Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתחיל וכו' ואוכל כזית וכו'. עי' בהגהות מיימוני ובס' ביאור מרדכי ע"פ סי' קנ"ו בביאור המרדכי שכתב כרבינו עיי"ש:
ואח"כ מברך על נטילת ידים וכו' ואח"כ כורך מצה ומרור כאחת ומטביל בחרוסת ומברך וכו' אשקב"ו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן ואם אכל מצה בפ"ע ומרור בפ"ע מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע. ועי' בהמ"מ ולח"מ ובשער אפרים בשו"ת סי' נ"ג ונ"ד ובכרתי ופלתי סי' צ"ח עיי"ש: והנה נדבר בענין ביטול מצוה ואיסורין המבטלים זה את זה כיד ה' הטובה עלינו: במסכת פסחים קט"ו ובמס' זבחים ע"ט ע"א: במסכת פסחים הנ"ל אמר רבינא וכו' הכי אמר הלל משמיה דגמרא לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וניכול משום דס"ל מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ואתא מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא ואפי' למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הנפק"מ דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן אבל דאורייתא ורבנן אתא דרבנן מבטיל ליה לדאורייתא מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זו את זו הלל הוא דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנא' על מצות ומרורים יאכלהו א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע מתקיף ליה רב אשי אי הכי מאי אפי' אלא אמר ר"א האי תנא ה"ק יכול לא יצא יד"ח אלא א"כ כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אכלן ת"ל על מצות וכו' אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע וברשב"ם בד"ה מתקיף וכו' ומיהו וכו' חולקין עליו חביריו כר' יוחנן אבל מהכא לא שמעינן עיי"ש ועי' בתוס' בד"ה אלא וכו' שהקשו על הרשב"ם דמשבש רב אשי דברי ר' יוחנן וכמו כן במרדכי כתב דאינו נראה דלשון דתניא נראה דמוכח מברייתא זאת עיי"ש. ועכ"פ לשון ואפי' יקשה להרשב"ם דאם מהדין לא מהני בכה"ג: [ב] בתוספות במס' מנחות כ"ב ע"ב בד"ה מכאן הקשו דמנ"ל לרבנן שם דעולין לא מבטלין זה את זה דילמא שאני בדם ודם דטעמא משום דמצות אין מבטלות זא"ז כדאיתא במס' פסחים וזבחים עיי"ש: [ג] במסכת זבחים ע"ח ע"א אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמיה התראה ושם דף ע"ט ופליגא דר' אלעזר דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז מאן שמעת ליה דסבר אין מצות וכו' הלל וכו' והקשו על הטור שפוסק בסי' צ"ח ביו"ד דאיסורין מבטלין זא"ז ובסי' תע"ה באו"ח בכורך זכר למקדש משום דלא אתמר הלכתא כדאיתא בגמרא ועי' בחק יעקב שם: ונלע"ד ליישב קושיות הנאמרים ואח"ז נבוא לדעת רבינו כאן ומקדם נדבר בענין ביטול חד בתרי בטעמו ומקורו בגמרא וסברא: במסכת חולין צ"ח ע"ב ברש"י בד"ה דמדאורייתא כלומר אי לאו מהאי גמרינן וכו' כשאר בטולי דאורייתא הוה לן לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות עכ"ל ועיין כיו"ב ברש"י ביצה דף ג' ע"ב בד"ה אפי' וגיטין נ"ד ע"ב בד"ה לא עיי"ש: ועיין בפרי מגדים בשער התערובת בתחילתו שהקשה דהרי אינו דומה לאחרי רבים להטות דסנהדרין דהוי המיעוט בפ"ע והרוב בפ"ע ואזלינן בתר דעת הרבים דאמרינן האמת אתם אבל בענין ביטול דגם המיעוט בתוכו מנ"ל ללמוד מסנהדרין ועי' בתוס' במס' בכורות כ"ג ע"א בד"ה נבילה שהקשה דמאי שנא מענין טומאה דמחלקין בין מגע ומשא מה"ט דהמיעוט בתוכו במשא ומאי שנא באיסורין כעין קושית הפרי מגדים עיי"ש: שנית בפרי מגדים שם העיר לר' מאיר דחייש למיעוט למה מהני ביטול וכתב ואולי באיתא קמן מודה כדאיתא במס' חולין עיי"ש וכונתו דודאי מדאורייתא אין לספק לר"מ כמפורש בגמ' שם אלא מדרבנן יש לספק דנאמר לר"מ כמו לדידן דמהני רובא בכל דוכתי מדרבנן אמרינן סמוך מעוטא וכו' ולר"מ הוי כן מדאורייתא בליתא קמן ועמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בשערי תורה חלק ראשון כלל כ"ד פרט ה' בהג"ה שם ובאיתא קמן י"ל דמדרבנן אסור לדידיה ומדיינים אין להביא ראיה דא"א בענין אחר. וכמ"ש לחלק בין נאמנת חיה ובנדה בשיטה מקובצת במסכת כתובות בפרק המדיר וגם בסנהדרין מהני אפי' בדיני נפשות וכמ"ש בגט פשוט דלא הוי כלל מיעוט בדיינים ומשו"ה אפי' בממון ודיני נפשות מהני עיי"ש. אבל בביטול י"ל דנחמיר לר"מ מדרבנן ומקרי איתחזק איסורא כמ"ש ז"ל משום חלק האיסור. ועיין במרדכי בפ' הזרוע והשיב רבינו ברוך בביטול ברוב מודה ר"מ וכו' עיי"ש שנראה דלא הוי פשוט ליה כ"כ בסוף דבריו ועי' בר"ן ריש פרק כל הצלמים עיי"ש: (ג) דעת הרא"ש במסכת חולין בפרק גיד הנשה דמותר לאכלן כאחת וז"ל דלא מטעם ספק הוא אלא דאמרינן נהפך האיסור להתר עיי"ש ולא כן דעת הרשב"א עיין בתורת הבית שער התערובת דף ק"ז המובא ביו"ד בסי' ק"ט והנה האי גופא מנ"ל מאחרי רבים להטות דנאמר נהפך האיסור להתר ובביטול בשישים י"ל דהוי כמ"ש רבינו בהל' מאכלות אסורות כנאבד מעוצם מעוטו אבל בחד בתרי יקשה מנ"ל לומר כן: (ד) דעת ר"ת דלא אמרינן מין במינו לא בטל לר' יהודה אלא בלח בלח ולא ביבש ביבש עי' בתוס' זבחים דף ע"ג ע"א בד"ה ר"י ומנחות דף כ"ב ע"ב בד"ה ור"י שהוכיחו מזה לעולין כן לרבנן עיי"ש וטעמא בעיא לחלק כן: (ה) דעת הרא"ש לחלק בין יבש ביבש ללח בלח אליבא דידן עיי"ש: ונאמר ע"ז לענ"ד דהנה על קושית הפרי מגדים שהבאתי בראשונה י"ל עם מ"ש במהרי"ט בסי' א' חלק ב' וז"ל עלה בדעתי לומר דמשמע ליה להרמב"ן ז"ל מדקאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר וטרח טובא למצא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול. והא מדקאמר מד"ת שתוקי כשר משמע דאיסור מדברי סופרים דבכל התורה כולה מצינו שהחכמים עשו סייג וגדר לתורה ומאי טעמא תלה הדבר ביוחסין דוקא אלא דמשמע ליה כי שרי רחמנא לגמרי שרי מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונפק"מ שיהיה מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספק הוי תרתי דסתרי אהדדי ואי נסיב ישראל ותו לא נסיב ממזרת אפי' מתה הישראלית כמ"ש הראשונים ז"ל גבי פלג המנחה וכו' עכ"ל וכונתו גלויה ומבוארת דהיכא דהתירה התורה מתורת ודאי אפי' תרתי דסתרי אהדדי מותר ומיניה רובא דהוי עכ"פ ודאי מהתורה אפי' לדעת השיטה מקובצת בפ"ק דב"מ דהוי מסברה ספק מ"מ התורה עשהו כודאי וא"כ יש