מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אע"פ שלא עבדו עכו"ם אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה ואנשי העיר המודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו עכו"ם או שקבלוה עליהם באלוה, ואזהרה למדיח מנין שנאמר לא ישמע על פיך. בכ"מ ומ"ש אע"פ שלא עבדו פשוט הוא דמשום מדיחין ממיתין אותם ולא משום עובדיה ועוד דאי בשעבדו עכו"ם תיפוק ליה דאפי' לא הדיחו נמי נסקלין עכ"ל, והנה יש לומר דנפק"מ משום עובדי ע"ז צריכין התראה ולמדיחין א"צ התראה עי' בפ"ה במסית שא"צ התראה, וראיתי בפר"ח שכתב דקמ"ל דס"ד כיון שעבדו יהיה משפטן כהנדחין בסייף, ועי' במעשה רוקח שהשיג ע"ז דהאיך ס"ד בשתים רעות עשה נקל במיתתו עיי"ש, והנה לכאורה במדיחין כנראה ג"כ ממונם אבד, ובמשנה דאיתא זה חומר ביחידין מבמרובין שיחידין בסקילה לפיכך ממונן פלט ומרובין בסייף לפיכך ממונן אבד וכו' והרי במדיחין דבסקילה לא יהי' לפ"ז ממונן אבד, ונפק"מ בממונם חוץ לעיר דאל"כ לא יהיו עדיפין מנכסי צדיקים בתוכה, והנה אם נאמר דמדיח אינו בכלל ממונו אבד וא"כ י"ל דקמ"ל רבינו שפיר דאפי' בעבדו ע"ז לא אמרינן שיהיו כהנדחין במיתה וממון וכמ"ש בפר"ח, אמנם זה צ"ע במדיחין לענין ממונם וגם הלשון ואע"פ וכו' אינו מסכים למ"ש בפר"ח, ומ"ש משום התראה עי' להלן בדעת הרמב"ם אם צריכין התראה עיי"ש ועי' מ"ש להלן בס"ד בממון של מדיחין ה"ו עיי"ש. ועי' עוד בכ"מ עמ"ש הרמב"ם עד שיעבדו עכ"פ וכו' כתב ע"ז ודאי פשיטא דבלא שום אחד מאלו אינן נהרגין וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה לכאורה איננו פשוט כ"כ לפמ"ש בפ"ה הל' ה' שאם אמרו נלך ונעבוד אע"פ שלא עבד נהרגין וכיו"ב בגמ' במס' סנהדרין ס"א ע"א וראיתי בפר"ח שגם ע"ז עמד וכתב דדעת הרמב"ם כר' יוסף שם שמחלק בין רבים ליחיד דביחיד די באומרים נלך ונעבוד ורבים דעבידי דממלך בעי עובד ממש ואף דאביי ורבא משני שם תירוצים אחרים בחר הרמב"ם בתירץ ר"י עיי"ש עכ"פ אינו פשוט כ"כ. ולכאורה יש לעיין בהאי דאי' רבים ממלכי לפמ"ש בתוס' שם ס"א ע"א בד"ה האומר וכו' אלא היינו טעמא דמקבלו באלוה עכ"ל וברש"י בד"ה אלא בעבודה וכו' כיון דאמר אעבוד מסתמא קבלו עליה אי לא פי' בהדיא שאינו מקבלו עליו אלא בעבודה עכ"ל, וא"כ כיון זה שאמרו הן באומר נלך ונעבוד וכו' הוי כקבלת ע"ז האיך שייך ממלכי לפמ"ד במס' נדרים פ"ז תוך כדי דבור וכו' חוץ מגדף ועע"ז עיי"ש, ויש לומר לפי מאי דאיתא באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה פטור שאין עובדו עיי"ש, וא"כ ברבים נאמר כמו כן דלא הוי מסתמא בלא פי' קבלה לע"ז כמ"ש ברש"י הנ"ל ביחיד, ולהיפוך נאמר כיון דעבידי דממלכי לא היה בדעתם מעיקרא לקבלה לאלוהות. ועי' בתוס' יו"ט פ"ז מ"י ממס' סנהדרין שהקשה למה דעת הרמב"ם כר' יוסף ולא כאביי דמותיב לר"י שם עיי"ש ובפר"ח כתב דר"י לא חש לקושית אביי עיי"ש. והנראה דלמ"ש די"ל באומר אעבוד דהוי קבלת אלוהות ואף רב יוסף שאמר מלא תאבה וכו' דנראה כמ"ש בתוס' לעיל דלא ס"ל כן כמ"ש דעת רש"י דגם לר"י הוי קבלה לאלוהות כמו שנראה דרש"י לעיל צירפם יחד, ולשאר תירוצים שם דאביי ורבא ורב אשי לא נאמר כן וברבים ויחיד מצינו סברה לחלק, ועי' בתוס' במס' חולין דף ל"ט ע"א בד"ה ר"ל שהקשו בשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז ר' יוחנן אמר פסולה וריש לקיש אמר מותרת וכתבו דמודה ר"ל דחייב מיתה מידי דהוי המשתחוה להר וכתבו ואין לתמוה האיך נהרג דילמא ממליך ולא זרק כדאמרינן במס' סנהדרין הנ"ל אלך ואעבוד פטור וכו' הכא ודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ששחט ע"מ לזרוק ועוד דהכא אפי' ידוע ודאי שלא יזרוק חייב דחשיב עובד ע"ז בשחיטה זו מה ששוחט ע"מ לזרוק עכ"ל, הנה כמו כן נאמר באומר נעבוד דהוי קבלה לאלוהות כמו בשוחט ע"מ לזרוק לע"ז דלתירוץ הראשון לא קעביד עוד וביחיד צריך למעשה וברבים צריכין למעשה לכו"ע ועל כרחך צריכין לומר טעמא למה לא הוי כקבלה באומר נעבוד ובתירוץ השני לאו מטעם מעשה רק הוי כקבלה במה שחשב על הזריקה וא"כ זה לא שייך לתירוצם של אביי ורבא ור"א ואזלא רק לר"י דמחלק בסברא ברבים לא שייך קבלה דממלכי וכמ"ש לעיל הוי כספק שלא לעבדו באמירה זאת, וא"כ נאמר כמו כן בעובד להר דאין נאסר ועובדיהן בסייף ג"כ מהאי טעמא דעכ"פ הוי קבלה לאלוהות וכן באומר נעבוד לע"ז שנאסרה דהוי כקבלת אלוהות, ועי' בהגהות מל"מ ה"ב דנראה דרבינו ס"ל כאביי לחלק בין ניסת מפי עצמו למאחרים עיי"ש נראה לדינא פסק כאביי ג"כ.

אין העיר נעשית עיר הנדחת עד שיהיו מדיחיה מתוכה ומאותו השבט שנאמר מקרבך וידיחו את יושבי עירם. בחידושי הר"ן במס' סנהדרין קי"ב מסופק בחמרת וגמלת ששהו שלשים יום אם הדיחו את העיר נקראו מדיחיה מתוכה משום שהם נדונין כבני העיר או דנאמר לא נתרבו אלא מקרא דכתיב יושבי וי"ל דבעינן מדיחין מבני העיר שנשתהו י"ב חודש, והכריע מדאי' שם להקשות למ"ד אין חולקין עיר אחת לשבטים ממאי דאיתא עד שיהיו מאותו העיר ומאותו שבט ואם המדיחין ראוין להיות מן החמרת והגמלת אין כאן קושיא כלל שהרי אתה מוצא שתהיה חמרת וגמלת משאר השבטים באותה העיר עיי"ש, ולכאורה יקשה עוד לישני בשהו י"ב חודש, ולמה הצריכו לתרץ שנפלו בירושה ומתנה וכי לא ימצא שמי שאין לו חלק בעיר ישב י"ב חודש שם ולעולם ג"כ על כרחך צ"ל דמתרצין דאפי' חלק ימצא שיהיה לבן שבט אחר ויהיה לכאורה אין ראיה משם וצ"ע.

ועד שיהיו מדיחיה שנים או יתר על שנים שנאמר יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם, עד שידיחו רובה, ויהיו המודחין ממאה עד רובו של שבט, אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידין שנאמר יושבי העיר ולא כפר קטן ולא כרך גדול וכל פחות ממאה כפר קטן ורובו של שבט כרך גדול. ועי' בלח"מ שכתב דעד רובו ולא רוב בכלל דרובו ככולו בכ"מ ועי' בפר"ח שכ"כ וכמו דאיתא במס' הוריות דף ג' ע"ב בפ"ק ונזיר מ"ב עיי"ש. הנה בירושלמי סנהדרין מפורש טעמא עיר ולא כפר עיר ולא כרך והוא שתהיה מחמשה עד עשרה דברי ר"מ ר' יודא אומר ממאה ועד רובו של שבט, וכמ"ש רבינו גם ר"י משום כרך דעד רובו של שבט לא מקרי כרך. והנה לכאורה היה נאמר דמשו"ה רובו כרך משום דרובו ככולו אלא דבבלי איתא ואפי' ר' יונתן לא קאמר אלא רובו אבל כולו לא ולא נתפרש טעמא למה כולו לא ועל כרחך כמו דאיתא בירושלמי דכולו מקרי כרך וברש"י סנהדרין איתא דרובו לא מקרי ציבור עיי"ש דכרך אינו לשון תורה רק עיר וכרך הנאמר בירושלמי הכונה ג"כ דכרך נקרא ציבור, ומובן לפי' רש"י דאם מצד כרך לפעמים בשבט גדול יהיה הרבה משבט קטן אבל למ"ש ברש"י משום ציבור רובה של שבט מקרי ציבור ועי' במס' פסחים דף פ' ע"א ר' שמעון אומר אפי' שבט אחד טמא וכו' שבט אחד מקרי קהל וכו' שאין קרבן ציבור חלוק ר' יהודה סבר שבט אחד איקרי קהל וכו' וברש"י במס' הוריות ה' ע"ב וכו' גוי וקהל וכו' וכבר וכו' חוץ מבנימין הילכך שבט אחד חשוב כציבור ולא מדחי לשני עכ"ל, והנה שם ברוב מקרי נטמא קהל ושם דף ע"ט ע"א ובמס' חולין פ"ט פליגי דרב סבר מחצה טהורין ומחצה טמאין כרוב ורב פפא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב ובמס' חולין אי' טעמא דרב דכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין וכמ"ש ברש"י ופלגא דנהי דרובא לא מקרי מכלל יחידין נפקי עיי"ש ועי' בתוס' שם בד"ה איש ובתוס' פסחים ס"ו ע"ב עיי"ש, ועי' ברמב"ם פי"ב מהל' שגגות שפסק דשבט אחד מקרי קהל ועי' בלח"מ שם ויש לעיין בכל אלה, והנה עד מאה דנקרא ציבור לרש"י י"ל כמ"ש בתוס' שם ממקראות וכיון דאין חילוק בלשון התורה בין עיר גדול וקטן דשניהם שם עיר עליהם כתב דמקרי ציבור גם בזה.

וכן אם הדיחוהו נשים או קטנים או שהדיחום יחיד או שהודחה מיעוטה או שהודחו מאליהן או שהיה מדיחה מחוצה לה אין דנין בה דין עיר הנדחת אלא הרי הן כיחידין שעבדו עכו"ם וסוקלין כל מי שעבר וממונן ליורשיהן כשאר הרוגי בי"ד. והנה בגמ' איתא עוד ויצאו הן ולא שלוחן ורבינו לא הביאו ועי' בפר"ח שכתב משום דאין שליח לדבר עבירה וברייתא לשמאי הזקן עיי"ש ובשעה"מ בשם השיטה מקובצת לפרש דאין הטעם משום אין שליח לדבר עבירה רק דלא הוי אדיקו בע"ז כשהיה ע"י שליחים עיי"ש ואם כן הו"ל לרמב"ם להביאו עיי"ש. ולכאורה יקשה דאיבעי להו הודחו מאליהן מהו וכו' ת"ש הדיחוהו נשים וכו' אמאי ליהוי כהודחו מאליהן הנך בתר נפשיה גרירי הני בתר נשים וקטנים גרירי עיי"ש, ויקשה למה [לא] נפשוט מהן ולא שלוחן דלא שייך תירוץ הגמ' ויהי' עכ"פ כהודאה מאליהן ואף למ"ש בשיטה מקובצת עכ"פ לא יגרע מאליהן, ואולי במאליהן עדיף דמסתמא בדעת גמורה עשו מע"י שלוחין שאין מדברים בכל לב כמו המסית בעצמו, והיה נראה מזה כפי' הש"מ הנ"ל ולפ"ז הודחו מאליהן מסתברא דעדיף מע"י שלוחין כדמוכח מסוגית הגמ' שכתבתי וא"כ כיון שהביא רבינו דהודחו מאליהן לא הוי עיר הנדחת ל"ל להביא שליחם, ואף דהביא נשים וקטנים דמפורשין במשנה ושלוחם בכלל אלה. ובירושלמי סנהדרין שם שנים שהדיחו את שנים מהו ליתן עליהם תורת המדיחין תורת הנידחין, היו שם גרים ותושבין מהו שישלמו לרוב עיי"ש ועי' בפני משה שמפרש ששנים הדיחו שנים והשאר נדחו מאחריהם עד הרוב עיי"ש.

אין דנין עיר הנדחת אלא בבי"ד של ע"א שנאמר והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך יחידין נהרגין בבי"ד של כל שער ושער ואין המרובין נהרגין אלא בבי"ד הגדול. והוא מגמ' סנהדרין ט' ע"ב ושם איתא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך עיי"ש, ובלשון כל העיר עכ"פ יהיה נכלל רוב העיר ולעיל בהל' הקודמת כתב עד שידיחו רובה וכו' שהודחה מעוטה וכו' ולעיל כתב במל"מ ובלח"מ ברובו של שבט דהוי ככולו, וכמו כן עיר רובו ממש בעינן ושייך וא"א מוציא כל העיר אבל לשון כולה הנאמר אח"ז עי' בטו"ז או"ח סי' ש"פ ס"ק א' שכתב דלשון זה למעוטי רובו ככולו עיי"ש וכאן לא שייך לומר כן, וכנראה לא נאמר מחצה על מחצה כרוב אף לרב דבטומאה בציבור ס"ל כן ועי' מ"ש לעיל.

אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת. ועי' בראב"ד ובס' עלה דיונה מהגאון מורנו חיים יונה ז"ל בסוף הספר בחי' שמביא ספרי זוטא מובא בילקוט פרשת מסעי דף רנ"ז וגם מצא סיוע לדעתם הנ"ל במס' מכות דף י"ג ועי' במרכבת המשנה ובפר"ח בזה, ובס' עלה דיונה בסוף הספר עיי"ש.

ואין בי"ד אחד וכו'. עי' בפר"ח ובמרכבת המשנה וסדר המשנה ועי' בחידושי הר"ן בפי' שתים בגליל ושתים ביהודא עיי"ש. והנה בהאי דבי"ד אחד וב' בתי דינין שנראה דרבינו נקטו להלכה נראה כמו דאיתא במס' סנהדרין דף ע"א כמאן אזלא האי דתניא עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר כמאן כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בו מזוזה אינה נעשה עיר הנדחת וכו' אמר ר' יונתן אני ראיתיה וישבתי על תלה וכו'. הנה הברייתא דאמרה לא היתה ולא עתידה מדברת שאחד בזמן הרבה יקרה כן ומשל בזה מעיר שיש בו מזוזה אף דיוכל להיות כן אבל לא שכיח כלל ואינו מכחיש דברי ר' יונתן הברייתא הנ"ל, ודרוש וקבל שכר למען נדע גודל העונש וכל העם יראו וישמעו, ועי' במס' מכות ז' סנהדרין ההורגת אחת בשבעים שנה נקראת חבלנית ור' עקיבא אמר אילו הייתי וכו' לא היה נהרג וכו' ובמס' סנהדרין הנ"ל בסורר ומורה וכי משום שהכל וכו' וסמכו על האי דבעי בקול ומראה שוה אמו לאביו ומזה הוכיח דדרוש וכו' וכ"ז להרחיק המאורע שלא להמית ולא לעשות תל עולם עיר מערי ישראל וכמו כן שלא יהיה בבי"ד אחד בסנהדרין של ע"א רק אחת מה"ט להרחיק הקלקלה ויהיה בלא שכיח ולרוב רק דרוש וקבל שכר ומרוב בלתי מצויה היה אומר לא היתה וכו'.

אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחה בלשון רבים ויאמרו להן נלך ונעבוד או נלך ונזבח או נלך ונקטיר או נלך וננסך או נלך ונשתחוה או נלך ונקבל באלוה והם שומעין ועבדו אותה דרך עבודתה או באחת מד' עבודות או שקבלום באלוה. הנה פרט רבינו ולא כתב באלה שכתב בפ' ג' ה"ו שהם בל"ת ואין לוקין כגון המגפף ומנשק וכו', ולכאורה היה נראה לטעם דאי' בגמ' דף מ"א ע"ב יחיד לא מימלך רבים ממלכו וכו' ולכן צריך שיעבדו עכ"פ כשעבדו עבודה שהיא בל"ת לא מימלכי עוד וגדולה מזה כתבו בתוס' במס' חולין הנ"ל בשוחט ע"ז לזרוק לא שייך אמלוכי משום דקא עביד מעשה מכ"ש בכה"ג דהוי מעשה ע"ז בל"ת, ודעת רבינו כמ"ש לעיל כרב יוסף לחלק בין רבים ויחיד מטעמא דאמלוכי וכאן כתב והם שומעין ועבדו דרך עבודתה או וכו' דנראה דוקא באופן דלעיל שכתב במדיח שפרט וצ"ע לכאורה, ועכ"פ נראה שאין דעת הרמב"ם כדעת התוס' והשוחט ע"מ לזרוק לא יהיה חייב מיתה לדידיה.

עיר הנדחת שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו האיך עושין להם מתרין ומעידין בכל אחד ואחד מהן שעבד עכו"ם וסוקלין אותם כיחידין שעבדו וממונם ליורשיהם. ועי' בלח"מ שכתב שדעת רבינו בעיר הנדחת א"צ התראה ועי' בכ"מ בהל' אח"ז, ובלח"מ כתב שכן מוכח ברש"י וכן בפר"ח כתב דרש"י מפרש במדיחין ונראה ממ"ש ברש"י בד"ה לאמר וכו' ואין אמירה אלא בעדים אלמא צריך עדים וכו' וה"ז צריך התראה לכל אחד ואחד מהם עכ"ל ומפרש להם שכתב ברש"י קאי אאומרין נלכה אמדיחין ע"ז אין הכרע מזה דע"כ לאמר וכו' נאמר במדיחין ומשם נלמד עדים ומדצריך עדים כמו כן התראה ונ"ל לשניהם או לנדחין בלבד דמסית א"צ התראה, ועי' בס' שנות אליהו להגאון מורנו אליהו מווילנא זצ"ל בסוף הספר מ"ש בזה עיי"ש. והנה במס' סנהדרין דף מ' ע"ב בדרישה וחקירה אמרו צריכותא מעיר הנדחת ויחיד העע"ז ועדים זוממין עיר הנדחת להנך תרתי לא דמי שכן ממונן פלט ע"ז וכו' שכן בסייף עדים זוממין להנך תרתי לא דמי שכן צריכין התראה וברש"י שכן צריכין התראה הנך תרתי וכו' עכ"ל ומובא במרכבת המשנה, ושם מ"א למדין התראה ממקראות הקשו בתוס' מ"א ע"א בד"ה ואי דמנ"ל התראה בעיר הנדחת דלא דמי להנך דממונם פלט ולעיל אי' דצריכה התראה עיי"ש. ובפר"ח כתב משום קושית התוס' דעתי לפרש דא"צ התראה רק התראה כללית כמ"ש בהל' אח"ז עיי"ש, ולכאורה יקשה עוד ממס' סנהדרין ס"א ע"ב דהקשה אביי לרב יוסף דמחלק לענין אמירה ועבודה בין יחיד לרבים מי שאני וכו' והא תניא וכו' והוציא וכו' להחמיר על גופו ולהקל על ממונו וכו' בהא מלתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו עיי"ש והרי שאני גם בהתראה דיחידין צריכין התראה ורבים לא צריכין בעיר הנדחת התראה, אבל ע"ז נוכל לומר דרבינו דפוסק כרב יוסף ולא חש לקושית אביי וי"ל מהאי טעמא דמהתראה נדע דלא דייקי לאשמעינן כל השנויים בין רבים ליחיד.

היאך דין עיר הנדחת בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בי"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעכו"ם אח"כ שולחין להם שני ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו בעולתן בי"ד מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהן ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר. בראב"ד טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל ובפר"ח כתב ע"ז דדעת הרמב"ם דא"צ התראה גם בכ"מ כתב שב' ת"ח אינה התראה גמורה עיי"ש. והנה במ"ש ואם חזרו וכו' מוטב, יקשה דעכ"פ יהיו כיחידין דלא שייך חזרה אחרי הקבלה באמירה בלבד ומלשון מוטב משמע דלאו רק שאין נעשה עיר הנדחת אלא גם כיחידין אין נדונין דאל"כ הו"ל לרמב"ם לפרש כמו שמפרש בכמה מקומות כן, וצ"ל ג"כ משום דלא היה להם התראה אינם כיחידים ג"כ ומזה ג"כ ראיה דמיירי בלי התראה, אמנם נוכל לפרש ג"כ דב' ת"ח היו נשלחים להזהירם בהתראה ואם חזרו וכו' הוא אם מכח התראתם חזרו למוטב דקודם התראה מה שעשו אין נחשב לדונם ומנ"ל בכונת רבינו דאחרי התראה ומעשה מועיל התשובה ומ"ש ב' ת"ח עי' בפר"ח בפ"ק דסוטה דאיתא ת"ח דידעי לאתרוי עיי"ש ובע"ז דיש הרבה דינים שידעו להתרות באם בלאו או כרת באיזה הדרך עבדו אם דרך עבודה וכיו"ב וכמ"ש לעיל באיזה דרך אמר המדיח כמו שפרט לעיל וצריכין לזה ת"ח, וחפשתי ומצאתי בס' סדר המשנה שכתב ג"כ דרבינו מפרש אם חזרו וכו' קודם המעשה אחרי התראה עיי"ש ושמחתי כי כונתי לדעתו הגדולה, ובתוספתא בפ' בתרא דסנהדרין רבי אליעזר אומר אף הגדולים צריכין התראה עיי"ש. והנה יש לדקדק במ"ש רבינו שבי"ד הגדול דורשין וחוקרין אם הודחה רובה ואח"כ שולחין ב' ת"ח למה לדרישה וחקירה לשלוח ב' ת"ח ונ"ל דעי' בס' סדר המשנה שהקשה דהאיך שייך התראה דאין יודעין להתרות באיזה מיתה אם יהיו רובם נידחים בסייף ומעוטם בסקילה וכתב דהתראה הוי אם עד"ז בסייף ועד"ז בסקילה עיי"ש, אבל י"ל משו"ה דרישה וחקירה טרם ששולחין ב' ת"ח למען ידעו מקודם שהודחו רובם לידע ההתראה ולדרוש דבר זה צריך בי"ד הגדול ואין כן בידי הב' ת"ח לידע דעות הרבה בני אדם וכח בי"ד יפה לברר ככה, ומדויק לשון רבינו ומורה להיפך דבעינן התראה כנראה לענ"ד, גם י"ל דזה דנאמר דבעי התראה לכל אחד ואחד ביחידין אבל ברובם לא וכי מצינו דלא מהני התראה להרבה בפ"א דדי להבחין ולידע האיסור והעונש ובזה בכללות ברואה כי רובם נדחו ואם לאחר התראה פרשו ונשארו מעוטם אז יעשה התראה אחרת דבסקילה אבל כ"ז שלא עשו תשובה די בהתראה לכולמו בפעם אחת וזה הוי ככל אחד ואחד. והנה גם יש מקום לומר דבעיר הנדחת גם לאחר מעשה מהני תשובה ממאי דאיתא בגמ' הנ"ל רבים אתו לאמלוכי נראה דמהני חזרה לאחר שקבלו לאלוה, אבל שאני שם דאית לנו סברה לומר דמסתמא דרך אלו ההולכין התועין הרבים לאמלוכי משא"כ בעבדו ועשו מעשה הוי כמו חוטאין בעלמא דאין התשובה מצלת מעונש בבי"ד, גם כמ"ש נראה לפרש אתו לאמלוכי ולא הוי קבלה לע"ז מעיקרא בלב שלם.

בי"ד מצוין לכל ישראל לעלות לצבא וכו'. הוא מצוה כמו אבד תאבדון ומלחמה עם עממים ועמלק שהוא על כל ישראל ולא על הבי"ד בלבד וכמו שמצינו בבני גד וראובן שרצו כל ישראל לעלות כנגדם בהחשבם כי בנו מזבח לשם שאינו ראוי ומלחמה נגד עיר שלפעמים רוב השבט לא יוכל להיות ג"כ מבי"ד בלבד, וגם בשאר דברים נאמר יד העם באחרונה וכן הוא בגדר מלחמה שמצוה על כל ישראל לקנא קנאת ה' צבאות, ולהלן בס"ד אכתוב מקור מספרי לזה.

נמצאו רובה וכו' ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה וכו'. עי' בפר"ח שהרעיש עמ"ש טף ונשים ומביא תוספתא דר"ע אינו אומר כן ועי' ברמב"ן בפרשת ראה ובמרדכי פ' היו בודקין ומובא בפר"ח ובמרכבת המשנה ובפר"ח רוצה להגיה בדברי רבינו עיי"ש. וכנראה מלשון רבינו וממ"ש קודם ומצוין לכל ישראל לעלות לצבא וכו' דהוי כמלחמה נגד ז' עממין אשר נאמר לא תחיה כל נשמה לאלה הרבים שעבדו וסרו מה' ועי' מ"ש לעיל בשם הגאון מוה"ר אליהו מווילנא ז"ל שכתב שם דמשו"ה ממונם אבד דהוי כעכו"ם העע"ז משא"כ במעוטם עיי"ש. והנה בתוספתא בפ' בתרא דסנהדרין איתא קטני בני עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר"א אומר נהרגין א"ל ר"ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה אם לרחם על בהמתן הרי כבר נאמר ואת בהמתן לפי חרב מה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו הקטנים שבתוכה, ר"א אומר אף גדולים אין נהרגין אלא ע"פ עדים והתראה מה אני מקיים ונתן לך רחמים וכו' שמא יאמר בי"ד הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהיו אחין וקרובין קושרין שנאה בלבבם עלינו אלא כך אמר המקום הרי אני ממלא אותן רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם כלומר שאין בלבנו עליכם, דין אמת דנתם וכו' עכ"ל. הנה נאמר קטני עיר הנדחת שהודחו עמה וכו' נראה שגם הקטנים הודחו וע"כ מיירי כמ"ש במרדכי בפ' היו בודקין שגדולים קצת ועבדו ע"ז אבל קטן שאינו יודע בין ימינו לשמאלו חשוב כישראל עכ"ל, ורבינו שכתב והודחו כולה כונתו כי גם הנשים וטף הודחו, והאי דאיצטרך למשמע נשים י"ל אף דבמדיחין נשים וקטנים נתמעטו בנדחים אינו כן ומיישב קושית הפר"ח על נשים לע"ז, וגם בקטנים כיון דבעי והודחו על כרחך בבני דעת מיירי אף דבשאר עונשין קטני בני דעת מופלא סמוך לאיש פטורין מעונש בעיר הנדחת כיון שיודע למי ובמי בגד חייבין ומ"ש דרבינו מחולק על המרדכי לענ"ד גם דעתו כמרדכי דבני דעת בעי כנראה מלשון התוספתא דביונקי שדים לא שייך והודחו עמה ורק מופלא הסמוך לאיש נתרבה בעיר הנדחת למען כל העם ישמעו וייראו ואם על גופם וממונם לא יחוסו על טפם יחוסו, ועבור זה נאמר בגמ' הנ"ל ובתוספתא בפ' בתרא עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות, מרוב הפחד מעונש וגם כמ"ש לעיל מתנאים שהותנו בה, וקטנים בני דעת השומעין התראת ת"ח ועומדין במרדם אין תקוה להם ולא חסה התורה בעיר הנדחת עליהם, ובפי' דברי ר"א אף הגדולים צריכין התראה וכו' פי' כיון דצריכין התראה הוי ככל המומתין ומאי רחמים ומאי נגד הרחמים בזה גם י"ל כיון דבעי בעיר הנדחת התראה וזה לא שייך בקטנים רק בבעלי דעה ולא יפלא כ"כ.

ובין שהודחה כולה ובין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה. ובכ"מ הקשה דנראה דאם לא עבדו רובו אינו נסקל דעכ"פ לא ימעט עונשו משאר מסית ומדיח ותירץ דמסית לא היה בדעתו רק להסית משא"כ זה דעתו היה להדיח אינו נסקל עד שעבדו ונתקיים מחשבתו עיי"ש. ולכאורה יש להבין למ"ש רבינו בהל' ה' אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה בלשון רבים ויאמרו נלך ונעבוד או נלך ונזבח וכו' וא"כ קיבל המדיח ג"כ על עצמו הע"ז לאלוהות באומר נלך ונעבוד וגם זה שמסית לאחרים יהיה בכלל זה, ואף דבעיר הנדחת בנידחין בעי עד שיעבדו היינו כדרב יוסף בסנהדרין ס"א ע"ב דרבים עבידי דאמליכי אבל המדיחין דהוי בכלל יחידין יהיו נסקלין מטעם דהוי כאומרין ומקבלין לאלוה, ולולי דעת הכ"מ הייתי אומר דכונת רבינו להיפוך דאפי' בכולה נדונין בסקילה ולא אמרינן דיהיו כאנשי העיר בסייף ולא יצאו מכללם.

ומקבצין כל שללה וכו' והורגין כל נפש חיה אשר בה ושורפין את כל שללה עם המדינה באש ושריפתה מ"ע שנאמר ושרפת באש את כל העיר ואת כל שללה. בספרי בפרשת ראה הכה תכה מנין שלא ירד ויצא ת"ל הכה תכה ובזית רענן כתב ע"ז פי' דהו"א אם יצא איש לחוץ פטור קמ"ל עכ"ל. ונראה לכאורה דרק שריפת שללה היה בתוכה אבל שריפת בני אדם נדונין בבי"ד הגדול וכמ"ש רבינו נמצא רובה מעלין אותם לבי"ד הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו וכו' שנראה דשם נהרגין, וא"כ מאי יהני דערקו ומאי יהיה בזה מכל המחויבין מיתה וערקו, גם הלשון שלא ירד ויצא בלתי מובן על עריקה, ולענ"ד יש לפרש כמ"ש ברמב"ם הנ"ל דבי"ד מצוין לכל ישראל לקנאות קנאת ה' וע"ז נאמר מנין שלא ירד ויצא ויניח הדבר על אחרים רק המ"ע הכה תכה על כל איש ואיש מישראל, וא"כ מקור מפורש לדעת הרמב"ם הנ"ל שכתב דבי"ד הגדול מצוין וכו' וגם בלעדי פי' זה יקשה למה לא הביא רבינו דברי הספרי כן נראה לענ"ד. ובירושלמי מיבעיא עוף שהוא למעלה מעשרה מהו ולא אפשוט וכתב ע"ז הפר"ח בכל שרץ אחריו ואינו מגיעו אינו בכלל האיסור כדאמרינן בפ' כל הבשר לא אמרה התורה שלח לתקלה עכ"ל, ע"ז נ"ל כמו שתירצו ז"ל בשלח לתקלה אם נאמר אין מבטלין איסור לכתחילה דרבנן מאי שלח לתקלה הוי ותירצו לערב איסורא בעינא לכו"ע דאורייתא עיי"ש, וא"כ בכה"ג שאין אנו משלחין ועושין מעשה להוי במרובא פריש לא שייך שלח לתקלה, ועוד מבעיא בירושלמי ביברין של חיה ושל דגים אם הורגין אותה ובפר"ח עמד ע"ז הא קיי"ל בפ' בהמה המקשה ובסוף שור שנגח דחיה בכלל בהמה עיי"ש, ועי' בפני משה שפי' משום שמחוסרין צידה עיי"ש וכן כונתי בעצמי לזה ולא תליא כלל אם הוי הכלל בהמה. ועוד בירושלמי ב' שהדיחו ב' ואותם ב' הדיחו את שנים עי' בפר"ח שפי' ליתן להם תורת מדיחין ונידחים שיהיה ממונם נאבד עיי"ש ויהיה נפשט מה שכתב לעיל אם במדיחים ממונם נאבד, ועי' בפי' הירושלמי בפני משה שם דלפי פירשו אין הכרע מזה.

נכסי הצדיקים שבתוכה והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה נשרפין בכלל שללה הואיל וישבו שם ממונן אבד, וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה אחת שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. הנה בביטול מ"ע דושרפת יש להיות שנהנה בשעת שריפה דאסור ג"כ בעיר הנדחת, ונראה אף בנכסי צדיקים שבתוכה ג"כ העשה דושרפת וגם ולא תדבק בידך מן החרם דהחרם וכו' קאי על הכל, וכן מוכח במס' חולין פ"ט ע"א דאיתא מכסין בעפר עיר הנדחת ואמאי איסורי הנאה הוא וכו' ולא משני בעפר מנכסי הצדיקים שבתוכה מזה דכמו לשריפה כן לא ידבק וכו' נכסי צדיקים שוין לשאר נכסי עיר הנדחת.

ועיר הנדחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בנכסיה זכה ומותר להנות בו שהרי הוזמו, ולמה זכה בה שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו משעה שנגמר דינו. במס' כריתות כ"ד ע"א מימרא דריש לקיש כן, אף דר"ל מחולק עם ר' יוחנן בהנאמר שם בשור הנסקל שהוזמו עידיו ועי' בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ז וב"ק פ"ד ה"ח דאיתא שם שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין ר"י אמר כל הקודם בו זכה רשב"ל אמר יאוש של טעות היה וכן העבד וכו' ועי' במראה פנים שם ובמס' ב"ק, ונראה דגם ר"ל על כרחך ס"ל דהפקר בטעות הוי הפקר רק דמחלק בין טעות לטעות לעיר הנדחת לשור הנסקל וכנראה בשור שלו יודע אם נרבע ג"כ ולר"ל נרבע כרבע עי' כריתות שם ובעיר כדאי' דתליא באחרים מסלק נפשו ועל כרחך לדעת הסוברים יאוש מטעם הפקר וכל יאוש הוי הפקר בטעות, ועיין בתוס' במס' גיטין דף י"ז ע"א בד"ה אדעתא שכתבו שם אדעתא דנכרי וכו' משום הפקר טעות וצ"ע ועי' במס' ב"ק קט"ז אדעתא דאריה וברא"ש שם, ועי' בנוב"י מהדו"ק אה"ע סי' נ"ט עיי"ש. ועי' בקצה"ח בסי' ת"ה ס"ק ב' דבהוזמו הוי ברשותו להפקירו דלא היה עליה איסור הנאה דמשוי לשאינה ברשותו עיי"ש, ובמקו"א כתבתי דזה שאין יכול להפקיר בשאינו שלו ואינו ברשותו זה אם הוי הפקר דעת אחרת מקנה אותו עי' ברש"י ונמוק"י בפ"ק דב"מ דמטעם סילוק מסתבר ביותר בשאינו שלו, והנה בעיר הנדחת ההפקר על כרחך אינו להקנות לאחריו דאסור לכל בהנאה ואין רשאי להקנות לשום אדם וא"כ הוי סילוק בלבד דמהני אף בשאינו ברשותו. ומ"ש רבינו ומותר ליהנות בו שהרי הוזמו. נראה דלא נאמר דהזמה חידוש הוא כדאיתא בגמ' סנהדרין ולענין איסורא לא מצינו לומר דין הזמה וא"כ לענין איסורא יהיה כתרי ותרי, אבל כיון דלענין העדים לענין כאשר זמם הוי האחרונים הנאמנים והורגין הראשונים לא שייך לומר שלא יהני לענין איסורא, ולדעת הטור דהזמה מסברה ודאי אין לחלק.

שיירא העוברת וכו' אם שהתה שם ל' יום נהרגין וכו'. ועי' בפר"ח ה"ה אם קנו שם בית כדמוכח במס' ב"ב דף ז' ע"ב במשנה קנו בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד עיי"ש.

נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה אע"פ שקיבלו עליהן אחריות אין נשרפין אלא יחזרו לבעליהן שנאמר שללה ולא שלל חברתה נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדין במדינה אחרת אם נקבצו עמה נשרפין בכללה ואם לאו אין מאבדים אותם אלא ינתנו ליורשיהם. ועי' בשו"ת פנים מאירות סי' ק"ס שהביא ראיה לדעת הסוברים בקיבל עליו אחריות חייב המפקיד עי' באו"ח בסי' ת"מ מדאמרינן מהו דתימא מדקיבל עליה אחריות וכו' קמ"ל עיי"ש, ויקשה לדעת הסוברים שם הנפקד חייב ועי' במג"א בסי' תקפ"ו ס"ק ה' שכתב בע"ז בקיבל עליו אחריות הוי כשלו עיי"ש ויקשה מכאן, ועי' בס' מעשה רוקח שכתב בעיר הנדחת דמשנגמר דינם להרוג גם נכסיהם הם אובדין א"כ בשעת גמר דין פקע שעבודיה בשלמא אם נשארו לו נכסים ה"א נכסיו משועבדין לפקדון זה וכדידיה דמי אבל מאחר שגם נכסיו אובדין תו לא שייך אחריות אף באם היו נכסיהן במדינה אחרת אין נאבדין אין זה כלום דריחוק המקום גרם להם עיי"ש. והנה דבריו נכונים בטעמו אבל מ"ש באחרונה באם היו נכסיהם במדינה אחרת משום ריחוק וכו' צריך פי' ונראה לדעת הרמב"ם דמפרש דנקבצין וכו' תליא אם נקבצו או לא וכמ"ש בכ"מ קודם שנשרף שלל העיר אסורין ועומדין לשרוף רק אח"ז לא כמ"ש ברש"י ואם כן י"ל דעכ"פ הוי כהפקר מהאי שעתא דאסורין בהנאה ויצא מרשות בעלים וא"כ לא שייך אחריות להם שאין להם נכסים כלל, והאי דהוי ליורשין משום דהוי למפרע הפקר בטעות מ"מ האחריות נפקע לפי שעה ע"י הבעלים וכיון שמתו אין חל עוד לא על היורשין ולא על הנכסין וי"ל דהסוברין דאחריות כשלו מפרשין כפי' הרמב"ם ולדעת רש"י א"א לומר כן, אמנם צ"ע למה הוי ליורשין מ"ש מהוזמו עדים דגם ר"ל מודה דהוי הפקר ולפי' הרמב"ם י"ל שהוא יודע שלא יקבצנו ועם כל זה הוי הפקר משום דעומד לשרוף אבל גם זה צ"ע דהרי המצוה על הבי"ד וליישב עמ"ש בשם הקצה"ח בסי' ת"ה הנ"ל בהוזמו עדים מהני הפקר דהוי שלו כיון שהוזמו העדים עיי"ש משא"כ בזה דלפי שעה הוי עכ"פ שאינו ברשותו משום דעומד לשרוף ואף דלמפרע לא היה בכלל איסורי הנאה מ"מ עומד לשרוף היו וזה לא נעקר למפרע לומר שלא היה עומד לשרוף וא"כ הוי אז אינו ברשותו ולא מהני הפקר ועם כל זה החיוב באחריות פקע שאז אין לו לשלם וכמ"ש לעיל ועמ"ש בכ"מ דאמרינן כל העומד וכו' ואסור בהנאה קודם שנשרפה שלל העיר ועי' בפר"ח שהביא ראיות לזה עיי"ש, ועי' בתוס' זבחים ע' ע"ב בד"ה אפי' ובכמה דוכתי דדעת ר"ת דשור הנסקל אין אסור מחיים עיי"ש, ולא אמרינן לדעתו כל העומד ליסקל וכו' ויהיה אסור בהנאה, ולפ"ז דעת הרמב"ם שונת בזה מר"ת, ועי' בב"ש אה"ע סי' קכ"ד ס"ק ב' אם הרמב"ם ס"ל כר' שמעון עיי"ש.

בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה הרי זו אסורה ועיסה שהיה כן מותרת לפי שאפשר לחלקה. ועי' בפר"ח שכתב שחצי הבהמה אינה אסורה רק באכילה דלא שייך שחיטה בה דליכא סימנים להתירה אבל בהנאה שריא דאפשר בלא שחיטה למפלגה כמו עיסה ועי' בפר"ח שהקשה גם בעיסה אמאי מותרת דבשילהי משילין אמרינן דבדאורייתא אין ברירה ואמרינן בפ' השולח דנכרי וישראל שלקחו שדה בשותפות דטבל וחולין מעורבין זה וזה וה"נ הכל מעורב ודילמא מה שבא לחלקו של איש זה הוא חלק של עיר הנדחת דהא אין ברירה עיי"ש. ואולי י"ל דהנה לכאורה בכל שותפות נאמר דהוי כהתנו מעקרא כשיחלקו יהיה החלק שנפל לזה לזה והנופל לאחר לאחר אלא דאמרינן כיון דקודם שחלקו כבר חל הטבל על השדה וצריך בירור ותליא בברירה וזה בדבר שאיסורו על הדבר ועי' ברש"י גיטין מ"ז ע"ב בד"ה מדאורייתא דמעשר חל על הפירות עיי"ש ובתוס' ב"ק דף פ' ע"א, משא"כ בעיר הנדחת דבשללה תליא מלתא וכיון שבכוחם לחלק בע"כ של חבירו וא"כ כשחלקו הוי זה שללו ולא של עיר הנדחת דאין תליא בהדבר לומר דכבר חל עליה רק על אם שהוא שללה או לא וכיון שבכוחם מתחילה לחלק והנחלק יהיה שלו לא הוי שללה וזה מדויק בלשון הגמ' ורש"י עיסה כמאן דפליגי דמי וברש"י כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו עכ"ל נראה שבא לתרץ קושית הפר"ח דכיון דכל אימת שבא בכחו לחלק ואז לא הוי ענין תערובות בו ולא שייך ברירה רק מה שמגיע הוי שלו וזה מענין תנאי השותפות כן נראה לענ"ד, שזה שבכוחו לחלק משוי לשללו ולא שללה והוי מסלק חלק השותפות ולא מטעם ברירה ועי' במרכבת המשנה שכתב לעיין בביצה ל"ז ע"ב שאני בהמה דינקי תחומין מהדדי ופי' רש"י שם עיי"ש ולמ"ש יש ליישב.

בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט. עי' בפר"ח שעמד על מה שהשוה רבינו עיר הנדחת לשור הנסקל דדוקא בעיר הנדחת בעי אם מטמאה בנשחטה משא"כ בשור הנסקל דבעיר הנדחת לפי חרב כתיב עיי"ש ועי' במרכבת המשנה שכתב למ"ש ברמב"ם בפ"ד הכ"ב מהל' מאכלות אסורות ומ"ש בהל' אבות הטומאות בפ"א ה"ג נראה דלא כפר"ח עיי"ש, וכונתו בהל' מאכלות אסורות כתב דשור הנסקל שנשחט הוי כבהמה טמאה ובאבות הטומאות שם כתב בטמאה לא מהני שחיטה לטהר מטומאה עיי"ש, ועי' בס' בדק הבית לרא"ה שער א' דף י"ח ע"ב שנראה מלשונו דשור הנסקל מטהר בשחיטתו מידי נבילה עיי"ש.

פירות וכו' ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ימותו זבח רשעים תועבה, קדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים. ובראב"ד שם א"א לא ידעתי למה שורפין אותו שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ"ל ובכ"מ ע"ז דבהמת עיר הנדחת מקרי אלא דאריה דהקדש רבע עלה וכיון דיצא מכלל הקדש הוי כמו שאר עניני עיר הנדחת עיי"ש ובפר"ח שעמד על דברי הכ"מ, ומחלק בדעת הרמב"ם בקדושת הגוף לא חל כלל ובקדושת דמים חל כשיפדה עיין מ"ש לדייק כן מהגהות מיימוני עיי"ש. והנה לכאורה על כל זה נאמר מהשגות הראב"ד שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ"ל שלא לומר דאיסור חל ואריה הוא דרבע והוי כאלו היה מחוץ לעיר, והנה בסוגיא ריש לקיש מוקי בקדשים שחייב באחריותן או בקדשים קלים דממון בעלים, ובזה לא פליגי דגם ר' יוחנן יודה היכא דיש לעיר הנדחת קצת חלק בהדבר נשרף ובבהמה ובעיסה בשותפות מחלקינן לעיל בין שיש בו חלוקה כנ"ל, אמנם לומר דמשום דאפשר לפדותו יהיה קצת שללה כמו בקדשים קלים לר' יוסי הגלילי אשר הרמב"ם בפ"ח ה"א מהל' נזקי ממון פוסק כותיה עיי"ש, עיין בתוס' פסחים דף מ"ו ע"ב בד"ה הואיל, דהואיל ואי בעי פריך לא אמרינן ובר"ן שם וטעמים שונים נאמרו בזה, אף די"ל דשם הוי מחוסר מעשה ושאני בזה דהוי מצותו בפדיה לא מקרי מחוסר מעשה, ואף דכל בדק הבית עומד לפדיה מ"מ המצוה אין ע"ז רק עומד לכך, אבל המצוה לפדותו רק על הבי"ד ולא על הבעלים שאין להם במה לפדות, והנה בהקדשות בדק הבית של הצדיקים בתוכם בהם י"ל שעליהם המצוה לפדות ממה שיש להם במקומות אחרים אבל צ"ע לאוקמי בהקדשות צדיקים לומר בהם זבח רשעים גם עי' במס' סנהדרין דף מ"ז ע"א אמאי ימותו כיון דאקטול הו"ל כפרה וכו' מי סברת מת מתוך רשעו הו"ל כפרה וכו' מזה נראה לכאורה דנכסי צדיקים בהקדשות מהם לא שייך ולא נאמר ימותו וכו' וצ"ע שאין מפורש בזה, ועכ"פ לא שייך מטעם הואיל לומר שיהיה מטעם זה כשללה, ועי' לעיל בגמ' שם מ"ד כיון דקיבל עליו אחריות כדידיה דמי קמ"ל, וא"כ יקשה מ"ש בק"ק שחייב באחריות דהוי ממון בעלים וכמו כן לעיל מה שיש לחלק בין אחריות דעיר הנדחת לבעלמא עיי"ש, (מ"ש במצוה לא שייך מחוסר מעשה עי' נדרים נ"ח ביש לו מתירין עיי"ש). ואשר אחזה לענ"ד לומר דהנה לאחר הפדיה הוי כנכסי צדיקים שבתוכה דלמדין במשנה מאת כל אשר בה וכו' מכאן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין וכו' ואף כדאי' בגמ' ר' שמעון אמר מפני מה אמרה התורה נכסי צדיקים וכו' מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם וכו' וזה לא שייך בקדשי בדק הבית ובפדיונם דהוי ממון הצדיקים מהמצוה לפדותו, וי"ל דכ"ז הטעם לר"ש דדריש בכ"מ טעמא דקרא אבל אנן דלא דרשינן טעמא דקרא כפשטיה נכסין שבתוכה נאבדין אף היכא דלא שייך מי גרם וכו' אלא דיקשה עוד קושית הראב"ד דכיון דבעת גמר הדין לאו שללה מקרי לא חל אח"ז ג"כ, וע"ז נאמר דתליא אם נאמר כל העומד לפדות כפדוי דמי עי' ב"ק דף ע"ד ע"ב ועי' בב"ש בסי' קכ"ד ס"ק ב' דקיי"ל כל העומד וכו' עיי"ש, ועי' בשלטי גבורים בפ' המקבל שמחלק דבמחוסר מעשה ואין בידו בכל העומד וכו' עיי"ש, כמ"ש במצוה הוי כלא מחוסר מעשה ובידו הוי, וא"כ י"ל דגם כשהיה שלל שמים היה שללה ג"כ רק כיון דהוי ג"כ שלל שמים משו"ה צריך פדיון כדאי' משום שללה ולא שלל שמים וצריכין לסלק השלל שמים וכשתהיה שללה בלבד אז דין העיר הנדחת ונכסיה עליה. אמנם יקשה לפ"ז דמקשינן לר' שמעון דאמר בהמתך ולא בהמת בכור וכו' אילימא בתמימין שלל שמים וכו' ואמרינן לשמואל כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משלל אימעט וכו' והוא על ר"ש קאי דאמר בהמתך וכו' ונראה דאתמעט לגמרי י"ל דקאמר לר"ש דדריש טעמא דקרא מי גרם ודאי אתמעט לגמרי גם אחרי הפדיה אבל לא לדידן ועי' בכ"מ כי הרמב"ם לא ס"ל כר"ש בהברייתא דידן עיי"ש, ועי' בב' לשונות ברש"י סנהדרין קי"ב ע"ב בד"ה אבל בגבולין דללישנא קמא בהיתר פדיה לא מקרי שלו לחלה ובלישנא בתרא כיון שאין ראויה בשעת עריסותיכם עיי"ש אתי שפיר ביותר מ"ש, ולשון הרמב"ם בסוף הל' י"ד שכתב ונתנו לכהן של מדינה אחרת מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף עכ"ל, נראה דמטעם קדושת הגוף הוי שלל שמים אף דבמשנה בקדושת בדק הבית נאמר שללה ולא שלל שמים מ"מ בנכסי שמים דשייך פדיון נאמר כמ"ש לעיל אבל בנכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף דלא שייך פדיון מעלה יתירה דלא חל עליה איסור דעיר הנדחת כלל, ועי' בפר"ח בפי' רש"י לכהן שלא הודח דאף לכהן צדיק שבתוכה מותר כיון דלא חל מעיקרא איסורא עיי"ש, אבל כמ"ש בעומד לפדות חל מעיקרא ג"כ.

מעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקודש שבתוכה הרי אלו יגנזו. ובלח"מ הקשה ע"ז דבגמ' מוקמי בנפלה מחיצות וכו' משום דעיסת מעשר שני בגבולין לכו"ע ממון גבוה הוא עיי"ש. הנה כמ"ש ברש"י הנ"ל בלישנא בתרא בעיסה משום דאין לה פדיון בשעת עריסה היינו גלגל העיסה וא"כ יש להבין קושית הגמ' מעיר הנדחת דשם י"ל כמ"ש לעיל כיון דיש לו פדיון חל האיסורא דעיר הנדחת וכמ"ש הרמב"ם לעיל, וראיתי במרכבת המשנה בח"א שכתב ליישב קושית הש"ס לרב חסדא לרבנן דממון הדיוט והטעם משום שאין בה היתר אכילה אבל לדידן לא יקשה עיי"ש שהאריך בזה.