Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Fringes Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית מפני שהוא דומה לציצית של ראש שנאמר ויקחני בציצית ראשי וכו'. ובגמ' במס' מנחות מ"ב ע"א איתא ת"ר אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי עיי"ש ונראה כי יקרא ציצית כי דומה לענף וכאשר מצינו ציצית ראשי כמו הענף מהעץ וכמו"כ הציצית מהבגד וא"כ יהיה פי' ציצית ענף וכמו"כ ציץ השדה ציץ נובל על צמחי השדה וכיו"ב על דרך זה ורבינו כתב ענף וכו' שהוא דומה לציצית של ראש וכו' ולא שהוא עצמו לשון ענף כמו שערות הראש שנקראין ציצית על כי המה כמו ענפי העץ ועוד בגמ' שם דף מ"א ע"ב אין ציצית אלא יוצא ואין ציצית אלא משהו וברש"י אין שם ציצית אלא יוצא ותלוי ויוצא מן הכנף משהו עכ"ל בצאן קדשים אין לשון ציצית וכו' עיי"ש: ונראה דברש"י ירמי' מ"ח "תני ציץ למואב וז"ל תנו כנף למואב דבר תלאי ובולט מן האדם ומן הבהמה קרוי ציץ כמו והיה לכם לציצית ויקחני בציצית ראשי עכ"ל ונראה ציצין המעכבין וכו' במס' שבת מזה וציץ הזהב וי"ב הכל על דרך זה והענף יקרא ציץ וכן כל צמחי השדה עבור שבולטין מהעץ ומהאדמה וא"כ הענף יקרא ציץ ולא כי הציץ יקרא ענף וזה כמ"ש רבינו וזה שכתב שדומה וכו' אף שאינו בגוף ממש יקרא כדומה לשם ונראה מציץ מחרכים ג"כ מזה שנראה בולט מהבית וזה דאיתא בגמ' הנ"ל אין ציצית אלא יוצא וכמ"ש ברש"י אין לשון ציצית אלא יוצא כמ"ש הבולט יקרא ציץ וברש"י במדבר ט"ו ציצית על שם הפתילים התלויים בה כמו ויקחני בציצית ראשי ד"א ציצית על שם וראיתם אותו כמו מציץ מחרכים עכ"ל ולמ"ש מציץ מחרכים מלשון ציץ ונראה עבור כי כל הבולט יקרא ציץ כל הנראה ונופל ביותר לעין ג"כ לשון ציץ בו כמו הציץ ונפגע ובגמ' הנ"ל ואין ציצית אלא משהו היה נראה להיפך שתחלת שם הזה לצמחי השדה ועבור כי המה בולטין נקראו אח"ז בשם המושאל כמו דברים הבולטים בשם ציץ והלשון ציצית בהנחתו הראשונה בצמחי השדה יוצא ומשהו כצמחי השדה אלה הנובלים כציץ נובל שהמה משהו וקטנים לרוב ועיין במס' שבת פר"א ציצין המעכבין וכו':
וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין מצווין לצבעו. עיין להלן פ"ד ה"ח בטלית אדומה יעשה חוט הלבן כעין צבעה עיי"ש: ועיין בכ"מ שמפרש דמתורה לא נתפרש אבל מדברי סופרים יש להם שיעור וכשמוסיף על השיעור שקבעו החכמים עובר בבל תוסיף והיינו דאמרינן בסנהדרין פ"ח והא איכא ציצית דעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע והקשה ע"ז ממאי דאיתא במס' יבמות דף ה' ע"ב גדיל שנים גדילים ארבעה וכיו"ב במס' מנחות דף ל"ט דמשמע מהתורה יש להם מנין עיי"ש: והנה לפי הנראה דדעת הכ"מ דשעורו במנין מדרבנן ובלתי מובן למה יעבור על בל תוסיף במוסיף על הרבנן ובמרכבת המשנה הקשה עליו מרש"י במס' סנהדרין שם שכתב ופי' מד"ס דילפינן גדיל שנים גדילים ארבע ודרכו של רבינו בכמה דוכתי להקרא מד"ס מה שאין מפורש בתורה כנודע עיי"ש ועי' בס' ברכי יוסף סי' י"ג אחרי שרצה מתחילה ג"כ לפרש בדעת הכ"מ מדרבנן ממש כתב אח"ז דקושית הב"י אף דדעת רבינו דהוי מד"ס כיון שאינו מפורש בתורה אבל מהאי דגדיל וכו' הוי כמפורש בתורה דכן משמע מכ"מ בהל' עדות פי"ג דמה שאנו דורשין בפי' הכתוב מקרי מדאורייתא עיי"ש ובס' קרית ספר להמבי"ט כתב דאע"ג דגדילים ארבע היינו בגדיל אבל בענף דהיינו ציצית אין לחוטיו מנין מהתורה דפתיל וציצית דהוי ענף לא משתמע יותר מחד עיי"ש אבל עיין בתוס' מנחות ל"ח ע"א בד"ה התכלת שכתבו דפתיל משמע תרי כדדרשינן במס' יומא ע"ב ע"א וקיצץ פתילים פתיל שנים פתילי' ארבע עיי"ש ובס' מעשה רוקח כתב די"ל דרבינו מפרש כבעל העיטור המובא בב"י בסי' י"א לפרשו דמ"ש שיעור לחוטין מלמעלה אם ירצה להוסיף יוסיף כמ"ש בטור בשמו משום דמפרש האי דאי' במס' מנחות מ"ב אין להן שיעור מלמעלה לא כרש"י שפי' באורך רק במנין החוטין עיי"ש אבל עיין בתוס' מנחות ל"ח ע"א בד"ה התכלת דאם הוסיף יותר משמונה הוי בל תוסיף כדמוכח במס' סנהדרין הנ"ל ואם הוסיף גורע עיי"ש (ואפשר לפרש דעת רבינו שאין להן מנין מהתורה עם מ"ש בתוס' הנ"ל דרב אחא בר יעקב ורב אחא בר מדפתי לא פליגי רק דיש במשמעות ארבע ושמונה ואי בעי עביד ארבע ואי בעי שבעה ולא יותר דהוי בל תוסיף עיי"ש ואף דעכ"פ לא יפחות מארבע מ"מ לא הוי כמפורש בתורה וגם זה נראה דוחק): והנה מלשון רבינו בהל' י"ח ואם נפסק החוט מעיקרו אפי' חוט