לומר לפ"ז שפיר דאפי' בתרתי דסתרי אהדדי אזלינן בתר חזקה ורובא וכמו כן בענין ביטול ברוב כיון דכל אחד בפ"ע מותר משום דאמרינן איסורא ברובא איתא והוי כל אחד בפ"ע ודאי התר מצד רובא ומשו"ה אפי' אכל כל התערובת בפעם אחת הוי כאלו אכל כמה דברים המותרים בודאי וכמ"ש במהרי"ט הנ"ל לענין ממזר וזה אשר נראה בכונת הרא"ש שכתב דלאו מטעם ספק אלא דאמרינן נהפך האיסור להתר וכמ"ש לעיל משמו ומובן עמ"ש: ובזה לפשוט ספיקו של פרי מגדים בנתערב כבד שחסר כזית במקום מרה עם במקום חיותה עם במקום הכליות דממ"נ שניהם כשרים רק שאין מבוררים עיי"ש דלמ"ש לא שייך ביטול בכה"ג כיון דלא שייך ברובא איתא על כל אחד בפ"ע ונהפך בפ"ע כל אחד אסור לא שייך לומר בתערובת דהוי כולמו ודאי התירים ומובן עמ"ש: ויש ליישב ג"כ קושית הרשב"א מובא שם דהאיך ימצא אקבע איסורא למאן דס"ל א"א לצמצם דשמא אחד גדול ובטל האחר עיי"ש דלמ"ש דכה"ג דהוי בכל אחד בפ"ע ספק ולא הוי בגדר התר בודאי מטעם רובא לא שייך לומר ביטול דהוי כולי התירים ולהיפוך אחד בודאי אסור דהמיעוט בודאי שם ובכה"ג אין דומה לסנהדרין כמ"ש לעיל וכסברת מהרימ"ט אין לומר בכה"ג: אמנם יש לחשב בהאי ענינא דתרתי דסתרי דכתבתי דמותר היכא דהתורה התירה מטעם ודאי אם גם מדרבנן הדין כן בשתוקי דאסור מדרבנן ממעלת היוחסין נגע בו עי' במסכת קדושין שם ועיין בתוספות ב"ק י"א וכיו"ב במס' נדה בס"ס בתרתי דסתרי דלא מהני עיי"ש ולרשב"א ס"ס מטעם רובא וב' שבילין מדרבנן אסור מה"ט ועי' במל"מ בפ"ח ה"י מהל' מגילה ותוס' בכורות כ"ג ע"א ובאו"ח בסי' תמ"ב ס"ק א' במג"א ופרי מגדים שם ובפתיחה להל' פסח ובמל"מ בהל' מו"מ פ"ב הי"ד וברא"ש גיד הנשה בסוגיא דיבש ביבש עיי"ש. והנה למ"ש בתוספות ב"ק הנ"ל י"ל דשאני שם דאנו דנין בתחילה על הס"ס כודאי נקיבה ואח"ז כודאי זכר וסתרי אהדדי אבל כאן אמרינן דרוב בגדר ודאי התר מהתורה ולא סתרינן הרוב כלל עכ"פ אבל מב' שבילין יקשה וגם למ"ש הר"ן מובא במל"מ בהל' מגילה היכא דממ"נ מבטל הרבנן אמרינן לחומרא בספיקא וכמו כן נראה לדאורייתא מדאורייתא ולכאורה י"ל דאקבע איסורא מה"ט להחמיר משום דבב' חתיכות צריך להתיר שניהם ואוכל בודאי איסור ולכן צריכין בביטול ג' באיסורא דרבנן ולא אמרינן בשניהם דהוי ספק דרבנן ועל כרחך משום דממ"נ אוכל איסור בודאי לא הוי בכלל ספק דרבנן לקולא ועי' בש"ך יו"ד בסי' צ"ח ס"ק ח' עיי"ש ועיין בר"ן ריש פסחים ותוס' ביצה כ"ה ובמ"ש במ"א בזה. ויקשה למ"ש ביבש ביבש במין במינו שכתב דמותר לאכלו כאחד ואפי' מדרבנן מותר ועכ"פ יהיה תרתי דסתרי מדרבנן אסור: גם כסברת מהרי"ט הנ"ל לא שייך לומר אלא ביבש ביבש במין במינו ובשאינו מינו דכל אחד בפ"ע מותר משום דאיסורא ברובא איתיה ואוכל כאחת ג' דברים המותרין בתורת ודאי התר אבל בלח בלח דיש בילה ועי' בתוס' זבחים פ' ובר"ה בפ"ק דלאו דוקא יין ה"ה בכל דבר הנבלל כמו מים וכיו"ב יש בילה. אם כן י"ל דכל טיפה וטיפה יש מאיסור וממילא לא שייך לומר על כל אחד בפ"ע דמרובא הוא דהרי גם חלק מאיסור יש בו ומזה אפי' חדא יהיה אסור לו ומכ"ש לאכלן כאחת דלא שייך כלל לומר עליו דהוי בפ"ע התר בודאי: גם בשאינו מינו דמרגיש הטעם כמ"ש ברשב"א דחיך אוכל יטעם לו לא שייך לומר דהוי מרוב ההתר דהרי מרגיש הטעם של האיסור וכ"כ במקום אחר אם נאמר למאן דס"ל טעם כעיקר לאו דוקא דצריך עכ"פ רובא כיון דטעם בעין לכו"ע אסור מהטמאים ואם כן רובא לא יהני לפי זה ודעת הרשב"א בשו"ת בסי' תקט"ו דבעי רובא ויקשה ממ"נ גם רובא לא יהני: גם יקשה בנתערב טעמו וממשו בלח בלח למה יהני רובא. וביותר יקשה בלח בלח במין במינו דאמרינן דמתורה חד בתרי בטל מנ"ל לומר כן לפ"ז והייתי אומר ליישב בזה דברי התוס' במס' ב"מ נ"ג שכתבו דבמין במינו בלח בלח צריך שישים מדאורייתא ועיין שהקשו ע"ז ומובן במ"ש אבל לא כן דעת הפוסקים גם בתוס' במס' חולין צ"ח לא נראה דעתם כן ועי' בתורת הבית לרשב"א דף ק"ז ע"א עיי"ש: גם ביבש יש להקשות לפי דברינו הנ"ל במאי דאיתא במסכת זבחים הנ"ל א"ר שמעון הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה פטור שאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו וברש"י בוללן לעסן ואי' שם ש"מ איסורין מבטלין זה את זה. ועיין ברש"י שם והנה בכה"ג דיש ספק בכל אחד הי מנייהו בטל וא"כ לא שייך על כל אחד בפ"ע דמרובא הוא דהרי לא ידענו מי מהרוב וגם תורת התר לא שייך בכהאי גוונא על בפ"ע וא"כ כשאכלן כאחד לא שייך לומר דהוי ג' ודאין כיון דבפ"ע לא שייך לומר מרובא אתיא אם גם נאמר כסברת מהרימ"ט הנ"ל לא שייך לומר כן בזה ותו יקשה לנו סוגיא דבכורות כ"א ע"ב ונדה כ"ז ע"א בהמה גסה ששפעה חררה דם הרי זה תקבר ופטורה מן הבכורה ואי' שם שמתורת ביטול נגעה בה ולכאורה לא יהיה שייך ביטול למ"ש בכה"ג: ואחזה לענ"ד לומר דיש בענין ביטול איסורין ב' טעמים א' באופן שנוכל להפרישו ולאוכלו בפ"ע ולדון אותו מרובא ובכה"ג ילפינן מאחרי רבים להטות וכמ"ש עם סברת מהרי"ט להתיר לאכלן כאחד: (ב) כמו בלח וכה"ג דזבחים ונדה הנ"ל דלא שייך בכה"ג לומר דתולין בפ"ע ברוב כמ"ש. בזה טעמא אחרינא דאמרינן מעוטא כמאן דליתא דמי ולא נחשב לכלום וכנמצא בלשון הראשונים ז"ל כן. ברש"י במסכת מנחות כ"ג ע"ב בד"ה לימא דלא וכו' וז"ל ולא הוי ריבה סלתה דבטל כמאן דליתא דמי ולא אייתר ליה עכ"ל ופי' על כרחך דלא נאמר דהבטל נתוסף על המבטל ויהיה ממינו ויהיה לפי זה ריבה וכתב דאינו אלא כמאן דליתא אבל לא נוסף סולתא ומינו רק המיעוט דאיסור כמאן דליתא וכיו"ב ברש"י ריש מסכת סוכה עיי"ש. ובר"ן ריש פ' כל הצלמים עיי"ש ובטו"ז או"ח בסי' תרל"ב ס"ק ג' ובס' פנ"י סוף מסכת ביצה: אמנם האי גופא דנאמר מעוטא כמאן דליתא דמי י"ל ג"כ מאחרי רבים להטות עמ"ש בספר גט פשוט לפרש דברי התוס' במסכת ב"ק בדיני נפשות ודיני ממונות למה בסנהדרין אזלינן בתר רובא ותירצו דגבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כאינו עיי"ש ובגט פשוט בכללים כלל א' וז"ל ויש להתבונן מה כונת תירוצם ויראה דה"ק כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות מיעוט הדיינים מבטלין דעתם מפני סברת הרוב ואין יכולין להורות כפי סברתם אלא כסברת הרבים כדאי' בהנחנקין גבי זקן ממרא ואף בבי"ד של ג' אם רבו המזכין על המחייבין או איפכא ודאי דאה"נ מי שלא הסכים עם הרוב אינו יכול להורות כסברתו נגד חביריו הרבים ואם הוצרכו בי"ד של ג' לחתום פס"ד מחויב הדיין השלישי לחתום עם הרוב כמ"ש הרדב"ז ומרן ז"ל כדאיתא בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' קע"ג ואפי' לדעת וכו' באופן דזו הוא כונת התוספות דגבי דיינים לא שייך לומר אין הולכין בממון אחר הרוב ויאמר המוחזק קים לי כמיעוט הדיינים דאותו מיעוט כיון שנחלקו עליהם הרבים הוי ליה כמאן דליתא ואין יכולין וכו' עכ"ל עיי"ש. הי"מ דאפי' בדיני ממונות וד"נ דלא אזלינן בתר הרוב אפ"ה בדיינים אזלינן בתר רובא וצריכין לבטל דעתם ועל כרחך משום דהתורה החליטה שהמיעוט יובטל בדעתו נגד הרוב וכמאן דליתא דמי: וי"ל ג"כ זכר לדבר ממאי דקיי"ל רובו ככולו עיין במסכת נזיר מ"ב דילפינן מקראי ובמס' הוריות ג' ובספר באר שבע שם ובמהרלב"ח בקונטרס הסמיכות ובמס' ע"ז דף ל"ו ובמס' סנהדרין בסופו בענין עיר הנדחת עיי"ש. ואף די"ל דשם הכונה בלשון התורה רובו ככולו מ"מ עכ"פ מיניה שהתורה לא הקפידה רק על הרוב כמו בילוד שיהיה הרוב יצא לחוץ אף שהמיעוט אין נולד עוד לא נחשב המיעוט לכלום ועכ"פ למודא דמעוטא כמאן דליתא דמי: ונראה דצריכין לב' טעמים הנאמרים בענין ביטול ברובא. הטעם הא' דהנה מטעם מעוטא כמאן דליתא דמי הרי לא שייך לומר אלא כשאכלן כאחת דאז י"ל דמיעוט אשר עם הרוב ביחד כמו שאינו נגדו. אבל כשלא אכלו כאחת י"ל שמא אין בו אלא מחצה על מחצה או רובא מאיסורא וצ"ל משום איסורא ברובא איתא וכמ"ש וכמו כן בכה"ג דמסכת זבחים בפיגול ונותר וכו' וכה"ג דנדה הנ"ל צ"ל כמ"ש משום מעוטא כמאן דליתא דמי: אמנם יש לחשוב עוד בלח בלח דלא שייך כמ"ש איסורא ברובא איתיה וצ"ל משום מעוטא כמאן דליתא דמי לפ"מ דאמרינן במס' מכות ג' גבי חביות מלאה וכו' שמא יש ג' לוגין במקום אחד עיי"ש הרי חיישינן שמא לא נתערב יפה בשוה כמ"ש בשו"ת חוות יאיר בזה עיי"ש ואם כן בלח בלח נמי יש לחוש דלא הוי רובא התירה וצ"ל משום איסורא ברובא איתיה וממילא נאמר מעוטא כמאן דליתא דמי כיון שיש בו רובא ומצרפין תרי טעמי הנאמרין בכה"ג: ולפי דרכינו זה יש להבין שפיר מה שיש לחלק במין במינו בין לח בלח ליבש ביבש שהבאתי לעיל דהנה מוכח מגמרא וסברא דאף דלר' יהודה דס"ל מו"מ לא בטיל מרובא קפריש י"ל אפי' במין במינו ועל כרחך דרק מעוטא כמאן דליתא דמי לא ס"ל במו"מ משום דהוי כולה כדבר אחד והי מיניה מקרי המיעוט וכיו"ב כתב בפנ"י סוף מס' ביצה עיי"ש. ועי' בר"ן נדרים נ"ב ע"א וז"ל דהיינו טעמא דמו"מ לא בטל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו אלא מעמידו ומחזיקו עכ"ל. וכל דבריו שם גם מה שמחלק בין עצם האיסור מובן במ"ש עיי"ש. אכן מרובא קפריש י"ל בכל אופן ועי' ביש לו מתירין שכתב הר"ן דהוי משום מו"מ ועיין במל"מ בפ"ז ה"ה מהל' מעילה בענין פריש בישל"מ עיי"ש. ולפ"ז נאמר ביבש ביבש דשייך ביטול משום אחרי רבים להטות ורובא קפריש וכמ"ש בצירוף סברת מהרימ"ט הנ"ל ואפי' אדם אחד ובפעם אחת מותר לו וזה שייך אפי' במו"מ אבל בלח בלח דלא שייך ברובא אי' דגם במעוטא איסורא וכמ"ש וצ"ל משום מעוטא כמאן דליתא דמי וזה לא שייך במין במינו וכמ"ש וסברת ר"ת מובנת היטב וסברת הרא"ש שלימה וברורה דמותר לאכלם כאחד דמאיזה הטעם נאסר לו כן דמצד ברובא אי' שרי כמ"ש ומצד מעוטא כמאן דליתא דמי הרי אדרבה מהאי טעמא יהיה יותר עדיף שיאכלנו כאחד ואדם אחד דוקא וכמ"ש ואתי שפיר: ויש להבין עי' מ"ש דברי תוס' במס' ע"ז מ"ח ע"ב בד"ה ורבנן שכתבו דאף דס"ל לרבנן זה וזה גורם מותר אפ"ה אסור לזרוע ירקות תחת אשירה בימות החמה אף דהוי זה וזה גורם משום דהאי גורם דצל הוי מחמת איסור לחודא עיי"ש והדברים סתומים עוד דמ"מ הרי לא נתגדלו הירקות מצד הצל לחודא ומאי שנא לענין זה וזה גורם אם הוי כח התר וכח איסור לאם דהוי הכוחות גופייהו חצים של איסור והתר: אמנם למ"ש מובן היטב דהנה דעת הר"ן זה וזה גורם מצד ביטול עיי"ש וא"כ כה"ג צ"ל משום כמאן דליתא דמי וא"כ אם כח אחד הוי רק של האיסור לא שייך לומר כמאן דליתא דמי והרי נראה דאיתא דבלעדו לא היה צל כלל ונרגש וניכר לכל וכה"ג לא שייך כמאן דליתא דמי דעל כרחך איתא ואיתא ואתי שפיר: ועתה נבוא לענין אשר אמרנו בראשונה בענין מצות ואיסורין אם מבטלות זא"ז ולכאורה היה נראה דהיינו טעמא לומר שאין מבטלות זו את זו עם מ"ש הר"ן בסוגיא דיש לו מתירין דכו"ע ס"ל מין במינו לא בטל אלא מר אזיל בתר עצם הדבר מצ"ע ומר בתר השנוי מצד איסור והתר עיי"ש וא"כ התר והתר ואיסור ואיסור לא שייך ביטול דהוי בגדר מין במינו ועי' בשו"ת הר"ן בסי' נ"ז ובס' ברוך טעם בשער התערובת פרק א' בשם הראב"ד בתמים דיעים שטעם הסוברים התר בהתר לא בטיל מדין מצות שאין מבטלות זה את זה עיי"ש: וא"כ מיושב בפשיטות קושית התוס' במס' מנחות כ"ב הנ"ל דמנ"ל עולין דאין בטילין דילמא משום מצות שאין מבטלות זה את זה דלפ"ז לא נדע שאין מצות מבטלות זה את זה אלא מעולין וכסברת הר"ן ואתי שפיר: אלא דיקשה דא"כ ריש לקיש דס"ל איסורין מבטלין זה את זה בפיגול ונותר וכו' וס"ל מין במינו בטל כדאי' בסוגיא ויקשה ממ"נ אם מב"מ בטל וא"כ על כרחך עולין אינם מבטלין זה את זה ולפי הנ"ל ג"כ איסורין לא יהיו מבטלין זה את זה דלפי מ"ש חדא טעמא בזה: וע"ז י"ל דאף דס"ל מין במינו בטל ועולין ג"כ אין מבטלין אפ"ה ס"ל איסורין מבטלין זה את זה משום באיסורין עכ"פ הוי שנוי מצד האיסורין גופייהו זה נותר וזה פיגול אבל בעולין דשוין לגמרי בענינם לא בטילין אכן במצות לפ"ז ס"ל באמת דאין מבטלין זא"ז ורב אשי בלבד דס"ל כשם שמצות אין מבטלות כמו כן אין איסורין וכו' אבל ריש לקיש מחלק בין מצות ואיסורין שלא יהיה שלא כהלל: וי"ל נמי דס"ל מצות מבטלות זה את זה ואפ"ה ס"ל כהלל דכרך מצה ומרור וטעמא רבה בזה דהנה עיין בר"ן במס' ע"ז בסוגיא דקמא קמא בטל וז"ל ואין כן דעת הרמב"ן ז"ל וכו' והיינו טעמא שאיסור עשוי להתבטל ולא התר עכ"ל ובריטב"א שם ביתר ביאור וז"ל שאין דרך התר להתבטל ואין אדם עשוי לבטלו אדרבה מרבה ומוסיף הוא והולך וכו' עכ"ל ומובן במ"ש בביטול לח בלח משום מעוטא כמאן דליתא דמי ובהתר לא שייך לומר כן וצ"ל במין במינו לא אמרינן נהפך ההתר לאיסור כמ"ש במקום אחר בזה. ועי' בר"ע ברטנורא במס' מנחות בפ"ג גבי נתערב קומצה בקומץ חברתה שכתב דלא הוי רבוי סולתא דאין דעתו לבטלו ולא ערבו בידים עיי"ש ובתוס' יו"ט שם שהקשה ע"ז ויש להסביר קצת לפמ"ש עיי"ש. ומכל זה יש לומר במצות שהתורה חשבה וצוה על עירובה וכיו"ב דאין דעתו לערב מצד עצמו אין העירוב משוי לביטול ולא שייך לומר דהוי מעוטא כמי שאינו דנהפוך הוא דע"י העירוב יעשה המצוה בשלימות ולא שייך כמי שאינו דמי ואפי' ביבש ביבש דשייך ביטול משום ברובא איתיה וכמ"ש לעיל אבל בכה"ג דאכלו כאחת דלפני עצמו לא מצא לדון עליו כמ"ש לעיל לא שייך ביטול משום ברובא איתיה דלא שייך כסברת מהרי"ט אלא משום מעוטא כמאן דליתא דמי וזה לא ניתן לומר במצוה דהוי מעיקרה ושלימותה והאיך נאמר כמי שאינה והתורה משוי לעיקר וקיים דאל"כ נבטל המצוה וחשובה כרובא על כרחך וכנכרת ע"י המצוה (ועי' ברא"ש בהל' חלה ומ"ש בתוס' במס' נדה בענין בשר בחלב עיי"ש): אבל כל זה במצוה שאינה אלא ע"י עירוב או עכ"פ מצוה מהמובחר ע"י כך. אכן אם העירוב רשות בלבד לא שייך לומר כמ"ש דהרי התורה לא צוה על העירוב וי"ל כמי שאינו על המיעוט כמו בכל דברים. וא"כ לפי זה י"ל שפיר דר"ל ס"ל כהלל דכורך מצה ומרור דאין מבטלות זה את זה משום דהמצוה כן בדוקא בעירוב וכמו כן בעולין בדם הפר דמצוה בעירובם אבל היכא דליכא מצוה בעירוב י"ל דלא ס"ל דאין מבטלים זה את זה. וא"כ קושית התוס' מיושבת שפיר דעולין ומצות חדא נינהו ודעת הטור מיושבת דפסק שפיר בסי' צ"ח דאיסורין מבטלין ואפ"ה לא החליט כן בהל' פסח לענין מצה וכמ"ש: וממילא נרוח שמעתא להבין סוגית הגמ' במס' פסחים אשר הצבנו בראש דברינו זה. דהנה מעיקרא אמרינן שם ואפי' מאן דאמר מצות אין מבטלות דוקא דאורייתא ודאורייתא וכו' מאן תנא וכו' הלל וכו' והנה בגמ' סתמה אם הפי' מצות אין מבטלות, מצות מחויבות בעירוב או גם אשר עירובם רשות. ולמ"ש י"ל דוקא בכה"ג דהעירוב מהמצוה וכמו כן בעולין בדם הפר וכיו"ב דרק כעין זה נדע מהלל וכמ"ש ועכ"פ יש לומר כמ"ש דריש לקיש ס"ל כן וכמו כן ר' יהודה בסוגיא י"ל דס"ל כן. וא"כ מדויק שפיר דאמר חולקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהיה כורכן בבת אחת וכו' ת"ל וכו' אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע. מתקיף ליה ר' אשי א"ה מאי אפי' דהיה נראה דר"י רוצה ללמוד מלשון הזה דנידוק מלשון התורה דאינו רשאי לכרוך ובאמת הסיום מורה להיפוך שאינו צריך בלבד. ולכן אמר יכול שאין יוצא יד"ח וכו' אפי' זה בפ"ע וכו' דבאמת רישא וסופו מורה רק דנדע מלשון התורה שאין צריך דוקא בכריכה. וא"כ ממילא י"ל כיון שנדע מלשון התורה שא"צ בכריכה נדע ג"כ ממילא דאינו רשאי לכרוך דכיון דאינו בחיוב במצוה ממילא מצות מבטלות זה את זה וכמ"ש. ואתי שפיר דנדע מזה דחולקים עליו חביריו ומדויק לשון אפי' וכו' דמזה נדע כן דאינו רשאי. ואתי שפיר. אבל בעולין דהעירוב מהתורה בחיוב כן אפי' רבנן דהלל מודו דאין מבטלין זא"ז וכמ"ש ואתי שפיר. אבל כ"ז לדידן אבל לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטל מדם הפר יקשה עודנו מנ"ל דילמא משום דמצות אין מבטלות זא"ז ונראה שהוא בכלל קושית הגמ' שם דילמא מצד עולין וכו' עיי"ש ועל כרחך כמ"ש ר"י פליג אהלל וס"ל מצות מבטלות אפי' בכה"ג ולפ"ז לדידן דלא קיי"ל כר"י ועולין ומצות אין מבטלות זא"ז: והנה בדעת רבינו דנראה דלכתחילה צריך כריכה ובדיעבד יוצא בבפני עצמו ולא הצריך בזמן המקדש שיעשה שניהם אלא בזה"ז דלא שייך כריכה בלבד דמרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא ואח"ז יעשה כריכה ג"כ אף כיון דכבר יצא במה שעשה בפ"ע בדיעבד מ"מ משום זכר למקדש יעשה כן. והנה נראה דפשיט ליה כהלל ובגמ' אמרינן דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וכו' אבל למ"ש לדידן דקיי"ל עולין לא בטילין וכמו כן מצות אין מבטלות זה את זה ומיושב במה שעמד בלח"מ עיי"ש ועי' בס' שער אפרים הנ"ל מובא בכרתי ופלתי בסוף סי' צ"ח דלדעת רבינו מצות ואיסורין שוין עיי"ש. ולמ"ש שפיר יש מקום לחלק בהם וסברא רבה לחלקם לענ"ד וכמ"ש: ומיושב קושית התוס' בפסחים בד"ה אלא דילמא במצה ומרור גזה"כ כן דלמ"ש באמת לא נאמר כן אלא במאי דמצותן בהכי. ועי' מנחות כ"ב בנתערב קומצה עיי"ש. ומשם ליכא הוכחה לר"ל ור"י ואפי' לרבנן שם ליכא הוכחה דס"ל דבכל עולין דאין מבטלין עיי"ש: אמנם יש לעיין עוד במ"ש בתוס' במס' זבחים ע"ז ע"ב בד"ה הא דלענין עולין ג"כ יש לחלק בלח בלח ליבש ביבש כמו לר"י במין במינו עיי"ש. ולפמ"ש במצות ועולין דהוי בגדר אחד מצד התר בהתר ובמצות אפי' ביבש ביבש הדין ואפי' דמיירי בנתערבו באכילה מ"מ הוי ספק בנבלל יפה וכן משמע מתוס' שכתבו דפי' בלח: וע"ז י"ל דהנה אע"ג דאמרינן מצות ואיסורים ועולין דאין מבטלין זא"ז היינו דלא שייך לומר בהם מעוטא כמאן דליתא דמי משום דשוין בגוף או במהות או בענין ואיזה נחשב לרוב ואיזה למיעוט וכמו דאמרינן מה"ט במב"מ דאינו בטל וכמ"ש לעיל אבל כמ"ש לעיל מרובא פריש שייך לומר אפי' בכה"ג עי' ריש כל הזבחים ובמל"מ בפ"ז מהל' מעילה ובצל"ח במס' פסחים בסוגיא דבתר בתרא לענין יש לו מתירין בפריש עיי"ש. וכמו כן לענין התר בהתר ומב"מ פשוט דשייך מרובא קפריש: ויש לישב במאי דיקשה לכאורה להסוברים התר בהתר לא בטל מסוגיא דמס' תמורה כ"ח ע"א אבל בחולין אימא ליבטלי ברובא וברש"י שם שהקדישו אח"כ עיי"ש דיקשה הא הוי בעודו חולין התר בהתר ועי' מ"ש כיו"ב לענין חמץ קודם פסח ובשו"ת הר"ן הנ"ל. אבל לפמ"ש י"ל דמרובא פריש אמרינן ופשוט: ונאמר לפ"ז למ"ש לעיל לחלק במו"מ בין יבש ביבש ללח בלח. דבלח בלח לא שייך איסורא ברובא איתיה אלא מעוטא כמאן דליתא דמי. וזה לא נאמר לר"י במין במינו כמ"ש לעיל. אבל ביבש ביבש דשייך מצד איסורא ברובא אין שייך ענין ביטול כזה אפי' במב"מ אבל בכה"ג דפיגול ונותר וכו' ומצות דאכלן כאחת דלא שייך כסברת מהרימ"ט הנ"ל משום דלא היה בפ"ע לדון עליה שהוא מרובא ולא שייך כמ"ש לומר ענין ביטול מצד רובא משום דהמיעוט בודאי שם ולא שייך לומר דהוי ג' ודאי התירים בכה"ג וכמ"ש לעיל. וגם כמ"ש השיטה מקובצת דרוב מסברא ספק והתורה עשהו כודאי וי"ל דלא עשהו התורה כודאי אלא ברוב ודאי ולא בספק רובא. ונמצא לא שייך ברובא אי' בפיגול ונותר וכו' וכיו"ב בכה"ג דמ"ש ספק אם הוי רובא מספק בעלמא ובמצות ג"כ כמ"ש. ומעוטא כמאן דליתא ג"כ לא שייך במין במינו וא"כ אפי' ביבש ביבש לא שייך ביטול בכה"ג. ולא צריך למ"ש לומר כמ"ש בתוס' במס' זבחים הנ"ל בפיגול וכו' מיירי בלח בלח דאפי' ביבש ביבש שם הדין כן כמ"ש והוי כה"ג דשם כמו בלח בלח מה"ט וכמ"ש ואתי שפיר וע"ע בס' מרכבת המשנה בדעת רבינו ובמ"ש בלח"מ שלא היה כורך פסח עם מצה ומרור עיי"ש:
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין גזירה שמא יאמרו בשר פסח הוא ובכ"מ אסור לאכול שה צלוי כלו כאחד בליל זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ ואם היה מחותך או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר והוא מחובר הרי זה מותר במקום שנהגו. במסכת פסחים נ"ג ע"א במשנה מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין. וברש"י שלא לאכול דמחזי כאוכל פסח בחוץ עכ"ל: ובגמרא א"ר יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ א"ר פפא דוקא בשר אבל חיטי לא דמנטר לפסחא קאמר ובשר לא מיתיבי א"ר יוסי תודוס איש רומי הנהיג וכו' לאכול גדי מקולס בלילי פסחים שלחו לא אלמלא תודוס אתה גוזרנו וכו' שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ קדשים ס"ד אלא אימא קרוב להאכיל קדשים בחוץ מקולס אין שאין מקולס לא אמרי מקולס לא שנא אמר לא שנא לא אמר שאינו מקולס פירש אין לא פירש לא רב אחא מתני להא מתני' כר' שמעון מתקיף ליה רב ששת וכו' והתנן ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים וכו' איבעיא להו תודוס וכו' גברא רבה הוי או בעל אגרופין ת"ש עוד זו דרש וכו': והנה רבינו לא הביא האי דאומר בשר זה לפסח ועי' בס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל שעמד ע"ז עי' מ"ש ע"ז שם: והנראה וניישב בראשונה במאי שיש לדקדק בסוגיא הנ"ל: [א] שנוי הלשון דאיתא כאן אלא קרוב להאכיל וכו' ובמס' ביצה כ"ב ע"א במשנה ועושין גדי מקולס בלילי פסח וחכמים אוסרין ובגמ' כ"ג ע"א הביאו האי דתודוס ומקשינן כמו כן קדשים וכו' ומשני אלא אימא כעין קדשים: [ב] דאיתא מקולס לא שנא אמר וכו' שאינו מקולס פירש וכו' והו"ל ג"כ שאינו מקולס אמר אין וכו' כדנקיט לשון אמר מעיקרא: [ג] האיך ס"ד להקשות ולא לחלק בין מקולס לשאינו מקולס גם דילמא בתודוס מעשה שהיה במקולס ומשום זכר לפסח אבל באמר גם כן היה אוסרו ולכאורה במקולס עכ"פ איכא זכר לפסח במקדש שעשו רז"ל בכמה מקומות בתקנת יוחנן כה"ג במס' ר"ה ובר"ן בפ"ק דמגילה דעשו זכר למקדש ולהלן במס' פסחים קי"ז ושני תבשילין ובגמ' שם זכר לפסח וזכר לחגיגה עיי"ש ובשו"ע תע"ג אבל באמירת בשר זה לפסח לא הוי זכר כלל ובאמת דעתו לאכלו בימי חג הפסח ועי' בפנ"י דבס"ד במקולס מיירי עם אמירה עיי"ש: [ד] דמאי נפק"מ אם תודוס גברא רבה ומלשון אבעיא ות"ש נראה דנפק"מ לדינא גם למה לא איבעי במס' ביצה שם דמשנה דמקולס ועמד ע"ז בס' שו"ת כנסת יחזקאל עיי"ש: [ה] עי' בס' אור חדש לרש"י למה לר' שמעון משום שלא כדרך המתנדבין והוא פי' במס' חולין מ"א ע"ב דר"ש לא חייש כלל למראית עין עיי"ש: ונראה לומר ונדבר לענ"ד במה דמצינו מחלוקת בין הפוסקים ז"ל להלכה דדעת הב"ח בסי' תס"ט דגם בדיעבד אסור והצריכו קבורה ובפר"ח כתב כמו כן בשם דמשק אליעזר שאסרה בהנאה ובשיורי כנה"ג כתב כמו כן דאפי' לאחר פסח אסור עיי"ש ודעת הטו"ז שם ס"ק א' להתירו בדיעבד באכילה עיי"ש: ובמג"א שם ס"ק ב' כדעת הב"ח וכתב על דבריו ועי' יו"ד סי' ה' וכונתו כמו שם בשוחט לשם קדשים הנדרים ונדבות דאסורין באכילה ועי' חולין מ"א ע"ב וכן זה כיו"ב ובפר"ח העיר על הב"ח שפוסק לאסרו בהנאה וביו"ד הנ"ל אסרו רק באכילה משום מראית עין ולא בהנאה עיי"ש: והנה לפי הנראה ראית המג"א מסי' ה' הנ"ל יקשה מאוד לדעת המתירין בדיעבד דנראה דוחק לחלק בין הענינים: אמנם אחרי ישוב הדעת נראה דיש לחלק דהנה בהטעם האיסורא משום מראית עין דאסרו רז"ל הרבה מצינו מב' טעמים: אחד משום חשד שגזרו הרבה אפי' בחדרי חדרים ולמדו כן במס' שקלים והחמירו בזה אף דלא שייך שילמדו אחרים ממנו להתיר: [ב] שחששו לטעות שהרואים שיסברו שעושה באופן האסור ויסברו שהוא מותר באמת מדלא מיחו בידו וכיו"ב מצינו גם כן הרבה שחשו ע"ז וגם כן בכלל מראית עין שגזרו רז"ל: ונראה מסברא דחשש שיטעו אחרים להתיר דהוי בכלל לפני עור וכו' חמיר ביותר מחשד בלבד אמנם נראה כמו כן מסברא דחשש שיטעו לא שכיח ומצוי כ"כ כחשד דמצד חשד אף בעושה מעשה דיש לו בשעה שעושה באופן ההתר כמו לומר דעושה באופן האסור שייך חשד כדמצינו בספ"ק דמס' ע"ז במרחץ וכיו"ב עיי"ש ועי' מ"ש במקום אחר בשם הגאון מו' דוד אפענהיים ז"ל ועי' בטו"ז בסי' רמ"ד דאף בב' צדדים להתיר שייך חשד עיי"ש אבל לחוש שיטעו הרואים להתיר נראה דלא שייך אלא בעושה בדרך שנראה ביותר שעשהו באופן האסור דמשום ספק שעשהו באיסור לא שייך ללמוד להתיר מספיקא דדילמא עשהו באופן ההתר כמו בשומע לשון מסופק אם הוי הקדש חשד שייך כמ"ש אבל טעות ללמוד מזה לא שייך דמספיקא לא יחליט שהקדיש וכי דמותר להקדיש בחוץ דמידי ספיקא לא נפקא לו אבל חשד שייך כמ"ש גם בכה"ג: וכאשר נראה בהאי דיו"ד בסי' ה' ובמס' חולין הנ"ל בשוחט לשם קדשים דשייכים יחד חשד וטעות וברש"י מ"א ע"ב בד"ה לשם עולה דכיון דבאה בנדר ובנדבה הרואה אומר עכשיו הוא מקדיש ושוחטה לעולה וקדשים בחוץ מותרים וגזרו רבנן עליו פסול וכן שלמים וכו' עכ"ל. וכנראה שם הוי כלשון ברור לשם קדשים דכמ"ש בטור שם החשש שמא הקדישו באמת עיי"ש ובש"ך וטו"ז ותבואות שור דנראה דהוי חשש הקדש גמור ובתבואות שור הוכיח דאפי' באומר בלשון ברור להקדישו עם כל זה כיון דהוי בשעת שחיטה בחוץ לא הוי איסורא אלא מדרבנן עיי"ש. ועיין בתוס' שם בד"ה מפני שנראה לר' שמעון אפי' בלשון ברור לא הוי הקדש עיי"ש: וחשד שייך ג"כ שם כמו במשנה הקודמת שם ובתורת הבית הקצר מובא בפרי מגדים כתב משום מראית עין ושמא עתה הקדישו ובארוך מש"ך כתב דנפק"מ בחדרי חדרים לא שייך מראית עין ושייך שמא עתה הקדישו ובפרי מגדים בשם הפרישה כתב נפק"מ לענין הנאה דמשום מראית עין מותר בהנאה גם משום חדרי חדרים וכו' רק לכתחילה אסור עיי"ש: ומזה שכתבתי גם עוד להוכיח דשוחט לקדשים הוי לשון ברור דלכאורה יקשה למה לא יהיה נאמן שלא היה כונתו להקדש ולדעת הטור לחוש שמא עכשיו הקדישו למה לא יהיה נאמן לפרש דבריו ומאי שנא מהאי דמס' נדרים י"ח סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ובר"ן שם שאע"פ בסתם להחמיר נאמן לפרש דבריו ודוחק לומר דמיירי בשאינו בפנינו או שכח כמ"ש בתוס' במס' שבועות בכה"ג עיי"ש גם דא"כ הו"ל הנפק"מ בין מראית עין לשמא עתה הקדישו כשהוא לפנינו וצ"ל דהוי כהאי דאם רוב אנשי העיר קורין לבשר מליח לשלמים אינו נאמן לפרש נגד הרוב ועי' ביו"ד בסי' ר"ח סעיף א' ובש"ך שם וא"כ מזה דשוחט לשם קדשים הוי לשון ברור ולשון שמא עתה וכו' שכתב בטור משום דכיון שאומר שלא היה כונתו כן שייך לומר שמא ועכ"פ כמ"ש ביותר מזה בתבואות שור הנ"ל אפי' במפרש להקדישו בלשון ברור עם כל זה לא הקדיש בשעת השחיטה בחוץ ורק מדרבנן אסור עיי"ש ואם כן עכ"פ כמ"ש שני אופני חשד וטעות שייך בזה: אמנם בהאי דבשר זה לפסח בלשון זה כנראה לא הוי לשון מוחלט וברור דהרי יש לפרשו לאכלו בחג הפסח כמו דאמרינן בחיטין דמנטרי כמו כן י"ל בזה וא"כ נראה דלא שייך בזה טעות אלא חשד בלבד: והנה במקולס דאיתא בגמ' קרוב להאכיל קדשים בחוץ וברש"י דומה לקדשים עיי"ש נראה כונתו בפי' קרוב וכו' דדומה לקדשים האכילו דאם יהיה החשש לטועים להתיר שיאכילם עי"ז קדשים לא הוי החשש להאכילם דומה לקדשים רק קדשים ממש יתירו לעצמם לאכול ונראה דעתו משום חשד משום דדומה ושייך חשד. ואם נדייק בלשון הגמ' דאיתא קדשים ס"ד וכו' דהו"ל האכילו ס"ד אם יהיה החשש לטועים ויהיה הקושיא דלא האכילם ממש רק קרוב להאכילם ומזה נראה גם כן דהקושיא קדשים ס"ד דלא הוי רק דומה וכמ"ש ברש"י ושייך חשד אבל מלישנא אלא קרוב להאכיל וכו' נראה דקושית הגמ' על להאכיל ולא על לשון קדשים: ובמסכת ביצה כ"ג ע"א ועיי"ש כ"ב ע"ב ברש"י בד"ה וחכמים כתב ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ עכ"ל ועי' ברכות י"ט ע"א בד"ה גוזרני וא"כ צריכין לפ"ז לפרש מ"ש כאן דומה ויבואו לטעות ג"כ: אמנם בבשר זה לפסח י"ל עוד כמ"ש לעיל דלא הוי לשון ברור לטעות הרואים להאכילם עי"ז קדשים בחוץ אלא חשד בלבד. והנה בשו"ע או"ח בסי' רמ"ג בסופו י"א דאם עבר (ושכר) [והשכיר שכרו] מותר ובמג"א בשם הב"ח שם דכל היכא דאיסורו משום מראית עין בדיעבד מותר עיי"ש ומשו"ה נאמר כמו כן בבשר זה דבדיעבד יהיה מותר כמ"ש בטו"ז הנ"ל ושאני בשוחט לשם קדשים דהוי חשש טועים ובגדר לפני עור שם החמירו ביותר וטעם גדול להחמיר שם ביותר ומיושב ג"כ שלא יקשה לדעת הב"ח ושו"ע בסי' רמ"ג הנ"ל מהאי דשוחט לשם קדשים: [ב) אבל האי שכתבתי דבשר זה לפסח לא הוי לשון ברור שיהיה בו חשש טעות לאחרים בדין יש לעיין עוד לפי מאי דאיתא להלן רב אחא מתני וכו' והתנן ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים וברש"י בד"ה ר"ש פליג באומר הרי עלי מנחה מן השעורין וכו' ור"ש פוטר דאמר אף בגמר דבריו וכו' ודעתו לכל מה שמוציא מפיו ולמנחת שעורין נתכוין וסבר שאדם יכול להתנדב ולהביא כן לפיכך אין בדבריו כלום והאי מאכיל גדי מקולס נמי מאי קרוב לקדשים בחוץ איכא הלא מחיים לא קרא עליו שם פסח ואפי' היה קורא עליו בשעת צליה שלא כדרך המוקדשין הוא ואין השם חל עליו עכ"ל. נראה מרש"י כיון שע"פ הדין אינו לשון נדר לא שייך מראית עין כלל ג"כ ועיין בתוספות בד"ה מפני שדעתם נראה ועכ"פ בלתי מוכח אם בעינן לשון נדר גמור לחשד ומראית עין דנראה מדבריו בזה"ז אפילו בלשון טוב לא חל ההקדש עיי"ש: ולפ"ז בבשר זה לרש"י צ"ל על כרחך דהוי לשון נדר גמור והנה הרי יש לפרשו ג"כ שיאכלו בפסח ועי' בטו"ז הנ"ל. וכמו דאמרינן בחיטין ובמס' נדרים י"ח ע"ב הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם בשל שלמים נדר אסור ואם של ע"ז נדר מותר ואם סתם אסור ופי' להקל וכמ"ש בר"ן שאם פי' למאי נתכוין סומכין על דבריו אע"פ שהוא מקיל עיי"ש. וי"ל אף שנאמן לפרש כ"ז שלא פי' שייך מראית עין גם י"ל בסתם נדרים שייך ג"כ מ"ע רק בדיעבד מותר וי"ל כמ"ש לעיל: אמנם יש לעיין עוד. דיש להבין בהאי דסתם נדרים להחמיר דמ"ש מידים שאינן מוכיחות דפליגי בפ"ק דנדרים ולא אמרינן להחמיר מספיקא בלישנא. ועי' ברא"ש בפי' בדף י"ח הנ"ל וז"ל סתם נדרים להחמיר מפני שלא שתק עכ"ל כיון בזה לתרץ מ"ש ומשום דהוי חזקה שא"א מוציא דבריו לבטלה וע"כ לאיסורא נתכוין. אבל בשאינן מוכיחות דעכ"פ לדבר אחד נתכוין ולא לבטלה ולכן הוי שאין מוכיחות. נמצא בבשר זה לפסח דיש לפרשו ג"כ שיאכלנו בפסח ולא הוי לבטלה וא"כ הוי לשון שאינו מוכח וביותר למ"ש הר"ן שאם הענין מוכיח הוי מסייע להלשון שיהיה מוכח עיי"ש. ובזה מק"ו לומר שהענין מוכח שלא היה לפסח משום האיסורא דהקדש חוץ וא"כ יקשה ביותר: ואין לומר דעכ"פ ידים שאינן מוכיחות מחלוקת ושייך מראית עין דא"כ בכל שאינן מוכיחות נאמר כן וגם בשלא כדרך המתנדבים ג"כ מחלוקת ויהיה שייך חשד וטעות ועל כרחך דלא אמרינן כן. וצריכין לומר לפמ"ש דבשר זה לפסח נוטה ביותר לקרבן פסח ועי' בפי' הרא"ש בסוגיא דידים שאינן מוכיחות במס' נדרים דבנוטה ביותר מקרי עוד שאינן מוכיחות אם לא שהדרך האחר רחוק מאוד עיי"ש בפ"ק וצ"ל דבשר זה סובל טפי לקרבן ורחוק לפרשו לאכלו בחג והוי לשון נדר גמור ולכן שייך חשד ומראית עין. וא"כ לפ"ז לא שייך לחלק מ"ש דגם בבשר זה לשון ברור ושייך טעות לאחרים כמו בשוחט לשם קדשים: גם כמ"ש במקום אחר בפי' המג"א בסי' רמ"ג הנ"ל לחלק בין שכר שבת דאסור בדיעבד למראית עין. דבמראית עין אי אפשר לסלק במאי דנאסרו בדיעבד משא"כ בשכר שבת. וכמ"ש במהרי"ט כענין זה לענין עביד לא מהני וא"כ נאמר בבשר זה אף דהוי מראית עין מטעם חשד מ"מ באם נאסר אותו בדיעבד נסלק החשד שאוכל קדשים בחוץ וא"כ עכ"פ גם באיסורו בדיעבד נסלק המ"ע מלהלאה וא"כ לכאורה ראית המג"א לדעת הב"ח שריר וקיים לענין איסור בדיעבד בבשר זה כמו בשוחט לשם קדשים. אלא דיש לעיין מצד אחר דהנה בפי' מאכיל קדשים דעת רש"י שיחשדו דבאמירה זאת קרא שם לפסח לקדושת דמים. אבל לדעת התוס' בד"ה מפני שיחשדו שהקדישו מחיים קדושת הגוף עיי"ש. ויקשה דעכ"פ איכא בלשון זה אם קדושת הגוף או קדושת ממון דהלשון סובל גם קדושת דמים לתוס' שהרי בחיטין אי לאו דמנטר לפסחא הוי אמרינן לקדושת דמים. ועי' בר"ן נדרים בידים שאינן מוכיחות דף ה' בשאי' מוכח שניהם מותרים עיי"ש. ואפי' ללישנא בתרא שם שהדיבור אסור עיי"ש מ"מ כאן אם נאמר שהיה סיפור מהקדש מחיים לא אסר על עצמו עתה כלום. והנה לדעת התוס' י"ל דהשומע יחשב שמעיקרא הקדיש בלשון הברור. (ולפ"ז י"ל דאף בתוס' מודו היכא דלא שייך קדושת הגוף שייך קדושת דמים רק בזה משום שאינן מוכיחות ומשו"ה פי' מחיים ועי' בפוסקים בסי' תס"ט שכ"כ רק לרש"י עיי"ש. ובסי' תע"ו ומ"ש