסרי נוסף על דרכי ומלבושי העכו"ם, ובמ"ש וכמו וכו' הנ"ל פי' דבריו ביותר, ואם בזה נוסף עליהם בהמיוחד ומורה על עניני עבודתם במלבוש המיוחד אסור בכל גונא ובמגדל עוז הביא מקרא צפניה א' על הלובשים מלבוש נכרי ועי' ברד"ק שם בפי' ואין הכרע מזה עיי"ש.

לא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית. ועי' סנהדרין פ"ב ע"א תפסה בבלוריתו עיי"ש נראה בגידול השער. ובראב"ד בפי' לת"כ שם ועיקר הבלורית הוא אשר מגדלין השער לאחריהן ועושה אותו כזנב וגודל אותו כמין שרשרת עכ"ל, ועי' בשו"ע יו"ד סי' קע"ח בטו"ז ס"ק א' עיי"ש, ועי' בפר"ח שפי' לא יגדל ציצית ראשו וכו' לשון קליעה כמו מרים מגדלא נשיא בגמ' ועי' ברש"י מנחות מ"ב בפי' בלורית שהביא עיי"ש.

ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין וכל העושה אחת מאלו וכיו"ב לוקין. ועיין בראב"ד ובמרכבת המשנה כתב שהוא בכלל כגון תיאטראות וכו' דאי' בת"כ ולפמ"ש בפי' בערוך ובמוסיף הערוך עיי"ש. ונראה שנכלל בלשון כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין וכו', כי יש גם לנו בתים מיוחדים לכנוס רבים אבל רק לדברים מיוחדים ולבני אדם מיוחדים לעוסקי בתורה ועבודה ובצרכי הציבור כמ"ש רז"ל קיבוץ לצדיקים נאה להם ונאה לעולם, אבל לא קיבוץ לרבים רק שרבים יבואו שמה המון עם יהיה מי שיהיה קיבוץ וכו' אין נאה להם וכו' אמרו ז"ל אשר לרוב שחוק וקלות ראש שמה, וכמו שהן עושין בהיונים שהיה מיוחד לזה והתערבו הנאות הגוף עם עבודתם כמ"ש ז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, ונראה שזה פי' בת"כ בפרשת אחרי מות שם הנ"ל ועדיין יש תקוה ליצר הרע להרהר ולומר שלהם נאים משלנו ת"ל ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם עכ"ל, אף כי לעין בשר סרסורא דעבירה שלהם נאה (ועי' במס' ע"ז דף ס"ה ע"א ברבא ובר שישך עיי"ש) אבל לעין השכלי חכמתכם וכו' לעיני העמים לנו היתרון, ועי' ברש"י במס' ע"ז י"ח ע"ב בד"ה לטרטראות עיי"ש, ולכן היה להם מקומות לקיבוץ רבים בלבד והקיבוץ לרבים היה התכלית כנודע כי פרי הקיבוץ הזה שחוק ורעות רוח וקיבוץ לרבים ענינו להמון רבים יהיה מי שיהיה ללא תכלית וללא יועיל בית קיבוץ כזה לא יהיה לנו וביותר מזה אם יעודו לשחוק וקלות ראש כבתיהם. ומ"ש בכ"מ בענין לאו שבכללות עי' בסה"מ שורש ט' עיי"ש.

גוי שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריותו קרוב ג' אצבעות לכל רוח שומט את ידו. וברש"י במס' ע"ז דף כ"ט ע"א בד"ה לבלוריתו שהוא מגדל לע"ז שומט את ידו וכו' כדי שלא יהא מתקנה עכ"ל.

ישראל שהוא קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן הרי זה מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין. ועי' בכ"מ שהקשה האיך ביד החכמים לעקור דברי תורה ותירץ משום הצלה ועוד דהכתוב מסרה לחכמים עיי"ש ובב"י יו"ד סי' קע"ח ומ"ש אאמו"ז הגאון ז"ל בספרו שערי דעה עיי"ש. אמנם יש לעיין דמקורו ממס' ב"ק וסוטה ועי' ברש"י במס' ב"ק דף כ"ג ע"א דאי' שם התיר לספר קומי מפני שקרוב למלכות, המספר קומי לפנים במצח מדרכי האמורי שמספרים מלפניהם ומשיירין בלורית מאחריהן עכ"ל. הנה פי' מספר קומי בלורית, וכמ"ש לעיל בשמו בלורית שמגדל לע"ז וכו' וא"כ מאי הכתוב מסרו לחכמים שייך בזה כיון שיש בו לע"ז וע"ז ואבזרייהו יהרג ואל יעבור ועיין בהל' יסודי התורה פ"ה, ומלשון הרמב"ם יש לפרש שאינו בכלל בלורית ואף דאסור מ"מ לאו משום רמז לע"ז רק משום דרכי העכו"ם בסלסול השערות ופריצות וי"ל בכה"ג שאינו מתכוין לזה ולצורך הצלה מותר, אבל לפי' רש"י במספר קומי דהוי בלורית ופי' בבלורית יקשה לכאורה, ועי' מ"ש לעיל פי' הראב"ד בבלורית, ועי' בערוך ערך קומי עיי"ש, ולשון מגדל שכתב ברש"י נראה מלשון קליעה כמ"ש לעיל בשם הפר"ח ומסכים עמ"ש במס' ב"ק וצ"ע. ואולי יש לפרש דהנה ברש"י מפרש על המספר קומי לפנים במצח, ועל ה"ז מדרכי האמורי פי' שמספרים מלפניהם וכו' ויאמר בזה כי מדרכי האמורי בשלימות הנקרא בלורית דהוי מגדל לע"ז הוי שמספרים וכו' אבל המספר קומי הוי רק במצח וזה התירו לקרובים במלכות שאינו רק משום בחוקותיהם ולא משום רמז לע"ז. ומלשון התוס' ב"ק בד"ה התירו מתחילה ולא גזרו על הקרובים למלכות וכו' ובשיטה מקובצת בשם המאירי ורבינו ישעי' ז"ל נראה דס"ל דמספר קומי רק משום גזירה מדרבנן עיי"ש, וא"כ אינו בלורית אבל בשם הגאון מביא בש"מ שם דהוי בלורית עיי"ש, וצ"ע בזה.

אין מנחשין וכו'. מי שאמר דירה זו וכו'. עי' בכ"מ ובר"ן בדרשותיו דרוש י"ב, ומ"ש בלח"מ לפרש דאתחזק ג' פעמים לדעת רבינו שכתב דסימן על לעבר עיין בסמ"ג ל"ת סי' נ"א שכ"כ עיי"ש, ולדעת רש"י שפי' על להבא מותר בסימנא, נראה כי האסור מדרכי האמורי כמ"ש במהרי"ק ור"ן הנ"ל מהם דבר שהוא בלי טעם כנ"ל, והמה מדרכם לתלות דברים זרים שאין לו המשך טבעי או שכלי שבאים מכוחות עליונות אשר לפי דעתם הזרה הממשלה בעולם ומלואה וכל זה במעשים שאין להם יחס ורמז להנעשה. אמנם אם נראה דבר עכוב הרבה או להיפוך קדימת הנעשה וכי בא בקל ובמקרה להקדים לו אשר ברצונו לעשות וחושב כי משמים מהמשגיח העליון יתעלה יראו לו כן שלא לעשותו או לעשותו, זה הנקרא סימן וזה שכתב רש"י בבית ואשה ופסוק לי פסוקך כמ"ש בר"ן דהוי נבואה קטנה נרמז להם כמו לפעמים שחשו לחלום טוב וי"ב עי' במס' ברכות בסופו, והכל בהכונה כי מהשמים נרמז לו כן זה אינו מדרכי האמורי ולא מדעתם, וזה המראה בטחונו בהשגחה העליונה ולדעת רבינו במי שמכוין מעשיו על זה יראה כאילו לו כונה אחרת חיצונית כי על הספק אין לעשותו ע"ז, רק בעבר כבר הוא מדרכי הבטחון, ולשונו "ישמח ויאמר זה סימן טוב" מורה ע"ז כי הוא כמ"ש מדרכי הבוטחים לראות בכל דבר הנראה כי יצליחו במעשיהם לחשוב כי לא יעשו לבטלה וה' יהיה עמהם, והנראה בדבר אשר אין למצוא נטיה לעשות או שלא לעשותו בזה ג"כ סימנא מותר אף לדעת רבינו כי בזה אינו מראה כלל שיש לו דעה חיצונית רק נוטה לו יותר עבור סימנא דשייך בגופא דעובדא כנראה לענ"ד, וברב י"ל שהיה באופן הזה או בת"ח לא שייך חשדא ע"ז ויש להבין דאמרינן אלא דנחיש וכו' במס' חולין שם דיקשה וכי ס"ד דרב יעבור על לא תנחשו אבל כמ"ש לא הוי חשש איסור בכה"ג רק לאדם חשוב כמו רב חשש לאסור ע"ז הנאה ממה שבישר לו סימנא שלא יראה כניחוש וע"ז מקשינן דכה"ג לא הוי בכלל ניחוש לכו"ע כיון שאינו סומך על זה בלבד וכמ"ש בהרמב"ם הנ"ל. ובמס' הוריות דף י"ב ע"א אין מושחתין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשוך מלכותם וכו' אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא יהיה רגיל למיכל בריש שתא וכו', הנה בריש שתא למען בעת אכלו יזכיר בענינא דיומא סימנא מלתא גם כמו בהמשיחה על המעיין מדרכי רז"ל כדרכי התורה לסמוך הרגשת לבבו במעשה המחזקו ביתר שאת, ומאווית העם בהצלחת המלך לא בקול דברים באמרי פיהם רק במעשים אשר יעורר לבב יעשו ככה וכן בכל עניני הצלחה אשר נבקש מה' ואשר נבטח בו כי יצליח אותם בידינו נעשה במעשים המורים על בטחון ההצלחה וכמ"ש כי כל זה יעורר בטחון ואמונה בהשגחת ה' וכל העושה על דעת הזאת סימנא טבא היא ומלתא היא, וכמו שנאמר אכלו ממתקים וכו' כי קדוש היום וכו' כן כל המעשים כאלה אשר יעוררו הרגשות קדושות בערך הזה.

איזהו קוסם זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידין להיות וכו'. עי' בסה"מ ל"ת ל"א שכתב אמנם יתאמת להם בהיות כח הדמיון מהם חזק מתקיימים ברוב ולכן ישענו במה שיהיה ויהיה להם יתרון ע"ז כיתרון אישי האנשים קצתם על קצתם מכוחות הנפש ואי אפשר וכו' מבלעדי שיעשה מעשה וכו' ובזה טעותם וההמון כי הם בעבור שיצדקו להם קצת הספורים יחשבו שהפעולות האלו יורו על מה שיהיה וכו' עיי"ש, ועי' מ"ש בפי' המשנה בפ"י מסנהדרין בד"ה בעל אוב וכו' וכל שאתה רואה וכו' מדבר ושומע בענין הזה שמיעה כוזבת כפי מה שישים מחשבתו בזה כמו שיארע לבני אדם הרבה במקום הפנוי ר"ל בשעת התיחדות עכ"ל ויש לפרש "כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר" שמואל א' ט"ו כמו חטאת הקסם ללכת לפי מראה כח הדמיון כן ההולך אחרי נטית לבבו כמו שאול אז לחמול על אגג נגד דבר ה', ואון ותרפים הפצר י"ל עי' ברש"י לשון תוספות כמו ויפצר בם וכן בתרגום יונתן כל איש דפצר ומוסיף על מילי נביא עיי"ש, ואולי יפצר כמו ויפרץ כמו כבש כשב וכיו"ב ואולי אמר זה כי הוא שאמר "כה וכו' מות תמות יונתן" שם י"ז הוא חמל על אגג, והן זה היה לא על פי נביא מפי ה' כמו ביהושע שאמר מפי ה' להחרים יריחו כי לא להוסיף ולא לגרוע מפי ה', ובקוסם הולך אחרי הדמיון ובתרפים אחרי הבלי אחרים, ורוח ה' בפי נביא צדק כי לבסוף דרש בבעלת אוב העתידות, ועמ"ש בסוף הפ' במ"ש הרמב"ם חכמים מחוכמים עיי"ש, ועי' בהל' דעות פ"ג ה"א עיי"ש.

אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא ששואל לקוסם מכין אותו מכות מרדות וכו'. עי' בלח"מ שאם במעשה נלקה כמו במנחש ועי' במרכבת המשנה כי בשואל לקוסם ליכא לאו ולא שייך מלקות עיי"ש.

אסור לעונן וכו' וכן האוחז את העינים וכו'. ועי' בלח"מ ובסה"מ עשה ל"ב מ"ש בענין אוחז העינים עיי"ש.

הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכו'. ועי' בכ"מ למה השמיט ברוקק ומסוגיא דשבועות דאי' ברוקק שנו וכו' עיי"ש, ועי' בס' באר שבע במס' סנהדרין דף ק"א בד"ה א"ר יוחנן וכו' דדוקא לענין שאין לו חלק לעוה"ב דוקא ברוקק אבל לאיסורא אף בלא רקיקה עיי"ש וכיו"ב בטור יו"ד סי' קע"ט דאיסורא איכא בכל גוונא עיי"ש.

איזהו דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא מת בחלום ויודיעו מה ששואל עליו וכו'. באונקלס דברים י"ח ודורש אל המתים תרגם ותבע מן מיתיא ועי' בהגהות מיימוני ובפי' להר"ד עראמה ז"ל כתב לא ח"ו שהלך [אותו חסיד] ללון שם אלא שלן שם דרך אקראי וכן שמואל לחצר מות אין לו ענין שם עם דבריה עכ"ל, ועי' בדרכי משה בסי' קע"ט אות ד' ובב"י שם.

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן וכו' ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו וכו'. בחר בלשון חכמים מחוכמים, כי כנודע בכל אלה הבלים וביותר מזה בהבלי הבלים אשר האמינו חכמים הראשונים והרבה או כולמו יצאו מהמה ולא בכל פעם להטעות העם רק גם המה טעו מדרכי השכל על שבטחו על בינתם, אבל אנחנו אשר לא נלך לפי חכמת לבבינו בלבד כי אנחנו מחוכמים ע"י התורה משמים ולשון מחוכם הוא ע"י אחרים וכמ"ש "שלשה קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים" משלי ל' כי חכמת בעלי החיים אינה חכמת עצמם רק מהטבע ע"פ ה' יתעלה ולכן המה מחוכמים וזה הנאמר ישראל שהם חכמים מחוכמים ע"פ התורה החכמה העליונה המה לא ילכו אחרי הבל ולהם אין לטעות בשוא נתעה. ועי' בשו"ת הרשב"א סי' תי"ג על דברי רבינו בהלכות אלה, ובענינים כאלה הנמצאים בגמ' ומחלק בין דברי סגולה לשאר דברים וכיו"ב בדרשות הר"ן דרוש י"ב, והנה כאשר נראה בתוספתא פ"ז ופ"ח שהאריכה לספר מדרכי האמורי בכלל ובפרט שם נאמר התוסס אור בכותל ואמר חדא הרי זה מדרכי האמורי וכו' אם מפני חרשין ה"ז מותר עיי"ש, וכל הלחשים בגמ' נאמרו כמו כן רק נגד מעשה הניחוש וכישוף להסר שליטתם בלבד בהמצאם בדבר, וכמ"ש בתוספתא הנ"ל מפני החרשין מותר, כי בזה אינו מחזיק דעתם רק להסיר הרע ממנו והאמונה כי יש ממש בדבר אין גם לדעת רבינו רק טעות ולא עול ורשעה ולכן מפני החרשין מותר ואינו בכלל לא תנחשו, ובגמ' דאי' בלחשים לימא הכי וכו' דרק זה מותר לומר שהוא נגד הניחוש אבל לא יוסיף ולא ידבר דברים אחרים לבקש תועלת מהם או [נוסח אחר] כי בזה יעבור על לא תנחשו ולכן כתב איככה מותר לומר ולא באופן אחר ולא כי אמרו כי יש לומר כן ורק בשם האם אמרו ולא מחכמים ורבותיו ורק כמ"ש למען לא להוסיף ולגרוע ספרו לנו נוסח הלחש ועי' בהל' י"א מ"ש שלא תטרף דעתו מותר עיי"ש, כן נראה לענ"ד לדעת רבינו בענינים אלה לפי הגמ', ועי' במס' סנהדרין ס"ה וס"ז ע"ב, ובירושלמי בפ"ז מסופר כמו כן כזה ולבסוף נאמר א"ר ינאי מהלך וכו' ומתעבד עגל, ולא כן א"ר לעזר בשם ר' יוסי בר זימרא אם מתכנסין הן כל באי עולם אין יכולין לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה נימור לא נסבה וכו' וקרי וגנב ליה עגל וכו' ועוד שם אין אכלת מיניה מעשה הוא ואי לאו אחיזת עינים הוא וכו' עיי"ש, ועי' במורה נבוכים חלק ג' פ' ל"ז עיי"ש, ועי' בחידושי אגדות למהרש"א שבת ס"ז ע"ב לאשתא צמרתא וכו' מ"ש בזה עיי"ש, ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' ת"ה עיי"ש, ובפר"ח כתב ממס' הוריות דף י' נגעי רוחות ונגעי כשפים עיי"ש, וי"ל דע"י מעשה כשפים יעשו בדברים שמביאו היזק ונגע בגוף האדם בטבע ואין הכרע משם, ועי' בפי' משניות לרמב"ם במס' ע"ז פ"ד דף נ"ד שכ"כ וסיים אבל יש בו תיקון אמונה וכו' וכבר יצאו מן התורה פעם אחת בשביל מה שהיו מאמינים מאמתתם עכ"ל וזה אשר הביא לרבינו ז"ל להזהיר מלהאמין שיש ממש בהם וכונתו הרצויה ולבו תמיד למעלה.