אחד פסולה ועי' בכ"מ בפי' ה"ג שם עיי"ש אם נידוק לשון פסולה מדאורייתא א"כ על כרחך דעת רבינו דמנין מדאורייתא ורק מד"ס שאין מפורש בתורה ובהל' גירושין מחלק בין פסול ובטל עיי"ש ועי' בריש סוכה אבל בלשון רבינו בזה בכשר מדאורייתא ופסול מדרבנן יש לעיין והנה הנפק"מ אם מנין החוטין מדאורייתא כמ"ש בברכי יוסף לענין שבת וכיו"ב עיי"ש. אמנם בזה שכתבתי עמ"ש בכ"מ בל תוסיף בזקן ממרא על הרבנן עי' בסה"מ שורש א' ברמב"ן ובחי' הר"ן סנהדרין דף פ"ט ע"א עיי"ש: והנה בזה דפליגי בית שמאי ובית הלל במנין חוטין במס' מנחות דף מ"א ע"ב לב"ש ארבע ולב"ה שלש וכיו"ב בספרי בפרשת כי תצא ולדעת רבינו בכמה דוכתי בהלכה למשה מסיני לא שייך מחלוקות הרי בארבעתן מצוה אחת ג"כ פליגי ר' ישמעאל עם הת"ק דף כ"ח ובפי' משניות כתב רבינו דהוי האי דמעכבין ואין מעכבין הלמ"מ וצ"ל כמ"ש ז"ל דכמה מחלוקת בהלמ"מ עיין בשו"ת חות יאיר ובס' כרתי ופלתי ריש סי' ה' טריפות ומ"ש במקו"א בזה וגם כמ"ש שם הוי המחלוקות בדרשי דקראי: אמנם י"ל עוד כמ"ש בקרית ספר דאגדיל קאי גדילים ארבעה ולא על ענף דכמ"ש בכ"מ בה"ו דעת רבינו דפתיל תכלת משמע חדא עיי"ש וצריך ליישב סוגיא דיומא ע"ב הנ"ל וכמ"ש לעיל וי"ל דמפרש התכלת אין מעכב וכו' דא"צ ליתן רק ב' חוטין ועי' בתוס' בד"ה תכלת הנ"ל דלא כרש"י ועכ"פ שנים בעי דהרי צריך אחד תכלת ואחד לבן לכתחילה ואם אין תכלת די בלבן בלבד ומ[דברי] חכמים לעשות ארבע או שמונה ולא הוי בל תוסיף דיש ביד החכמים כן כמ"ש בהל' ממרים פ"ב ה"ט ומראב"ד שם משום סייג עיי"ש וגם במצות למאן דאמר ק"ש דאורייתא וכיו"ב דחכמים הוסיפו אבל המוסיף ביותר משיעור החכמים הוי גורע כדפי' במס' סנהדרין הנ"ל וזה י"ל גם לדעת הרמב"ן בס' המצות וחי' הר"ן הנ"ל וכמ"ש בכ"מ ועי' מ"ש להלן ה"ו בפי' פתיל חדא לרבינו עיי"ש ועי' עוד בה"י ומ"ש שם עיי"ש ובהל' י"ד ומ"ש שם עיי"ש:
והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. מחלוקת רבי ורבנן במסכת מנחות דף ל"ח ורבנן ור' יוסי הגלילי משום ר' יוחנן בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן ופסקו ז"ל כרבנן זולתי הבעה"מ במס' שבת בפ"ב וכתב דדעת בה"ג כן וטעמו מדאי' לא תיתוב וכו' עד דמפרשת לי התכלת אינה מעכבת וכו' נראה דהוי להלכה כן עיי"ש ובמלחמות שם ע"ז והנה כדאיתא בגמרא פליגי אם וראיתם אותו קאי על תכלת ולבן ביחד או על כל אחד בפ"ע. והנה למ"ש לעיל כ"ח ארבע ציצית מעכבות זו את זו ר' ישמעאל אומר ארבעתן ד' מצות. ושם לא מפורש במאי פליגי ולמה נאמר דמעכבו ולמה לא ועיין בפי' משניות לרמב"ם על כיו"ב בפ"ג דמסכת מנחות במשנה שתי שעירי יו"כ וכו' ועל כלל וכלל מאלו הודאות הוא אומר מעכבות זו את זו וכולן סמכו אותו לרמזים שיש בפסוקים שהן ראיה על שיהיו מעכבות אבל הענין קבלה עכ"ל. ולדעתי דלא שייך מחלוקת בהלמ"מ עי' בכו"פ וכיו"ב שכתבו דהלמ"מ סתם נמסרו ופליגי על מאי קאי ועי' ברמב"ן בסה"מ שורש א' בענין גז"ש עיי"ש וא"כ נראה דהלמ"מ היה מעכבות בציצית וי"ל דכולה בארבע ציצית ובתכלת ולבן ג"כ ור' ישמעאל דס"ל ארבעתן ד' מצות על כרחך צ"ל דהלמ"מ דמעכבות קאי על תכלת ולבן אבל אנן לא קיי"ל כר"י וא"כ י"ל דלא קאי רק על ארבעתן מצוה אחת: והנה לכאורה המחלוקת אם קאי וראיתם על שניהם או על כל חדא וחדא בלתי מכרעת והיה נראה דבלא"ה בסברה פליגי. והנה לעיל כ"ח לר' ישמעאל מפורש דהוי ד' מצות אבל כאן המחלוקת אם מעכבות זה את זה אבל אם הוי מצוה אחת או ז' מצות לא מצינו שיפלגו בזו. וכמ"ש רבינו בהל' ה' אע"פ שאין מעכבין הוי מצוה אחת. ועיין בס' ישועות יעקב סי' י"א ס"ק ז' שעמד ע"ז למה מותר ללבוש בגד בחסר תכלת מ"ש מצות תכלת מלבן והביא ראיה לדעת המרדכי בשבת שאי אפשר מותר ללבוש בלי ציצית עיי"ש. אבל באמת למ"ש רבינו דהוי מצוה אחת ומשלימות המצוה למובחר בתכלת ולבן וא"כ קיים המצוה ומותר בלבישה לכתחילה כשאין לו תכלת או לבן ועדיף לקיים אחת מלא יקיים כלל דענשיתו אעשה כדאיתא במס' מנחות: והנה בגמרא איתא אין לו תכלת מטיל לבן וכן לשון רבינו באין לו ובנפסק אמנם ביש לו שניהם י"ל דאינו יוצא במטיל אחד ולא יגרע ממ"ש בתוס' במס' סוכה דף ג' ע"א בד"ה דאמר דאם לא קיים המצוה דאורייתא עם הוספה דמדרבנן אף ידי דאורייתא אינו יוצא וכיו"ב כתבו בפסקי התוס' בפ"ק דמס' ברכות וכיון דהוי כמ"ש רבינו מצוה אחת ולא עשה בשלימותה לא יהיה יוצא כלל רק באי אפשר לקיים