בשם הרוקח ובפר"ח בסי' תס"ט עיי"ש) אבל לרש"י יקשה דהוי ידים שאינן מוכיחות אם על קדושת דמים מעתה או קדושת הגוף מחיים ועתה סיפור דברים שהקדישו מחיים: אמנם זה דנאמר דהוי שאינן מוכיחות מספק לקדושת הגוף או לדמים י"ל משום דממ"נ חל ההקדש בענין אחד דהכל לפסח לא מקרי שא"מ ועי' בס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' ז' דנראה בכה"ג בפי' דבריו עיי"ש. ולומר דלא הוי לשון מוכח לנדר משום דיש לפרשו גם על סיפור דברים מהקדשו מחיים ובלתי מוכח על הקדשו מעתה. הנה יש לספק לשמואל דאמר במס' שבועות כ"ז גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו עיי"ש אם מגלה עתה מחשבתו על שבלבבו מעיקרא אם מהני במה שמוציא עתה בשפתיו מחשבתו דמעיקרא והוי פיו ולבו שוין ובמסכים עם מחשבתו פשוט דמהני וכמו דאי' במס' מנחות ק"ג אלו הייתי יודע שאין נודרין וכו' הייתי נודר כך. אבל באין מסכים עתה או כה"ג דידן דא"א להסכים עתה שאין זמן להקדש עוד שהוא נשחט כבר אם מהני ובמנחות ק"ג הנ"ל י"ל עוד דכשאמר הרי עלי מנחה כולל המועיל מדינא ואח"ז פירש משל שעורין משום דחשב דמהני ואח"ז אמר כי מה שפי' בשל שעורין היה בטעות מבטל פי' ונשאר על נדרו משא"כ בכה"ג שכתבתי. אבל בהקדש למזבח ל"צ פי' שפתיו כדאיתא במס' שבועות הנ"ל וממ"נ הוי הקדש אם מעיקרא או מעתה ולא שייך שאינן מוכיחות מה"ט. אבל מ"ש בראשונה יש לעיין ביותר אם הוי ידים מוכיחות: ולפי הנאמר יש ליישב קושיא הנ"ל מהאי דתודוס. ונאמר דתודוס בס"ד דעל כרחך זכר לפסח תיקן עם אמירה היה ג"כ זה לפסח דאל"כ למה שלחו וכו' הרי במשנה במס' ביצה כ"ב מחלוקת בזה ומי שפוסק כאחד מהתנאים יהיה חייב נדוי. ואם דפסק נגד הלכה פסוקה ועי' יבמות קכ"א במים שאין להם סוף ובהל' ת"ת בדברים המנדין עיי"ש. וא"כ הו"ל משום שאמר נגד הלכה אבל מדאי' שאתה מאכיל קדשים וכו' ובירושלמי מו"ק ובכמה דוכתי וכל המאכיל קדשים בחוץ חייב נדוי. ועי' בהל' ת"ת בכ"ד דברים שמנדין עיי"ש והרי לרבן גמליאל אי' מאכיל קדשים בחוץ ועל כרחך דהוי באופן דהוי לכו"ע כמאכיל קדשים בחוץ. ומשו"ה ס"ד דמשנה מיירי בלי אמירה שיהיה לפסח ובתודוס שהיה באמירה לשם פסח ולכן שלח לו וכו' דבכה"ג גם לר"ג אסור. והאי שנאמר במקולס עם אמירה י"ל דס"ד דהוי שאינן מוכיחות באמירה לחוד וכמ"ש ולא שייך מראית עין לרש"י בשאינו מוכח גם לתוס' צריך לחלק בין סתם נדרים דלא חיישינן למ"ע ושם בדיעבד עכ"פ מותר וצ"ל דמיירי באמירה דהוי דבר ברור ושייך טעות ג"כ וכמ"ש לעיל והנה כנראה אמירה לא הוי דבר ברור דיש לפרשו שיאכלו בחג הפסח. אבל במקולס יש לדמותו להאי דמס' נזיר ב' האומר אהא הוי נזיר וכו' כגון שנזיר עובר לפניו ועי' בר"ן נדרים בפ"ק גבי אין אדם מגרש אשת חבירו דע"י צירוף המעשה המוכיח הוי הלשון מוכיח עיי"ש וכמו כן כאן אף דאמירה מצ"ע בלתי מוכרע בצירוף הצלי ומקולס מקרי הרי זה לפסח כמוכח: אולם יקשה בין לרש"י ובין לתוס'. לתוס' שמפרשים דמקדיש מחיים הרי ע"ז לא הוי אמירה הוכחה כלל באומר מחיים שיהיה בהמה זו לפסח דאז ליכא הוכחה דצלי ומקולס וא"כ רק לאחר שחיטה שייך לומר לפ"ז ולרש"י שפי' לקדושת דמים דע"ז ליכא המקולס הוכחה כלל. ובלא"ה דברי רש"י תמוהים דמאי ענין הוכחה במקולס שיהיה אסור למסקנא בלי אמירה מצד קדושת דמים: ונראה לומר ויהיה מיושב בזה קושית התוס' על רש"י בד"ה מפני דרש"י שכתב משום שקורא שם כתב כן לתירוץ הגמ' מקולס אע"ג דלא אמר כתב וז"ל אבל שאין מקולס אמר הרי בשר זה לפסח אסור משום שנראה כקורא שם עכ"ל. דכאן הפי' מיותר והו"ל לפרש כן לעיל באומר בשר זה וכו' ונראה בס"ד גם לרש"י מחשש מחיים הקדישו ורק מקושית הגמ' דס"ד דבעינן מקולס עם אמירה דע"י שניהם הוי הוכחה למפרע שיהיה לשון ברור וכמ"ש. אבל כדמשני מקולס אף שאינו אומר דלבדו מוכח על הקדשו ואמר אף שאינו מקולס צ"ל דאפי' בלי מעשה מוכיח הוי לשון ברור מעתה ובשר זה לפסח לדמים לשון ברור ומפרש הקדישו מעתה לדמים ומיושב קושית התוס' דהשתא דאמרינן מקולס לא וכו' אמרינן דהוי לשון ברור ולהקדש דמים על כרחך ולא אמרינן מפני וכו' בחוץ: ומדויק למ"ש שנוי הלשון שהעמדתי עליו לעיל דאיתא מקולס לא שנא אמר לא שנא לא אמר שאי' מקולס פי' אין וכו' דנקטו בראשונה אמר ולא אמר ובמקולס פי' ולא פי' אבל כמ"ש אמירה לחודא שאינה מפורשת לא מהני אלא בלשון ברור ולכן במקולס לא צריך אף אמירה אבל בשאין מקולס צריך לשון מפורש ומוכח ובשר זה הוי לשון מוכח ונפק"מ בלשון מוכח לענין חשש טועין ולאסור בדיעבד כמ"ש לעיל וכמו כן מיושב שנוי הלשון ממס' ביצה דאיתא כעין קדשים וכמ"ש לעיל דכמ"ש כאן ס"ל להמקשה דחשש שיטעה הרואה להתיר וא"כ יאכילם קדשים ממש רק הקושיא קדשים ס"ד דהוי רק גורם ומשני קרוב להאכיל וכו' אבל במס' ביצה שהחשש משום חשד שנראה כעין קדשים וטעות לא שייך רק ברואה דבר ברור ולכן ס"ל בס"ד במקולס עם אמירה הוי דבר ברור ושייך טעות ג"כ ומדויק שהקדימו קדשים ס"ד וכו' קודם שהקשו ובשר לא וכו' אבל במסקנא כשתירץ פירש וכו' ג"כ דשייך טעות בבשר זה וכמ"ש: ומיושב האבעיא אם תודוס גברא רבה דמאי נפק"מ. והאבעיא כאן ולא במס' ביצה כמ"ש לעיל דכמו שכתבתי כאן משום טועין וזה שייך בגברא רבה דלמדין ממנו אבל בעל אגרופין לא שייך טועין דלא ישמע אם ימחו לו ג"כ ולא שייך רק חשד משא"כ במס' ביצה שלא נחתו אלא משום חשד בלבד. ונפק"מ באבעיא כמ"ש לדינא לענין לאסור בדיעבד דתליא כמ"ש לעיל בב' טעמים דמראית עין: [ג] ונאמר ליישב ג"כ בזה דברי רש"י בד"ה ר"ש וכו' והאי מאכל גדי מקולס נמי מאי קרוב לקדשים בחוץ איכא הלא מחיים לא קרא שם עליה אם פסח ואפי' היה קורא לו שם בשעת צליה שלא כדרך המקדישין הוא ואין השם חל עליו עכ"ל ובד"ה ה"ג וכו' גדי מקולס נמי אע"ג שלא כדרך המתנדבין הוא הו"ל קרוב להאכיל קדשים בחוץ דאי הוי אמר עלה הרי זו לפסח אמרינן לדמי פסח קאמר עכ"ל ודבריו סתומים מאי אמירה שייך במקולס ומאי ענין והוכחה ממקולס להקדש דמים ונראה דהנה גם בסוגיא דאמרינן לר' שמעון מותר במקולס מפני שלא כדרך המתנדבים צריך פי' כמו כן ובתוס' פי' דבר חדש דאפי' אמר בפי' בחוץ לא מהני לר"ש עיי"ש אבל רש"י לא נחית לזה ונראה שפי' במקולס בלי אמירה אסור מחשש שמא יאמר ולא דמקולס מצ"ע כאמור וכמו דאמרינן בפסח דמנטר לפסחא קאמר וכמ"ש ברא"ש שמדרך לומר כן וכמו כן בהאי דתודוס שהתקין לאכלו זכר לפסח מסתמא יאמר כמו כן לפסח ושייך מראית עין אבל לר"ש ליכא למיחש כלל דמחיים ליכא למיחש שיקרא שם דרק לאחר שחיטה משום השנוי שיהיה מקולס יש לחוש דיאמר כמו כן בחיטין משום השמירה וכן בזה ואז לר' שמעון דבעי דרך המתנדבים אף דלדידן הוי לשון גמור לר"ש בלא כדרך המתנדבים לא הוי כלשון גמור ואפי' אמירה עם מקולס וחזקה דא"א מוציא דבריו לבטלה לא מהני לר"ש לצרפם שיהיה לשון גמור וכמ"ש דמקולס לחודא לא מהני לדידיה ועי' בתבואות שור במקולס יש לאסור רק בליל פסח עיי"ש ולמ"ש מחשש שמא יאמרו יש לאסרו בכל פסח כמו בבשר זה וכו' וכנראה בסוגיא כדעת הב"ח דיקשה מנ"ל דלר"ש מותר דילמא ר"ש רק בדיעבד מתיר וכה"ג דיש לו מתירין למחר הוי כלכתחילה וזה גם לר"ש אסור וע"כ במקולס אסור לעולם וזה דלא כר"ש: (ד) ונבוא לדבר על קושית האו"ח הנ"ל דלמה לא נאמר לדעת רש"י לר"ש גם כאן משום דלא ס"ל למראית עין במס' חולין וכתב דכאן מ"ע גדול ממס' חולין עיי"ש. ולמ"ש נהפוך הוא דיש מקום לומר דכאן לא הוי מ"ע כהאי דמס' חולין וכן נראה באמת דהרי להטור שם לחוש שמא הקדישו באמת וכאן לא כתב כן: והנה בתוס' במס' חולין השיגו על רש"י ופי' דר"ש דאמר מפני שלא התנדב כדרך המתנדבים עיי"ש. ובאמת יקשה לרש"י מנ"ל דר"ש לית ליה למראית עין ולא פי' כתוס' דכנראה מפורש בגמ' משם. ונראה דרש"י ס"ל מהאי דלא התנדב כדרך וכו' דפטור דיקשה כמ"ש דעכ"פ ניחוש למ"ע דלדעת התוס' לק"מ אבל רש"י בלשון ברור שייך מ"ע. ועל כרחך מוכח מהאי דלא התנדב וכו' שאין ר"ש חושש למ"ע וי"ל כמ"ש בשלא התנדב וכו' לא הוי לר"ש לשון ברור לחוש בו למ"ע. ונאמר דבכרתי ופלתי בסי' ה' הקשה בשוחט לשם קדשים מאי מראית עין איכא ולדעת הטור ורשב"א שמא הקדישו באמת והרי יוכל לשאל עליו וכי נאמר בכל הקדש בשאלה חשש מ"ע. והחליט מזה דעל אכילה לא שייך מ"ע רק על תחילת השחיטה ששוחט לשם כך עיי"ש. ובס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל הקשה עליו מהרבה הראשונים ז"ל שפי' על אכילה מטעם מ"ע גם הקשה עליו מבשר זה לפסח דאסור משום מ"ע דאף די"ל דרב ס"ל אין שאלה להקדש מ"מ בשו"ע דקיי"ל דאסור כרב ואנן קיי"ל דיש שאלה להקדש עיי"ש שכתב דמרש"י במס' חולין אין להקשות אלא משו"ע עיי"ש: והנה למאי שפי' מראית עין על אכילה י"ל לטור ורשב"א דהוי כלשון ברור וכמ"ש לעיל דהוי כמו ברוב קורין וכו' בשו"ע בסי' ר"ח דאינו נאמן נגד הרוב אף דבידו לשאל וצ"ל נגד הרוב לא מהני חזקה דלא שביק וכו' וצ"ע דנראה בעלמא דחזקה זאת בגדר אנן סהדי בפרוזבול וכיו"ב: ועל הקושיא מבשר זה וכו' כנראה קושית הכרתי ופלתי שישאל השתא על הקדשו. אבל בבשר זה שלא שאל שייך מראית עין להרואה שעמו תמיד ואינו שואל: והנה לכאורה בשוחט לשם קדשים שייך באכלו חזקה דלא שביק וכו' וכמ"ש במקום אחר באיתא חזקה דלא שביק וכו' לא שייך חשד וא"כ לפ"ז היה טוב ביותר שיאכלו דהנה איכא איסורא נמי דאין מקדישין בזה"ז עי' בפ"ק דמס' ע"ז ובמס' בכורות. אלא דנקטו החמור משום קדשים בחוץ. ועכ"פ טוב שיאכלו וא"כ נדע ממ"נ לשאינו עמו תמיד יאמר מטעם חזקה דלא שביק וכו' דודאי שאלו ומי שעמו ורואה שלא שאל יאמר עתה דודאי לא הקדישו מעיקרא שלא יחשדנו שיעבור בשביק התירא וכו' וא"כ יוציא א"ע ממראית עין ומחשד שעבר על איסורא דרבנן דאין מקדישין וכו' ג"כ. אבל בבשר זה לפסח לא שייך לומר כן דכיון שנאמר דנראה לשומע שהקדישו לפסח וא"כ סובר אם שהמקדיש טועה או שהוא טועה וסובר שמותר להקדיש ועכ"פ מיד חושד אותו שהקדישו לאכלו דאל"כ למה הקדישו דשאני עולה וכיו"ב שאין עומד לאכול להבעלים וגם שלמים לאחר זריקה אבל פסח נאכל לבעלים וא"כ אין מאכילה ראיה ששאל או שמעיקרא לא היה דעתו להקדישו כלל: אמנם כל זה כשאכלו בפסח אבל כשאכלו אחר פסח בזה שייך לומר כיון דלא אכלו בפסח שיש לומר שטועה שמותר או שמצוה לאכלו. ולאחר פסח ודאי איסורא לא עביד ואם התחרט בידו לשאל והוי גם בזה חזקה דלא שביק וכו' והיה נראה לומר דעדיף טפי שיאכלנו לאחר פסח להוציא את עצמו ממראית עין וחשד. אבל למ"ש לעיל דהוי לשון ברור ושייך טעות לאחרים ג"כ והנה טעות וחשד לא שייכי בהדדי דהחושד אינו טועה והטועה אינו חושד רק דחיישינן יש שיחשדו ויש שיטעו ואם כן מטעם טועין שייך גם לאחר פסח דלטועה לא מהני חזקה דלא שביק וכו' דסובר קדשים בחוץ מותר: נמצא לפי זה נאמר ליישב קושית האו"ח הנ"ל דבמס' חולין שם כתב רש"י דר' שמעון ל"ל מראית עין ולא כתב כן כאן. דהנה רחוק לומר דר"ש אין חושש למ"ע ועיין במס' ב"מ קט"ו ע"א דחייש ר"ש לחשד עיי"ש ונראה דלר"ש בהתנדב שלא כדרך המתנדבים לא שייך טעות שאינו לשון ברור וכמ"ש לעיל רק חשד וכמ"ש בכו"פ כיון דאפשר בשאלה לא שייך חשד ג"כ אבל בסוגיא דפסחים במקולס דמיירי לאכלו בפסח וכמ"ש לעיל שייך שפיר חשד דלא שייך לומר חזקה דלא שביק וכו' וכמ"ש לעיל ואתי שפיר דכאן נאמר דר"ש על האי דתודוס שהאכיל מקולס בליל פסחים לא שייך לומר חזקה וכו' ושייך מ"ע משום חשד ולמאן דלא ס"ל כר"ש שייך גם לאחר פסח כמ"ש משום טעות ועיין בפי"ז ה"ט מהל' מעשה הקרבנות עיי"ש. אבל לרש"י משום שלא כדרך וכו' גם חשד לא שייך וצ"ל כן כמ"ש לעיל: והנה לדעת רש"י משום קדושת דמים ושייך פדיון ועי' ערכין דף כ"ט הקדש שוה מנה שחילל על שוה פרוטה מחולל. וא"כ שייך ג"כ חזקה דלא שביק וכו' מטעם פדיון דמשום הפסד מועט לא יחוס כמו בפרוזבול וכיו"ב ועי' במג"א בסי' תס"ט שהביא סוגית הגמ' במסכת שבועות דף י"א בהקדיש זכר לבדק הבית לא מהני פדיון דקדוש לקדושת הגוף עיי"ש. וכ"ז כשהקדישן בחיים וי"ל ממ"נ מחיים שייך שאלה ולאחר מיתה שייך פדיון: והנה רבינו שלא הביא דין של בשר זה שהבאתי לעיל לאאמו"ז הגאון ז"ל שעמד ע"ז. וי"ל עם מ"ש לעיל דרבינו מפרש דר' אחא ור' ששת לא קאי אלעיל דמסקינן מקולס בלי אמירה אלא באמירה ולכן מדויק דלא כר"ש ועי' ברש"י אפי' קורא לו שם וכו' עיי"ש. ומדלא אמרינן דילמא כר"ש ומקולס בלי אמירה ומדבעי אמירה שייך שלא כדרך המתנדבים: וע"ע בענין בשר זה לפסח לענין מקדיש מחיים במס' פסחים קט"ו ע"ב ברשב"ם שם ודף קט"ז ע"ב עיי"ש: והנה בבשר זה וכו' לחוש שהקדישו מחיים לכאורה יהיה נאמן באמתלא ודעת הגאון מהר"ל מפראג ז"ל בהחזיקו ברבים לא שייך אמתלא אבל משום מראית עין דאפי' בחדרי חדרים אסור וכמ"ש לעיל בדיעבד צ"ע אם אסור מהאי טעמא וי"ל ג"כ בלשון מבורר לא שייך אמתלא וצ"ע: