העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון חייב כרת ואם היו שם עדים והתראה נסקל היה שוגג מביא חטאת קבועה. הנה במשנה סנהדרין נ"ג וס"ה וכיו"ב אי' בעל אוב וידעוני בסקילה ורבינו כתב העושה אוב וחסר מעשה אוב ומעשה ידעוני כי אוב נקרא העושה אלה, אבל במשנה דנאמר בעל אוב ובתורה לא נאמר רק אוב ולמה נאמר בעל באוב ולא במכשף וכיו"ב, ובמקרא מצינו בעלת אוב אשת בעלת אוב שמואל א' כ"ח, ונראה כי אוב שם הקסם ואל תפנו אל האובות נאמר שלא נפנה על הקסם ובתרגום שאמר על אובות וידעוני בידין וזכורו בפרשת קדושים ובשמואל בתרגום יונתן שם אתתא דידעה לאסקעו בידין, ונאמר בזה להבין להלן ה"ב כמ"ש לעיל בס"ד, והנה אמר העושה וכו' בחר בלשון זה ולא כלשון המשנה בעל אוב וידעוני להעיר דצריך במעשה לחייבו חטאת, ועי' בלח"מ שכתב לדייק בלשון בעל ידעוני במעשה שכתב הרמב"ם בהל' שגגות דיש ידעוני במעשה ושלא במעשה ובזה מתרץ שלא יהיו דברי רמב"ם נגד הסוגיא ס"ה דאף לר' יוחנן רק לר' עקיבא הוי ידעוני בחטאת עיי"ש, והנה בהל' זאת נאמר העושה אוב וכו' ובה"ב כיצד מעשה הידעוני וכו' ומקטיר וכו' וידבר בפי' וכו'. והנה כמ"ש בפ' הקדום למסקנא דסוגיא דשם לר"י לרבנן עקימת שפתי' במאי דלא תליא בלב הוי מעשה כן נראה לדעת הרמב"ם ועי' בתוס' שם שמחלקין בין דיבור ודיבור עיי"ש, אבל לדעת רבינו י"ל כן כמ"ש לעיל והנה בגמ' איתא בידעוני והוא מדבר מאליו ובתו"כ קדושים פרשה ט' מי"ג אוב זה פיתום המדבר משחיו וידעוני המדבר בפיו, כן לשון המשנה ונראה שמפרש מדבר מאליו שנראה כך כמ"ש בפי' משנה שם לפרש הכל לפי הדמיון וכמובא בלח"מ וא"כ הוי ידעוני בדיבור בלבד כמעשה לענין חטאות כמו לענין מלקות לעיל בפ' הקדום.

כיצד מעשה הידעוני וכו' ואזהרה שלהן מנין אל תפנו אל האובות וכו'. הנה זה כדעת התוס' סנהדרין ס"ה ע"א ולא כרש"י בד"ה באזהרה שפי' לא תפנו על הנשאל עיי"ש, ובתו"כ פרשת קדושים פ"י ה"א ובירושלמי שם כתוס', אמנם יפלא לפרש לשון המקרא אל תפנו וכו' על הנשאל וראית התוס' ממקרא והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים וכו' והכרתי אותו וכו' ועל כרחך בנשאל דשואל בלאו בלבד כדאי' במשנה, וכ"ז יקשה לפרש לשון אל תפנו ואשר תפנה על הנשאל ונראה כמ"ש לעיל שרבינו תיקנו בלשון שכתב העושה אוב וכמ"ש לעיל דלשון בעל אוב שנמצא מורה כי אוב אינו שם התואר לאיש רק הקסם מצד עצמו נקרא כן וכן ידעוני ולכן על האיש העושה ופונה להם נוסף בעל אוב ובפ"א ה"ד משגגות כתב בעל ידעוני עיי"ש, וכן בפי"א הי"ד מע"ז עיי"ש, וא"כ נאמר אל תפנו על הנשאל שאל יפנו לקסמי אלה אוב וידעוני להשתדל בהם להגיד לאחרים ע"י וכמו כן נאמר אשר תפנה וכו' בכרת על הנשאל אשר פונה לאוב וידעוני ע"י להגיד עתידות וי"ב, והנה במס' עירובין י"ז אי' אל תפנו וכו' על השואל עיי"ש אבל גירסת רבינו בסה"מ שם אל תפנו אל האלילים עיי"ש ובפר"ח בזה עיי"ש, והלשון "קסמי נא לי באוב" שם "ועשה אוב וידעוני" דברי הימים ב' ל"ג מסכים על מ"ש כי אינו שם התואר להעוסקים רק להקסם שנקרא כך, ולשון רבינו בה"א העושה וכו' כלישנא דקרא דברי הימים הנ"ל. הערה. ראיתי להקשות בסתירת דברי התוס' סנהדרין ס"ה ע"א הנ"ל ממ"ש בתוס' שבת קנ"ו ע"א בד"ה כלדאי דבאוב נאמר אל תפנו שלא לשאל ממנו עיי"ש, ונראה דתוס' הקשה כן שם לפי פי' רש"י במס' סנהדרין לפי' במס' פסחים עיי"ש. גם מ"ש בפי' אוב וידעוני עי' שבת קנ"ב ע"ב אובא טמיא היכי אסקיה לשמואל ועי' ברש"י בעל אוב עיי"ש, והנה שם היתה אשה בעלת אוב ואובא טמיא אינו לשון נקיבה אבל למ"ש על הקסם נאמר שנקרא כן אתי שפיר.

הנותן מזרעו למולך וכו' כיצד היו עושין מדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו למסרו לכהניהם עובדי האש ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותו ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכהנים ומעבירו ברגליו מצד זה לצד זה לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהן לעכו"ם אחרת אלא בהעברה בלבד היתה עבודה זו ששמה מולך, לפיכך העושה עבודה זו לעכו"ם אחרת חוץ ממולך פטור. מ"ש אש גדולה וכו' כנראה מלישנא דגמ' שרגא דלבנא במצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא וכו'. למסרו לכהנים וכו' ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו וכו' להעבירו וכו' ואבי הבן הוא שמעביר וכו'. שלא כרש"י בד"ה לא תתן להעביר לא תתן לאחרים להעביר וסתמא דמלתא שמשין שלה קא מעבירין לה עכ"ל ומובא בכ"מ, ועי' בס' תורת חיים שכתב דדייק כרבינו דאי כרש"י מסר למולך ולא העבירו באש קאי על הכהנים והעביר באש ולא מסר למולך קאי אאב דאל"כ פשיטא דאינו חייב דלא עביד מידי עיי"ש, וכונת רש"י דשלא נפרש דנותן ע"מ להעביר חייב כמ"ש בד"ה לא תתן להעביר משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודא עכ"ל, וע"ז צריכין לדייק מקרא ולאשמעינן דס"ד משום דמסתמא יעבירו אותו הוי מעשה גמור ואם נאמר דהאב המעביר וא"כ ל"צ לאשמעינן דפשיטא לן דאינו חייב כ"ז שלא גמר מעשהו בסקילה, ויוכל לחזור ושאני ממגדף ועובד ע"ז דאמרינן תוך כדי דיבור חוץ מע"ז וכו' דשאני דלא עביד מידי עוד במסירה בלבד ואין הקדש לע"ז כדאיתא במס' ע"ז דף מ"ד ע"ב וברש"י סנהדרין מ"ח ע"א בד"ה מידי דאורחא עיי"ש, ועל כרחן משום דמסירה לכהנים והמה מסתמא יעבירו נחשב כמעשה גמור קמ"ל דלא, ולרמב"ם י"ל מה"ט נאמר דלא מהני מסירה לחודא משום דעל אבי הבן גמר המעשה להעבירו וזה אשמעינן, (גם י"ל במ"ש ברש"י סתמא דמלתא וכו' דאף דלישנא דקרא לא מפרש על הכהנים מסתמא נאמר דהמה עובדין עבודתן). ובירושלמי סנהדרין פ"ז מ"י בגמ' מסר ולא העביר בפלוגתא דחזקיה ור"י דאיתפלגון טבח ולא מכר חזקיה אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור ובפני משה שם לפרש דלדעת הירושלמי פליגי בטובח ע"י שליח נגד הבבלי ב"ק ע"א דלכו"ע מחייב בטובח ע"י אחר עיי"ש, ועכ"פ נראה דנשאו ונתנו בזה בירושלמי אם האב בעצמו ועכ"פ עדיף דתליא בשליח מהני ותליא בשליח לדבר עבירה בגוי מישראל ובנראה סייעתו דרבינו מירושלמי ג"כ דבלתי מוכרע ונראה דבעי ע"י ישראל האב בעצמו, אמנם בפי' משניות כתב הרמב"ם ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש וכו' ובסה"מ ל"ת ז' כתב ויתנהו לגזבר מתעסק לאותו הנעבד ויעבירהו הגזבר על האש מצד אל צד עכ"ל והעיר ע"ז בפר"ח עיי"ש, דנראה מזה דלאו דוקא האב בעצמו ולכאורה יש לעיין אם נאמר לפרש האב למה מהני כהנים שלוחים לחייבו אם נאמר אין שליח לדבר עבירה מישראל לגוי בשלמא לרש"י י"ל דוקא בכהנים שמסתמא עושין כן והקרא כדרכי עבודה חייבה אבל לרבינו יקשה לכאורה ואולי למד דבריו מירושלמי הנ"ל כמו בטביחה דקיי"ל ע"י אחר לכו"ע חייב לפי סוגית הבבלי וכדעת הירושלמי שמדמה זה לזה וצ"ע. ובפר"ח כתב לרש"י לא מהני האב עיי"ש וי"ל כמ"ש דאם מהני לא יהני הכהן לחייבו דאין שליח לדבר עבירה ועל כרחך דלא מהני משום דדרכי עבודה בכהנים חייב, ועי' בס' מחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"ד דבגוי לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה עיי"ש, והנה האי דינא סתמא קתני וי"ל דמיירי בשמשין ישראלים ג"כ דשייך אין שליח לדבר עבירה. ובירושלמי נמצאתה אתה אומר לעולם אינו חייב עד שימסור ויעביר באש למולך ר' נסה בשם ר' לעזר לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרים ויטילנו ויעבירנו עכ"ל מזה נראה דוקא האב יעבירו וכן פי' בפני משה שם, וראיתי הרמב"ן בפ' אחרי מות בד"ה לא תתן שהביא הירושלמי ופי' שאב מעבירו עיי"ש שכתב ואולי שכהנים מניפין אותו וכיו"ב עיי"ש.

ומעביר ברגלו וכו'. עיין בכ"מ ובפני משה בירושלמי בפי' ובמראה פנים שם ובמרכבת המשנה וברדב"ז בלשונות הרמב"ם ח"א סי' כ"ג עיי"ש.

לא שהוא שורפו וכו'. עי' ברמב"ן בפרשת אחרי מות במקרא לא תתן וכו' שהאריך שהיה שריפה ממש עיי"ש וברש"י במס' סנהדרין ס"ה ע"ב בד"ה שרגא וכו' ומעבירין עליו ואין שורפו מדקתני לקמן המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה הוא חי והא דאמרינן גבי חזקיה וכו' לאו למולך היה וכו' דהתם שריפה כתב עכ"ל, וברדב"ז הנ"ל כתב ליישב דפי' בעונש עוה"ב פטור ועיי"ש מ"ש עוד בזה וצ"ע וכתב עוד דמאן דס"ל מעביר עצמו חייב ס"ל דלא בעיא שריפה עיי"ש ויקשה דהרי בין למאן דאמר חייב ובין למאן דאמר פטור במעביר עצמו יקשה האיך שייך בשריפה וא"כ כו"ע ס"ל דלא בעי שריפה ממש וצ"ע וכתב עוד די"ל דל"צ רק שיהיה טריפה ועומד למות ושייך א"כ פטור וחייב עיי"ש.

לפיכך העושה וכו' לעכו"ם אחרת וכו' פטור. ובכ"מ דייק דס"ל לרבינו דמולך עכו"ם הוא והעושה אחת מד' עבודות לפניו חייב ולא כרש"י שכתב דפטור עיי"ש, ודברי רש"י בד"ה שלא למולך וכו' ולא משום ע"ז וכו' אלא חוק הוא להם והתורה קפיד על חוק זה בסקילה לפיכך הוצרך לכתוב עכ"ל, וקשה לצייר חוק זה דשאר חוקי העכו"ם כמ"ש במהרי"ק מובא בכ"מ פי"א ה"א כהוא שיש בהם צד צניעות וכיו"ב וזה לא שייך בזה ואם הוי לכבוד ע"ז א"כ הוי כעבודת ע"ז ומכבדה כמו המרבץ וכו' שהוי בלאו ואם בזה בכרת עכ"פ לא שייך לומר ולאו משום ע"ז וכו' שכתב ברש"י וצ"ע, ועי' ברמב"ן בפרשת קדושים בד"ה לזנות שכתב דמאן דס"ל מולך ע"ז אין פי' דשמו מולך רק לכל ע"ז וכל שהמליכוהו הוי בכלל זה עיי"ש, ועי' בירושלמי סנהדרין עיי"ש.

אינו חייב כרת וכו' עד שימסור בנו למולך ויעבירו ברגליו באש, מסר ולא העבירו העביר ולא מסר או שמסר והעביר שלא כדרך העברה פטור, ואין חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצת שנאמר כי מזרעו נתן למולך מקצתו ולא כולו. ובתוס' מובא בכ"מ וא"ת מקמא אחייב ליה וי"ל כגון שאין לו אלא בן אחד או שהעביר בבת אחת, ובכ"מ כתב ע"ז ולי נראה דכי עבר קמא חיובו תלוי ועומד אם לא העביר יותר חייב ואם העביר יותר נפטר מחיובו עכ"ל. ובלתי מובן דכמה שיעורו לומר שתלוי ועומד אם העביר או לא, ונראה דבאותו זמן ותוך כדי דבור של אותו העברה בעינן דלאחר זמן מרובה הוי מעשה בפ"ע דאל"כ נאמר נמתין כל ימי חייו ולא נמיתו לעולם ועל כרחך אין שיעור אחר רק לאחר אותה העברה מיד ותוך כדי מעשה דהוי כבבת אחת והנה זה שכתבו בתוס' ומאי הוסיף בכ"מ על דברי התוס', וי"ל לדעת התוס' היה נראה דמקמא חייב רק בראינו מיד שהעביר בב"א וכמ"ש תוך כדי דבור כבבת אחת דמי אבל אם נבטל שלא היה יכול לשרוף כולמו חייב וביותר למ"ש בסמ"ג דפטור משום דחטא גדול מלהיות כפרה לו מעונש מיתה וכ"ז בעבר אבל בנבטל אף באונס חטאו אינו גדול כ"כ ועל מחשבתו להעביר כולו לא שייך שלא יהיה לו כפרה במיתה, אבל לדעת הכ"מ אינו חייב ותלוי ועומד אם יעשה כולה ואם נבטל מלעשות כולה פטור וגם בזה צ"ע, ואולי יש לומר מדחזינן שעבר כמו כן נדון על מחשבתו בהבטלו מעשותו ג"כ ועכ"פ מספיקא לא קטלינן ליה זה אשר נראה לומר בדברי כ"מ ליישב דבריו לענ"ד. ועיין בפר"ח שכתב על דברי הכ"מ דהוי התראת ספק בכה"ג עיי"ש, ולא ידעתי ענין התראת ספק בכה"ג דהוי כהותרה שלא יאכל כזית חלב דעד שלא ראינו שאכל הכזית כולה כדי אכילת פרס אינו חייב וכי נאמר דהוי התראת ספק שמא לא יגמור שעוריה וכן כאן לא הוי בכלל התראת ספק שמא יוסיף כיון דבהתראה לא היה רק על מקצתו וכמו שאמר להעבירו גם לא נאמר שיוסיף לעבור כ"ז שלא ראינו ואף דחשוד מ"מ התראת ספק לא שייך דמנ"ל שיוסיף ובפר"ח כתב דתליא בקיבל התראה על מקצתו עיי"ש ובלי ספק כונת הכ"מ רק דהוא כתב בהתרו בו שאם יעבור מקצתו יהיה חייב ובקיבל התראה חייב אפי' בהעביר כולו ובהיפוך בלא קיבל פטור בהעביר מקצתו וכתב וזה ברור ולענ"ד צ"ע בזה לומר דתליא בקבלת התראתו אם עושה היפוך ממה שקיבל לעשות, וגם צ"ע אם התרו אחרי המסירה קודם שהעביר אם מהני ההתראה דאז לא הוי בכלל ספק דנודע כמה מסר ואם דצריך על המסירה ג"כ התראה בהתראה גם קודם לזה ואף דהוי על המסירה התראת ספק דלא נדע כמה ימסור נראה כיון דעיקר הוי בהעברה אח"ז וא"כ הוי אח"ז התראת ודאי כיון דלא מסר רק מקצתו ודאי לא יעביר יותר וימסור עוד פעם ובטעם מקצת ולא כל זרעו עי' בסמ"ג, ובמהרש"ל בביאורו מ"ש ע"ז, וטעם אחר בס' החינוך קדושים סי' ר"ח עיי"ש.

מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה ואפי' לעבוד את ה' שכן היה דרך עובדי כוכבים ומזלות שנאמר ולא תקים לך מצבה, וכל המקים מצבה לוקה. ובכ"מ בשם הספרי אף שהיתה אהובה לאבות שנואה לבנים ועיין ברמב"ן שופטים ט"ז, וברמב"ן העיר שגם המזבחות היו לעע"ז ולמה רק המצבה השנואה וכתב אולי נאמר שהחזיקו הכנענים במצבות ולא היה להם בית ע"ז שאין שם מצבה להקטיר עליה וכו' אבל במזבחות היו במקצתן להקריב גם בהם והנראה בעיני כי היו הכנענים השטופין בע"ז עושין בכל בתי אלוהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאין שם וגם היום עושים כן והנה השם הנכבד שמאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות וכו' עכ"ל, ובאברבנאל כתב כי האבות לא הקימו מצבה רק לעד ועובדי ע"ז הקריבו עליה וזה שאסרה התורה עיי"ש ולשון אהובה לאבות וכו' צריכין לדחוק לפי פירושו ועי' בספורנו כי היה ענינו כאילו המקריב נצב תמיד לפני הקודש כענין שויתי וכו' עכ"ל, ולשון תקים לך מסכים על פי' ונראה כי היה לעד על דביקתו לה' כאשר היה לאבות ועובדי ע"ז שבחרו לאלילים אבל לא היה להקריב עליו וכן דעת רבינו פה כי לא היה להקריב כמ"ש "בנין שהכל מתקבצין אצלה". ונראה כי היה הבנין לזכרון ולהעיר לעבודה ובאבות היה לזכרון בנפלאות ומעשי ה' להזכירם ואסרה התורה למען לא יתחלפו בפסילים לעבוד המצבות בעצמם כמ"ש ברמב"ם בריש הל' ע"ז כי מתחילה אשר היה לזכרון לה' אח"ז עבדו לו וכן יהיה ואולי היה כי המצבות אשר היו לזכרון והתקבצו אצלה כמ"ש רבינו לעבוד ה' כי היתה עומדת לזכרון ע"ז, ואסרה התורה כמ"ש כמו שאסרה כל פסל לזכרון מפני טעות העובדי ע"ז, וא"כ כל מצבה אשר לזכרון לכבוד ה' אסרה התורה, ולהסכים זה עם דברי האברבנאל צריכין לחלק בין לסימנא בעלמא ובין לכבוד ה' ועבודתו עיי"ש. והשכיל רבינו לכתוב בנין שהכל מתקבצין אצלה, כי אין זה רק המורה ועומד לנס וזכרון לרואין אותו כאשר יעמדו היום במקום אשר גבורים נפלו שמה ובאין שמה לכבודו וזה שאסרה התורה מפני חילוף הפסל ומסיכה וטעות בזה לא שייכה במזבח שמקריבין בו ואין מורה על דבר מצד עצמה כמו המצבה.

וכן אבן משכית האמורה בתורה אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה מפני שהיה דרך עכו"ם להניח אבן לפניה להשתחות אליה לפיכך אין עושין כן לה, ואין לוקין עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה. לא פי' כרש"י שלא יעשהו דמות המקדש אלא משום דרכי העכו"ם כמובא בכ"מ עיי"ש, ובזה נשמר לישב קושית הטורי אבן במס' מגילה כ"ב דבע"ז מוכח בהוריות ובמס' כריתות דבכפיפות קומה הוי השתחויה ועי' בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' שט"ו ועי' בהל' ה' להלן ובס' יד דוד כתב לחלק בין המשתחוה לע"ז למשתחוה לה' עיי"ש, והנראה דמשתחוה לע"ז דהשתחויה נתרבה בפ"ע כמו הד' עבודות אפי' שלא כדרכה וכל מה שעושה דרך כבוד לע"ז הוי עבודה משא"כ כמ"ש ברמב"ם שלא לדמות לדרכי ע"ז אפי' לה' אסור צריך שתהיה כדרכם ממש שהיה בפשוט ידים ורגלים ולכן מובן למה בלא פשוט ידים אסור מדרבנן כמ"ש בהל' ה' להלן משום דהוי השתחויה כה"ג לחייבו בע"ז, ועי' ברשב"ץ ח"ג סי' שט"ו למה שאני בע"ז דאפי' בלא פשוט הוי עבודה עיי"ש מ"ש בטעמא, ועי' הוריות דף ז' ע"א המובא שם.

הנוטע אילן אצל המזבח וכו' מפני שהיה זה דרך עכו"ם נוטעין אילנות בצד המזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם. לעיל ה"ו במצבה כתב בנין שהכל מתקבצין וכו' וכמ"ש שם בפי' וכאן שינה וכתב כדי שיתקבצו וכו', ונראה שהכל וכו' אי' טעם האיסור כמו לעיל די"ל דהוי טעם האיסור, אבל לנטוע עץ להתקבץ זה מבחוץ להיות מגין מהשמש ולצל יתקבצו שם בני אדם אבל בעזרה ואצל המזבח מאי ענין נטיעת העץ בשביל קיבוץ בני אדם והאיך מצא כן רבינו שאמר טעם זה ונראה שגם בזה כמ"ש במצבה כי היה להם לעבודת העם בקיבוץ אצל המזבח ונטיעת העץ היה ג"כ להורות על מקום מוקדש ומורם כמו שהיה עבודתם לעץ באשירה ולכן לנו אף לנוי בלבד לשם ה' אסור מפני שהוא מדרכי הע"ז, ולכן בנין של עץ לדעתי רק מדרבנן דלא שייך האי טעמא כ"כ, ועי' בס' החינוך פרשת בהר סי' שמ"ט מ"ש על זה עיי"ש.

אסור לעשות אכסדראות וכו'. ובראב"ד א"א לשכת וכו' שעושין למלך וכו' וכן וכו' בשמחת בית השואבה לשעתה היה. ועי' בפר"ח בס' מים חיים בפ"א מהל' בית הבחירה וז"ל והכי איתא בירושלמי בפ"ק דמגילה (ה"ד בגמ') ויעשו אותה מאתמול ומשני לא תטע לך אשירה ומהכא אשמעינן דאף בעזרת נשים אסור היפך דעת הראב"ד ז"ל עכ"ל ומ"ש היפך דעת הראב"ד בעזרת נשים כונתו ממ"ש הראב"ד בהל' בית הבחירה שם עיי"ש.