שניהם: ולכאורה שם מלאו דלא תסור ומדרבנן שלא יהיה יוצא אבל מדאורייתא לחלק כן בין אפשר ולא אפשר במצוה אחת לענין יד"ח צ"ע. והנה מלהקדים וכו' ריש תכלת עיין בתוספות דלא מצינו עכוב בסדר עיי"ש ועכ"פ מדרבנן מסתבר לומר כן: ואולי יש ליישב בזה הסתירה בדברי רבינו למ"ש בהל' י"ח ואם נפסק החוט מעיקרו אפי' חוט אחד פסולה ועי' בכ"מ כאן ולהלן. ולמ"ש נאמר דכאן מיירי באין לו כמ"ש ואין לו וגם בנפסק וכו' ג"כ ואין לו אחרת. ונקט ב' גונא אין לו שאין לו מתחילה ואין לו בסוף שנפסק ונשא שם תכלת ולבן בזה וכתב בזה שאין לו מתחילה ובה"ב בשאין לו בסוף אבל שניהם שוין לדינא ועי' בפי' לר' דוד ערמא"ה ז"ל שכתב הרי שאין לו תכלת וכו' וכן אם עשה לבן ונפסק וכו' שינה מפני שהלבן מצוי ופשוט עכ"ל כונתו לכן בלבן בלתי מצוי שאין לו נקיט ונפסק ומשו"ה אין לו עתה משא"כ בתכלת שייך אין לו מתחילה אבל להלן לדינא ביש לו בנפסק פסול: וי"ל דכמ"ש בסברה פליגי אם מעכבות ומשום דהוי מצוה אחת ולא עשהו בשלימות אם יצא והנה פליגו מדאורייתא:
אע"פ שאין אחד מעכב את חבירו אינן שתי מצות אלא מצוה עשה אחת אמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת. במ"ע כתב מקורו בשם הספרי יכול שהן שתי מצות וכו' ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ולא שתי מצות עיי"ש ובשו"ת ריב"ש בסי' קל"ז בשם מכילתא עיי"ש וכתב והטעם מפני שהם מעשה אחת לבישת התכלת והלבן יחד וראוי שימנו אחת אע"פ שאין מעכבין זה את זה עיי"ש. והנה לפי דבריו רק למנין הוי מ"ע אחת אבל למ"ש בהל' הקודמת דהוי באמת מצ"ע מצוה אחת רק אחד משלים ומוסף בשלימות המצוה למובחר ומשו"ה מותר ללבוש בשאין לו אחד בבגד וכמ"ש לעיל וצ"ע בזה ועיין מ"ש בהל' שבת פי"ט ה"כ עיי"ש:
וארבע ציצית מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת והלובש טלית שיש בו לבן או תכלת או שניהם כאחת הרי קיים מצות עשה אחת. הנה סיום לשונו נראה כמ"ש דלא הוי מצ"ע רק מצוה אחת ולא למנין המצות בלבד ולכן כפל בלשונם לפרש כן והנה האי דארבע ציצית וכו' במס' מנחות כ"ח במשנה ובילקוט משום דכתיב בם והיו עיי"ש וכדאיתא שם בגמרא לענין שאר דברים כן. ובמעדני מלך כתב דלא אתפרש וציין על דברי רבינו בפי' המשנה שהבאתי לעיל:
כיצד עושין את הציצית וכו' ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות גודל וכו'. ובסמ"ג הל' ציצית סי' כ"ו מובא בב"י בסי' י"א מפני שאין נקרא כנף למעלה מג' ולא יניחנו למטה מגודל משום שנאמר על הכנף ואם היה בקרן ממש א"כ הוי תחת הכנף עיי"ש ובב"י עוד מ"ש שם:
ונמצא שמנה חוטין משולשים וכו'. עי' במעשה רוקח בשם רמ"ע מפאנו ז"ל כאלו נכתב משולשלים:
ויהיו אחד משמונה החוטין חוט תכלת והשבעה לבנים. ועי' בראב"ד ובכ"מ ע"ז ובתוס' מנחות ל"ח ע"א דבפ' התכלת כתבו דסברה הוא כיון דלבן תרי בעי ה"ה תכלת ועוד במס' יומא ע"ב דרשינן וקיצץ פתילים פתיל שנים עיי"ש. ורבינו שפי' פתיל חדא מפרש במס' יומא דף ע"ב ע"א כמ"ש ברש"י שם בד"ה וקצץ פתילים. פתילים משמע תרין וכשקוצץ כל אחד לשנים הוה להו ארבע עכ"ל. וא"כ נראה גם מרש"י דפתיל משמע חדא ועיין בתוספות מנחות דף מ"א ע"ב בד"ה ב"ש שכתבו ג"כ לפרש לב"ה שאומר שלשה האי דמסכת יומא שאני עיי"ש ובספר ברכת הזבח עיי"ש גם הביאו שם הספרי שנים של לבן ואחד של תכלת עיי"ש. ועיין בספר מרכבת המשנה:
העושה לבן בלא תכלת וכו'. עי' בתוספות מנחות ל"ח מ"א בד"ה התכלת בדעת רש"י ותוס' אם צריך ארבע חוטין בעושה לבן בלבד עיי"ש. ומלשון רבינו נראה שצריך שיהיה ארבע ואולי וזהו מנהגינו וכו' קאי גם ע"ז ולא מדינא:
אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין עושה אפי' היה החוט כפול משמונה חוטין ושזר עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא כחוט אחד. ועי' בראב"ד ובכ"מ ולדעת רבינו וכמ"ש במרכבת המשנה התירא אתי לאשמועינן בספרי שלא הוזכר שם ממשכן שלא נאמר דהוי בל תוסיף במנין החוטין עיי"ש. והנה מזה נראה ג"כ לרבינו דאין להוסיף על מנין כמו דאיתא במסכת סנהדרין אפי' מהתורה דבספרי מקרא קא דרש ואם אין מנין חוטי כלל מהתורה ובבעל העיטור דמפרש אין שיעור למעלה כמה שירצה למה צריך קרא לאשמועינן ומ"ש אפי' וכו' כפול שמונה מדאי' ביומא ע"א ע"ב משזר שמונה עיי"ש. ונראה המנהג להדר אחר כפול שמונה ולא מצאתי מקור לזה אולי בחרו לדעת הסוברים דשזור למצוה להיות היותר הגדול כפול שמונה: ועי' במרכבת המשנה שמקיים מ"ש המגדל עוז שדעת רבינו אפי' נוקמי כר' שמעון יחידאה הוא בזה עיי"ש. אמנם לשון הספרי אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה התורה מין תכלת מין לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן עיי"ש נראה דאם משום בל תוסיף דליכא למה ס"ד לחלק בין תכלת ללבן ובר"ן ספ"ק דביצה הוכיח דבעי שזורין דאל"כ כלאים בציצית למה הוצרכה התורה להתיר דליכא כלאים באינן שזורין עיי"ש: אמנם עי' בדעת הרמב"ם בכלאים בהל' כלאים פ"ז ה"ב ובראב"ד שם ובכ"מ שם ובב"י בסי' ש' כתב דעתם שם יש ליישב עיי"ש ועיין בישועות יעקב סי' י"א ס"ק ב' שכתב דכיון דהתורה התירה שזור דפתיל משמע כן ע"כ אפי' בכלאים מותר עיי"ש ועי' בתוס' יבמות דף ד' ע"ב בד"ה ואמר עיי"ש ותוס' מנחות דף ל"ט ע"א בד"ה קשר עיי"ש:
חוטי ציצית בין לבן בין תכלת צריכין טויה לשם ציצית ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצי וכו' ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה ולא משיירי שתי וכו' אלא מן הגזה של צמר או מן הפשתן. ועי' בכ"מ שכתב דנראה דטעמא דכל הני משום בזוי מצוה עכ"ל ובעל המאור במסכת סוכה דף ט' כתב דבעי הכנף מין הכנף ואין מינים הללו ראוין לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד מעשה מכמותן עכ"ל ומובא במג"א בסי' י"א ס"ק ט' עיי"ש:
ואין עושין אותן מצמר הגזול. בכ"מ בשם הנימוק"י בשל צמר ועשה חוטין קניא ביאוש ושנוי הגוף אבל לכתחילה אסור משום שונא גזל בעולה ורבינו שכתב פסול נראה דמיירי קודם יאוש או אחר היאוש משום דהוי שנוי החוזר לברייתו עיי"ש. ועי' בסי' י"א בטו"ז ס"ק ה' ובמג"א ס"ק י' ובמחצית השקל שם ובס' מחנה [אפרים] בהל' גזילה סי' כ"ט עיי"ש על דברי הטו"ז. ובס' מחנה אפרים החליט שם דרבינו דפסל או דמיירי בליכא יאוש או דס"ל כרמב"ן דשנוי החוזר עם יאוש לא מהני עיי"ש ועיין בחו"מ בסימן שס"א סעיף ב' יאוש עם שנוי השם גרוע שחוזר לברייתו י"א דקונה ואי' צריך להחזיר אלא דמיה עיי"ש. ועיין בטור סי' שנ"ג ובב"י והוא מדברי הרא"ש במסכת ב"ק עיי"ש: והנה י"ל ג"כ לפמ"ש במחנה אפרים שם במי שגזל צמר ועשה חוטין ואח"כ נתיאש די"ל שאין יוצא בהם לענין ציצית כיון דבשעת הטויה היה גזול דלשמואל במסכת סוכה דף ט' ע"א דקיי"ל כוותיה גדילים תעשה לך איירי על שעת טויה לך לשם חובך ופרכינן דילמא הקרא למעוטי גזול ומשני הא כתב קרא אחרינא ועשו להם משלהם ע"כ משמע לכאורה דבשעת הטויה בעינן שלא יהיה גזול עיי"ש. ונראה כונתו דאם יהיה גדילים וכו' קאי לענין גזול על כרחך בשעת טויה לא יהיה גזול דגדילים תעשה לך לשמואל על הטויה קאי וא"כ ועשו להם על גזל על כרחך ג"כ על הטויה קאי כיון דטויה מהעשיה: ויש לומר ג"כ כמ"ש לעיל בהל' תפילין בפ"א הי"א דעיבוד בתפילין וס"ת דצריך לשמה משום דהוי התחלת המצוה דהעשיה בכלל המצוה ובזה יש מקום לחלק כמ"ש רבינו שם בין חובת הגוף לשאינו חובת הגוף דבשאינה חובת הגוף כמו במזוזה בלתי מתחיל המצוה עד שיקבענו בבית דעד שיש לו דירה לקבעו אין עליו מצוה וגם אז רק כשדר בו אבל בתפילין דמחויב בתפילין המצוה עליו קודם שהניחו והוי כל הנעשה בהם התחלת המצוה ומשו"ה צריכין לשמה אבל בציצית לכאורה כמזוזה והיה נראה דזה מחלוקת רב ושמואל ועיין במסכת מנחות מ"ב ע"ב כל מצוה שעשיתה גמר מצוה וכו' צריך לברך ומציצית בהא פליגי מר סבר חובת טלית וכו' עיי"ש. והנה בציצית מקרא דלך ילפינן דצריך הטויה לשמה ולא מסברה משום דלא הוי חובת הגוף כמו מזוזה וי"ל ג"כ דמסברה דכתיב ועשו להם ציצית ובלא לשמה מאי שם ציצית עליהם דהוי כמו שאר חוטין בעלמא משא"כ במזוזה ואפ"ה צריך קרא דלא נאמר בתליה לשמה די ועכ"פ נדע מזה דבעי טויה לשמה דהטויה מהתחלת המצוה וא"כ מסתברא שלא יהיה גזול בעת הטויה כמו בשאר המצות וכמו אח"ז כמו כן מעיקרא שלא יהיה בגזל וא"כ מוכח כמ"ש בס' מחנה אפרים דבשעת טויה צריך שיהיה שלו: וא"כ לפ"ז אם נאמר משום שנוי המעשה או שנוי השם וא"כ בשעת שטוו עודנו לא היה שלו רק אחרי הטויה וצריך לומר דהטויה למצוה ושנוי השם או שנוי המעשה באות כאחת וכמ"ש ברשב"א במסכת גיטין בסוגיא דחטאת גזולה וכיו"ב בכמה דוכתי ועיין ברמב"ן במלחמות במסכת סוכה ריש פ' לולב הגזול ובמס' ב"ק שחולק ע"ז עיי"ש. וא"כ י"ל דרבינו דסתם לפסול אפילו לאחר יאוש ודעתם כדעת הרמב"ן דלא אמרינן באין כאחת: וראיתי בספר ישועות יעקב סימן י"א שכתב דלא [מהני מחשבת] לשמה בשאינו שלו עיי"ש גם עם דבריו יש ליישב כמ"ש:
ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסול. עיין בכ"מ דלאו משום איסור הנאה דמצות לאו להינות ניתנו אלא כיון דלשריפה קאי וכתותי מכתת שעורא וציצית שיעורא בעי עיי"ש. והנה בזה לא שייך הנאת הגוף דאי' נהנה בגופו בהציצית רק בהבגד אמנם יש לעיין למ"ש הר"ן במסכת סוכה דמשום הכי אמרינן מצות לאו להינות ניתנו וז"ל וטעמא דיצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"פ שמקבל עליה שכר אין זה אלא גרמא בעלמא כענין שאמרו המודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים כיון שאין נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה וכדאמרינן גבי סנדל של ע"ז דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה משום דמצות לאו וכו' ואע"ג דמרווחא טובא בהאי חליצה אפ"ה כיון דלא מתהניא מגופו של האיסור גרמא בעלמא הוא ולית לן בה עכ"ל: ובמקו"א כתבתי לפשר שלא יהיה סתירה בדברי הר"ן דכאן כתב דגורם מותר באיסורי הנאה ובמסכת ע"ז כתב לאסור גורם באיסור הנאה ועיין שהקשו כן וכתבתי לפרש דברי הר"ן עם דברי רש"י שכתב לאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צוארו עיי"ש דהנה מצד גורם דהוי הנאה הבאה אחרי זה שאין עוסק בהאיסור הנאה עוד אלא דעכ"פ בשעת שעוסק באיסור הנאה נהנה בהנאה שיהיה לו אח"כ וע"ז כתב ברש"י בפי' לאו להינות ניתנו אלא לעול על צוארו וא"כ צריך שלא יכוין להנאה רק לקיום המצוה וכמ"ש הר"ן במסכת חולין בהנאה לא שייך פסיק רישא עיי"ש וא"כ בשעתה לא נהנה ואח"ז הוי רק גורם הנאה בעת שאין עוסק בהאיסור הנאה עוד וכל זה במצוה משו"ה גורם מותר אבל בשאר איסורי הנאה אף דהוי גורם ונהנה בשעה שאין עוסק בהאיסור מ"מ בשעה שעסק בהאיסורו הנאה נהנה ועל דעת זה עסק שיהיה לו הנאה אח"כ ונהנה עי"ז מיד ומשו"ה גורם בשאר איסורי הנאה אסור וכתבתי בביאור יותר בזה במקו"א. וא"כ לפי זה י"ל כ"ז בגורם הנאה דהוי לאחר זמן שאין עוסק בהאיסורי הנאה אבל בלובש בגד עם ציצית של איסור הנאה הרי בשעה שעוסק נהנה בהבגד אף [דאין] נהנה מהציצית עכ"פ הוי הציצית גורם הנאה וכה"ג דגורם בשעתה שעוסק באיסור הנאה י"ל דאסור למ"ש: והנה לכאורה מדכתב רבינו עיר הנדחת ולא בסתם של איסורי הנאה זה שהביא להכ"מ לומר כן אמנם גם אם נאמר לאו ליהנות ניתנו מ"מ דעת רבינו בהל' איסורי מזבח ה"ט אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' ואין צריך לומר מערלה וכלאי כרם מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה וכו' ואם הביא לא התקדשו וכו' אבל נתקדשו להפסל ויהיה כקדשים שנפסלו עכ"ל ועיין במל"מ שם שכתב משום איסור הנאה והביא דברי התוספות במסכת חולין ועיין בהגהות מל"מ שהוכיח מזה דאף דאמרינן מצות לאו להינות ניתנו מ"מ לכתחילה אסור וכמ"ש בפ"ה מהל' אישות ה"א עיי"ש. ולפ"ז בציצית דהוי בכל פעם לכתחילה בלבישה והוי מצהב"ע לפ"ז וא"כ בכל איסורי הנאה ג"כ פסולים לכאורה. וכנראה נקיט רבינו של עיר הנדחת דבלעדי זאת לא ימצא צמר של איסור הנאה רק בשל קדשים ועיר הנדחת דמשתחוה לבהמה בצמרה כתב אח"ז דלא הוי משום איסור הנאה ובמקו"א כתבתי לחלק לרבינו בין קרבן שכופין עליו ושאין כופין במס' חולין ק"מ עיי"ש: ובשל קדשים דשייך מעילה והוי מהב"ב וגם אין שלו ואפי' בקדשים קלים דממון בעלים לר' יוסי הגלילי בכה"ג י"ל דצריך כולו שלו וצ"ע. ובעיר הנדחת משום שאינה שלו י"ל אף למאן דס"ל איסורי הנאה שלו מ"מ כיון דלשריפה עומדת והכל מצווין לבערו לא מקרי שלו כעין זה במקור חיים לענין חמץ וכמ"ש במקו"א בתוס' חולין הנ"ל עיי"ש ובציצית לך כתיב:
המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אבל המשתחוה לפשתן הנטוע הרי זה כשר שהרי נשתנה. עיין במג"א סי' י"א ס"ק י"ב מ"ש לחלק בין פשתן דעץ בעלמא הוי ובחוטין נשתנה הרבה משא"כ מצמר לחוטין עיי"ש מ"ש בדברי רבינו אולם מ"ש בסי' תקפ"ו ס"ק ו' כתב דצמרה יצא בדיעבד עיי"ש ולא ידעתי האיך שייך לענין ציצית ללבישת הבגד יצא ובדיעבד וצ"ע ובס' מעשה רוקח בשם מעיל שמואל כתב שרבינו למד האי דמשתחוה לפשתן וכו' ממ"ש בפ"ה דמס' סוכה סככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשירה שעדיין עץ הוא ואם דק אותן ולא נפצן כשירה שעדין עץ הוא ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בהם מפני שנשתנית צורתו וכו' עיי"ש: והנה בצמרה ג"כ איבעי דלא אפשטא וכמ"ש בתוס' מדרבנן אבל בגמ' איתא לתכלת דהוי שינוי שאינו חוזר ובשו"ע נקטינן בזה"ז דליכא תכלת אבל רבינו נקיט צמרה פסול משמע אף לתכלת שהוא כדרכו לכתוב לכל הזמנים וא"כ לתכלת איבעיא דלא אפשטא בדרבנן וראיתי בס' קרית ספר למבי"ט וז"ל המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית נראה דהוי מדרבנן כיון דאין נאסר להדיוט וטעמא משום מצוה הבאה בעבירה דהוי מדרבנן ואפי' עשה בה מעשה שאסרה להדיוט לא הוי צמרה פסול לציצית מדאורייתא דמצות לאו להינות וכו' כדרבא בלולב של ע"ז דיצא בדיעבד עכ"ל והנה מ"ש משום מצוה הבאה בעבירה ולאו להינות וכו' צ"ע מ"מ מדרבנן אסורו וכמ"ש בתוס' במס' ע"ז שם משום דמאיס הוי מדרבנן עיי"ש ועי' במג"א הנ"ל ופי' הגאון מו' אליהו מוילנא ז"ל בזה ובשלטי הגבורים בפ' כל הצלמים מובא בכנה"ג כתב משום דמאיס כלפי גזלה פוסל אותו דסלקה בתיקו ופסק לחומרא עיי"ש ונראה אף דהוי מדרבנן לחומרא בזה משום דהוי למצוה וכנ"ל בהל' ק"ש פ"א ה"ט דספק דרבנן לקולא באיסור ומצוה דוקא בספק אם עשהו משא"כ לכתחילה צריך במצוה לעשותו על דרך ודאי כמ"ש שם בטעמו וא"כ בכה"ג דהוי דכל לבישה בפ"ע לכתחילה והנה ציצית בכלל איסור ומצוה וא"כ י"ל מה"ט לחומרא אף בדרבנן עיי"ש וביותר למ"ש במרדכי דאין איסור על הבגד ללבשו רק כשאפשר לו בציצית עי' במג"א בסי' י"ג וא"כ הוי מטעם מצוה עליה וכמ"ש לעיל צריך לעשותו בדרך הודאי אף במצוה דרבנן לכתחילה וכמ"ש שם ואתי שפיר לענ"ד:
ציצית שעשה אותו גוי פסול וכו' אבל אם עשה אותה ישראל שלא בכונה כשירה וכו'. ואין כן דעת התוס' ורש"י דלדעתם אף התליה צריך להיות לשמה ועיין בב"י בסי' י"ד יש דעות בזה ובס' ישועות יעקב כתב בכיון בשעת טויה משוי לסתמא עומד לשמה ולא צריך כונה עיי"ש ועי' בתוס' גיטין כ"ג ע"א בד"ה נכרי שכתבו דנכרי סתמא עביד עיי"ש וא"כ צריכין קרא דבני ישראל למעוטי גוי שפיר משום דאחרי הטויה לשמה בלעדי הקרא ס"ד דמותר ע"י הגוי ובמקו"א כתבתי דתליא בפי' סתמיה לשמה אם פי' דהדבר מצ"ע עומד לשמה לא תליא כלל בהעושה או כיון דסתמא לשמה א"צ גלוי מחשבתו וכאלו חושב דמי ונראה דרש"י ותוס' מחולקין בזה ובזה תליא בגוי דלא שייך דהוי כאילו חושב וא"כ סתמא ג"כ לא יהני ועי' מ"ש לעיל בפ"א מהל' תפילין הי"א עיי"ש:
תלה החוטין בין שתי כנפים מזו לזו וקשר כנף זה כהלכתה וכנף זה כהלכתה ואח"כ חתכן באמצע ונתפרדו זה מזה פסול שהרי בעת שקשרן היו פסולין לפי ששתי הכנפים מעורות זו בזו בחוטין שביניהן ובשעת שפסקן נעשו שתי ציצית נמצא עושה מן העשוי. ועיין בכ"מ למה לא נקיט רבינו בתלאן בכנף אחד וחתכן עש"כ דאף בכה"ג פסול לרבינו ובמרכבת המשנה דכיון דאתיא בקושיא בלבד מחלק בין כנף אחד לשנים ומכשיר בב' עיי"ש ולמ"ש רבינו בהל' אח"ז לענ"ד לא נראה כן: והנה אם נפרש כדעת הקרית ספר וסייעתו דאין לחוטי הענף מנין מן התורה שכתב רבינו בפ"א ה"א כפשוטו ועמ"ש לעיל לקיים פי' הזה וא"כ כיון דאין למנין החוטין שיעור מהתורה רק אחד לבן ואחד תכלת ומדאורייתא לפ"ז בכנף אחד בלבן או בתכלת שלא נקצצו כשירים אע"ג דאיתא דצריך לפרודי כציצייתא וכו' זה לא מקפיד ואולי הוי דכה"ג בכלל זה ורק בשיעור דמדרבנן י"ל קציצתן זו עשיתן וי"ל דלא הצריכו הרבנן שיהיה ככה בשעת התליה רק במנין זה אח"כ סגי וא"כ צריך לפרש תלאן ואח"כ פסקן וכו' הכל על הב' כנפים ועי' בס' מרכבת המשנה שפי' כמו כן לפי דעתו עיי"ש דבכנף אחד לא שייך לפ"ז תעשה ולא מן העשוי רק בב' כנפים כמ"ש רבינו לפי ששתי כנפות מעורות זו בזו בחוטין וכו' ובשעת שפסקן נעשו שתי ציצית נמצא עושה מן העשוי דקודם הקציצה הוי החוטין לכנף לזה ולזה:
הטיל ציצית על הציצית אם נתכוין לבטל את הראשונות מתיר את הראשונות או חותכה וכשירה ואם נתכוין להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה שהרי כשהוסיף פסול את הכל וכשהתיר או חתך התוספות נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשיתו הראשונה פסולה היתה. ועי' בכ"מ והנה לדעת רבינו מתורץ קושית התוס' במס' מנחות דף מ' ע"ב בד"ה בבל תוסיף וז"ל בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי דכיון דעביד איסורא לא חשיב עשיה ובשעת קציצת הראשונים זו היא עשיתה ולא דמי לההיא דמס' סוכה דף י"א דלא אמרינן קציצתן זו עשיתן וצ"ע עכ"ל והנה לא פי' בתוס' למה אינו דומה והניחו בצ"ע ובאמת יקשה מאוד: אמנם לדעת רבינו כיון שדעתו לבטל הראשונות בשעת הנחת השניים המה בכשרות מיד וזה שצריך להתיר הראשונות או לחתכם דאל"כ הרי אגלאי דדעתו להוסיף ובמה שהניחן ולא נטלת הוי בזה מוסיף דצריך שלא יהי' בכלל מוסיף מתחילה ועד סוף וא"כ לא שייך ואינו דומה לעשיתן זו קציצתן אבל במתכוין להוסיף כתב דהוי מן העשוי וכמ"ש בתוס' דלא אמרינן קציצתן זו עשיתן משום דנפסלו מעיקרא בשעת הנחתן לדעת רבינו: ועיין בב"י בסי' י' שהקשה על הרא"ש על דלא חש על קושית רב פפא על רבא וכתב דס"ל להרא"ש דטעמא דרבא משום כיון דאי הוי מכוון לאסופי לא חשיב מעשה ומשו"ה הוי קציצת הראשונות מעשה כי לא מכוין לאסופי אלא לבטולי נמי לא חשיב מעשה וזה דוחק וכו' עכ"ל עיי"ש: ולמ"ש יש שם לפרש טעם הזה דכיון דבמתכוין להוסיף לא מקרי מעשה מתכוין לבטלו לרבא לא מקרי רק מעת שנטלם את הראשונים דכ"ז שלא נטלו אין מוכח שמדעתו לבטלם וכמ"ש בתוס' שם אע"ג דא"צ כונה בבל תוסיף מ"מ לבטלו לא שייך בל תוסיף עיי"ש וכיון שהניח השניים קודם שנטל הראשונים כ"ז שלא נטל הראשונים לא נראה עוד שדעתו לבטלם ואם דנאמר כשנטלם אגלאי למפרע ע"ז י"ל דעיין בב"י שתירץ עוד דבסתמא פליגי אם לאסופי או לבטולי מכוין רבא ורב פפא עיי"ש דיקשה למה נחזק אותו לעובר על בל תוסיף בודאי ונתיר הציצית מה"ט וגם וכי אין אדם נאמן ע"ע ולמה אמר רבא דילמא לבטולי ולמה לא לר"פ ונראה למ"ש בתוס' דא"צ כונה לבל תוסיף רק בלבטלו לא שייך בל תוסיף והנה בלבטלו צריך שיהיה דעתו שלא יהיה שם הציצית ולא די שלא אכפת ליה אם יהיה או לא יהיה דא"כ הוי שאין בו כונה בלבד אבל צריך שיהי' ברצונו שנוח לו שלא יהיה שם והנה כיון שלא לקחם מתחילה טרם כי נתן השניים אף כי היה דעתו ליטלם אח"כ על אותו הזמן לא שייך לומר שהיה חפץ שלא יהיה שם דא"כ היה נוטלם מעיקרא דכמ"ש דלא די בזה שאינו רוצה בהם אלא שצריך שיהיה רוצה שלא יהיה שם וזה לא שייך על אותו הזמן וא"כ הוי בל תוסיף על אותו הזמן לרבא בכל גונא וא"כ לא שייך אגלאי למפרע ורק כי נטלם מתחיל הכשר הציצית ועי' בב"י שם בלא פסק לקדמאי שכתב די"ל דכשר ולמ"ש רבינו צריך לפסקם דוקא ולמ"ש טעמא רבה לזה: ומ"ש רבינו מתיר את הראשונות או חותכה וכו'. נראה שמסכים עם דעת התוס' במס' שבת דף כ"ז דאפי' שמואל לא התיר להתיר מבגד לבגד אלא כדי להניחם בבגד אחר אבל שלא להניחם בבגד אחר לא עיי"ש ומובא בב"י בסי' ט"ו וכתב רבינו דבכה"ג רשאי אף לחתוך דעי"ז בלתי ראוי לבגד אחר משום דמחייב ליטלו להוציאם מפסול שניהם דדוקא שלא לצורך כלל אינו רשאי ועיין בטו"ז שם לעשות יפים מהם רשאי ליטלם עיי"ש ומכ"ש בזה: והנה לפי' הב"י לדעת רבינו דרבא משני כיון דהוי בל תוסיף הוי מעשה ונראה הכונה כיון דעובר על בל תוסיף צ"ל דהוי ציצית מעליא ולא אמרינן משום דהוי שלא לצורך לאו שם ציצית עליהם רק כשנטל את הראשונים וא"כ לא הוי מן העשוי ורב פפא ס"ל להיפוך בבל תוסיף בטל המעשה עד שקוצץ אחת ובלבטל מהני המעשה בשעתם ויש להבין דא"כ הדרי לדוכתין הרי אינו מהצורך דבשלמה אם אמרינן דמדהוי בל תוסיף ע"כ הוי מעשה אף שאין בו צורך לא יקשה אבל לר"פ דס"ל בבל תוסיף לא הוי מעשה וא"כ כשדעתו לבטלו עכ"פ לא הוי לצורך בהטיל למוטלת: וי"ל כיון דבשעה שהטיל בו אח"ז מיד שלא יהיה בבל תוסיף ויפסל צריך שיהיה בדעתו ליטול הראשונה דאל"כ פסול וא"כ הוי ממילא לצורך וא"כ לא שייך תעשה ולא מן העשוי ובמרכבת המשנה בח"א כתב דרבא דס"ל בעביד לא מהני לקי לא נראה כפי' הכ"מ לרבינו עיי"ש אבל לענ"ד שאני בבל תוסיף דכיון דהוי פסול לא עבר כלל דלא הוי מוסיף לרבא רק במהני דהוי מוסיף במצותו אבל אם לא הוי בערך ושם ציצית לא הוי מוסיף לדידיה ובשאגת אריה סי' ל' עמד ע"ז האיך מצינו שיוכל לבטל הציצית עיי"ש מדמה לגט בביטלו לדעת הרמב"ם והדמיון יקשה מאוד לענ"ד אבל כמ"ש הביטול רק שלא יהיה בל תוסיף דתליא בדעתו לבטל וכמ"ש בתוס': ובס' ישועות יעקב בסי' י' ס"ק ד' כתב דלמאן דס"ל ציצית חובת גברא ולא בעינן תליה לשמה לא שייך בל תוסיף קודם הלבישה עיי"ש. ולענ"ד י"ל דהנה כעין זה כתבו בתוס' במס' סנהדרין דף פ"ח ע"ב בד"ה אי וכו' שהקשו למה לא נאמר בלולב ג"כ אם הוסיף גורע כגון שאגד ג' מינין בפ"ע ואח"כ אגד עמהן מין אחר ותירצו וז"ל וי"ל כיון דקודם נטילתו נפיל הוי ליה גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחו בראשן בכשרות והניח גבייהו בית חמישי הרי זה מוסיף גורע שפסלן ומבטל מצות שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעודו בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגביה נפק ביה עכ"ל: אבל בדבר שאפשרות שיעבור בקיומו המצוה בהוספה שייך בל תוסיף בהוראתו בזקן ממרא דזקן ממרא צריך שיורה לעשות או יעשה בעצמו ובמורה לאחרים בכה"ג חייב אף שלא נעשה מעשה על ידו והנה כדאיתא במס' סנהדרין פ"ט ע"א בתפילין דגורע משום שאין הבית רואה את האויר וא"כ גורע וביטל המצוה ובל תוסיף בפ"ע משום שאין ראוי להוסיף על מצות התורה ולאו משום שביטל המ"ע וכל זה בזקן ממרא שדינים הרבה נאמרו עד שחייב מיתה ולרבינו רק בתפילין ולראב"ד גם בשאר דברים עי' בפ"ג דהל' ממרים אבל בל תוסיף דהוי לכל אדם ועי' במס' ר"ה דף כ"ח ע"ב והנה אשר נמצא שם הוי הכל במעשה בקיום המצוה אבל במעשה במצוה קודם קיומו בהוסיף בה ע"מ לצאת בו אם הוי בבל תוסיף כמו בזקן בהוראתו כמו"כ כל אחד בפ"ע דעכ"פ עשה מעשה להוסיף במצוה אף שלא עשה עוד המצוה יש לעיין אם עובר קודם לזה: והנה כנראה מדברי רבינו ושאר הראשונים ז"ל בסוגיא נראה דאף קודם הלבישה אף לזמן כשהוסיף בהטיל למוטלת שייך בל תוסיף ועל כרחך כיון דמכוין להוספה ויש ליישב קושית התוס' במס' מנחות דגם לעבור א"צ כונה עיי"ש די"ל דזה בעשה בקיום המצוה אבל קודם לזה כמו בבגד קודם הלבישה רק בכונה עובר על בל תוסיף: ובתוס' ריש התכלת הקשו דנימא במס' סנהדרין במטיל למוטלת וכתבו דאין נפסל ולרבינו יקשה ועי' בראב"ד ותי' ע"ז דא"כ לא הוי יורך ד"ד כנפות הוי תורה ואין תורה ויורך בעי עיי"ש בח"א: ועיין במרכבת המשנה דלרבא היכא דעובר בל תוסיף פסול משום עביד לא מהני עיי"ש ועיין בלח"מ פ"ג ה"א מהל' מלוה ולוה ובמל"מ פ"ח ה"א ובשעה"מ פ"ג מהל' גירושין בדעת (ה)רבינו אם כאביי או כרבא עיי"ש גם מטעם זה יש להבין למה שניהם פסולין אבל למ"ש י"ל כיון שלא יהיה עומד באיסורו אף דעובר משעת העשיה כמ"ש שלא יעמוד באסור זה איסור ללבשו דאם יפסלו בדעתו אין עובר מלהלאה אבל כשלבשו וא"כ מוסיף באיסורו ולפ"ז שניהם אסורין עליו ואין תליא בלא מהני לענ"ד ויותר כשלבשו הוי מצוה הבאה בעבירה וגם מבלעדי זאת עכ"פ טלית זה באיסורא עליו עם ציצותיו וכשדעתו לבטלו הוי כבגד שאינה מצויצת בלבד אף שאסור ללבשו דאם מלבשו הרי אין מבטלו מ"מ אין משום איסורא מצד עצמו דמצ"ע כ"ז שאין לובשו ואין מראה שרוצה בהוספת אינו בבל תוסיף וי"ל דבזה פליגי רבא עם רב פפא דלרבא י"ל אף בדעתו לבטלו שייך בל תוסיף משום דעכ"פ כמ"ש אסור ללבשו ור"פ ס"ל כמ"ש שאין אסור וצ"ע וכ"ז שייך בדבר שקודם הלבישה חל הבל תוסיף אבל בחל בשעה שמקיים המצוה בלתי מוכרע לומר שאינו יוצא בההתר בכשיעור ומיושב דאמרינן במס' סנהדרין ואם הוסיף גורע דנראה דשייך בל תוסיף בלי שגורע דלמ"ש ימצא רק בכה"ג שאין חל רק בקיומו דאז צריך שיהיה גורע מצד אחר וכמ"ש לעיל בזקן ממרא צריך דוקא בדבר שחל בעת קיומו ולפ"ז צריך לומר דוקא בתפילין משום שאין בית החיצון רואה את האויר דבלא"ה משום בל תוסיף בלבד י"ל שאינו פסול כן נראה לענ"ד ועי' מנחות מ"א ע"א אלא מאי פטורה הטיל למוטלת ועי' ברש"י בד"ה חדא עיי"ש ויקשה כיון דלקח חדא מהם וא"כ מאי אין בה משום כלאים וכו' אבל למ"ש י"ל אף דקודם שלקחו אסור ללבשו משום כלאים שלא במצוה אפ"ה לא אמרינן דהוי בלקחו תעשה ולא מהעשוי משום דבכ"ג התירה התורה כלאים ועיי"ש:
נפסק הכנף וכו' וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפי' לא נשתיירו מהם אלא כדי עניבה כשר ואם נפסק החוט מעיקרו אפי' חוט אחד פסולה. ועיין מ"ש לעיל ה"ד: ועיין בכ"מ לעיל ה"ד שכתב בגרדומים ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דכיון דמעיקרא היה לבן ותכלת כי אגרדם כיון דמשיירי כשרות אתא כשירה וכו' עכ"ל ונראה דלהתחיל שם ציצית צריך כשיעור אבל כשהיה שם ציצית עליה וכיון שחל שם מצוה עליה לא נפקע בנפחת שעורו כמו כל דברים שבקדושה כשנפחתו שם קדושה לא נפקע מהם ועיין במס' מנחות ל"ה ע"ב לחלק בין גרדומי רצועות דפסולין משום דתשמישי קדושה המה עיי"ש ונראה דבמצוה אין הפקעה בחסרון השיעור אבל בקדושה אין להמנות ועי' בהל' תפילין בפ"ג מזה וכאן כתב בכ"מ דשיעור זה מדרבנן דאלו מדאורייתא בכל שהוא סגי עיי"ש והנה לישנא דגמ' במס' מנחות דף מ"א ע"ב ואין ציצית אלא משהו עיי"ש וא"כ י"ל מדרבנן רק לכתחילה ולא בנפסקו אבל בגרדומי איזוב לא שייך כן: