Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו לתפילה בכל עת תפילה ומקום זה נקרא בית הכנסת וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים. ועי' בשו"ע חו"מ סי' (קי"ג) [קס"ג] בשם רבינו ירוחם דאפי' מיעוט כופין את המרובים עיי"ש: הנה כנראה אינו מטעם כמו לכל מגדר מלתא ביד הרבים טובי העיר לכוף ליחידים כדאיתא במס' ב"ב דף ח' ע"ב ורשאין בני העיר להתנות על המדות על השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קצתן. ועיין במהרי"ק שורש א' ושם דף ז' ע"ב במשנה כופין אותו לבנות בית שער וכו' ועיין ברמב"ם בפ"ו מהל' שכנים שהביא זה הנ"ל ג"כ שם. אבל כנראה שם הוי מטעם כי ביד טובי העיר כן כמ"ש במהרי"ק בשם המרדכי דהם בכחם כגדולי הדור בדבר דליכא רווחא להאי ופסידא להאי עיי"ש. ועל דעת זה נמנו טובי העיר לבטל דעת המיעוט בכל מקום. אבל בזה שנאמר המיעוט כופין את המרובים לא שייך האי טעמא וגם לשון התוספתא סוף מס' ב"מ שמשם יצא מקור בזה דאיתא כלשון רבינו וכופין וכו' זה את זה נראה ג"כ על כי לא נאמר כופין בני העיר לבנות ביהכ"נ כי לא על הבי"ד בלבד רק כל מי שיכול לכפות כופה ע"ז. וכנראה הוי כמו הכפיה בכל המצות ולאו דוקא סוכה ואינו עושה וכו' ומשום דנוגע לכל יחיד יכול כל אחד לכוף לחבירו ע"ז ולא צריכין לטובי הקהל ע"ז וכל יחיד כבי"ד ע"ז ובי"ד בודאי כופין לכל בני העיר אם כולם אין רוצים לבנות ביהכ"נ:
ולקנות להם ס"ת נביאים וכו'. ובח"מ בסי' קס"ג אי' שיקרא בהן כל מי שירצה מן הציבור עיי"ש. ועי' במג"א בסי' ק"נ ס"ק א' דדוקא בימיהם שלא ניתן לכתוב רק תנ"ך אבל עכשיו מחוייבין גם לקנות גמרות ללמד בהם לקטנים וגדולים ועי' ביו"ד סוף סי' ר"ע עכ"ל. והנה בימי רבי כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו הותר לכתוב המשניות אף דגמרא היה עוד בע"פ כמ"ש במקו"א דכנראה היה גמרא קודם רב אשי אבל ממשנה לא נאמר בתוספתא וי"ל דוקא תנ"ך דאסור ללמדו בע"פ צריך לכתוב אבל משנה וגמרא דאפשר עכ"פ בע"פ א"צ לכופו ע"ז. ועם כל זה כמ"ש במג"א דעכשיו דהוי כאי אפשר גם בגמ' בע"פ וביותר לקטנים ואף לגדולים וזה שדייק במג"א לקטנים ולגדולים דקטנים הוי ודאי אי אפשר ואף לגדולים דכנראה מלפנים אף דהותר לכתוב משום עת לעשות לה' עם כל זה לא היו הגדולים למדין מבכתב תמיד ואולי הם לא כלל ובזה יש ליישב הרבה ממה שהקשו על דברי הרמב"ם הנ"ל. ועי' בהקדמת המאירי למס' אבות עיי"ש:
ומעמידין בימה באמצע כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כיבושין כדי שישמעו כולם וכשמעמידין התיבה שיש בה ס"ת מעמידין אותה באמצע ואחורי התיבה כלפי ההיכל ופניה כלפי העם. ועי' בכ"מ והנה הטעם "כדי שישמעו כולם" עי' בפ"ט ה"א שכתב "וש"ץ יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם וכו'" ובזה שייך לחלק כמ"ש בכ"מ בין ביהכ"נ גדול וקטן עיי"ש. אבל מ"ש וכשמעמידין התיבה שיש בה ס"ת וכו' נראה מטעם אחר היה באמצע ג"כ. ואולי כאשר מצינו במדבר ב' "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" הנה כל ישראל יחנו סביב עם דגליהם לאוה"מ אשר שם התורה וק"ק היכל ה' כליל כל הקדושות והאמצע מורה הנקודה אשר מהם תצא הכל ולה כל עין פונה גם הדגלים לנס על הרמת קרן התורה לכן יסבבו התורה והק"ק אשר באמצע ועתה יהיה סביב התורה בעת הקריאה ככה אף כי בלעדי זאת התורה בהיכל כמו במקדש הק"ק בשעת הקריאה יהיה כמו דמיון מחנה ישראל. וטעם זה שייך בכל ביהכ"נ שבעולם ועי' בשו"ע סי' ק"נ סעיף ה' שמובא מרמ"א שעושין באמצע ואינו מחלק בין ביהכ"נ גדול או קטן עיי"ש. ולשון התוספתא כיצד יושבין וכו' וכל העם יושבין לפניהם שורות שורות וכו' וכן כולם כדי שיהו כל העם פניהם כלפי ההיכל וכלפי הזקנים וכלפי התיבה וכו' נראה דלאו משום שיהו שומעין בלבד באמצע דא"כ מאי זה נגד הזקנים וההיכל דלא שייך שומעין:
ביהכ"נ ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד וכו' ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב ובשנער ובארץ הצבי להדליק עששיות בבהכ"נ וכו'. ועי' בשו"ע בסי' קנ"א בפי' מהגאון מו' אליהו מווילנע ז"ל שכתב לעיין במסכת ברכות נ"ג ע"א אור של ביהכ"נ וכו'. ונראה כונתו עמ"ש בתוס' שם בשם ר"ח דהאי דמחלקין שם בין איכא שם חשוב דמברכין דהוי לאורה ובליכא אדם חשוב עשוי לכבוד בית הכנסת עיי"ש. ובכל בו בסי' י"ז כתב מה דאי' במדרש תנחומא אע"פ שהקרבנות בטלו הנרות לא בטלו על נרות דביהכ"נ וכתב שהמה הוקצו למצותם ואין להשתמש בהם עיי"ש. ועיין בשל"ה דף רל"ג ע"ב:
מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש אבל ביהמ"ד אסור לעשותו בית הכנסת שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת ומעלין בקודש ולא מורידין. הנה האי דמעלין בקודש ולא מורידין מצינו בכמה דוכתין ובמשנה במסכת מנחות דף צ"ט ע"ב שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית אחד של שיש ואחד של זהב. על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו. ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין ואחד של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד. ובמסכת מגילה כ"ו ע"א במשנה מטפחות יקנו ספרים וכו' אבל מכרו ס"ת לא יקחו ספרים וכו' שם וברש"י שם דמעלין בקודש וכו': ומובא בכמה דוכתי כדבר מוחלט במסכת ברכות דף כ"א לענין שאין מורידין נשיא ממעלה למטה הימנו ובמסכת יומא דף י"ב לענין כהן משיח ובמסכת מגילה דף ט' ובמסכת שבת כ"א ע"ב לענין נר חנוכה למאן דאמר מוסיף והולך משום דמעלין וכו'. ועיין בשו"ע או"ח בסי' כ"ה אחר שלבש טלית וכו' יניח תפילין שמעלין וכו' עיי"ש. ובמסכת מנחות הנ"ל ילפינן מקרא דמעלין ואין מורידין וא"כ נראה דהוי דאורייתא וכ"כ בס' ארעא דרבנן עיי"ש. וכנראה אין מחלוקת בזה: והנה מצינו ג"כ לענין דרבנן כן בנר חנוכה במסכת שבת הנ"ל אבל שם מחלוקת בזה ויש לחקור אם המחלוקת אם אמרינן כן אף במצות דרבנן או בטעם אחר כמ"ש בס"ד. ועי' בר"ן במס' מגילה כ"ו שדעתו דקדושת בית הכנסת ואיסור מכירה בלי עילוי וז"ל לפיכך נראה לי דבית הכנסת ודכותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם וכו' עיי"ש. וא"כ לדעתו פשוט לכו"ע מעלין וכו' אף בדרבנן ויש להבין ממס' שבת הנ"ל: והנראה לענ"ד הוא. דהנה סוגית הגמרא במסכת שבת כ"א ע"ב הוא ת"ר וכו' ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך. וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי וכו' חד אמר טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסים וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים. וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש ואין מורידין אמר רבה בר בר חנה ב' זקנים וכו' זה נתן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נתן טעם לדבריו דמעלין בקודש וכו'. וברש"י בד"ה מעלין בקודש ואין מורידין ממקרא ילפינן לה במנחות צ"ט עכ"ל. והנה שם שייך שניהם דמאן דס"ל מוסיף ולא פוחת שמעלין ושלא לפחות דאין מורידין בקודש: והנה לא נראה דב"ש וב"ה וזקנים פליגי בדבר הנראה מוסכם דמעלין בקודש וכו' וחד מאמוראי למה יבחר לומר דפליגי בזה ולא בכנגד הנכנסים וי"ב דאין מוסכם להלכה ולא נגד קראי. ועל כרחך כמ"ש דבטעם אחר פליגי אם שייך האי דמעלין בקודש וכו' גם בנר חנוכה: ולכאורה כנראה דפליגי אם גם במצוה דרבנן אמרינן מעלין וכו' אבל עמ"ש במקו"א בפרסומי ניסא כשמקיימה הוא מקיים מצות הרשות מדאורייתא וחיובו מדרבנן. וא"כ י"ל חומר דאורייתא לענין זה גם הנראה ביותר נגד זה דהנה יש לחלק בין מעלין וכו' לאין מורידין דמעלין וכו' הוי בגדר מצוה ואין מורידין בגדר איסורא. והנה משום מעלין וכו' יש לחלק בין דאורייתא ודרבנן אבל אין מורידין דהוי בכלל בזיון מצוה דמצינו אף בדרבנן לאסור במס' שבת שם אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה משום בזיון דמצוה ואי' שם ואבוהן דכולן דם. וא"כ אמרינן בדרבנן כמו בדאורייתא כן ועיין ברמב"ן המובא בר"ן בריש פ' בני העיר שכתב במכירת ביהכ"נ דאיסור מכירתו משום בזיון מצוה עיי"ש. וביותר יקשה למאן דיליף מפרי החג דפוחתין והולכין וא"כ נראה אף בדאורייתא מורידין וכו' ויקשה להאי דמסכת מנחות הנ"ל ובכמה דוכתי דפשיטא דמעלין ואין מורידין בקודש נגד מאי דמצינו בפרי החג במקרא מפורש ומאי עדיפא קרא דיליף במס' מנחות הנ"ל שאינו מפורש כ"כ: ולכאורה יש לומר דמצותן בכך שאני דלא שייך ירידה וירידה זו עליה היא וה"ט דלא שייך מעלין וכו' בפרי החג וס"ל לבית שמאי לחד אמוראי דנר חנוכה כמו"כ מצותו בכך ולא שייך מעלין וכו'. וא"כ לפי"ז לבית הלל דס"ל גם בזה מעלין וכו' היה נראה דלא סבירא ליה לחלק בין מצותו בכך וא"כ יקשה עוד כנ"ל מפרי החג. וי"ל ע"ז דהנה ב"ש דמדמהו לפרי החג הנה משם דרשאי להפחית אבל למה יפחית דוקא ועל כרחך טעמא אחרינא בזה וכמ"ש בפנ"י ומפרי החג לא נלמד רק דאם יש סברא וטעם לומר דיפחות דהוי מצותו בכך ולא שייך מעלין וכו' וב"ה לא סבירי ליה האי טעמא ולמה יפחית דוקא וממילא הוי בכלל מעלין וכו' דלא הוי מצותו בכך. ועיין מגילה כ"א ע"ב ומ"ש לקמן בפי"ז ה"ד עיי"ש: אמנם יש לומר עוד דשאני האי דמורידין ומעלין בנר חנוכה ובפרי החג מבשאר מקומות שנמצא כן כי שם הוי בדבר שחל עליו הקדושה או המצוה כמו בהאי דלחם הפנים שלא להורידה וכמו"כ בכה"ג שקדושתו עליו וכן בהאי דס"ת וביהכ"נ עיין ברש"י מגילה כ"ו ע"א בד"ה תוספתא מעלין וכו' כיון שהוקדשו עכ"ל ועוד שם בד"ה לא שנו דאין מורידין דמים מקדושתן וביהכ"נ מחשיבותו וכו' עכ"ל. אבל בחנוכה ופרי החג דלא שייך הפקעת קדושה שאין מפקיעים דבר שחל עליו קדושה. ועיין בס' טורי אבן במסכת מגילה דף ט' שכתב דהאי דמעלין בקודש ואין מורידין הוי מה"ט דקדושת הגוף לא פקעה בכדי כדאיתא במסכת נדרים דף כ"ט וכתב דהאי דאמרינן בעלמא קדושת הגוף לא פקעה נלמד מהאי דמעלין ואין מורידין עיי"ש. וא"כ היה נראה לומר דבזה פליגי ב"ה וב"ש לחד אמוראי אם גם במצוה שייך בכה"ג מעלין וכו' דאין דומה להאי דמסכת מנחות ממחתות קרח ועדתו דהוי בחלות קדושת הגוף דלא שייך בזה דהוי כל אחד בפ"ע ולא דבר לחול ולהפקיע אחרי שחל כבר. והנה לכאורה נגד דברינו זה האי דמסכת מגילה כ"ו דאין מוכרין מטפחת וס"ת וכו' וכמ"ש ברש"י משום מעלין וכו' והרי שם נשאר בקדושתו וכמ"ש ברש"י הנ"ל בד"ה לא שנו עיי"ש ואין שייך שם מעלין וכו' רק שעלינו לעלות במצוה ולא נראה דמחלוקת במסכת שבת על הנאמר בסתם במשנה. וגם ע"כ לפי המשנה הזה גם בפרי החג שייך ע"כ מעלין וכו' אם לא נאמר כמ"ש משום דהוי מצותו בכך שאני. והנה יש לומר דמכירה הוי בזיון כמ"ש ברמב"ן הנ"ל ועיין במסכת ע"ז דף נ"ג ע"א דמכירה הוי ביטול בע"ז בצורף נכרי עיי"ש ובתוספות שם. וא"כ לפ"ז הוי מאבוהון דכולן דם שלא יהיו המצות בזויות ואפי' שלא בשעת קיומם נאמר כן ורש"י שכתב מעלין וכו'. י"ל שכתב כן שצריך אף להעלותו שזה לא נדע מדם ועבור שמעלין בקודש הוי מצוה משו"ה מותר למכור ע"מ להיות מעלין וכו' ולא הוי בזיון. אבל כמ"ש עכ"פ מעלין בקודש לא נדע מדם ואם באין מורידין י"ל כמ"ש מ"מ מעלין בקודש ממשנה הנ"ל נראה מפורש דשייך בכל גוונא. וכנראה כמו"כ לענין מעלין וכו' לא מסתבר לחלק כ"כ בחל הקדושה רק לחלק בין מצוה וקדושה בלבד ולומר במצוה בלבד פליג וכ"ז נראה לדוחק וגם מורידין הוי בכ"מ בגדר בזיון המצוה: גם בגוף הדבר שכתב בטורי אבן הנ"ל דהאי דאמרינן בקדושת הגוף לא פקעה נלמד מהאי דאין מורידין. לכאורה נגד זה במאי דמצינו האי דלא פקעה באיסורי הנאה עיין בתוספות במסכת גיטין דף מ' ע"ב בד"ה הקדש ובכמה דוכתי מאצטלא דמלתא דפרסוהו אמיתנא עיי"ש. דשם לא שייך למילף מהאי דאין מורידין וע"כ האי דאמרינן קדושת הגוף לא פקעה מסברא אמרינן כן וא"כ לפמ"ש ע"כ אין מורידין וכו' דילפינן מקרא אף היכא דלא שייך הפקעת קדושת הגוף דבכה"ג לא צריך קרא דכמ"ש דזה מסברה וקרא לאין מורידין בכ"מ אף היכא דלא שייך הפקעת קדושה כמ"ש: והנה בגמרא במסכת מנחות הנ"ל ילפינן דאין מורידין ממקרא דויקם משה את המשכן וכו' ומעלין מאת המחתות החטאים וכו' כי הקריבם לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל בתחילה תשמיש המזבח ועכשיו גופו של מזבח עיי"ש. ועי' ברש"י במסכת מגילה כ"ו שמביא להיפוך בשם התוספתא דמעלין ילפינן מויקם משה ואין מורידין מאת המחתות עיי"ש: והנה לפי הסוגיא במסכת מנחות דילפינן מן ויקם משה וגם למ"ש ברש"י במגילה הוי באופן דשייך פקיעת קדושה דמאי שנא הפקעת קדושה למקצתו לכולהו: יש לומר דזה שתהיה על ידי משה לאו משום הפקעת קדושה שהקדושה כמו שהיה רק משום כבוד הקדושה כמו דאיתא במשנה שם בלחם הפנים להניחו בשל זהב אף דמשום הקדושה שיש קדוש כשל זהב. וא"כ נדע מזה אף בדבר דאין תליא בהפקעת קדושה אמרינן אין מורידין אבל למ"ש ברש"י במסכת מגילה דילפינן אין מורידין מאת המחתות יקשה דשם הוי הפקעת קדושה אם היה מוריד אותם וכמ"ש ברש"י שם כיון דהוקדש יוקדשו עיי"ש. וא"כ מנ"ל עוד היכא דלא שייך הפקעת קדושה ובאיכא הפקעת קדושה כמ"ש לא צריך לקרא דעל כרחך מסברה הוי כן מדאיתא באיסורי הנאה כמו"כ: (ב) יש לדקדק בלשון הגמרא במסכת מנחות צ"ט ע"א מנ"ל שאין מורידין וכו' מנ"ל שמעלין וכו' הנה הוי להגמ' להקדים מנ"ל דמעלין כלשון המשנה שם מעלין ואין מורידין בקודש וגם אין מורידין הוי בגדר איסורא ומעלין בגדר מצוה וצריך ביותר לימודא למעלין דאין מורידין הסברא תסכים אם משום הפקעת קדושה היכא דשייכי וגם משום בזיון מצוה דנדע מדם גם עיין בספר טורי אבן במסכת מגילה שם שהקשה כיון דמעלין פשיטא שאין מורידין וגם אנכי עמדתי ע"ז. והנה ע"ז י"ל דזה למצוה וזה לאיסורא. אבל בדבר דלא שייך מלקות ודחיה לל"ת מאי שנא איסורא ממצוה. והנה כמ"ש בדרבנן די"ל דלא שייך מעלין אבל אין מורידין שייך בכל גוונא כמ"ש אבל שם הקרא לדאורייתא קאתי גם למ"ש מטעם בזיון לא צריכין לאין מורידין: ונלע"ד דכולהו מנ"ל דמקשינן הוי לענין מעלין בקודש דהנה עיין ברש"י שכתב לפי' אחד שילפינן אין מורידין ממה שהקים משה המשכן ולא ע"י אחרים עמו משום דאין מורידין עיי"ש: והנה משם נלמד דאין מורידין דבר שבקדושה אף דעי"ז נהיה מעלין דבר שבקדושה אחרת. שהרי אם היו עם משה כהנים אחרים המה יעלו בקדושתם דגם בכהנים נאמר מעלין בקודש כדאיתא במסכת יומא דף י"ב ובכמה דוכתי אפ"ה אין מורידין. ומובן לשון רש"י שכתב דלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים והאדנים עכ"ל. ובמסכת מגילה שכתוב ללמוד מזה מעלין כתב מדלא סייעו בצלאל עמו. וכמ"ש מובן דכהנים המה קדושים לה' היה מסתבר אף דהוה הורדה למשכן הוי עליה להם שכ"כ קדושים לה' ואפ"ה אין מורידין בכה"ג ובלחם הפנים י"ל כמו"כ לאחר שהיה בפנים נתקדש ביותר וא"כ הוי העלאה להמזבח של שיש ואפ"ה אין מורידין לעלות אותו ולזה צריך לקרא דלא נדע כ"כ מסברה (גם הפקעה לא שייך בשל שיש דהדבר נשאר בקדושה רק משום כבוד וכמו"כ שם במשכן רק מפני כבוד וצריך קרא לזה) ואחר זה מקשינן מעלין מנ"ל וכו' י"ל אפי' בכה"ג במחתות הרשעים אשר היה מסברה שלא היה בקדושת כלי שרת כלל. אם שלא עשו עבודת מקדש ועיין במסכת יומא דף י"ג עבודתן מחנכתן ולא נמצאו שנמשחו. ואם גם נאמר כיון דהיה ע"פ הדיבור הוי בכלל הקדש ועבודה הרי המה לא נתכונו למצוה ובכלל זבח רשעים והיה נראה להוריד אותם ועם כל זה נאמר להיות מעלין אותם למזבח ומזה ילפינן דאפי' בכה"ג מעלין ומובן דיקשה מנ"ל משם שהרי נאמר שהיה לאות ולזכרון אבל כמ"ש דאם לא נאמר בעלמא דמעלין וכו' והוי בגדר מצוה עי"ז לא היה מעלה אותם כיון דמסברא להורידן דע"כ דהוי מעלין מצוה ומשו"ה עשהו למזבח לאות ולזכרון. ולמ"ש ברש"י במגילה כ"ו דממחתות ילפינן אין מורידין נראה כמ"ש דהיה מסברא להורידם. וא"כ לפ"ז מנ"ל שאין מורידין ומנ"ל שמעלין וכו' הוי הכל לענין מעלין וכו' נאמר באמת דמקשים מנ"ל שאף במקום שמעלין לאחרים אין מורידין וא"כ הוי בענין מעלין המנ"ל לפשוט באיזה דבר שאין מעלין ואח"ז מנ"ל שמעלין אפי' במקום שמסברא להורידו וא"כ שניהם בפ"ע וצריכין לקרא למעלין וכמו"כ לאין מורידין וכמ"ש (ולא שייך לומר מעלין וכו' דהוי בגדר מצוה לדחי לאין מורידין וא"כ נאמר מעלין אף במקום שמוריד זה אינו דדחיה לא שייך רק בב' דברים אבל בדבר אחד אם חמור שיהיה בו מצוה מכ"ש שהאיסור חמור בו של"ת חמור מעשה כדאיתא במסכת יבמות בפ"ק רק דברים שונים שייך דחיה או לא נאמרה הל"ת משא"כ בדבר אחד): (ג) והנה למה שכתבתי לעיל דהיכא דשייך בו קדושת הגוף דאמרינן לא פקעה לא צריכין להאי דאין מורידין וא"כ יקשה ממסכת יומא דף י"ב ובמסכת מגילה ט' ויומא ע"ג בכה"ג ובכהן המשיח דאמרינן שם משום אין מורידין והרי בהם הוי קדושת הגוף ולא שייך הפקעה ולמה צריך לאין מורידין אמנם עיין בתוספות במסכת יומא דף י"ב ע"ב בד"ה כה"ג שכתבו בכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בע"פ ובירושלמי דרש לה מקרא וכתבו דמשו"ה לא אמרינן דכהן העבר לא יעבוד עבודת כהן הדיוט משום מחוסר בגדים דאם לא היינו נאמר אין מורידין ביד הבי"ד להוריד אותו עיי"ש. וא"כ לפי דבריהם דביד הבי"ד להפקיע קדושתם צריך לאין מורידין בקודש. אמנם בהאי גופא יש לעיין. דהנה ז"ל הירושלמי במסכת יומא פ"א ה"א ומגילה ה"י כהן המתמנה מנין רבנן דקסרין בשם רב חייא בר יוסף בפה אמר ר' זעירא הדא אמרה שמתמנין זקנים בפה וכו' אמר ר' חייא בר אדא מתניתא אמרה כך חזור וכו' ונעשך אב"ד עכ"ל. ועיין בקרבן אהרן בתו"כ בפרשת אחרי מות פרשה ח' דף קפ"ז מ"ד דאיתא שם האי דירושלמי דכהן וכו' מנין שהוא כהן אף שלא נמשח עיי"ש. וא"כ לא נדע מהירושלמי רק שנתמנה בפה. ובספר שיח יצחק כתב דהוי מסברא מדמתמנה בפה מסתלק בפה עיי"ש. ולכאורה למ"ש יש לחלק הרבה דבכל קדושת הגוף שחלין בפה ואפ"ה אין נפקעין בשום דבר דשאני להחיל הקדושה מלהפקיע אותה. ועיין בירושלמי במס' סנהדרין פ"ב ה"א כה"ג שחטא מלקין אותו ואין מעבירין מגדולתו א"ר מנא כתיב כי נזיר שמן משחת אלקיו עליו אני ה' כביכול מה אני ה' בקדושתי אף אהרן בקדושתו. ובספר שיח יצחק כתב ע"ז דמ"מ בראוי להוריד מורידין כדאיתא בשהרג נפש אין לך הדיוט גדול מזה עיי"ש. אבל מ"מ להורידו בחינם מנ"ל ובהרג הנפש נפסל בלי כי אנחנו נורידו כמו בקדשים שנפסלו במומם וכיו"ב. ועי' בתוספות שהביאו מיוסף בן אולם וכו' וידע שהוסע מכהונה עיי"ש. והנה הרי קיי"ל אין מורידין וע"כ נראה הוסע כר"י שלא יהיה ככה"ג ולא ככהן הדיוט. ובגמרא מביא מיוסף וכו'. ואמרינן האי דאין מורידין ומסתמא הירושלמי לא יחלוק במציאות. וביותר יקשה כמו שהעיר בספר קרבן אהרן בת"כ הנ"ל דבבבלי בפ"ק דיומא י"ב ע"ב איתא עבודתו מחנכתו עיי"ש כמו בכלי שרת דעבודתן מחנכתן. וא"כ מנ"ל דמסתלק ע"י בי"ד. והקושיא לדוכתא דלמה לנו האין מורידין וכו' בכה"ג וכהן המשיח וכיו"ב דהוי קדושת הגוף. ועי' בתוספות ישנים במסכת שבת דף כ"א ע"א בד"ה שמחת שכתבו דלא שייך לב ב"ד בקדושת הגוף בלי פדיון. ועי' במל"מ בהל' כלי מקדש בפ"ח הל' ה' דהוכיח דאף בפדיון אינן יוצאים מקדושתם ובמקו"א כתבתי ליישב דברי התוספות עיי"ש. וזה לא שייך כאן ואם בבגדי כהונה לא שייך הפקעת קדושה בהם בעצמם לא כ"ש. והנה אם נאמר כמ"ש בטורי אבן הנ"ל דזה גופא דקדושת הגוף לא נפקעה נדע מאין מורידין לק"מ דא"כ צריכין להאי דאין מורידין בקודש שפיר לזה. אבל למ"ש הוי זה דאין קדושת הגוף נפקע מסברה בלא קרא וא"כ יקשה כמ"ש וגם קושית התוס' לימא משום מחוסר בגדים כיון דלמ"ש אין הכרע כ"כ מהירושלמי ומבבלי: והנראה לענ"ד לומר דזה שאין להפקיע קדושת הגוף משום דקדוש לגבוה ואין להפקיע קדושת הגבוה וכ"ז כשראוי לגבוה אבל בכה"ג שאינו ראוי לגבוה עוד כיון דכל קדושת הגוף אינה קדושה מצד עצמה רק מלגבוה וכשאינו עומד לגבוה עוד נפקעה הקדושה ממילא ממנו ובקדשים פסולים מהני פדיון עי' בכורות דף ל"א וקדושת דמים עליהם וכהנים במומם עודם בקדושתם לענין אכילת תרומה דהוי עבודה כדאיתא בכמה דוכתין והוי כראוי עוד ובכהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דקדושתו עליו כמ"ש במ"א שאין עומד לעולם בערלתו ויוכל למול ברוב השנים כמ"ש במקו"א וא"כ יכול לבוא לידי עבודה גם כמ"ש בתוס' במס' זבחים דף כ"ב ע"ב בד"ה ערל דוקא מומר לערלות פסול לעבודה דמתו אחיו מחמת מילה הוי אנוס כמ"ש בפירוש ביותר כן במס' חגיגה דף ד' ע"ב בד"ה דמרבה עיי"ש: גם י"ל דקדושה דממילא דהתורה הטילה קדושה על כל השבט לא נפקעה ועיין במס' יבמות דף ע"ו ע"א כהן פצוע דכא בקדושתיה קאי ע"ש. אבל קדושת כהן גדול בפה ע"י בי"ד כמ"ש בירושלמי בזה יש לומר כשאינו ראוי נפקע דקדושת פה לא חלה רק על הראוי וכמו בקרבן נפקע במום מקדושת הגוף לקדושת דמים ומאי דל"ש בזה וא"כ י"ל בכה"ג שאין ראוי לעבודה נפקע קדושתו. ועיין במס' קדושין דף נ"ז ע"א בגמ' שם ואי ס"ד מחיים אסורה וכו' עיי"ש ושם אינו ראויה עוד ולא שייך פדיון עי' מ"ש שם בס"ד ע"ז עיי"ש. ועי' ברמב"ן במלחמות ב"מ ל"ח ע"א בענין אפי' אבודין לא יגע שכתב תרומת דבש שהדביש נפקעה הקדושה עיי"ש: אמנם עיין בתוספתא מובא בר"ן במס' מגילה ריש פ' בני העיר אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להן פדיון וטעונין גניזה מ"ש וא"כ נראה אף בשאין ראויים לא נפקעה קדושתם. אבל עיין ברמב"ם בפ"א מהל' בית הבחירה הט"ו שמובא דין זה ובמל"מ שם שכתב דהוי מטעמא דאי' במס' ע"ז כיון שנשתמש בו גבוה לאו אורח ארעא להשתמש בו הדיוט עיי"ש וא"כ אין משם ניגוד לדברינו זה ונהפוך נראה כמ"ש: ועי' במס' הוריות דף י"ב ע"ב עבר מחמת מומו מאי ת"ל והוא. ועי' בטורי אבן מגילה ט' הנ"ל שכתב דגם זה אמרה התורה משום דאין מורידין עיי"ש וליכא למילף משם דאין מורידין דס"ד שמא משום דאינו קדושת הגוף נפקע אף בכה"ג. אבל השתא דידעינן מאין מורידין וכו' י"ל דשם הוי משום דאין מורידין: וא"כ י"ל לפ"ז להבין דברי התוס' הנ"ל דיש ביד בי"ד להפקיע קדושת כהן גדול אם לא הוי האי דאין מורידין. דהנה משום איבה ביטלו את הכהן שעבר מכל העבודה דהוי במ"ע משום דבשב ואל תעשה ביד החכמים לעקור ד"ת וגם הרי זה שאינו רשאי לעבוד הוי ג"כ בכלל הורדה ואפ"ה משום איבה עשו כן. וא"כ כיון דממילא איננו ראוי לשום עבודת המקדש ואין המזבח מפסיד בהפקעתו ונהפוך שמעתה אפי' ככהן הדיוט אינו עובד. וא"כ בכה"ג שאינו ראוי לעבוד יש לומר לפמ"ש לא שייך הפקעת קדושת הגוף כלל כמ"ש דהוי רק קדושת גבוה ונשאר לו רק קדושת כהן הדיוט. ולכאורה י"ל דלא צריך לבי"ד אבל בתוס' הוכיחו דבי"ד או מלך יכולין להורידו. ועיין שהקשו עמ"ש במלך דהרי במנוי דוקא בי"ד וכמו כן יהיה בסילוקו. ולמ"ש דממילא נפקע וי"ל דמ"ש בתוס' דמסתלק בפה היינו במה שהפקיעו מעבודתו וממילא מסולק ונפקע קדושתו. רק לזה להפקיעו מעבודתו ע"י בי"ד או מלך להודיעו לו כן. אלא דיקשה לדברינו שהרי נשאר לומר דראוי לכה"ג כשימות הכהן המשמש כדאיתא מודה ר' יוסי שאם וכו' שזה עובד או כשאירע לו דבר עוד הפעם. ונאמר ע"ז דהנה באם מת הכהן המשמש דמודה ר"י שזה עובד מקשינן פשיטא ומשני מ"ד הוי ליה צרה בחיים קמ"ל. וכנראה בירושלמי שחשו מאוד לאיבה דאיתא שם לחד מ"ד שלא הי' מיחדים אצלו שלא יהרגנו. וי"ל דבאמת מה"ט היו מורידין אותו רק במה שהוא חשש איבה גדול מבחיים אף דהוי גם זה בכלל אין מורידין עשו כן אבל לא לאחר מיתה רצו לעשות ולדחות משום איבה לא קרובה כ"כ האין מורידין. אבל אם לא היינו אומרין אין מורידין גם מלאחר מיתה הי' מורידין אותו שלא יהיה כצרה מחיים. וגם ע"ז שאם יארע לו דבר שיהי' הוא תחתיו עי' בטורי אבן במס' מגילה דכתב דגם בזה שייך איבה ומדחהו וכן נראה דל"ש בזה חשש איבה. אבל י"ל שהיו מורידין אותו שלא לבטל מ"ע דעבודה דלא יכול לעבוד לא ככה"ג ולא ככהן הדיוט ומה"ט היו מונעים אותו מלעבוד גם אחרי מותו של כה"ג וממילא לא יהי' קדושת כה"ג עליו למען להפקיע אותו לגמרי מקדושת כה"ג אם לא נאמר אין מורידין וא"כ דברי התוס' מובנים ומיושב דאף בקדושת הגוף לא שייך הפקעה ואפ"ה צריכין לומר משום אין מורידין בכה"ג ואתי שפיר: אבל לכאורה יקשה עוד בכהן גדול שלקה בירושלמי במס' סנהדרין והוריות הנ"ל נימא דימנעו מלעבוד ויפקע מקדושתו ויורידו אח"ז. אבל זה אינו אחרי דנדע מאין מורידין וכו' ולא יועילו בזה. ונ"ל דמשו"ה צריך קרא דהוי בקדושתו ות"ל דאין מורידין אבל י"ל כה"ג כמו משום איבה הפקיעו כמו כן בזה קמ"ל דלא. ומיושב בדברינו דברי התוס' ישנים במס' שבת כ"א הנ"ל שכתב דיש פדיון בבלאי כהונה ויקשה דקדושת הגוף אין יוצא בפדיון דכמ"ש בשאינו ראוי לקדושת הגוף לגבוה נפקע קדושת הגוף ונשאר קדושת דמים ממילא דשייך פדיון בו: (ד) בפירוש מעלין בקודש. הנה יש לפרשו דהוי בגדר מצות רשות שאם מקיימו מקיים מצוה. ויש לפרשו ג"כ שרשאי להיות מעלין כמ"ש בטורי אבן במס' חגיגה דף כ"ה דס"ד שאין משנין מקדושה לקדושה חמורה כדאיתא במס' בכורות דף נ"ג בקדשי גבוה כן עיי"ש. ויש לפרש כמו"כ מעלין לחיובא כגון במכר ספרים ומטפחות במס' מגילה הנ"ל שצריך להיות מעלין בדמים עיי"ש. והנה ודאי לא שייך מעלין לחיוב בכל קדושה דא"כ לא ימצא קדושה קלה רק למצוה: ובטורי אבן מגילה ט' הקשה למה נאמר מעלין ואין מורידין דנדע דאין מורידין מכ"ש דמעלין עיי"ש. וי"ל דמעלין למצות רשות ואין מורידין באיסורא ובטורי אבן שם כתב בס"ת משמע דבעי להיות מעלין עיי"ש. אבל שם במכירה דלדעת הרמב"ן הוי בזיון מצוה דבזה המעלין משום העושה שלא יהיה כבוזה מצוה כי הדבר מצ"ע נשאר בקדושתו בכ"מ שהוא כמו בס"ת וי"ב ובלחם הפנים רק דהורדה הוי בזיון וצריך להעלות שאז המכירה להעלות הדמים לא הוי בזיון. אבל בעלמא הוי המעלין בקודש רק מצות רשות ומסתברא דלא הוי רשות בלבד דכיון דהוי רשות ממילא במעלהו בקודש עשה מצוה ואף דדרך בזיון נילף מדם במס' שבת הנ"ל שם בבזיון בעת קיום המצוה וכאן אף שלא בשעת קיומם. ועיין בטורי אבן שמחליט דמעלין במס' מנחות רשות דאל"כ האיך נילף ממחתות דשם היה לאות ולזכרון אבל אם נשמע מזה דהוי רשות נילף שפיר משם עיי"ש. וברש"י במס' מגילה דף כ"ו כתב בשם התוספתא ללמוד אין מורידין ממחתות ומעלין מויקם משה בראשונה בצלאל ואח"ז משה היפוך מסוגיא דמס' מנחות והקשו ע"ז. גם בטורי אבן הקשה האיך נילף ממחתות דאין מורידין דשם הוי כמפורש בתורה לאות ולזכרון דמעלין ילפינן שפיר דעכ"פ הוי רשות להעלות עיי"ש: ונראה לענ"ד בזה דלכאורה מה היה בזה אות שהיו מצפים בהם המזבח וכי לעולם היו זוכרין שזה הנעשה ממחתות אלה האנשים ובמה היה ניכר. אבל נראה לומר שהיה לאות ולזכרון נגד מחשבת קרח ועדתו שהיו רוצין להוריד אהרן הכהן מקדושתו וצוה לעשות אות במעשה מוכיח שנהיה מעלין בקודש להורות ע"ז דמעלין ואין מורידין וביותר כמ"ש לעיל וכנראה מלשון רש"י הואיל והוקדש יוקדשו שהיה מסתברא להורידן וא"כ מזה שהיה לאות ולזכרון מהאי גופא בלבד נלמד דמעלין ואין מורידין בקודש ואתי שפיר: אמנם מה שכתב ברש"י כאן מעלין מויקם משה ובכ"מ במס' שבת כתב האי דמס' מנחות. דהנה כמ"ש לעיל במס' מנחות נלמד דאין מורידין אף דע"י הורדה מעלין דבר אחר והרי כאן במכירה אמרינן דמותר לעשות כן. אבל שאני שם דלא נרויח דמה שמעלין זה מורידין זה אבל כאן דאין עלוי והוי העלאה גדולה מהורדה שפיר מעלין בכה"ג (וכאן צריך עלוי גדול וכמ"ש משום בזיון ועי' ברמב"ן ור"ן בזה וצ"ע בעלוי גדול מהורדה בכ"מ): גם שאני בזה דמס' מגילה להאי דמס' מנחות דבמכירת ס"ת וכיו"ב דעל הדבר גופא לא נעשה הורדה דמה שמוכר מורידו הלוקח מעלהו ויש לדון רק מצד העושה שהוא מורידו וכמ"ש דע"י הורדה בעלוי גדול מקודם הוי הירידה עליה. וזה לא נדע רק מויקם משה ולא ממחתות שלא היה באופן הזה לדון דמעלין בעלוי גדול דאף שבא הורדה קטנה ממנו מזה וזה נלמד מויקם משה שהיה בצלאל העושה והמתחיל במצוה אומרים לו גמור כדאיתא בירושלמי ועי' במס' ברכות בפ' כיצד מברכין והוא אומר על המוגמר אף דאיכא דעדיף מניה עיי"ש. וא"כ בזה שלא הקימה בצלאל ולא גמרה היה נראה כהורדה אף שהיה בצווי מפי ה' עם כל זה מדה' צוה כן נלמד דהרי המתחיל במצוה אומרים לו גמור דנראה כשאינו גומר שקשה וכבידה בעיניו ולמה נצטוה משה לעשותו והלא היה מכבודו של משכן שאחד יגמור אותו. אבל הירידה עלוי גדול שנתעלה שהיה ע"י משה ומזה נדע כי עלוי גדול בירידה קטנה מותר ואין מזה במכירת ס"ת וכיו"ב דרק בעלוי הוי בגדר מצוה וצ"ע. וגם י"ל במה שנמנע לבצלאל להקימו הוי לו הורדה ונשמע שעליה גדולה ע"י הורדה מותר אלא שיש לחלק בב' דברים זה משום זה לאותו הדבר בעצמו כמ"ש לעיל: (ה) עי' בפנ"י במס' מגילה דף ט' שכתב לתרץ קושית הרשב"א דנימא דמתני' כר' יוסי ולענין דאורייתא וכתב דנפק"מ לענין דאורייתא דלר"י בשימוש בשמונה בגדים פסולה וכתב שדעת התוס' שמתמנה בפה ומסתלק בפה הוי כן שהורד לגמרי ובס' שיח יצחק הקשה שרש"י במס' יומא י"ב פי' דמודה ר"י בעבר ועבד בשמונה בגדים ופי' דעת תוס' שכתבו רק דאם לא נאמר אין מורידין היו מסלקין בפה לגמרי עיי"ש: וחלילה להשות לפנ"י כטועה. ונראה שכ"כ רק לדעת התוס' שפי' דעתם שהיו מורידין לגמרי לר"י רק עם כל זה יהי' ככהן הדיוט בעבודתו ועיין כיו"ב בירושלמי במגילה במשוח מלחמה דאיתא שלא יאמר כה"ג פעם עובד בשמונה ופעם בארבע עיי"ש. ונראה דס"ל כן שהביאו ראיה שמסתלק בפה מיוסף וכו' והוסע מן הכהונה דיקשה דא"כ עשה המלך שלא כדין שהרי אין מורידין ואם גם נאמר דעשה שלא כדין מ"מ לא היה עושה כן אם לא דעכ"פ בדיעבד נסתלק מ"מ יקשה דהרי בגמ' מביא האי דיוסף וכו': ונאמר ע"ז שאמר לא ככה"ג ולא ככהן הדיוט וכי יפלגו על התוספתא ובמציאות ששם נאמר שהוסע מכהונה ודוחק לומר שהם אמרו כן והמלך לא עשה כדעתם שלא נראה כן. ונראה דעת התוס' בגמ' כמו"כ שהוסע ונסתלק לגמרי ודעתם שהרי אם נאמר שלא הורידו רק שלא לעשות עבודה גם זה הורדה. ונראה דמשום האי טעמא פליג ר' מאיר וס"ל דאף משום איבה אין מורידין והאי מודה ר' יוסי באם מת הכה"ג וכו' היינו למנותו מחדש והאי דסלקו ולא הניחו שאם יארע לו דבר יהיה תחתיו י"ל משום חיוב כל הדינין שלא יהיה עליו שלא לטמא וכיו"ב וצ"ע. אבל יקשה לכאורה דא"כ מאי מקשינן פשיטא שהרי צריכין לאשמעינן שממנין אותו מחדש י"ל דמשו"ה הוי פשיטא שהרי ביטלו ממנו המ"ע דעבודה ודאי הוא קודם לאחר למען לא יבטל מ"ע היכא דאפשר שיקיימו כיון דבטל חשש איבה כן נראה לענ"ד ליישב דברי הפנ"י ודעת התוס' כנראה כמ"ש ז"ל. אבל צ"ע לפ"ז צ"ל המשנה במס' מכות דף י"א ע"א ואחד שעבר מחזיר הרוצח מובא במס' יומא ע"ג יהיה דלא כר"י אם לא נאמר שם לענין דאורייתא נאמר. ועי' במס' הוריות דף י"ב ע"א דאמר רבא ר' שמעון היא ונסיב וכו' ולק"מ: (ו) יש לעיין אם ע"י שלא נהיה מורידין יבטל כל המצוה מלעשותה אם אף בכה"ג נאמר אין מורידין. ולכאורה בכה"ג שעבר דמבטלין ממנו המ"ע דעבודה י"ל דעכ"פ נתקיימה העבודה ע"י אחרים אבל בכהאי גוונא שיבטל המצוה לגמרי יש לעיין לכאורה. ובירושלמי הנ"ל בכהן משיח שלא יאמרו פעם כה"ג עובד בארבעה ופעם בשמונה ואם שייך לומר כן בכה"ג העובר צ"ע דלטעם זה אף דמבטל לגמרי הורידו. אבל בסוגיא דידן ובכהן העובר לא נמצא בירושלמי כמו"כ טעם זה דיש לחלק משום דשם רואים אותו נשאל באורים ותומים בשמונה עיי"ש. וא"כ היה נראה דאף דמבטל המ"ע ע"י אפ"ה אין מורידין. והנה ראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ט"ז שכתב דזקן שעשה כבית שמאי הוי באופן שאי אפשר לו לעשות כבית הלל ובכה"ג מודו ב"ה עיי"ש. ולכאורה כמ"ש היה נראה אף דמבטלין מצוה בכולהו מ"מ אין מורידין מכ"ש שם דהוי אפשר לו לקיים המצוה בלי פחות ובלי הוספה. ונראה לחלק דוקא בכה"ג דהוי ביטול מצוה דבר אחר ואין מורידין דבר בפ"ע אבל במצוה אחת שאם לא נעשה הורדה נבטל כולה יש לומר כמ"ש לעיל בס"ת דאם ע"י הירידה יהיה עליה גדולה מותר ובמצוה י"ל מחויב לעשות כן וא"כ אין לך עליה גדולה מזאת שע"י הורדה לא יבטל מצוה כולה ובכה"ג במצוה גופה ובאופן דהוספה או פוחת לבטל ענין זה כולה י"ל דלא שייך אין מורידין אם הוי לעלוי מצוה זאת ואין ירידה בה. דשאני בב' דברים דאין להוריד זה להעלות דבר אחר. וי"ל כמו בפרי החג כמ"ש משום דמצותו בכך לא שייך מורידין וכמו כן בזה שא"א דכמו שם צ"ל משום דזה קיומו הוי העלאתו וכמו כן י"ל בזה באופן שאי אפשר בענין אחר. ומובן שזקן זה הביא ראיה מפרי החג דכה"ג הוי הירידה עליה דזה ודאי גם ב"ה מודו ע"כ ואתי שפיר. ומזה אפילו לא לבטל המן המובחר במצוה מורידין באותו הדבר והוי ירידה עליה וכמ"ש: (ז) והנה לר' מאיר דס"ל דהוי ככהן גדול לכאורה היה נראה אף דשייך איבה אפ"ה סבירי ליה דאין מבטלין אותו מעבודתו המ"ע כל ימי כה"ג שמשמש. אמנם עיין במס' יומא דף ע"ג ע"א דאיתא שם כי לית ליה איבה בדכותיה בדזוטרי מניה אית ליה איבה עיי"ש גבי כהן המשיח. אמנם למסקנת הגמ' שם נשאל אתמר לא צריכין לומר כן וי"ל בכהן משוח בלא איבה אינו משמש מדאורייתא בשמונה בגדים וי"ל דס"ל כמו"כ טעמא דאיבה רק כמ"ש אם דאין מורידין משום איבה דגם זה שלא ישמש בשמונה הוי מורידין או זה שלא ישמש כלל דהוי ביטול מ"ע. ועי' בתוס' במס' יומא דף י"ג בד"ה הלכה שכתבו דנפק"מ לזמן הזה לפרנס הממונה על הציבור ועבר מחמת אונס שכשיעבור האונס חוזר לשררותו וגם נוהגין כבוד בשני כהאי מעשה דרבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה במס' ברכות עיי"ש. ולכאורה שם בר"ג וראב"ע הוי כר"מ דשניהם בעבודתם רק לראשון היתרון בעבודת יו"כ ועשירית האיפה וכן שם לר"ג שתי שבתות ולראב"ע שבת אחת ועי' במהרש"א שהקשה שזה שהראשון חוזר לעבודתו גם מר"מ נשמע עיי"ש. ובאמת גם שבשני נוהגין כבוד מר"מ נפקא ושם כמ"ש כר"מ קאי דלר"י לא יהיה משמש כלל משום איבה. וצ"ל דשאני בכ"ג דאיכא עליו עכ"פ קדושת כ"ג לענין שאר דברים משא"כ שם בנשיא לא יהיה כלל והוי הורדה גמורה. גם הנראה דשם הורידו לר"ג ומסתמא כדינא וא"כ היה להראב"ע להיות לבד נשיא רק ר' יהושע אמר מאן דלביש מדא וכו'. וכמ"ש במהרש"א בחדושי אגדות משום שהיה ראב"ע כהן ועיין ברמב"ן ויחי בשם ירושלמי שאין לכהנים המלוכה ונשיאות עיי"ש. וא"כ רק משום דאין מורידין נשאר ראב"ע ג"כ אף דגם זה הוי הורדה לראב"ע שלא יהיה לכל שבתות וכמ"ש לר"מ אין מורידין באיכא טעם אחר גם כדאיתא שם נדרש מר חדא שבתא אתא לקנואי אלא ר"ג שתי שבתות וראב"ע שבת אחת והיינו טעמא דאיבה דלא חייש ר"מ ושפיר כתבו בתוספות דרק לר"י אתיא האי דר"ג ומיושב קושית המהרש"א דאין כונת התוס' דמר"ג דהוי חוזר לעבודתו ונהפוך ראב"ע היה בגדר כהן המשמש כיון שהורידו ר"ג כדינא. אמנם למ"ש די"ל משום הכי לר"י אין מורידין ולא חייש לאיבה משום ביטול מ"ע העבודה לא יהיה נשמע מר"י כ"כ. ועי' בטורי אבן במסכת מגילה דף ט' שכתב לחלק בין נשיא לכ"ג מטעם הפקעת קדושה. וכמ"ש לעיל דאין מורידין לא תליא בזה וכן נראה דעת התוס' דאל"כ לא נלמד מכה"ג לנשיא כלל: (ח) יש לעיין במחל כהן גדול השני אם מהני מחילתו להיות מורידין דבנשיא דאי' כמו"כ אין מורידין שם י"ל דמהני מחילתו דדוקא בשעה שהוא נשיא נאמר נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אבל במוחל שלא יהיה כלל נשיא יוכל למחול. אמנם בכה"ג שעבר יש לספק אם כיון דהטעם משום דאין מורידין וכו' והיה נראה דמשום כבודו ניתן למחול. ולכאורה נראה דלא מהני מחילתו לבטל קדושת הגוף וכמו דאיתא בירושלמי במסכת סנהדרין הנ"ל. רק הבי"ד היה יכולין להפקיע כמ"ש בתוס' אבל מחילה יש לומר דלא מהני ואין מורידין וכו' לא הוי משום כבודו רק שלא להוריד הקדושה. וגם מסתבר דאם נאמר שיכול למחול נכוף לכהן העבר למחול כדי לקיים מ"ע דעבודה ועי' בתוס' במסכת כתובות דף מ' ע"א שפירשו בפירוש אם אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל דכופין אותה לומר לא בעינא עיי"ש. וע"כ נראה דלא מהני מחילתו. וזה יהיה לכאורה נגד מה שכתב בשו"ת כנסת יחזקאל בסי' י"ג דבנתיאש אינו חוזר כלל והביא ראיה לדבריו לראנ"ח בסי' ע' ונראה מדבריו לכאורה דכמו"כ מחילה מהני דיאוש ומחילה שוין לזה עיי"ש דברים נעימים בסוגית הגמרא אבל כמ"ש לכאורה נגד דבריו ועיין במג"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ט עיי"ש בזה: והנה למ"ש בתוספות דמתמנה ומסתלק בפה וא"כ ס"ל דאף דהוי בקדושת הגוף נוכל להפקיעו י"ל דמחילה מהני ג"כ וכמ"ש לעיל בפי' דברי התוס' דרק באם הבי"ד מפקיעין שלא לעבוד ואז נפקע קדושת הגוף וממילא הוי רק אין מורידין וא"כ יהיה שייך לכאורה מחילה. אבל גם זה אינו דנשאר לו קדושה שאם ימות וכו' וא"כ לא שייך מחילה. ויש לפרש ומודה ר' יוסי שאם מת וכו' דע"כ מודה דאל"כ נאמר לכופו למחול שיהיה ככהן הדיוט אמנם כמ"ש בפי' התוס' לדעת הפנ"י דנפקע לגמרי לדעת התוס' ואין עובד ככהן הדיוט משום אין מורידין וכו' יקשה ימחול ונכופו למחול ודוחק לומר שמא ימות הכה"ג ויהיה אז מקיים המ"ע ביותר. דבשביל ספק זה לא יבטל מ"ע כל ימי כה"ג וצ"ע לכאורה ואין לומר על זה דנהי דלא הוי הפקעת קדושה בהורדה רק כבוד אבל כבוד הכהן דהוי כבוד הקדושה שלא ניתן למחילה וכמו דמחלקינן בין מלך ות"ח, דהרי אחרי הפקעת קדושה אי' כבודו ג"כ. ועיין מחלוקת הראשונים ז"ל במוחל על כבודו בין כבוד לבזיון ועיין בדרשות של אאמ"ו הגאון ז"ל בשערי תורה ח"א מ"ש בזה ולחלק בין עשה כן לקיים מצוה עיי"ש. והורדה בכלל בזיון ועיין בטורי אבן מגילה כ"ח עיי"ש: ויש לעיין עוד במסכת יבמות דף כ' ע"א בגמרא איסור מצוה אלמנה לכה"ג ומקשינן ליתי עשה וכו' עיי"ש. ויש לעיין למ"ש בתוספות דמסתלק בפה וכמ"ש בפנ"י וכמ"ש לעיל דאף לאחר דאמרינן אין מורידין לא הוי ממש כה"ג רק משום איבה אסור בכל הנ"ל מ"מ נאמר כשיחול עליו מ"ע דיבום הבי"ד יורידו אותו בפה לקיים מ"ע דבאמת חלה עליו רק דאין עשה דוחה לל"ת כהאי גוונא וכמו היכא דדחי, לר' אליעזר באפשר לקיים שניהם אינו דוחה כמו"כ באם לא דחי נאמר באפשר לקיים שניהם יקיים וחלה עליו ואם דלא הוי בידו רק ביד הבי"ד מ"מ הבי"ד יעשה כן כמו בחצי עבד וכו' בפריה ורביה. וגם אם לא נאמר כמ"ש בפנ"י עכ"פ משום קדושת הגוף יוכל הבי"ד להפקיע כמ"ש לעיל ולא נשאר רק מטעם אין מורידין וע"ז כמ"ש י"ל דשייך מחילה ואם גם לא יהיה שייך מחילה מ"מ בשביל זה לא נבטל מ"ע דיבום דשאני מ"ע דעבודה דאפשר בכהנים אחרים ואין מצות עבודה בטילה משא"כ ביבום ולמסקנא שם דאמרינן דאפשר בחליצה לא יקשה אבל בס"ד דאיתא בשלמא מהנשואין עשה ול"ת וכו' והרי כמ"ש בנשואין אפשר ג"כ לסלק העשה ול"ת. והנראה בזה אף דיש מקום לומר דשייך הפקעה בכה"ג בפה וכמ"ש אין מורידין הוי אף היכא דלא שייך הפקעה מ"מ בכה"ג כדאיתא בירושלמי סנהדרין דמהתורה לעולם בקדושתו הוי אין מורידין כמו כן מטעם הפקעת קדושה אף היכא דלא שייך צורך גבוה אבל זה עולה לדעת רש"י ולא כדעת התוספות לפמ"ש בפנ"י דיקשה הנ"ל. גם י"ל דזה שנסתלק בפה ולהיות מורידין הוי איסור על הבי"ד וס"ל אין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך למען יקיים הוא המ"ע דיבום והאי דאין מורידין איסורא דאורייתא. ועיין בתוספות שבת בפ"ק דדוקא היכא דאיסור בא ע"י אמרינן ניח"ל לחבר לעשות איסור קל וכו' עיי"ש אלא דא"כ יקשה לדוכתיה האיך הורידו לגמרי לכהן שעובר לדעת התוספות להפנ"י וצ"ל משום כמ"ש לעיל ועל כרחך דאמרינן חטא וכו' וא"כ יקשה גם בזה נאמר והקושיא ממ"נ לפי' הפנ"י לדעת התוס': ועתה נבוא לדברי רבינו. הנה כתב מותר וכו' לעשות וכו' וכן בני עיר שמכרו וכו' כתב כלישנא דמתני' דלא נזכר מביהכ"נ למכרו לעשות ביהמד"ר רק בגמרא נמצא מבנין ביהכ"נ לבית המדרש. ועיין בספר טורי אבן במסכת מגילה שעמד ע"ז למה לא נאמר במשנה מכר ביהכ"נ יקנה בית המדרש עיי"ש. ולמ"ש דמשנה אתיא לאשמעינן דמעלין ואין מורידין בקודש אפי' היכא דליכא הפקעת קדושת הגוף וזה במכירה והאי דאיתא בגמרא ביהכ"נ לעשותו ביהמד"ר הוי בהפקעת קדושת הגוף דשייך לא פקעה. והאי דלא נקטי בגמ' מחלוקתם במכירת ביהכ"נ לביהמד"ר י"ל למ"ש בטורי אבן דלכן נקטי מעלין ואין מורידין דצריך לאשמעינן גם מעלין דבקדשי גבוה במס' בכורות נ"ג אין משנין אפי' קדושה קלה לחמורה עיי"ש. והנה אין משנין לא שייך רק בלעשות ביהכ"נ לביהמ"ד ואשמעינן דזה שפיר לעשותו משא"כ במכירה דלא הוי שנוי בדבר. ומשו"ה גם רבינו כתב ככה בראשונה משנוי ממש מביהכ"נ לביהמ"ד דשרי ואח"ז מאין מורידין במכירה דהוא בלי הפקעת קדושה: והנה במחלוקת דריב"ל ור' יוחנן אם מותר לעשות ביהמ"ד לביהכ"נ יש להבין אף לר' יוחנן דאמר הלואי שיתפלל כל היום כמ"ש דוקא בטעה ובמסופק אבל ודאי מודה ר"י דתורה עדיפא דת"ת כנגד כולם ולרמב"ן תפילה דרבנן ועיין בפ"ק דמסכת שבת מניחין חיי עולם וכו' עיי"ש. והנה י"ל דביהכ"נ ג"כ למוד דק"ש תורה וגם מתקנת משה ועזרא בקריאת התורה שם. וא"כ יש בו שניהם תורה ותפילה ועם כל זה מעלת ביהמד"ר לריב"ל דעיקרו לתורה ותמיד הלומדים שמה ברבים משא"כ ביהכ"נ לפרקים. והנה מצינו תפילה בביהמ"ד ג"כ כמו רב אמי ורב אסי דהתפללו רק בין עמודי דהוי גרסי כדאי' במסכת ברכות ובכה"ג י"ל דלא פליג ר"י על ריב"ל. ועיין במג"א בסי' קנ"ג ס"ק א' דיש לחלק בין ביהמד"ר של רבים משל יחיד לענין שיהיה עדיף מביהכ"נ עיי"ש. ובסי' צ' סעיף י"ח שציין שם לחלק בין ביהמד"ר קבוע לשאינו
וכן אם גבו העם מעות לבנות בית המדרש או לבית הכנסת או לקנות תיבה וכו' ורצו לשנות כל מה שגבו. אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה וכו'. ועי' בכ"מ בשם הרמ"ך שהקשה דאמאי אין משנין הדמים הא הוי כטוי לאריגה דליכא למ"ד דהרי אפי' בלבנים איתא בגמרא דף כ"ו ע"ב אבל בחדתא לית לן בה ואפי' למאן דאמר הזמנה מלתא היא ה"מ כגון האורג בגד למת אבל הכא כטוי לאריגה דמי וליכא למ"ד ומכ"ש בגבו מעות עיי"ש: (ב) בטור או"ח בסי' קנ"ג וז"ל ואם בנו בית סתם והקדישוהו לבית הכנסת דינו כבית הכנסת. ומיהו אינו קדוש עד שישתמש בו. ואפי' אם בנהו מתחילה לשם ביהכ"נ עכ"ל. ומקורו מירושלמי במסכת מגילה מובא בב"י שם. ובב"י הקשה דמאי שנא במביא עצים ואבנים לבנין בהכ"נ לא תפסו קדושה ובגבו מעות לצורך בית הכנסת דאמר רבא במסכת מגילה כ"ו לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו מעות והותירו מותר וכו' ומזה שכנגדו תופס דמיו. ולחלק בין בא ליד גבאי דגבו מעות דמיירי כשבא ליד הגבאי כתב שהוא דוחק לומר כן. ועיין בט"ז שם בס"ק ב'. ועיין במג"א ס"ק ה' וברמב"ן ובעה"מ במסכת סוכה בסוגיא דסוכה ישינה עיי"ש: [ג] במסכת מגילה כ"ו ע"ב לבני נמי חלפינהו וזבנינהו שרי אוזפינהו אסור הנ"מ בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה. ואפי' למ"ד הזמנה מלתא היא. הנ"מ כגון האורג בגד למת. אבל הכא כטוי לאריגה דמי וליכא למ"ד וכו'. ועי' בטורי אבן שם שהקשה ממסכת סנהדרין דף מ"ז ע"ב דאי' שם ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה ומשני משמשין ממשמשין ילפינן לאפוקי עגלה ערופה דגופה קדושה. והרי בגוף הקדושה אפי' רבא מודה וא"כ למה אמרינן אפי' למ"ד הזמנה וכו' בכה"ג דהוי גוף הקדושה כו"ע מודו עיי"ש: והנה דעתו דביהכ"נ מקרי גוף הקדושה. ועי' במג"א בסי' קנ"ג ס"ק ה' שכתב דבית הכנסת מקרי תשמיש קדושה ולא גוף הקדושה. ועיין בבעה"מ וברמב"ן במלחמות במסכת סוכה בסוגיא דסוכה ישנה עיי"ש. ובחידושי הר"ן במסכת סנהדרין הנ"ל מחלוקת בזה אם בגוף הקדושה גם רבא מודה דהזמנה מלתא היא עיי"ש. ולכאורה לדעת הבעה"מ קושית הטורי אבן לדעתו דביהכ"נ מקרי גוף הקדושה. ועיין בראב"ד פ"י מהל' ס"ת ה"ד ובר"ן מגילה ל"ב בשם הירושלמי עיי"ש דנראה דביהכ"נ לא הוי קדושה בעצמה רק תשמיש עיי"ש: ונראה לענ"ד לומר ומקדם נעריך הסוגיא במסכת סנהדרין דף מ"ז ע"ב. דאיתא שם אתמר האורג בגד למת. אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מלתא היא. מ"ט דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהזמנה מתסרא האי נמי בהזמנה מתסרא. ורבא גמר שם שם מע"ז מה ע"ז בהזמנה לא מתסרא אף הכא נמי בהזמנה לא מתסרא. ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. ואביי אמר לך מידי דאורחא ממידי דאורחא לאפוקי ע"ז דלאו אורחא וכו' ת"ש החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית התם משום כבוד אביו. ה"נ מסתברא דקתני סיפא רשב"ג אומר אף החוצב אבנים לאביו וכו' אי אמרת משום הזמנה טוי לאריגה מי איכא למ"ד וכו' ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו הב"ע שגבו מחיים וכו': ובתוס' שם בד"ה מותר המת וכו' בדף מ"ח ע"א הקשו דלמה יתפוס הדמים ולמה יהיה מעות עדיף מטוי לאריגה דאמרינן לכו"ע לא הוי הזמנה. וכתבו בתירוצם הראשון דמיירי בבגדים שייך לקנותם ומחלקין בין פרסהו אמיתנא. ובתירוץ השני כתבו דמעות שאני דחזי לכל מילי עיי"ש. ועיין בר"ן בחידושיו שתופס לעיקר התירוץ הראשון דמיירי בבגדים וכתב דהוי מצית לתרוצי בגמ' דילמא מיירי בגבו מעות אלא דניחא לתרוצי אף בגבו בגדים עיי"ש: ונאמר ע"ז ומקדם נדבר במה שיש להבין בהאי גופא דאמרינן בסוגיא ופשיטא להו דטוי לאריגה ליכא למ"ד דכיון דילפינן מעגלה ערופה דין ההזמנה לאביי והרי שם גם קודם מעשה העריפה אין שם עגלה ערופה עליו ומחוסר מעשה כזה והוי לכאורה בגדר טוי לאריגה: גם עיין במסכת קדושין דף נ"ז ע"א דאי' שם מאימתי נאסר א"ר ינאי גבול שמעתי ירידתה לנחל איתן אסרתה ומקשינן שם א"כ בצפורי מצורע נמי ומתרצין דשם אין לה גבול אחריני ויש לומר דתורה ריבתה ע"ז אבל במצורע כיון דתורה ריבתה דאסירי מחיים על כרחך משעת לקיחה משום דלית להו גבול אחריני עיי"ש. ויקשה לכאורה לפי מאי דאיתא שם דהאי דנדע דעגלה ערופה אסור בהנאה ילפינן מדכתיב בה כפרה כקדשים עיי"ש. וא"כ נאמר נמי שיהיה כמו הקדש דאסור בהנאה משעת ההקדש ואפי' בקדשים קלים דלאו בני מעילה נינהו עד לאחר הזריקה מ"מ אסורין בהנאה מדאורייתא מקודם ועיין במשנה למלך בפ"ב מהל' מעילה ה"א בשם תוס' שכתבו כן בכמה מקומות עיי"ש. (ועיין ברש"י במסכת קדושין שם שכתב קדשים אסורין בהנאה דהרי מועלין ויש ליישב) וא"כ לכאורה היה מסתבר לומר דכמו כן בעגלה ערופה שתהיה אסורה דומיא דהקדש מיד בהזמנתה: וע"ז יש לומר דעיין ברש"י שם בד"ה ה"ג ועגלה ערופה מאימתי וכו' מאימתי נאסרת הואיל ואין דמיה קדושים לא קדושת מזבח ולא קדושת בדק הבית אלא היא עצמה לעריפה עכ"ל. ודבריו צריכין פירוש דכיון דלמדין מדכתיב ביה כפרה כקדשים למה לנו לחלק והלא גם האיסור הנאה לא ידעינן רק מגז"ש וכללא בכמה דוכתי אין גז"ש למחצה ונראה לענ"ד לפרש כונתו. דהנה גבי הקדש איכא ב' דברים אחד דקנהו ההקדש משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי גם תופס קדושה על הדבר ואסור בהנאה והנה כיון דמשעת אמירה חל דהוי כמסירה לענין חזרה שלא יהיה יוכל לחזור ממילא נמי מיד חל הקדושה על הדבר ג"כ. וגם ההזמנה הוי טובה וחזקה שהרי אינו יוכל לחזור מהזמנתו. ועי' בסוגיא נחלק בהזמנה במידי דאורחא וכו' וכמ"ש ברש"י שם בטעמו עיי"ש ולהלן היה אביו ואמו מזרקין וכו' התם אגב מררייהו וכו'. ועי' ברש"י שם. דנראה משם דדוקא בהזמנה בגמר דעת מקרי הזמנה: והנה בהקדש דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט במס' קדושין דף כ"ח ע"ב נראה טעמו משום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא וכן מצאתי בספר המקנה שם עיי"ש אבל בעגלה ערופה דלא שייך במציאות לומר בו דהקדש קונה אותו גם לא שייך לומר בו קדושה כלל רק תפיסת איסור בלבד להנאה. וא"כ מסברא לא יהיה שייך בו לומר שיהיה חל בשעת האמירה האיסור הנאה דהאמירה כמי שאינו בכ"מ דאתי דיבור ומבטל דיבור ויוכל להחליפה באחרת. וכמ"ש קנין ואמירה לגבוה לא שייך בזה. וא"כ הסברא מכרעת שלא תהני ולא שייך בה הזמנה כלל כיון דלא הוי הזמנה גמורה דיוכל לחזור בו. דלא שייך ללמוד גם זה מהקדש. דגם בהקדש אינו מפורש בקרא רק מסברא נדע דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כמ"ש משא"כ בזה דלא שייך כל היכא דאיתא וכו'. ולא שייך סברא זאת. כמ"ש בתוספות בכמה דוכתי דהיכא דיש סברא לחלק לא אמרינן אין גז"ש למחצה ועיין במל"מ בהל' עבדים ובטורי אבן ריש מסכת חגיגה וברמב"ם בהל' ע"ז בהקפת זקן בעבד דמה דנחלק בסברא ובמציאות לא שייך אין גז"ש למחצה עיי"ש: וא"כ נאמר אף דרבתה התורה לנו דמהני הזמנה בעגלה ערופה לא נדע רק הגבול האחרון וזה ירידתה לנחל וכו' וזה כונת רש"י שכתב ואין דמיה קדושים וכו' פי' ולא שייך קנין כהקדש וכונתו ברורה כמ"ש. וא"כ יש לחשב במת דילפינן מעגלה ערופה דאסור בהנאה. ובמת במשמשין אמרינן נמי דומיא דעגלה ערופה דגבול האחרון כמו בעגלה ערופה אשר ג"כ רק גבול האחרון במחיים ירידתה לנחל איתן אסרתה וא"כ מובן למה נאמר טוי לאריגה ליכא למ"ד: אמנם יש לחקור לפ"ז באופן דהוי במשמשין דמת בגונא דשייך ביה לומר דלא יוכל לחזור משעת לקיחה והזמנה כמ"ש להלן בס"ד אם לפ"ז נאמר דאסור מיד כיון דבכה"ג הוי דומיא דהקדש דכיון דעגלה ערופה דומה להקדש ומת כעגלה ערופה וממילא מת כהקדש לענין זה. והספק בזה משום די"ל כיון דילפינן מת מעגלה ערופה. ובעגלה ערופה דלא ימצא בכה"ג וא"כ במת ל"ל רבוי דלא יהיה יפה כח הנלמד מהמלמד או דנאמר לאידך גיסא דהנה בעגלה ערופה עכ"פ כיון דילפינן מקדשים אם יהיה שייך וימצא אופן דלא יוכל לחזור היה חל מיד ורק שלא נמצא בכה"ג ולא יהיה עדיף מהקדש דאיכא מעלה זאת. וא"כ נאמר במת היכא דהוי באופן כזה דלא יהיה יוכל לחזור והוי הזמנה גמורה כמ"ש ואפ"ה נאמר דלא חל מיד הרי הוי הגז"ש למחצה שהרי בעגלה ערופה עכ"פ באם הוי באופן הזה במציאות הוי חל מיד ולא שייך דהנלמד חמיר מהמלמד דעל אופן הזה בהזמנה גמורה גם במלמד יהני לכו"ע ואפי' באמירה בלבד רק דלא ימצא ובהנלמד דימצא ואם לא יהני יגרע מהמלמד ויהיה גז"ש למחצה. ועי' מ"ש לעיל בחילוק בסברא ומציאות דעתם ז"ל בגז"ש למחצה עיי"ש: ועיין בתוס' במס' קדושין דף ג' ע"א בד"ה ואשה בפחות וכו' מ"ש שם לחלק בין רבוי קנינין למיעוט קנינין עיי"ש דמוכח כמ"ש שם בפי' דע"כ ילפינן מהמלמד הראשון להנלמד האחרון אשר אין בהנלמד הראשון שהוא מלמד השני כיון שהנלמד האחרון שוה למלמד הראשון עיין שם. וכמ"ש לעיל בענין פקעה בקדושת הגוף לענין איסור הנאה ג"כ ראיה גדולה למ"ש עיי"ש: וא"כ לפי דברינו זה נאמר. דהנה עיין בחידושי הר"ן בסוגיא דמקשינן לאביי ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו וכו' והקשה למה לא מקשי לרבא ממותר המתים למתים וכו' וכתב וז"ל ומיהו במותר המתים למתים לא הוי תיובתא דרבא דלאו משום הזמנה הוא אלא מתורת צדקה שהממון שנגבה לצורך מתים אין ראוי לשנותו לדבר אחר. אבל במותר המת ליורשיו הוא משום הזמנה משום שכבר עשו צורך המת ואין טעם באיסור מותר זה אלא משום הזמנה בלבד שהרי אפשר להוציא הכל בענין המת כגון דימוס או זילוף וכו' עכ"ל. ועיין בטו"ז באו"ח בסי' קנ"ג הנ"ל. וסוף דברי הר"ן מחוסרי הבנה. ונראה שחסרון דברים יש שם עיי"ש ודעתו נראה דמשום בפיך זו צדקה ואף דבענין מת לא שייך כמ"ש ז"ל דעת הסוברים אף בצדקה אמירה לגבוה דלא שייך רק בחי בלבד דקני באמירה ובמת לא שייך קנין מ"מ כנודר למצוה הוי ובפיך זו צדקה שייך בזה ולא יוכל לחזור מדבריו. וא"כ לפ"ז נאמר כמ"ש אף במותר דדעת הר"ן דלא הוי בגדר צדקה מ"מ בעת כי נגבה לצורך צדקה קודם שנעשה מותר תורת צדקה על הכל וגם לא נודע חלק של מי הוי מותר. וא"כ שייך מעיקרא בפיך זו צדקה על הכל ולא שייך חזרה בזה וממילא הוי ההזמנה הזמנה גמורה ואף אחר שנעשה מותר נפקע שם הצדקה מהמותר מ"מ ההזמנה נשארה בתוקפה דהוי בגמר דעת בלי דיהיה שייך ביה חזרה עבור שם צדקה שהיה עליו מעיקרא וא"כ לפ"ז בכה"ג שאין יכול לחזור מדבריו אפי' טוי לאריגה בלבד ואפי' באמירה בלבד הוי הזמנה טובה לרבא וא"כ מיושב קושית התוס' הנ"ל בגבו מעות דהוי כטוי לאריגה דכמ"ש בכה"ג אפי' טוי לאריגה מהני ואתי שפיר ואף דיש שאלה גם לנדר והקדש מ"מ בכה"ג דבא ליד הגבאי לא מהני וגם כמ"ש בתוס' במס' ב"ק בסוגיא דיאוש דשאלה בהקדש לא שכיח עיי"ש: ולמ"ש יש לקיים דברי ב"י אשר הוא ז"ל [הט"ז שם] דחה אותם מלחלק בין אתא ליד גבאי ללא אתא לידו. דהנה אף דלא יוכל לחזור מ"מ יכול לשנותו לדבר אחר רק בבא ליד גבאי דלא יכול לשנותו כלל אז הוי הזמנה מעליותא ואלימתא דומה להקדש וחל מיד בהזמנתו. ומיושב למ"ש קושית הרמ"כ הנ"ל דגבו מעות הוי כטוי לאריגה דכמו שכתבתי היכא דהוי בכה"ג דיכול לחול מיד כהקדש אפי' טוי לאריגה הוי הזמנה טובה ואתי שפיר. ובמותר המת דמיירי בבא ליד הגבאי וליכא למימר בלא"ה מצד דהוי לעני ידוע דלכו"ע אין לשנותו זה אינו כמ"ש דרק בעני בחי ולא במת דאינו בר זכיה ואין תופס כלל ורק מצד הזמנה נתפס ולפמ"ש תפיסת איסור הנאה תליא בקנין אבל כיון דמיירי בבא ליד גבאי אתי שפיר: ולפי הנאמר נבוא לדבר חדש דהנה בסוגיא מקשינן ורבא למה לא גמר מעגלה ערופה משמשין ממשמשין וכו' ואביי מידי דאורחא וכו' וברש"י מידי שדרך היהודים לעשות כן אכן ע"ז אסור לעבוד אף לבני נח הילכך לא מתסרי תשמיש דידה בהנאמר אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עכו"ם עכ"ל. ויש להבין לכאורה דהרי סברת אביי טובה ומאי בדעת רבא ללמוד בע"ז אפשר לחלק טובא כדברי אביי הנאמרים וי"ל דרבא ס"ל דגם בע"ז כיון דחזינן דדעתו לעבוד ע"ז ומה גם בעכו"ם דחשיד על ע"ז והרי ר' אליעזר סבירא ליה דאמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז. ואפי' רבנן דלא סבירי להו כן בסתם אבל במגלה מחשבתו לע"ז לעבדה לא נאמר לדידהו לחוש שימלך ויחזור עוד. ועיין בר"ן נדרים בפי' תוך כדי דיבור כדיבור חוץ ממגדף וע"ז עיי"ש. וא"כ יש שפיר גם מסברא ללמוד מע"ז: אמנם לפ"ז נאמר באופן שאי אפשר לו (למלוך) [להמלך] ולחזור עוד אף רבא מודה דדוקא כה"ג דיכול לחזור ילפינן מע"ז וכמ"ש דלא חיישינן לנמלך. אבל באופן דאי אפשר לחזור יש לומר אף רבא מודה דילפינן מכ"ש מעגלה ערופה דלית ליה מעוטי ללמוד בהיפוך מע"ז דשם עכ"פ יוכל לחזור. אבל לכאורה בלתי אפשר לומר כן דא"כ מאי מקשינן לרבא דנילף מעגלה ערופה נאמר דבאמת יליף מעגלה ערופה דהרי בעגלה ערופה צריך עכ"פ ירידה לנחל איתן ולמה לא חל האיסור הנאה מיד ועל כרחך כמ"ש שאין למדין מהקדש בכולו משום שאינו דומה להקדש כמ"ש דאין יכול לחזור ולא ידעינן רק גבול האחרון מחיים בו וכמ"ש. וא"כ ילפינן מיניה דדוקא בלא יכול לחזור חל ההקדש מיד ונדע כן מעגלה ערופה ואפי' במשמשין ואף בע"ז אית ליה למודא במשמשין אי לאו מעוטי. וא"כ הרי ילפינן ג"כ מעגלה ערופה וכמ"ש דמשם אנו למדין לחלק בין יכול לחזור לאין יכול לחזור. אמנם זה רק למסקנא דגמ' דמחלקין לאביי בין מידי דאורחא וכמ"ש ברש"י הנ"ל ואז ידעינן הסברא לחלק בין יוכל לחזור או לא ואז נוכל לומר כמ"ש. אבל בס"ד אמרינן שפיר לאפוקי עגלה ערופה דגוף הקדושה אבל למסקנא דידעינן סברת אביי הנ"ל יש לומר באמת דגם לרבא אין חילוק בין גוף הקדושה למשמשי הקדושה רק אם יכול לחזור אפי' בגוף הקדושה לא הוי הזמנה טובה. ובלא יכול לחזור אפי' במשמשין הוי הזמנה. וכן נראה דעת התוס' לכאורה דלמסקנא תשמיש הקדושה וגוף הקדושה שוין. ויש לקרבו לסברא דהנה עיין בתוס' בד"ה מ"ט שכתבו דקושית הגמ' ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה הקושיא לטעמו דס"ל דעגלה ערופה בעריפה אסור נילף מעגלה ערופה גופה דהזמנה לאו מלתא היא עיי"ש דיש להבין האיך נפרש לפ"ז תירוץ הגמ' לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה דאדרבה אם בגוף הקדושה לא מהני הזמנה מכ"ש במשמשין ויש לפרשו בדוחק. אבל נראה די"ל דיותר שייך הזמנה במשמשין מבעגלה ערופה גופה דבעגלה ערופה עדיין אין שמו עגלה ערופה עליו עוד דהרי מחוסר עריפה וכאשר היא עתה אינה רק מוכנת להיות. אבל במשמשין הרי בטוי לאריגה לא הוי הזמנה רק באורג בגד. והנה הבגד משמש גמור ולא מחוסר בו כלל מלהיות נקרא משמשי מת. ועי' ברש"י בד"ה הזמנה שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו עכ"ל. וא"כ זה סברת הגמ' לדעת התוס' דעגלה ערופה היות היא גופה קדושה גרועה ממשמשין ואף שהלשון דחוק מ"מ י"ל מצ"ע כן: ולפמ"ש מיושב קושית הטורי אבן הנ"ל ממס' מגילה דשם הוי בגוף הקדושה וכו"ע מודים כמו שהבאתי דבריו למעלה עיי"ש. דלמ"ש יש ליישבו דלמסקנא אפי' בגוף הקדושה אם יכול לחזור לא אמרינן הזמנה מלתא והרי למ"ש שם מיירי על כרחך בלא בא ליד הגבאי ויכול לשנותו ואתי שפיר. ואף למ"ש הנ"ל להבין מסברה וכמ"ש שהלשון הגמ' דחוק לפרש כן וגם יש לחלק בין עגלה ערופה דמחוסר עוד מעשה לקדושה של ביהכ"נ דאינה מחוסרת עוד מלהיות שמה עליה מ"מ י"ל בלאו הכי ועכ"פ לדעת התוס' אי' מוכרח לחלק בין גוף הקדושה למשמשין ועיין בטורי אבן שם ובש"ך יו"ד סי' רנ"ט וצ"ע כעת. ועי' בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ה שכתב ג"כ ומביא דברי הר"ן שבגוף הקדושה לכו"ע הזמנה מלתא עיי"ש: (ב) ובמ"ש יש לומר גם כן במה שיש לחקור עוד בענין התפסת הדבר לענין איסור הנאה: אח"ד דהנה במס' קדושין דילפינן עגלה ערופה אסור בהנאה משום דכפרה כתיב ביה כקדשים עיי"ש. ויש לספק אם דומה לקדשים ג"כ דאמרינן בקדושת הגוף לא פקעה ולא שייך קדושה לזמן עיין במס' נדרים דף כ"ט בסוגיא דבר פדא מחלוקת אביי ורבא שם דאביי ס"ל פקעה בכדי ורבא ס"ל לא פקעה בכדי עיי"ש. ויש לספק לרבא דיש לומר דדוקא בקדושה סבירא ליה כן כיון דחלה עליו קדושה לא פקעה וכמו דאין לו פדיון אבל לענין איסור הנאה יש לחלק לכאורה. אמנם הדבר מפורש יצא במס' קדושין דף נ"ז ע"א דאיתא שם איתביה שחטה ונמצא טריפה יקח זוג לשני והראשונה מותרת בהנאה ואי ס"ד מחיים אסורה מה מותרת בהנאה: וברש"י שם וז"ל דילמא בשעת לקיחה ראויה היתה והיכן הותר האיסור עכ"ל. ונראה לכאורה דגם לענין התפסת איסור הנאה כיון שנתפס האיסור הנאה בפעם אחת על הדבר לא נפקע וצריכין אנו לומר אף לאביי במס' נדרים הנ"ל דס"ל פקעה בקדושת הגוף היינו בתנאי ובקדושה לזמן אבל בלעדי זאת גם הוא מודה דלא שייך פקעה. ועיין ברשב"א שם שהקשה ממשולחת דאסירי עד השילוח ומותרת אח"כ ותירץ דשם על כרחך צ"ל כן משום שלא יהיה שלח לתקלה עיי"ש. וז"ל התוס' רי"ד שם השתא מחיים וכו' פי' שהרי אסור מחיים מפני שהוא קודש מכשיר וכיון שאף לאחר שחיטה שמו עליו איסור שבו היכן הלך שאין זה דומה לבע"ח שמותרין בשחיטה לאכילה שיצאה משם אבר מהחי עכ"ל: ועיין בתוס' במס' יבמות דף ס"ו ע"ב גבי אצטלא דמלתא דפרסי אמיתנא ובמס' גיטין דף מ' ע"ב בתוס' שם בד"ה הקדש וז"ל וי"ל ואומר ר"י דרבא לטעמו דאמר בפ' כל שעה דבע"ח מכאן ולהבא גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף דאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח או קונמות דבפ' אע"פ דף נ"ט ע"ב ואצטלא דפרסהו אמיתנא דיבמות דף ס"ו ע"ב עכ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א שם וז"ל והא דלא חשיב רבא אצטלא דמלתא דפרסי אמיתנא דפ' אלמנה לכ"ג משום דבכלל הקדש דרבא איתא דהקדש כללא הוי לכל דבר שנאסר גופו שאין לו פדיון ומכר וכו' עכ"ל. מכל זה מפורש ומוכרע דתפיסת המת לענין איסור הנאה הוי כמו קדושת הגוף ולא שייך פקעה וכל דבר שבא האיסור ע"י דיבורו ואין לו פדיון שוו בזה להדדי: ולכאורה מוכרע דלרבא אפי' בתנאי לזמן לא אמרינן פקעה כמו בהקדש. ועל כרחך צ"ל כן לרבא דהרי שעבוד הוי כתנאי דנוכל לומר כיון דמשועבד לא חל כלל עד ביאת השעבוד. וע"כ בכל אופן לא שייך לרבא פקעה גם באיסורי הנאה וכן נראה מתוס' במס' גיטין שם עיי"ש. ולמ"ש ברשב"א הנ"ל דתליא ביש לו פדיון או לא. עיין בפ"י מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ו במשנה למלך שם דעגלה ערופה נפדית עיי"ש. וא"כ לפ"ז חמיר מת דילפינן מעגלה ערופה ומדמין להקדש דילפינן עגלה ערופה מיניה וזה ראיה למה שכתבתי לעיל די"ל דהנלמד השני עדיף מהנלמד הראשון שהוא מלמד שלו עיי"ש: שנית יש לחקור דהנה בהקדש ובכל קנינים קיי"ל דאם אמר דלאחר הזמן יחול הקנין ולא מעכשיו לא מהני עי' במס' כתובות ובכמה דוכתי משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום לא מהני ועיין במס' נדרים בסוגיא דקני ע"מ להקנות משום דהדרי סודרא למריה עיי"ש והטעם כיון דבשעת עשות הקנין אינו חל הקנין ואח"ז בעת כי יחול הקנין אינו עושה כלום והרי התנה שבשעת עשות הקנין לא יחול. ויש לחקור לענין תפיסת המת אם נאמר הזמנה מלתא היא באזמניה על לאחר הזמן אם חל ההזמנה כיון דבעת חלות ההזמנה לא הזמין ובעת הזמנה לא היה ברצונו שתחול ההזמנה דלאו דוקא בהקדש וקנין נאמר כן רק בכל דבר דתליא בדעתו ואין לחלק כיון שאין צריך למעשה כמ"ש בתוס' בד"ה נתנו לספר ועי' בחידושי הר"ן דעות בזה דגם בתליא באמירה מצינו כן ועי' במס' כתובות נ"ט מי איכא מידי דהשתא קדשו וכו' ובר"ן נדרים דף פ"ה בסוגיא דקונם שאני עושה לפיך וכו' עיי"ש: והנה בסוגיא נראה ג"כ כן דאי' נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה וברש"י שבנאו לשם חי לאחר שימות. ועי' ברש"י בד"ה האורג בגד למת לאחר שימות עכ"ל. ונראה דאף שאמר שיהיה לזה לאחר שימות. וע"כ כיון דבשעת הזמנה היה חי עודנו לא חל ההזמנה אף לאחר שימות. וכמו"כ נראה בטוי לאריגה דלא הוי הזמנה ואף שהתנה שתחול הזמנה לאחר זמן. וכן נראה מרהיטא דסוגיא ועל כרחך כמ"ש דדמי להקדש גם לענין זה או די"ל דבעי דומיא דעגלה ערופה גבול האחרון וכמ"ש לעיל. אמנם לפ"ז יקשה לנו בסוגיא דאי' מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו וכו' דכו"ע סברי הזמנה מלתא היא. ות"ק סבר דחזי ליה תפיס דלא חזי ליה לא תפיס ולשון רש"י שאין צריך להוציא בו דהיינו מותר עכ"ל: ויש להבין אם פי' דבשעת נתינה חל על כולו ואח"כ פקע על המותר מצד דהוי כתנאי דעל כרחך לא הוי דעתם רק על הצורך וא"כ קשיא למ"ש בתפיסת איסור הנאה במת לא שייך פקעה וכמ"ש לעיל. ואם נאמר דע"כ לפ"ז אמדינן דעת הנותנין שלא יחול ההזמנה עד עשות הנצרך בו ואז יתפוס ההזמנה. וא"כ יקשה דאם אינו חל ההזמנה בשעת ההזמנה לאח"כ לא יחול כלל וכמ"ש לעיל. וא"כ ממ"נ יקשה לאחד מב' דברים שכתבתי דדומה התפסת איסורי הנאה להקדש בזה. אמנם באמת לא יקשה מידי דהרי מיירי בגבו מעות ובדמים דיש להם פדיון ושייך פקעה. אבל למ"ש בתוס' ובר"ן הנ"ל דמיירי בבגדים ועיין בתוס' בד"ה מותר שהקשו שם בבגדים האיך שייך יעשה דימוס דאסור לקנותו ותירצו לחלק בין פרסהו אמיתנא עיי"ש. והנה למ"ש על כרחך צריכין לומר דבשעת ההזמנה נתפס איסורו דהנאה דאל"כ גם לאחר זה לא תחול האיסור ההנאה וא"כ על כרחך אם נאמר כן אין לחלק בין פרסהו אמיתנא דאם חל מיד בשעת הזמנה לא תחול אח"כ והנה קושית התוס' דהאיך קנין דימוס למאן דאמר הזמנה מלתא. ולמ"ש יקשה גם למה יהיה ליורשיו אבל כמ"ש לעיל די"ל במעות ואפ"ה שייך ביה הזמנה אף דהוי כטוי לאריגה וא"כ במעות דשייך פדיון וא"כ לק"מ וא"כ מיושב הנ"ל לענ"ד ולפי זה אם פי' גבו מעות ממש אתי שפיר טפי מאם נפרש גבו בגדים וכמ"ש: ולכאורה הייתי אומר לאביי לשיטתו דס"ל הזמנה מלתא י"ל במס' נדרים הנ"ל פקעה אפי' בקדושת הגוף. ואף למ"ש בשם הר"ן ועי' בטו"ז באו"ח בסי' קנ"ג דלענין צדקה לכו"ע חל הרי בצדקה שייך פדיון ושייך פקעה: והנה לכאורה היה נראה לומר בבאו ליד גבאי אפי' אמר שיחול לאחר זמן הוי הזמנה כמ"ש בתוס' לענין קנין לאח"ז לחלק בקדושין אם הוי בשטר או בכסף היכא דהוי בעין. אמנם מהסוגיא דאיתא הב"ע כשגבו מחיים וכו' דנראה אפי' בבא לידי הגבאי מחיים ומת אח"ז לא מהני הזמנתו אף שהמעות ביד הגבאי בעת מיתתו וצ"ע בכה"ג: ועי' עוד בטו"ז או"ח בסי' תרע"ב שהקשה שם במותר השמן למה הוקצה למאי דאיתא במס' סנהדרין הנ"ל למאי דצריך תפיס עיי"ש ולמ"ש לעיל יש ליישב ולחלק בין מעות וגם לבין בגדי מת לשם וצ"ע:
בד"א שמותר למכור ביהכ"נ בביהכ"נ של כפרים שלא עשו אותה אלא על דעת בני הכפר לבדם שתהיה להם להתפלל בה שאם רצו כולם למכרם מותרין. אבל ביהכ"נ של כרכין הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם. ועי' בכ"מ דדעת רבינו אפי' דלא הוי דמי העולם בו. ובתוס' ובראשונים ז"ל מחלוקת בזה. ויש לעיין אם הקנין רק לאלו שבאו מעלמא שמה אבל לא לאלה שלא היו שמה ולא קנו בזכות הזה כמ"ש בתוס' דלכו"ע בנו וזכו כו"ע בו: ומלשון התוס' במס' מגילה דף כ"ו ע"א בד"ה כיון שכתבו כיון שרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל וכו' ולשון הירושלמי שאני אומר שאחד מסוף העולם קנוי בה. וברא"ש ע"ז פי' יש לו זכיה ביה ואפי' הסכימו כל הרגילים לכנוס לזאת העיר למכרה שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת והיה רגיל לכנס בה ולדעתו הוקדשה עכ"ל. (ועי' ברש"י חולין דף קל"ו ע"א בד"ה ביהכ"נ עיי"ש): מלשון הזה נראה כמפורש דדוקא להבאים מעלמא שיזכו בה ולא לאלה שלא באים עוד שמה. אמנם מלשון רבינו שכתב ועל דעת אנשי העולם נעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה נעשה של כל ישראל וכו' נראה דאף ללא באו בה ולא זכו בה הוי שלהם. ויש לעיין במה זכו אלה שלא היה באים שמה כיון שלא זכו ע"י אחרים להם ולשון אין מוכרין אותו לעולם שכתב הרבינו נראה דאין תקנה למכרה ובשו"ת מהר"ם מלובלין כתב אופן שמותר למכרו עי' במג"א צ"ל דלעולם לאו דוקא והכונה אם לא יש טעם לומר דניח"ל. ויש לדחוק ולפרש דברי רבינו כהרא"ש ותוס' הנ"ל ובפרט כי בירושלמי דדרכו של רבינו למשוך אחריו וכמ"ש ז"ל נראה כמוהם. ונפק"מ אם עתה מזמן רב מאוד לא יבואו ממרחקים שמה שלא ניחוש: אמנם הנראה דלכאורה מאי קנין שייך בזה אף להבאים שמה הלא לא כיונו לקנות והעודר וכו' לא קני רק הנראה דהנה ההזמנה משוי לקדושה ובבני העיר אמרינן דמסתמא ההזמנה שלהם היה לדעת טובי העיר שלהם והוי כעל תנאי אבל אלו הבאים מעלמא בהזמנתם לא שייך תנאי ואינה בטלה וא"כ הכל מצד ההזמנה וכיון דהוי הזמנת הבאים מעלמא ברשות בני העיר הוי הזמנה לעולמית דלא תליא בז' טובי העיר ולאו מטעם קנין ולשון קנין הנאמר בזה הכונה רשות וקנין לפי שעה להתפלל שם וזה משוי להזמנה דהזמנה ברשות בעי דאל"כ אין אדם אוסר שאינו שלו וא"כ לכל הבאים שמה שייך הזמנה ולא לאלה שלא היו שמה ולא הזמינו: והנה לשון הגמ' האי ביהכ"נ זוטי הוי ואינהו עבדוהו ובירושלמי איתא אלכסנדרים עשו אותה משל עצמן מלשון הזה נראה כדעת הסוברים דוקא כשנתנו אחרים מעות לבנין הביכ"נ. ונראה דבגמ' אמרינן זוטי הוי ואינהו עבדהו נקטי תרווייהו דהוי זוטי ולא הוי כשל כרכים שלא היה לעלמא מתחילה וגם מעלמא לא נתנו להם לבנותם דאם היו נותנים אף בזוטי לא נמכרה ובירושלמי נקיט האחרון משל עצמן עשו אותה אבל ג"כ צריך עוד לזה כבבלי דזוטי הוי. ועי' בב"י בסי' קנ"ג בשם מרדכי ישן שראבי"ה פירש דבכפרים אפי' אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבוא שם רוב עם אדעתא דדהו יהבי דמאי דבעי עבדי עיי"ש ובשו"ת מ"ב עיי"ש וצ"ל דגמ' משני שני תירוצים דהוי זוטי וגם לא היה מעלמא נותנים אבל באמת בזוטי הוי בלבד יכולין למכרה:
וכן אם התנו שבעה טובי העיר וכו' על מותר הדמים שיהיה חולין הרי הן חולין וכו'.
כשם שמותר להם למכור ביהכ"נ כך נותנין לו במתנה וכו'. עי' בכ"מ הי"ח דוקא במותר אבל בגוף הדבר המעות אין יוצאין לחולין ולא כן דעת התוס' ורש"י והרבה מהראשונים ז"ל עיי"ש. ובלתי מובן מאי שנא מתנה דהוי על הקבלה משלעבר מיוצא לחולין מהשתא ועיין בר"ן שהקשה דאם לא שייך פקעה מאי מהני מתנה ועי' מ"ש ע"ז. ולדעת רבינו צ"ל דשאני במתנה ממכר דבמכר המעות הוי כפדיון וחל עליו קדושה ממילא ואין יוצא לחולין משא"כ במתנה והאי דצריכין לומר אי לאו דקיבל הנאה וכו' זה דאל"כ הוי כבזיון שנותן בחנם שאין נחשב בעיניו:
רחובה של עיר אע"פ שהעם מתפללין בו בתענית ובמעמדות מפני שהקיבוץ רב ואין בתי כנסיות מכילין אותן אין בו הקדושה מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפילה וכו'. ונראה דהוי כצר בו ולא אזמניה ועיין בר"ן במס' סנהדרין בסוגיא דהזמנה מלתא דף מ"ח עיי"ש: