אפרוח שנולד ביו"ט אסור מפני שהוא מוקצה ועגל שנולד ביו"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר מפני שהוא מוכן על גבי אמו ואלו שחט אמו היה זה שבמעיה מותר ביו"ט אע"פ שלא נולד. ועיין ביש"ש שמתמה למה פסק רבינו נגד ר' יוחנן דלישנא בתרא ר"י פליג ארב וכיון דתניא כותייהו כשניהם הלכה כר"י ובדרבנן להקל עיי"ש. ועיין בספר בינה לעתים שכתב דלרבינו ורי"ף באפרוח משום שמתיר עצמו בשחיטה אין מסלק איסור מוקצה דא"כ בהמה העומדת לגדל וולדות יהיה מותר אלא דל"ל מוקצה אלא באפרוח הוי נולד וע"ז קאמר דמתיר עצמו בשחיטה ואם כן הך שנוי למעליותא דמשוי ליה התר שחיטה ואם כן אין זה בגדר נולד ולפי זה אנן דקיי"ל מוקצה ביו"ט כר"י אין מועיל התר שחיטה ואם כן משו"ה אסרו באפרוח עיי"ש: במסכת ביצה דף ו' איתמר אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר. רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואיתימא ר"י אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וכו'. וברש"י הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר את עצמו בילדותו דמגו דאתקין להא אתקין להא עכ"ל: ועי' בפנ"י שכתב וז"ל מלתא דאקשאי בה כמה עידנין דמה נתינת טעם הוא זה אדרבה עיקר ענין מוקצה הוא כיון שלא היה ראוי מאתמול זה גורם האיסור ומה מגו הוא זה עכ"ל. ועיין שכתב לפרש לולי דברי רש"י דשמואל דלית ליה מוקצה וכמ"ש בתוס' אבל נולד ס"ל אלא דנולד לא שייך רק בדבר שלא היה אתמול ראוי ועתה נעשה ראוי מה שאין כן כאן דאף לאחר שנולד לא הוי שם מאכל עליו עד לאחר שחיטה ושחיטה המתרת ולא הלידה עיי"ש: ולכאורה יקשה לדבריו דעכ"פ משוי ראוי לענין טלטול דמותר לשחטו ואי אפשר לשחיטה בלי טלטול ואם כן נאמר דאסור לטלטל משום דהוי נולד ואסור בשחיטה והנה לומר דכמ"ש בתוס' להלן דטלטול מוקצה מותר משום אוכל נפש וא"כ לא שייך דלידה משוי לראוי משום דגם עתה אינו ראוי ועודנו המוקצה עליו אלא דמותר משום אוכל נפש וממילא לא הוי נולד. אמנם עם כל זה כיון דעכ"פ ע"י הלידה התיקון שנוכל לטלטל בה אף בעודנו מוקצה הלידה עשה תיקון ושייך נולד ולשמואל לא מצינו לחלק בין טלטול ואכילה וגם לרב דס"ל כן במסכת שבת דף קכ"ח במוקצה מחמת איסור ס"ל בטלטול ג"כ כמ"ש בתוס' במסכת שבת י"ט ע"ב בד"ה כרכי ועיין בצל"ח בסוגיא מ"ש בזה עיי"ש: גם סברת הפנ"י צ"ע כיון דחסרון שחיטה לא משוי למוקצה משום דהוי כקדירה חייתא דבידו לסלקו וא"כ ממילא הוי תיקון בלידתו שנסתלק האיסור שרץ ממנו וביותר יקשה מ"ש בפנ"י אח"ז דהיה ראוי בקליפתו לולי איסור שחיטה עיי"ש דהרי היה איסור שרץ עליו: והנה למ"ש בתוס' בד"ה הואיל בתירוץ הראשון דשמואל דלא ס"ל מוקצה אמר הואיל ומתיר וכו' דאפי' לר' יהודה יהיה מותר עיי"ש וא"כ יש לפרש עם מ"ש בצל"ח לומר בכל זמן דהוי האיסור עליו לא שייך בו מוקצה לאכילה דבלא"ה איסור שרץ עליו ואח"ז כשנולד ונפתחו עיניו מתיר עצמו בשחיטה ורב דלא ס"ל מוקצה לטלטל שייך לומר כן עיי"ש וסברתו נראה דלא הוסיפו רבנן באיסור מוקצה לאכילה בדבר שאסור בלא"ה מדאורייתא ורק לענין טלטול שייך להוסיף וא"כ נאמר דשמואל דלא ס"ל מוקצה ואליבא דרב אמר הואיל וכו' כיון דלענין טלטול גם רב כר' שמעון וא"כ שייך הואיל ומתיר וכו' אליבא דרב אמנם כמ"ש בתוס' אח"ז דהוי כגרוגרת וצמוקים דשמואל כר"ש ובגרוגרת וצמוקין אף לר"ש אסור בטלטול לא שייך האי טעמא וכנראה באפרוח הוי דחי בידים ולא חזי כדאי' במס' שבת מ"ה ע"ב דאית ביה ביצת אפרוח ועי' תוס' שם בד"ה דאית עיי"ש וא"כ בכה"ג לרב בטלטול אסור: גם עיין בצל"ח שהקשה על קושית הגמ' וכי מה זה בין עגל שנולד ביו"ט וכו' דילמא סבר רב כראב"י דאפרוח שלא נפתחו עיניו אסור משום שרץ וא"כ לא שייך הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דבשעת לידה עוד עליו אסור מוקצה ובשחיטה אינו מתיר עד כשנפתחו עיניו משא"כ בעגל עיי"ש: ונראה לענ"ד לומר עמש"ל לפרש הסוגיא מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דאף לדידן למאן דס"ל מוקצה נולד חמיר ממוקצה לר"ש דלית ליה מוקצה אלא בדחיה בידים ולא חזי וכמ"ש במקום אחר לא חזי ג"כ מטעם דחיה בידים דלא שייך לאמלוכי וכתבתי דתליא בטעמיה שכתבתי באיסור מוקצה דלפי מ"ש לעיל דהוי מוקצה בכלל הדברים שאינן נצרכים דנגזור עליה בימי נחמיה בטלטול משום הוצאה מטעם זה י"ל משו"ה לר"ש בעינן דחי בידים הסח הדעת גמור שיהיה בגדר שאין בו צורך לו אבל למ"ש ברש"י משום והכינו וכו' דבעי שיהיה מוכן מערב יו"ט ועל כרחך לר"ש לא נוכל לומר האי טעמא דגם בלא דחיא בידים שייך לומר דלא הוי מוכן והנה זה דנולד חמיר ממוקצה שייך ג"כ לומר רק משום והכינו וכו' דדבר דלא אסיק אדעתיה עליו ודאי לא הוי בכלל מוכן מעצמו דהרי לא הוי דעתו עליו כלל ולא שייך כמ"ש ברש"י למאן דלית ליה מוקצה דכל מידי דחזי דעתיה עליו עיי"ש דלא שייך בלא אסיק דעתו עליה כלל שיהיה לו וכ"ז להטעם דבעי הכנה אבל ר"ש דס"ל אלא בדחיה בידים דסלק נפשו ממנו וא"כ נולד פחות ממוקצה דבמוקצה ימצא לומר כדחיה בידים אבל בנולד שלא היה דעתו עליו כלל ודאי לא עלה בדעתו לסלק ממנו ולדחותו בידים ומשו"ה אמר מאן דאית ליה וכו' דאיכא דסבר נולד קיל ממוקצה וכמ"ש לעיל וא"כ לפ"ז נאמר למ"ש בתוס' בד"ה הואיל דשמואל לית ליה מוקצה אלא בגרוגרת וצמוקין כר"ש וא"כ לפ"ז לשמואל נולד משוי להתירא אף דהוי מוקצה כגרוגרת וצמוקין בגדר דחיה אבל כיון דהוי נולד גמור ולא אסיק אדעתיה וא"כ לא הוי דחיה בידים ועי' בפנ"י באפרוח הוי נולד גמור דבמעי אמו אין ראוי לכלום עיי"ש ושאני בגרוגרת וצמוקין דמעיקרא ראוי ודחי בידים אבל האפרוח לא היה ראוי ולא נתן עיניו בו עוד אף שמהדרך להוציא אפרוח לא הוי משום זה דעתו עליה דיש ביצים שאין בהן אפרוח ואינו יודע לשער הזמן וכנראה מלשון רש"י לעיל דאף שיודע שיהיה מ"מ כיון שלא ראה אותו עדיין אין נותן דעת עליו ומהאי טעמא למאן דס"ל מוקצה משום והכינו וכו' נולד חמיר ממוקצה אבל לר"ש ולשמואל איפכא נולד מסלק המוקצה ואם כן מדויק הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אשר מהאי טעמא נאמר לאיסורא דהוי נולד מהאי טעמא גופא נאמר להתיר דכיון דעד שתהיה ראויה לשחיטה אינה ראוי כלל הוי נולד גמור ומותר דלא שייך דחיה וכמ"ש ברש"י מגו דאיתקן שיהיה ראויה לשחיטה זה מתקנו להוציא מידי מוקצה דעי"ז הוי נולד ובגדר לא אסיק אדעתיה. ויוצא מגדר דחיה בידים וא"כ מיושב קושית הצל"ח דבלא נפתחו עיניו אין מותר בשחיטה עוד כשנולדה דמ"מ כשנפתחו עיניו אח"כ וא"כ הוי נולד ביותר ושרי טפי לשמואל: ובמ"ש נאמר ליישב דברי התוס' בד"ה עגל שכתבו דנולד דבע"ח מותר ובצל"ח הקשה ע"ז ועל דברי המהרש"ל שהוכיח כן לדינא דהרי נהפוך הוא דמוקצה דבע"ח חמיר ומכ"ש נולד מבע"ח עיי"ש. אמנם למ"ש י"ל בבע"ח דלא הוי מוקצה אלא מטעם דהוי כדחיה בידים והברייתא כר"ש ולכן נולד בבע"ח מותר כמ"ש ואתי שפיר ובלא"ה קושית התוס' משום דהוי דחי' ונולד ותירץ כמ"ש בכה"ג לשמואל דמוקי הברייתא כר"ש לא שייך דחיה בנולד: אמנם אחרי רואי בירושלמי וז"ל שם עגל שנולד ביו"ט מותר שהוא מתיר עצמו לשחיטה רבי זעירא בעי מעתה מדבריות תהיה מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה צבייה תהיה מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה חזר ר"ז ואמר עגל מאתמול הוא גומר ברם הכא בו ביום נגמרה בו ביום נולדה וכו' עיי"ש: וא"כ מקושית הירושלמי נראה דמפרש כפשוטו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מתיר גם ממוקצה ובמאירי נוסחא אחרת שלא נזכר שם מתיר וכו' וא"כ אין מירושלמי נגד זה ולנוסחא שלפנינו הוי נגד דברינו זה. ונראה לומר כמ"ש בשם הצל"ח הנ"ל דדבר שאסור מדאורייתא בלא"ה באכילה לא הוסיפו בו הרבנן באיסור מוקצה אלא שכתב כן לרב דלית ליה מוקצה לטלטול אלא לאכילה ולאכילה בלא"ה אסור וי"ל אף בכה"ג דהוי כגרוגרת וצמוקין דאפי' לשמואל ור' שמעון מוקצה לטלטול מ"מ כיון דלענין אכילה לא גזרו בו והוי טלטול מוקצה משום אוכל נפש דמותר כמ"ש בתוס' להלן וא"כ אף דלענין טלטול הוי מקודם מוקצה ככל איסורי אכילה מ"מ לענין אכילה לא הוי איסור מוקצה וכשנולדה ונעשה ראויה לשחיטה ולאכילה וממילא מותר לטלטל בשביל אוכל נפש ושייך שפיר מגו דאתקן להא וכו'. אמנם כל זה לשמואל דלא ס"ל מוקצה מטעם והכינו וכו' כמ"ש לעיל דלמאן דס"ל מוקצה משום והכינו וכו' אף דלא גזרו כל זמן שהיה אסור בלא"ה מ"מ הוי בגזירה אחר זה דהוי דבר שאין מוכן מערב יו"ט עכ"פ דמטעם דהוי בגדר שאין נצרכים כיון דלא גזרו מקודם והשתא לצורך הוא אבל בלתי מוכן מערב יו"ט הוי גם השתא. אבל לרב לא שייך לומר כן דאיפכא דס"ל לאכילה ולא לטלטול ועל כרחך משום והכינו וכו' טעמא דמוקצה לדידיה. ועיין בבעה"מ שכתב בעגל שנולד ביו"ט אפי' רב מודה משום דאית ביה תרתי דמוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה. ועיין ברמב"ן שהשיג עליו דרב לא ס"ל סברה דמתיר עצמו כו' עיי"ש. ולמ"ש רב דס"ל מטעם והכינו וכו' לא מהני דלא חל המוקצה קודם לזה: ועיין בקרבן העדה שהקשה על קושית הירושלמי ממדבריות ומצבייה דשאני בהם דלא הוי משום איסור שבגופם שלא היו ראוים לשחיטה אלא דבר אחר גרם להם ומוקצה איסור שבגופה ולא שייך מגו משא"כ כאן שאיסור שחיטה שבגופה הותר אמרינן מגו דהותר איסור שחיטה הותר נמי וכו' עכ"ל. ועיין בבעה"מ שכתב ולא דמי למדבריות דהתם אין התר שחיטה בא להתיר להם בו ביום כאפרוח עיי"ש. ומובן עם מ"ש דלא היה איסור אחר עליו לומר שלא גזרו רבנן משום מוקצה לאכילה עליו. והנה עיין בקרבן העדה שם שכתב דבבלי לא כשמואל מסוגיא דבכור שנפל דף כ"ו דאי' ירד החכם וכו' ופריך והא מוקצה וכו' והרי שם קודם שהתירו החכם לא היה ראוי לשחיטה וכיון שהתירו מותר ונאמר כיון דאתקן וכו' עיי"ש. ולמ"ש שם לא שייך הואיל ומתיר וכו' דלא היה שום איסור עליו למפרע כשנודע דיש בו מום. וי"ל כיון דעכ"פ מספק אסור עלינו לא גזרו רבנן ג"כ במוקצה עליו וכמ"ש לא שייך מתיר וכו' רק אם לא נאמר משום והכינו וכו' וא"כ לא רק לר"ש ושמואל דס"ל כותיה: והנה דברי הירושלמי בלתי מובנים דאיתא עגל וכו' שמתיר וכו' כמ"ש חזר ר"ז וכו' מ"ש מאתמול נגמרה וכו' עיי"ש ועי' בקרבן העדה שפי' שהיתה ראויה להוליד בערב יו"ט עיי"ש. נראה דהרי עגל בלא"ה מוכן אגב אמו אלא דכמ"ש בתוס' ביצה בסוגיא בד"ה עגל דהוי נולד. וע"ז תירצו בירושלמי כיון דהוי נגמר מאתמל לא נקרא נולד. ועיין בתוס' דף ב' ע"א בד"ה קא עיי"ש ועי' בשלום ירושלים שם עיי"ש. וא"כ נראה דירושלמי לא מסיק טעמא דמתיר עצמו בשחיטה. ועוד שם בירושלמי אח"ז גוזל שנולד ביו"ט מותר שהוא מתיר עצמו בשחיטה. וא"כ נראה דלא חש להקושיא ממדבריות שהקשה לעיל ונ"ל כמ"ש בקרבן העדה וגם כמ"ש בשם הבעה"מ הנ"ל. ואח"ז עוד שם ר"ז בשם ר' גידול עגל שנולד מן הטריפה ביו"ט מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן. ועיין בקרבן העדה דאפשר להושיט במעי אמו לשחטו עיי"ש. ולא אמר משום מתיר לשחיטה אמנם זה ר' זירא אמרה דהקשה לעיל על מתיר לשחיטה ממדבריות וכו' ובהאי דגוזל לעיל ס"ל באמת משום מתיר עצמו וכו'. ובשלום ירושלים כתב דירושלמי חולק אבבלי דבבלי לא סבירי ליה האי דיוכל להושיט במעי אמו וכמ"ש בתוס' בד"ה וכי עיי"ש. אבל למ"ש רק ר' זירא ס"ל כן אבל הירושלמי דס"ל מטעם מתיר עצמו לשחיטה י"ל כבבלי סבירי ליה ואשר יפלא דהאי דעגל וכו' והאי דגוזל דאיתא בירושלמי מקורם מתוספתא והנה רב תנא ופליג. אבל יפלא דבלתי מובא התוספתא בבבלי דלפ"ז האי דמתיר עצמו לשחיטה דאי' בתוספתא אתיא כשמואל וכ"כ בקרבן העדה דירושלמי לשמואל קא אתיא. ויקשה ר' זירא בירושלמי יפליג על התוספתא ואולי כי דרב תנא ופליג יוכל לסבור כרב ואולי זה ר"ז הוי ג"כ תנא וי"ל דפליג: וראיתי במאירי הנדפס מחדש שהביא נוסחא אחרת בהירושלמי. וגם מפרש לפי הנוסחא שלפנינו ופי' דר' זירא דלא סבירי ליה מתיר עצמו בשחיטה משום אבר מהחי לכן מקשי ממדבריות וכו' עיי"ש והוא מדחה לומר משום אבר מהחי אלא כמ"ש ברש"י משום שרץ להיות עומד לשחיטה עיי"ש. ועי' בשעה"מ. ולמ"ש למסקנא הירושלמי לאו משום אבר מהחי ומשו"ה לא חש לקושית ר"ז והנה למ"ש לפרש האי דמתיר עצמו לשחיטה לפי נוסחת המאירי ולפי הנוסחה שלפנינו בירושלמי וכן במאירי מפרש לפי ב' נוסחאות אף כנראה לדעתו נוסחא שלו העיקרית עיי"ש וגם לפי נוסחא שלו לא הוי סתירה וא"כ לומר כמ"ש דלעיל רק לר' זירא קאי: והנה למ"ש לעיל יש לישב קושית היש"ש הנ"ל לדעת רבינו דכיון דמתיר עצמו בשחיטה כמ"ש משום נולד מותר ביותר כיון דל"ל מוקצה ממילא ביו"ט דאית ליה מוקצה מתיר את עצמו בשחיטה משוי למוקצה ביותר ואסור משום נולד ג"כ וגם למ"ש לפרשו עם דעת הצל"ח וכמ"ש דוקא אם מטעם מוקצה משום דאין בו צורך אבל מטעם והכינו וכו' לא יהני מתיר עצמו וכו' דעכ"פ אינו מוכן מערב יו"ט וכמ"ש וא"כ ג"כ נאמר ביו"ט דקיי"ל כר' יהודה משום והכינו ממילא לא מהני מתיר עצמו בשחיטה לכל הטעמים שנפרש בזה וגם למ"ש בקרבן העדה הנ"ל סוגיא דבכור לא הוי כהאי דמתיר עצמו וכו' עיי"ש:

ועגל שנולד ביו"ט וכו'. ובהמ"מ דאין דעת רבינו במ"ש אם היתה אמו עומדת לאכילה למעט אם היה טריפה דהרי טריפה עומדת לכלבים אלא בא למעט אם עומדת לחרישה וכיו"ב דאסורה וכו' עיי"ש: ובספר בינה לעתים כתב די"ל דנולד מהטריפה דאין יכול לשחטו ביו"ט דלכם ולא לכלבים וקושית הגמ' מה זה בין וכו' לר' עקיבא דס"ל אף לכלבים ולדידיה אתיא הברייתא להלן בסוגיא דבכור דאי' עגל שנולד ביו"ט מהטריפה עיי"ש שביאר ביותר דבריו: והנה בגמ' שם וכי מה זה בין עגל שנולד מן הטריפה וכו' הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים א"ל אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין וכו' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם א"ל אין מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמאי דחזי לאינש לא שדי ליה לכלבים מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתיה דאינש אכל מידי דחזי ליה עכ"ל. וברש"י בד"ה אבל מידי דחזי ליה ועובר שבמעי אמו טריפה ראוי לו כשיולד הילכך מאתמול דעתיה עלייהו אם יולד יאכלנו עכ"ל. והנה מלשון הגמ' היה נראה דהוי חזי לכלבים וגם לו וברש"י פי' על הולד גם אם דעתו על הולד למה צריך להיות מוכן לכלבים: ונראה דיש להבין למה לא נאמר דאמו מוכן אגב הולד לשחוט הולד אח"ז ומ"ש ברש"י לעיל בסוגיא בד"ה הטריפה בנה אסור אם נמצא בתוכה דעובר ירך אמו וכו' עיי"ש על כרחך אין כונתו דאסור הולד הטריפה דהוי נגד הגמ' במס' חולין ע"ה אלא כונתו בשחיטת אמו אינה ניתרת דירך אמו היה וכמ"ש שם משום בחיי הבהמה הוי ירך אמו והשחיטה בחייה אבל לאחר השחיטה דלא הוי עוד ירך אמו צריך לשחיטה בפ"ע וכמ"ש שם עיי"ש וצריכין לומר דכיון בטריפה אינה עומדת לשחיטה והוי מוקצה דאף דאינה עומדת לגדל דטריפה אינה יולדת מ"מ עומדת למלאכה ולא לאכילה ואף דלצורך אוכל נפש מותר לטלטל המוקצה אבל גם הולד הוי מוקצה משום אמו דאינה עומדת לשחיטה והנה משום נולד כמ"ש משום והכינו לרש"י אפי' דעתו עליה והתנה מעיקרא הוי באיסור מוקצה דעכ"פ בדבר שאין ידוע שיהיה או לא יהיה אינו בכלל והכינו וכו' דהרי תליא במקרה הלידה אבל כדמסקינן דהוי מוכן לכלבים וא"כ האם עומדת לשחיטה לכלבים וממילא מהני דעתו על הולד דאפשר לשחוט האם למען הולד דעכ"פ לא שייך דהוי ודאי עומדת למלאכה דכיון דהוי טריפה וגם למלאכה אינה עומדת שפיר ג"כ עומדת לכלבים ולפ"ז אין הפי' דמוכן לכלבים מוכן לאדם הדבר בעצמו לדעת רש"י אלא הכונה כיון דהאם מוכן לכלבים עי"ז הולד מוכן לאדם ומוכן לכלבים צריכין שעי"ז יהני דעתיה עלה על הולד דמוכן לכלבים מסלק המוקצה וממילא הוי מוכן לאדם וברש"י כתב שדעתו עליה כשיולד יאכלנו אף בלא שחיטה י"ל בדעתיה עלה כיון דיכול לשחוט האם דלא הוי מוקצה משום דמוכן לכלבים ונוכל לשחטה למען הולד ולא הוי לכם ולא לכלבים דהרי עיקר כונתו עבור הולד ומזה אפי' בלא שחטה שייך דעתו על הולד: ויש ליישב בזה קושית התוס' בד"ה מוכן שהקשו דא"כ באפרוח נמי יהיה מותר שמוכן לכלבים עיי"ש דלמ"ש באפרוח לא שייך דעתו עלה דדוקא בעגל דאפשר לשחוט האם ויוציא הולד אבל באפרוח תליא במקרה אם תצא מהביצה ולא שייך דעתו עליה ועיין במס' פסחים נ"ו ע"ב במוכן לעורבים עיי"ש דשם הוי הפי' מצ"ע ראויה לאדם מעיקרא וא"כ לפמ"ש לא הוי משום לכם ולא לכלבים למאן דס"ל מוכן לכלבים וכו' וכנראה יש לדמותו לבהמה חציה של נכרים וחציה של ישראל כמו כן בכה"ג חציה לכלבים וחציה לאדם אמנם צ"ע למה לא כתבו רבינו והיה נראה ביותר שדעת רבינו כמ"ש בבינה לעתים וצ"ע: ועמ"ש בהמ"מ ועגל שנולד בשבת וכו' ויש מתירין ואפי' ביומו דמותר לחולה עיי"ש ובלח"מ ובמל"מ הקשו על דבריו עיי"ש כתב אאמ"ו הגאון ז"ל בצדו וז"ל ועיין בר"ן בפ"ק דביצה דף קפ"ג ע"א בד"ה הילכך ואתי שפיר ובב"י בסי' תצ"ח עכ"ל והוא בסוגיא דנולדה בזה בענין הכנה עיי"ש ומובן מ"ש בהמ"מ:

בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מוכנין ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביו"ט אבל הרועות ולנות חוץ לתחום אם באו ביו"ט אין שוחטין אותן ביו"ט מפני שהן מוקצין ואין דעת אנשי העיר עליהם. במשנה ביצה מ' ע"א אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן בייתות הלנות בעיר מדבריות הלנות באפר ובגמ' מחלוקת ת"ק ורבי דלת"ק מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות באפר וכו' ובייתות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום ולרבי אלו כולהו בייתות ומדבריות כל שיוצאות וכו' ואינן נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ומקשינן ומי אית ליה לרבי מוקצה דבעי פצעילי וכו' לר' שמעון מהו ומשני אם דמדבריות כגרוגרת וצמוקין דמי או דשם בפצעילי וכו' לר"ש קאמר ורבי כר' יהודה או לדרבנן קאמר לדידי אין מוקצה וכו' וברא"ש שם דלא קיי"ל כרבי מחבירו ובאין לנות בתוך התחום מוקצות דלאו דעתיה עלייהו דהא אין באות בתוך התחום זה דעת הרי"ף ובשם בה"ג כתב מוקצה דרבנן ובב' לישנא חד דאית ליה מוקצה לר"ש במדבריות וחד ל"ל עבדינן לקולא עיי"ש וזה כדעתו בכ"מ כר"ש. הנה במחלוקת הזה בלתי מובן למה כל שיוצאות בפסח וכו' לא שייך מוקצה: ויש לפרש כדאי' במס' שבת בפ"ג לר"ש בעי דחיה בידים ולא חזי עיי"ש ובמדבריות איכא דחיה בידים והנה למה דבעי לא חזי כתבתי במ"א דבלא"ה חיישינן לאמלוכי אלא בדבר דלא חזי לא יחזור מהקצאתו וא"כ בכה"ג דרועות כל השנה לא שייך לאמלוכי והוי בגדר לא חזי על כל השנה ולא כן ברועות מפסח וכו' י"ל דימלוך ויביאם לביתו דרק ממה שמסלק נפשו תמיד לא שייך לאמלוכי ומדויק דברי רש"י בד"ה אלא בגרוגרת וצמוקין שהן מתחילה ראוין לאכילה והוא דחה אותן בידים להעלותם ליבשן ושוב אינן ראוין עד שיבשו אבל אלו לא דחה אותן בידים ואיכא דאכיל מנייהו הכי קס"ד וכו' עכ"ל ובד"ה אב"א הני מדבריות שאין נכנסות לישוב כלל כגרוגרת וצמוקין דמין שמקצה אותן מאצלו בידים עכ"ל דיקשה אף דדחיה בידים הרי בעי גם לא חזי כמ"ש בד"ה הקודם אבל למ"ש הוי בכלל שאין ראוין דלא שייך לאמלוכי הנה כל זה מובן ללישנא דרבי כר' שמעון אבל ללישנא דלר' יהודה קאמר רבי לאקולי כמו כן במוקצה דבע"ח צ"ע בטעמא דלפ"ז לרבי מוקצה דבע"ח קיל ואם נאמר לר"ש וא"כ מוקצה דבע"ח חמיר וי"ל דמ"ש בתוס' דמוקצה דבע"ח חמירי עי' בתוס' דף ב' ובכמה דוכתי דוקא במאי דנאמר דאקצי אבל אין מזה לומר דבקל מקצי הבע"ח יותר משאר דברים:

וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשחטה ביו"ט לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבוא זה לשחוט בו ביום אבל רואה הוא המום בערב יו"ט ולמחר מתיר או אוסר. ועי' בהמ"מ ובסוגיא שם ונברר דעת רבינו: והנה במסכת ביצה כ"ו ע"א במשנה שם בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן: וברש"י אין זה מן המוכן לאו משום מוקצה אמר ליה דהא לית ליה מוקצה לר' שמעון אלא לפי שמתירו ביו"ט נראה כמתקנו דהוה ליה כדן את הדין דגזר ביה משום שבות וה"ק אין התרתו התר ואינו מן המוכן להכשיר עכ"ל ובמוהר"מ מלובלין הגיה כמתקנו או דהוה ליה כדן את הדין: ובגמרא שם אי נימא וכו' וברש"י דהא ודאי משום מוקצה לא הוי טעמייהו דאיפכא שמעינן להו אלא משום ראיית מום דר"ש סבר אין רואין כיון דהוה ליה כיושב ודן את הדין עכ"ל. וכאן לא כתב ברש"י גם משום דהוי כמתקנו כמ"ש במשנה: ובתוספות שם בד"ה בכור הקשו על רש"י דנראה מדבריו דאי עבר וביקרו מותר וזה נגד הלשון ואין זה מן המוכן דמשמע דגם בדיעבד אסור ובמהרש"א עמד על דבריהם דהרי בלשון רש"י איתא אין התרתו התר וכו' דנראה ג"כ דדעתו לאסור בדיעבד ובמהר"מ שי"ף ע"ז דכונת התוספות דלפי טעמו דרש"י משום מתקן או כדן את הדין מהסברא יהיה מותר בדיעבד עיי"ש ובתוס' יו"ט שכתב דתוס' לא גרסו ברש"י ואין התרתו וכו' כאשר הוא לפנינו עיי"ש. ובתוס' שלפנינו נמצא שהעתיקו לשון רש"י עם זה ואין התרתו וכו': ולענ"ד לומר דהנה בתוס' במס' שבת דף מ"ג ע"א בסוגיא דביטל כלי מהיכנו בד"ה טבל הקשו דאמרינן כאן בסוגיא דאם עבר וביקרו אינו מבוקר ושם אמרינן בטבל במעשר בשבת שאם עבר ותיקנו מתוקן עיי"ש: ונראה דמה שמביא לומר דלפי טעמו דרש"י יהיה מותר בדעבד כמ"ש במהר"מ שיף הנ"ל משום כיון דלא ס"ל משום מוקצה אלא משום מתקן והוי לפי זה כמעשר בשבת דאם עבר ותיקנו מתוקן כמובא בקושית התוספות הנ"ל ועיין בצל"ח שכתב לחלק בין טבל דאמרינן בעבר ותיקנו מתוקן כיון דלא נוכל לבטל כל מעשיו דתרומה נשאר תרומה ואינו חוזר לטבלו וכן כל כיו"ב ולא שייך עקירה לחצאין אבל בבכור דלא מהני מעשיו כלל וכמ"ש ברש"י ואין התרתו התר אף לאחר יו"ט שייך שפיר אינו מבוקר עיי"ש: ונראה להוסיף בטעמא על דבריו ונאמר נמי לתרץ קושית התוס' במסכת שבת שם בהנ"ל דאיתא בגמרא אין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן משום ביטול כלי מהיכנו והקשו בגמ' מחבית של טבל שנשברה מביא כלי אחר ומניח תחתיה אמר ליה טבל מוכן הוא שאם עבר ותיקנו מתוקן והקשו בתוס' שם דאם עבר משמע דאפי' במזיד מתוקן ומאי שנא ממעשר בשבת במזיד לא יאכל ותירצו לחלק כדאיתא במסכת ביצה דבלית ליה פרי אחרינא אפי' במזיד יאכל עיי"ש: ונראה די"ל דאפי' באית ליה פירי אחרינא אפ"ה יש לומר שם כיון דעבר ותיקנו מתוקן מותר גם לאכלם דהנה במס' ביצה י"ז ע"ב דמחלקין בין אית ליה פירי אחרינא דנראה משום עונג שבת. ולכאורה אף אם נאמר דעונג שבת דאורייתא ובמקום אחר בהל' שבת כתבתי בזה עיי"ש מ"מ הרי מצינו שהעמידו דבריהן אפי' נגד דאורייתא בהזאה ואזמל ואפי' במצוה דבכרת. ונראה לומר מסברא דהעמידו דבריהם במקום דאורייתא שלא יבטלו דבריהם עשו חיזוק להם אף נגד הדאורייתא וכל זה אם ע"י שהעמידו נגד הדאורייתא יעמדו דבריהן אבל אם דבריהן יבטלו בכל גונא אף דמצינו גם בכה"ג דקנסו שלא יהני מ"מ משום קנס לא אמרו אלא היכא דליכא ביטול דאורייתא במצוה או באיסור ודוקא אם דבריהן יהיה להם קיום עי"ז שהעמידו נגד דאורייתא אז עשו כן לחזק מעשיהם וכיו"ב במהרימ"ט לענין עביד לא מהני לענין דאורייתא עיי"ש. ובזה מובנים דברי הצל"ח הנ"ל דלא שייך עקירה לחצאין דכיון לענין תרומה לא שייך לבטל הרמה בקום ועשה ואיסור דרבנן ממילא כבר נעשה ומשום קנסא לא ביטלו עונג שבת כיון דלא הרויחו להעמיד דבריהם ע"י העקירה. ומובן האי דאיתא שאם עבר ותיקנו מתוקן דמאי נפק"מ אם דמתוקן למחר מ"מ מה הוי בזה טעמא לאכלו היום ועיקר חסר מהספר. אבל למ"ש כיון דהוי מתוקן וא"כ האיסור דרבנן כבר נעשה ואי אפשר לעקרו ממילא מותר לאכלו משום עונג שבת בלית ליה פירי אחרינא רק באית ליה שייך עכ"פ קנסא. ונאמר לפ"ז דוקא בכה"ג דמס' ביצה הנ"ל מחלקין בין אית ליה פירי או לית ליה פירי. אבל בנשברה החבית של טבל וכו' דאם נאמר בהניח כלי תחתיו אסור א"כ עבר על ביטול כלי מהיכנו וא"כ מסתבר לומר בכל פעם אפי' באית ליה פירי אחריני דמותר כדי שלא יהיה עובר על איסור ביטול כלי מהיכנו. דהרי התיקון האסור מדרבנן כבר נעשה גם כשנאמר דאסור אח"ז ולא נקנס אותו כדי לעבור עוד איסור אחר וא"כ ממילא בעבר נאמר דמותר ולא הוי מתחילה ביטול כלי מהיכנו ובמס' ביצה דלא קנסו משום עונג שבת ומזה כאן דאם נקנסו יהיה איסורא דביטל כלי מהיכנו ולכן בכל גוונא אפי' באית ליה פירי מותר. ועי' ביצה י"ז בסוגיא דעבר ואפה ושו"ת הרשב"א המובא בב"י או"ח סוף סי' תק"ג עיי"ש. אמנם כל זה במעשר אבל בבכור כמ"ש בלשון רש"י שכתב ואין התרתו התר וכמ"ש בצל"ח לדייק מזה דגם למחר אינו מתוקן וא"כ נאמר עבר וביקרו אינו מבוקר דהעמידו דבריהן למען שלא יבטל איסורם דע"י שנאמר שאינו מבוקר לא יהיה עובר על דבריהם וא"כ מיושב לענ"ד קושית התוס' במס' שבת הנ"ל: ונאמר נמי דעל כרחך בלא"ה דעת רש"י דבדיעבד ג"כ אסור. דהרי נקיט במשנה ב' טעמים דהוי כמתקן והוי כדן את הדין. ונאמר דלכאורה מטעם מתקן לפמ"ש הרלב"ח מובא בצל"ח לעיל דמתקן באוכל נפש מותר ולכן דעת רבינו בהפרשת תרומה ביו"ט משום דהוי כמקדיש ובשבת כתב משום מתקן דביו"ט מתקן מותר באו"נ עיי"ש. ועיין במג"א בסי' שכ"ג ס"ק י"ד עיי"ש. הרי דן את הדין משום שמא יכתוב חמיר באו"נ ממתקן. וא"כ טעמא דמתקן לא יספיק לאסור ראות המומין ביו"ט. אמנם כל זה אם בלעדי האי טעמא דמתקן יהיה מותר וא"כ שייך צורך או"נ אבל כיון דהוי אסור גם דהוי כדן את הדין וא"כ אסור לאכלו ג"כ מהאי טעמא כמו בהפרשת תרומה ובמקדיש הנ"ל וא"כ לא הוי לאו"נ וממילא אסור גם משום מתקן על לאחר יו"ט. ובמשנה פי' רש"י לפי המסקנא דעבר וביקרו אינו מבוקר ואמרינן דאינו מתוקן לעולם שלא יהיה עובר על הדרבנן וגם משום מתקן יהיה עובר אם יהני למחר ומדויק הנוסחא הישנה נראה כמתקנו דהוי כדן את הדין וכו' דעי"ז כדן הדין הוי כמתקנו וא"צ להגיה כנ"ל. אבל בגמ' בס"ד דלא ידעינן דעבר וביקרו אינו מבוקר כתב רש"י רק משום דן את הדין וכו' דאם נאמר עבר וביקרו מבוקר לא שייך לומר משום מתקן וכמ"ש משום או"נ. ובמשנה כדרכו לפרש כפי המסקנא ולמ"ש בין משום דן את הדין או משום מוקצה דבדעבד אסור שייך ג"כ מתקן: (ב) בתוס' באו"ד עמ"ש ברש"י דלא הוי טעמא משום מוקצה הקשו דבמס' שבת מ"ו נראה מפורש דמשום מוקצה הוי עיי"ש: ולכאורה נראה כסוגיות הפוכות דכאן אי' במאי קמפלגי אי נימא ברואין מומין קמפלגי דר' יהודה סובר רואין מומין וכו' ובמס' שבת מקשינן ולית ליה לר"ש מוקצה והתנן ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר וכו' ונראה דמשום מוקצה אסרו ר"ש. וכבר כתבתי דעת רש"י ומ"ש בתוס' ע"ז: ונראה לומר. ונאמר בראשונה להבין הסוגיא דמס' שבת מ"ו ע"ב דאי' ולית ליה לר"ש מוקצה והא אמר אין זה מן המוכן שאני התם דעומד ומצפה מתי תכבה נרו אבל הכא מי עומד ומצפה שמא יפול בו מום מי ימור דיפול בו מום ואת"ל דנפל בו מום מי ימור דהוי מום קבוע ואת"ל דהוי מום קבוע מי ימור דאזדקק ליה חכם וכו' ומקשינן מנשאלין וכו' ומשני בנדרים סגיא בהדיוטת עיי"ש: ויש להבין לפי מ"ד שם דרק בדחיה בידים ולא חזי סבירי לר"ש מוקצה וא"כ כדמקשינן ולית ליה לר"ש מוקצה על כרחך הקושיא דאפי' בחדא מניה כגון בלא דחיה בידים או בדחיה וחזי ס"ל כן. ובמ"א כתבתי דלא חזי הוי מטעם דחיה בידים משום דע"י שמדחה בידים לא הוי לר"ש הסחת דעתו עוד בחזי ליה דשמא ימלך עוד ויהיה דעתו לצרכו אבל בלא חזי ישאר בדחיתו אצלו ולא ימלוך ואז הוי בגדר דחיה בידים גמור. והיכא דשייך דעתו עליו הוי בגדר חזי ומקשינן מבכור דלא הוי דחיה בידים וס"ל מוקצה. ומשני דשאני מי ימור וכו'. והסברה נראה בזה דהאי דבעי לר"ש דחיה בידים דאז מוכח טובא דמקצהו דבלא הוכחה כזאת לא נאמר דאדם יקצה א"ע במידי דצריך לו דהוי לר"ש רחוק מאוד שיקצה אדם מדבר שיש בו צורך בשום אופן וא"כ אם בלעדי הדחוי בידים לנו הוכחה ואנן סהדי דמקצהו כמו הכא דאיכא כל הני מי ימור וכו' טובא בכה"ג לא בעינן למדחי בידים שיהיה מוקצה אף לר"ש. וכמ"ש לעיל בענין מוקצה במס' שבת בדעת ההמ"מ דהיכא דרוב בני אדם מקצים לא מהני מחשבתו להוציאו מידי מוקצה עיי"ש וכן נראה מסוגין להלן. ולפי דברינו מובן היטב המחלוקת בכמה דוכתי אם מודה ר"ש בבע"ח ועיין ברש"י ביצה כ"ד ע"ב במחובר ולמ"ש מובן ועיין בבעה"מ שהשיג עליו למה לא כתב דהוי מוקצה מחמת איסור עיי"ש ואתי שפיר: ולפ"ז נאמר עוד דזה דוקא אם נפרש הסוגיא דבכור שנפל לבור ביו"ט וא"כ מקשינן דהרי חזינן דס"ל לר"ש מוקצה אפי' בלא דחיה בידים ומשני דמי ימור טובא הוי בגדר דחיה בידים וכמ"ש. אבל אם נאמר דבכור שנפל הוי מערב יו"ט ואם נאמר דאין רואין מומין ביו"ט משום דהוי כדן את הדין וא"כ י"ל דהוי כדחיה בידים ממש עמ"ש ברש"י ביצה כ"ד ע"ב גבי מחובר מדלא לקטינהו מאתמל אקצינהו והוי כגרוגרת וצמוקין דהוי דחיה בידים עיי"ש. וכמ"ש שם דאף לר"ש אינו מסלק דעתו אף בבא על המיעט כמ"ש שם הוכחה לזה. מ"מ אם לא הקצהו לא היה סומך דעתו על הלא שכיח. וכמו כן י"ל כאן כיון דלא הראה להחכם מערב יו"ט וביו"ט אין רואין ודאי אינו עומד ומצפה וכדחיה בידים ממש. ונאמר לישב בזה קושית התוס' במס' שבת בד"ה מי ימור דאם נאמר דצריך כל האי דמי ימור א"כ בערב יו"ט חסר ב' מי ימור וכתבו דא"צ לכל כך מי ימור עיי"ש. ולמ"ש שיהיה בכלל דחיה בידים לר"ש צריך להרבה מי ימור אבל למ"ש בערב יו"ט הוי בלא"ה כדחיה בידים ואין צריכין למי ימור כלל. ונמצא למ"ש בנולד המום בערב יו"ט ולא הראה להחכם לא בעינן למי ימור וכו' משום דהוי כדחיה בידים ואפי' עבר החכם וראה שייך מ"מ לאסרו משום מוקצה אח"ז וביו"ט לא בעי לדחיה בידים משום דהוי מי ימור טובא: אמנם מנ"ל להגמ' להקשות ולית ליה לר' שמעון מוקצה וכו' ולאוקמי ביו"ט דאי אפשר למבקר מעיקרא ולא הוי כדחיה בידים דילמא בערב יו"ט דהוי כמ"ש כדחיה בידים. וי"ל דמעיקרא דייקו מלשון המשנה דנראה דמשום מוקצה אסרה ר"ש ואפי' בלא דחיה בידים ומשו"ה לא מוקי מטעם דן את הדין ואין רואין כסוגיא דכאן במס' ביצה אלא משום מוקצה דדייקו בלשון המשנה דאיתא בכור שנפל לבור ולא נקטו בשאר קדשים ורבינו כתב קדשים. והיה נראה דנקיט בכור דמאיליו קדוש ולא הוי דחיה בידים. משא"כ קדשים דהוי כדחיה בידים. ומקשינן דנראה דאפי' בלא דחיה ס"ל לר"ש מוקצה בבכור שנפל בבור וכו' ועל כרחך מיירי ביו"ט דלא הוי דחיה וזה דאתיא לאשמעינן במשנה ויקשה מנר שכבה וכו' ועי' ברש"י במשנה בסוגי' שכתב בבכור דמאיליו קדוש עיי"ש. וי"ל דמפרש בזה ג"כ דלא שייך מטעם מוקצה וכמ"ש אח"ז דלא הוי מטעם מוקצה. ומשני שאני דהוי מי ימור וכו' וכמ"ש דהוי בגדר דחיה בידים וכו"ע מודו ואין לדייק מדנקיט בכור אלא משום מי ימור וכו' נקיט בכור דאתא לאשמעינן דמי ימור וכו' הוי כדחיה בידים ואתי שפיר: אבל יקשה עוד לאביי בס"ד בסוגיא דאמר כותיה דרבה מסתברא וכו' וס"ל דבערב יו"ט עבר וביקרו מבוקר ועיין ברש"י שם דיקשה דהרי הוי עוד מוקצה ואי דלא הוי ג' מי ימור. ועי' בפנ"י שכתב ג"כ דבעי ג' מי ימור דהרי כמ"ש בערב יו"ט לא בעי ג' מי ימור. גם עיין בתוס' במס' שבת הנ"ל בד"ה והתנן שהקשו דאביי סובר כר' אדא בר אוכמי על כרחך ידע מן מי ימור וכו' וא"כ מאי מקשינן מנר שכבה עיי"ש: וי"ל דהנה כמ"ש דבערב יו"ט שייך דחיה בידים וגם לא חזי משום אם נאמר בקרו אינו מבוקר. וי"ל לאביי בס"ד דס"ל בקרו מבוקר וא"כ הוי דחי בידים בלבד וס"ל כיון דהוי עכ"פ חזי לא הוי מוקצה לר"ש אלא דלמסקנא דקיי"ל בקרו אינו מבוקר הוי לר"ש מוקצה וא"כ במס' שבת אזלא כס"ד וא"כ אף בערב יו"ט לר"ש לא יהיה מוקצה ומקשינן שפיר ולית ליה לר"ש מוקצה וכו' ומובן במ"ש לעיל בפי' רש"י במחובר שכתב מדלא לקטינהו וכו' דוקא אם בעבר ג"כ אסור שייך מוקצה ולא שייך עומד ומצפה עיי"ש. וכמ"ש ברש"י דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן וא"כ י"ל דלא מקצי נפשיה משום האיסור דאין רואין וכו' רק אם נאמר בקרו אינו מבוקר דאז ודאי שייך מוקצה: ונפק"מ מטעמא דמוקצה לשאר טעמים כתבתי בספק מוכן להלן בס"ד עיי"ש. אמנם עיין בצל"ח שכתב דלא שייך מוקצה מחמת איסור דרבנן אלא במה שבידו אבל לא בכה"ג דתליא בהחכם דלא יעבור על הדרבנן עיי"ש. והסברא מסכים לזה. וכיו"ב כתב הרמב"ן במלחמות בסוגיא דבית שנפחת עיי"ש: והנה יש להבין למה בחד מי ימור דאזדקק ליה חכם שיעבור בשבילו איסורא דאין רואין וכו' דאין אדם חוטא ולא לו לא יהיה כדחיה בידים ולמה לאביי נאמר בקרו מבוקר. וברש"י בד"ה נולד בו מום בערב יו"ט וכו' אבל אם עבר ובקרו שוחטו שהרי אינו מתקן כל כך שקרוב הוא ביה"ש להיות מתוקן שלא היה מחוסר אלא ראיית חכם עכ"ל. וי"ל בנולד מום בערב יו"ט ונפל לבור ברוב פעמים לו מום קבוע וכן נראה מדברי רש"י לעיל וכמ"ש. וא"כ כיון דרוב מהני מהתורה אלא מדרבנן לברורי וצריך להראות לחכם גם מום קבוע מ"מ בכה"ג לא הוי לרש"י כמו דן את הדין ממש. ועי' בתוס' במס' שבת שכתב דגם ג' הדיוטות לא מזדקדקי משום דאין רואין וכו' עיי"ש עם כל זה צריכין לומר לאביי דס"ל בקרו מבוקר ס"ל דלא שייך מוקצה לר"ש בכה"ג דלא הוי כדן את הדין ממש ושייך שיזדקקו ג' הדיוטות וא"כ כיון דבקרו מבוקר לא הוי מוקצה משום דאין רואין לכתחילה: ובדעת רש"י י"ל דלאו משום מוקצה בלבד אסור דהרי אם נאמר בקרו מבוקר על כרחך לא נאמר מוקצה אלא עיקר הטעם משום דן את הדין ומתקן ומוקצה תליא בזה אם נאמר בקרו מבוקר ועי' בשעה"מ מה שהקשה על רש"י עיי"ש ולמ"ש מיושב: ומ"ש דלרש"י ברוב פעמים בנפל לבור הוי בו מום שכתב בד"ה לערים לומר דודאי ימצא בו מום עד כאן לשונו ולמה נאמר דודאי ימצא בו מום קודם שראה החכם ונראה דדעתו דברוב פעמים בנפל לבור יהיה בו מום אלא דאיכא לברורי וצריך להראות להחכם ובס"ד גם להחכם בכה"ג דצער בע"ח לסמוך על רובא כמו דאמרינן בטירחא והפסד דא"צ לברר ומכ"ש משום צער בע"ח אלא דלכאורה י"ל דהרי הוי כסתירה דמשום צער בע"ח נאמר להערים ולא לבדוק וא"כ לא סמכינן על הרוב דאם סמכינן למה צריכין להערים דודאי יהיה בו מום כשיהיה רואים וי"ל כמ"ש במהרי"ט כשסומכין מהתורה על הספק אפי' תרתי דסתרי מותר דהוי כודאי התר ומכ"ש ברובא דהוי כודאי כמ"ש בזה וצ"ע: גם מ"ש לעיל דלר"ש עומד ומצפה גם על המיעוט נראה ג"כ מרש"י בד"ה בכור תם וכו' דלית ליה מוקצה להנך תנאי בבכור דכל שעתיה דעתיה עלויה שמא יפול בו מום עכ"ל ונראה דעומד ומצפה על המיעוט לר"ש אלא כדאי' במס' בכורות דף כ"ה ע"ב דשכיחי דמנגחי אהדדי עיי"ש וא"כ י"ל דלא הוי בכלל מיעוט וצריכין במס' שבת לכמה מי ימור וכו' עיי"ש: והנה רבינו שינה מלשון המשנה דאיתא בכור שנפל לבור והוא כתב בהמת קדשים ולמ"ש במ"ש ברש"י דמאיליו קדוש לומר דלא שייך דהוי כדחיה בידים משום דלרש"י לא הוי טעמא משום מוקצה אמנם לרבינו אף שכתב מטעם מוקצה מ"מ הרי ס"ל ביו"ט כר' יהודה וא"כ אפי' בלא דחיה הוי מוקצה אלא במאי דהוי מוקצה דלדעת התוס' הוי מוקצה משום דאין רואין ולרבינו להיפוך אין רואי' משום איסור מוקצה כמ"ש שאם יתירם ישחוט ג"כ ויטלטל המוקצה והנה לרבינו דל"ל על כרחך משום דן את הדין ומשום מתקן כרש"י ותוס' ומאי דלא ס"ל משום מתקן כמ"ש לעיל בשם הרלב"ח דדעת רבינו בשביל אוכל נפש לא שייך לאסור ביו"ט מהאי טעמא אבל למה לא ס"ל משום דן את הדין ונראה דאינו מפרש ומינה ראית טריפה אפי' ביו"ט ראית בכור מערב יו"ט כרש"י משום בבכור הוי כדן את הדין אלא דראית בכור כמו ראית טריפה בשניהם לא שייך כדן את הדין אלא כמ"ש משום מוקצה אין רואין והרי ברואה מערב יו"ט מותר לומר ביו"ט ולכאורה מה שדומה לדן את הדין הוי במה שהורה ביותר במה שרואה ועכ"פ שוין ונראה לרבינו רק משום מוקצה ובהראה לחכם בנפל בו מום מערב יו"ט לא שייך מוקצה דדעתו עליו: אמנם בצל"ח עמד ע"ז בקדשים דצריכין פדיון ואין פודין ביו"ט ואחר שהביא ע"ז ראיות די"ל לצורך יו"ט מותר בפדיון סיים מ"מ קשה בעיני כיון דצריך העמדה והערכה ולהוציא הבהמה מרשות הקדש שיהיה שלו ולהקנות עבורו דבר אחר קשה שיהיה מותר לצורך יו"ט עיי"ש: ולענ"ד יש לדמותו למאי דאיתא במס' ביצה ל"ז ע"א בלא מגביהין תרומה ומעשרות פשיטא תני ר' יוסף לא נצרכה אלא ליתנם לכהן בו ביום וה"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פרי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן ויהבינן לכהן עיי"ש ועי' בפ"ג ה"ח להלן בדברי רבינו שם כן ובראב"ד השיג על רבינו מ"ש ביו"ט דאפי' מבערב יו"ט אין רואין ובהמ"מ כתב דגם דעת רבינו דאפי' נולד מערב יו"ט אין רואין שהרי אמר אבל רואה מעיו"ט ולמחר מתיר או אוסר ואם מותר לראות ביו"ט כשנולדו מערב יו"ט לא היה צריך לראותו מבערב יו"ט עיי"ש. אבל למה נקיט רבינו ביו"ט אמנם למ"ש בקדשים דצריך פדיה לא שייך אלא בנולד המום ביו"ט דהוי כפירי דטבילי האידנא: ומ"ש בצל"ח משום העמדה והערכה בזה יש לעיין אם דלמ"ש ביו"ט מתירין משום אוכל נפש לכהן המעריך נראה דהוי כחטא בשביל שיזכה חבירך ותליא אם גם בדרבנן אמרינן כן עי' במג"א בזה ובמ"ש במ"א ואם לכהן ג"כ לאכל מבהמה א"כ בכ"ג י"ל דשרי בכה"ג ובס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל כתב דמשו"ה במשנה בבכור כדאי' ס"ד לערם וכו' דבקדשים לא שייך צער בע"ח דאפשר בשאלה ויעלהו בלא"ה דשואלין לצורך שבת ויו"ט עיי"ש: והנה כיון דגם אם פדה אין רואין י"ל דאסור גם לפדות משום דהוי כמקדיש ולא הוי לצורך יו"ט ג"כ אלא דרבינו כתב דמשו"ה אין רואין קודם הפדיון משום דאסור לראות שלא ישחוט המוקצה ויפדה ג"כ ועי' במרכבת המשנה וגם מ"ש למה נקיט רבינו נולד ביו"ט עיי"ש ולמ"ש נקטי משום דכתב בקדשים דלא שייך פדיון אלא בנולד ביו"ט וכמ"ש: אמנם יקשה עוד לדעת רבינו כמ"ש בצל"ח קושית התוס' דא"כ ר"ש דלא ס"ל מוקצה בעלמא ור"י דס"ל מוקצה יפלגו במשנה להיפוך עיי"ש דלדעת התוס' פליגי באין רואין ובזה כמ"ש בתוס' תליא המוקצה אבל לרבינו דלהיפוך אין רואין תליא אם הוי מוקצה יקשה קושית התוס' ועי' בצל"ח שכתב מזה דלא כהמ"מ דדעת רבינו דאוסר בנולדו בערב יו"ט משום נולדו ביו"ט אלא דמודה לרש"י משום מתקן והיינו בנולדו מערב יו"ט דאפשר לראותן מעיו"ט דומיא דכלי שנטמא מעיו"ט שאין טובלין ביו"ט אבל בנולדו ביו"ט דומה לכלי שנטמא ביו"ט בזה הוצרך ליתן טעם משום שמא ישחטנו ופלוגתא דר"ש ור"י הוא בנולדו מעיו"ט כדמוקי לה בגמ' עיי"ש: וצ"ל לדבריו בנולד בערב יו"ט לא שייך מוקצה אלא מתקן וביו"ט שייך מוקצה ולא מתקן והנה בגמ' איתא בנפל בו מום עובר ס"ד דדעתיה עליה קמ"ל ולדעתו צ"ל אפי' בשאין בו מום כלל בנפל בבור דעתיה עליה ויצא ממוקצה וקמ"ל דאסור משום מתקן דאפשר מאתמול ולר"י לפ"ז אפי' באפשר מאתמול שייך מתקן (ועי' מ"ש במכשירין) אלא דא"כ בנולד ביו"ט שאסור משום מוקצה לדעת רבינו כמ"ש שאין דעתיה עליה וממילא לא שייך להתיר במתקן משום צורך יו"ט ואפי' באי אפשר מאתמול דאיסור מוקצה משוי שאין לצורך יו"ט וא"כ יקשה עוד למה כתב רבינו שאין רואין ביו"ט משום שמא יבוא לשחוט תיפוק ליה משום מתקן: ואולי יש לומר דלמ"ש לעיל דקדשים פודין ביו"ט משום לצורך אוכל נפש באי אפשר מאתמול וכ"ז אם הוי לצורך וכיון שאסורין משום מוקצה ממילא אין פודין ג"כ וי"ל דלא שייך מחזי כמתקן כמ"ש ז"ל דהוי כמכה בפטיש וזה לא שייך אלא במתקנו עד שיהיה ראוי וא"צ לתיקון עוד דזה מגדר מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה אבל כיון אף לאחר ראות החכם צריך עוד לפדיון שאינו ראוי ביו"ט בדבר המוקצה ואף בחול צריך לפדיון עוד לא שייך מחזי כמתקן דדוקא בראוי מיד לפדיון ובידו כן מיד מחזי כמתקן אבל בכה"ג שנשאר בלי גמר תיקונו ביו"ט לא שייך מחזי כמתקן ולכן צ"ל כמ"ש רבינו דאין רואין משום שמא ישחטנו ויעבור על מוקצה גם י"ל במשנה בבכור דא"צ פדיון שייך מתקן אבל בקדשים בפדיון לא הוי בשום פעם מתוקן דמחוסרין תיקון עוד ואפי' פדיון מותר לא הוי הראיה תיקון ועי' עוד בשו"ת חכם צבי בסי' פ"ה בענין זה עיי"ש:

בכור שנולד ומומו עמו הרי זה מוכן אין מבקרין אותו ביו"ט ואם עבר וראה מומו ובקרו והתירו הרי זה שוחט ואוכל וכו'. בגמרא שם ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו מבקרין אותו ביו"ט לכתחילה וכו' וברש"י ושוין וכו' שאין בזה משום מתקן ומשום דן את הדין שלא היה בו חזקת איסור מעולם כדמוקי לקמן כגון דיתבי דייני התם עכ"ל: יש לעיין כשהוציא ראשו בלי מום ועי' יו"ד בסי' י' ושי"ט ולדעת הסמ"ע עיין בש"ך בסי' י"ד ברוב פדחתו כילוד וא"כ אפי' נודע המום אח"ז בשאר האברים מ"מ היה זמן מה שהיה בחזקת איסור להדיינים גם כן דרוב אין להן מומין והוי כילוד ואין שיעור לחזקת איסור ואף לזמן מעט ולדינא דקיי"ל דאין מבקרין לכתחילה ובביקרו אין מוקצה לחצי שבת וא"כ אין נפק"מ לדינא:

בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה מעת לעת והרי היא צריכה בדיקה שוחטין אותה ביו"ט ותבדק אפשר שתמצא כשירה ותאכל. במסכת ביצה ל"ד ע"א תנן התם דרסה או שטרפה בכותל או שרצצתה וכו' ושהתה מעל"ע ושחטה כשירה א"ר אלעזר ב"ר ינאי משום ר' אלעזר בן אנטיגנוס צריכה בדיקה בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחטה ביו"ט מי מחזקינן ריעותא ביו"ט או לא וכו': ודעת הרא"ש כדעת רבינו לקולא אמנם בר"ן שם משום דלא אפשיטא האבעיא ספיקא דאורייתא לחומרא: ועי' בשאגת אריה בסי' ס"ד מדבעיא לענין יו"ט דמ"ש יו"ט דהוי ג"כ איסורא דאורייתא דמלאכה ועל כרחך מזה דאם שהתה מעל"ע הבדיקה רק מדרבנן ובמתני' ליכא מבדיקה אלא מאמוראי וי"ל ביו"ט הקילו אף מדרבנן עיי"ש. ובצל"ח ובשעה"מ בפ"ג הי"א ופר"ח בסי' תצ"ח דאם אמרינן מתוך שריא ולהה"מ בפ"א דעת רבינו מתוך בכל מלאכת אוכל נפש: והנה ברש"י בד"ה מי מחזקינן ריעותא בגוה משום חשש איסור מלאכה ביו"ט דילמא משתכח טריפה ונמצאת שוחטה שלא לצורך בשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמירין אנפשין ובדקינן מיהו סמכינן ארובא ורוב בהמות אינן טריפות הכא מאי ביו"ט כלומר משום חומר מלאכה ביו"ט עכ"ל. ונראה דהבדיקה משום איכא לברורי כמ"ש בשאגת אריה דהוי מדרבנן וביו"ט לענין לשחטה לכתחילה אי אפשר לבררה דהבירור הוי לאחר השחיטה ולכאורה למה לא אפשטא הבעיא דודאי מסתברא כיון דביו"ט אי אפשר לברר נסמוך בשהתה מעל"ע לשחטה וגם לשון מי מחזקינן ריעותא ביו"ט צריך פירוש: ונראה לפמ"ש בטו"ז בסי' י"ח ס"ק י' באיכא לברורי כיון שחייב לבררו אזלא החזקה ועיין בש"ך ס"ק כ"ד שם והנה בענין זה לענין יו"ט לא הוי איכא לברורי אבל לענין איסור צריך לברר אחר השחיטה בבדיקה וא"כ למ"ש בטו"ז היכא דצריך בירור נפקע החזקה ממילא אתרעי החזקה גם לענין יו"ט אף דלענין מלאכה הוי ליכא לברורי. ומדויק מי מחזקינן ריעותא ביו"ט לענין איסור מלאכה ביו"ט לומר שאין הריעותא נפקע ביו"ט משום לאח"ז או לא ואף דכל ראיה דצריכין בדיקה ביו"ט ומותר לשחטה כמ"ש ברש"י דהוי רובא אבל כאן דלא הוי חזקה כלל כיון שמחזקינן לספק וזה הפי' מחזקינן ריעותא דמחזקינן הספק וכמ"ש בטו"ז הנ"ל. והנה ברש"י כתב משום חומר מלאכה דיו"ט נראה משום דלא הוי לברורי מאי מספקינן ומשו"ה כתב משום חומר יו"ט אבל כמ"ש די"ל גם כן מטעם אחר ביו"ט ולא מחומר דיו"ט דלהיפוך דמצינו דהקילו ביו"ט אלא משום בדיקה לאחר שחיטה לא הוי החזקה דקודם השחיטה ולא שייך בחזקת התר עומדת ולא שנא דקודם שחיטה הוי רובא כמ"ש ברש"י והדרא לרובא דהרי כמ"ש בתבואות שור רובא דאתרעי לא הוי רובא וכ"ז דצריכין לברר לא הוי הרוב אלא בריעותא ולא נתחזק להתירא ע"י הרוב. ואם כן לפי זה יקשה לדעת רבינו וסייעתו שכתבו להקל משום ספק. אמנם כד נדייק בלשון רבינו שכתב ותבדק אפשר שתמצא כשירה ותאכל דנראה דא"צ לרוב כלל דאפי' בספק מותר ונראה כמ"ש ז"ל משום מתוך בכל מלאכת אוכל נפש וע"ע בתוספות ביצה ג' ע"א בד"ה גזירה מ"ש שם שמא יצוד דגים טמאים עיי"ש:

אוזין ותרנגולים ויונים שבבית הרי אלו מוכנין ואין צריכין זימון אבל יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקיננו בטפיחין או בבירה ובפרדס הרי אלו מוקצה וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל ואינו צריך לנענע. יש להעיר על מ"ש רבינו ואינו צריך לנענע דהוי מחלוקת בית שמאי ובית הלל וקיי"ל כב"ה ואפי' בבריכה ראשונה כדאיתא בגמ' ואין מדרכו של רבינו בכך לומר מה שאינו צריך אם לא הוזכר מקודם בענין שצריך כך ונראה משום בה"ט כתב בהעומד על המוקצה מערב יו"ט בשנת השביעית וכו' צריך שירשום ובירושלמי מובא בתוס' במסכת ביצה ל"ד ע"ב בד"ה ואומר דמקשינן מחלפיה שיטתייהו דב"ה דלעיל ביוני שובך אמר זה וזה אני נוטל והכא קאמר צריך שירשום וכתבו ויש לומר דמוקצה דדחיה בידים חמיר עיי"ש. וע"ז העיר רבינו ואין צריך לנענע כמו שם שצריך שירשום ועיין מ"ש בס"ד להלן בזה עיי"ש: והנה במשנה איתא זה וזה אני נוטל ורבינו כתב אלו ואלו. ולשון אלו מורה על רבים ולמה הוסיף ואלו ולא כלשון המשנה. והנה בב"י בסי' תצ"ו שאין יכול להזמין אלא הצריך לו אם הזמין כולם לא מהני בא"צ לכולהו כ"כ בשם הג"א ומרש"י נראה בהזמין כולם מהני ועיין בשעה"מ בזה. ולשון אלו ואלו על כמה שובכות שמזמין דשייך אלו ואלו ואמר בזה אפי' במזמין הרבה אפי' לכולהו ושא"צ לכולם שרי ואף כי בלתי מוכרע מ"מ י"ל כן: ובגמ' אבל מכאן אני נוטל לא מהני ובראשונה איתא משום דאין לו ברירה עיי"ש. והנה דעת רבינו בדרבנן אית ברירה. אבל אם נפרש משום דהוי ספק וספק דרבנן מותר והרי במוקצה כמ"ש רבינו בהל' אח"ז ספק מוכן אסור. אמנם רבא אמר משום דילמא מטלטל ושביק וכו' וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וכו' א"נ זימנין דמשתכחי כולהו כחושים ושביק להו ואתי לאמנועי משמחת יו"ט: הנה האי דלא אמרינן בתירוצא קמא דלא הוי סילוק מוקצה דאין נותן דעתו אף דאומר מכאן וכו' וכן לעיל באתי לאמלוכי כתב ברש"י משום טלטול שלא לצורך ולא דלא מהני להוציאו מידי מוקצה בכה"ג דאמרינן דנתינת דעתו עליה אינו כראוי משום דממ"נ אם נטלו אח"ז יהיה מותר אלא דחיישינן שיניחנו אחרי שטלטלו שלא לצורך: והנה מאי דתליא בברירה יש לעיין לפי מ"ש לעיל ובהל' שבת בפכ"ד דטלטול מוקצה לרש"י משום הכנה שיכין מערב יו"ט ליום טוב ולרמב"ן שלא יבוא למלאכה ביו"ט יכין מערב יו"ט עיי"ש וכמ"ש י"ל עוד דהוי בכלל גזירות נחמיה בן חכליה על דברים שאין נצרכים וכל מוקצה בכלל שאין צורך לו וכמ"ש לעיל והנה כמ"ש ברש"י ביצה י"ב דבלצורך היה לגזור ג"כ משום הוצאה אלא דאין רוב ציבור יכולין לעמוד בו עיי"ש ולפי זה מטעם הוצאה לצורך ושאין לצורך יהיה שוין מטעם גזירה. ולפי זה בכה"ג דידן לא יהיה שייך ברירה דעכ"פ לא טלטל האחרים ומ"ש אם האי דאזמניה או האחרת מטעמא דגזירה למ"ש דעכ"פ ממעט בטלטול והתירא ואיסורא שוין מטעם הגזירה וכמ"ש לעיל שם בפי' הגמ' בהתירא טרחינן או באיסורא טרחינן עיי"ש אבל מטעם רש"י משום והכינו שייך שפיר ברירה גם בכה"ג: אמנם יש לעיין משום והכינו אם גם נאמר ברירה הכנה לא הוי עד שיבורר וא"כ אין מוכן מערב יו"ט ויש לומר להיפוך דעכ"פ הוי הכנה מעיו"ט לשמחת יו"ט באחת מהן אף שאין מבורר עכשיו וא"כ ממ"נ לא תליא בברירה וצ"ע דא"כ מאי מדמין למת בפתח וכו'. ולומר כיון דגזרו על מוקצה לא חילקו אף דלפעמים לא נפק"מ במטלטל באיסור או בהתירא דכמ"ש בסוגיא דבהתירא טרחינן עיין לעיל בהל' שבת הנ"ל לא נראה כן אבל שם הוי מרויח בטלטול בלמעטו במשמש באיסורא. אבל בשוה בשוה י"ל דוקא בהתירא: והנה בהאי אי נמי זמנין דמשתכחי כולהו כחושין ושביק להו ואתי לאמנועי משמחת יו"ט יקשה למ"ש בספר שאגת אריה בסי' א' דלא אמרינן העמידו דבריהן נגד דאורייתא אלא לדבר אחר דמדאורייתא כמו הזאה ואזמל דשבות דשבת דמדאורייתא ואפי' נגד פסח אבל לא באותו הדבר על אותו הדבר כמו לבטל מ"ע דק"ש לאחר חצות בשביל שלא יבוא לידי ביטול ק"ש עיי"ש ובטורי אבן במסכת מגילה שכ"כ והביא ראיה לדבריו עיי"ש וגם למ"ש בהגהות הר"ן במסכת שבת בפ"ב דוקא בשב ואל תעשה שלא יעבור על קום עשה העמידו דבריהן ולא בשניהן שוים בקום ועשה או בשב ואל תעשה עיי"ש. וא"כ האיך נאמר כאן דיבטל בודאי השתא שמחת יו"ט דהוי מצוה דאורייתא כדאיתא במסכת פסחים ס"ה בשביל שמחת יו"ט דלא יתי' לאמנועי דהוי שניהם בלדבר אחד ושניהם בשוא"ת דעל כרחך אין לומר דחיישינן שיטלטל דא"כ הוי מוקצה ועל כרחך שלא יטלטלנהו וישבקינהו וא"כ יקשה לדבריהם הנ"ל: וי"ל כיון דלא עשה כדינו לומר זה אני נוטל ודאי לא היה בדעתו מערב יו"ט לכך דלא שביק התירא ועביד איסור כהלכתו מדרבנן ועל כרחך לא היה בדעתו לאכלם ואסח דעתיה מיניה וממילא מוקצה וא"כ לא העמידו דבריהן כלל אלא דממילא כיון שתיקנו שיאמר כן מערב יו"ט ולא עשהו הוי עי"ז מוקצה ואסיר מטעם מוקצה ואינו דומה למוקצה מחמת איסור דרבנן דבכה"ג דהיה בידו להסירו ולא הסירו שייך לומר דהסיח דעתו ממנו והוי מוקצה ממש ועי' ברש"י בפרק אין צדין במחובר שם עיי"ש ואף דאמר מכאן אני נוטל כיון דלא הוי לישנא דמועיל מדרבנן ג"כ אמרינן דבלתי מוציאו מלומר שלא נתן דעתו עליהם וצ"ע ועמ"ש בהמ"מ דדעת רבינו כהעיטור גם במפריחין מהני זימון עיין בשו"ת כנסת יחזקאל סי' כ' עיי"ש:

זימן שחורים וכו' וכל ספק מוכן אסור. בגמרא אמרינן עלה לימא מסייע לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומשני בדף וברש"י שכולן קרובין ומשו"ה אזלינן בתר רובא עיי"ש ורבינו השמיט האי דבדף משום דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב והקשו עליו דא"כ הוי מטעם ודאי ולמה כתב רבינו משום ספק מוכן והנה בגמ' דאמרינן לימא מסייע לר' חנינא וכו' בפנ"י ע"ז מנ"ל דרוב עדיף מקרוב דילמא שוין והיכא דסותרים זה לזה הרי קיי"ל בספק מוכן לחומרא עיי"ש: והנה בטעמא דספק מוכן כמ"ש ז"ל משום דהוי יש לו מתירין, עי' במל"מ בפ"ז מהל' מעילה ובצל"ח בישל"מ בפריש אם לחומרא עיי"ש. ולכאורה נראה דאם נאמר קרוב שוה כרוב ע"כ קרוב מסברא ואז א"כ הרי הוי מטעם רוב כיון דאמרינן דיותר נוטה דבא מקרוב ממרחוק והן זה גדר רובא דיותר נוטה ויצא מספק השקול ואם נאמר דרוב אפי' בפרוש לא מהני ביש לו מתירין דעדיף מביטול ברובא דבביטול ברובא האיסור בודאי שם משא"כ בפרוש וא"כ דאפי' בכה"ג לא מהני רובא בישל"מ וא"כ יקשה לאשמעינן ביותר בקרוב לחודא כגון בכה"ג דשביל של כרמים כדאיתא במסכת ב"ב בסוגיא דרוב וקרוב עיי"ש דלא שייך רובא דעלמא ואפ"ה בישל"מ לא אזלינן בתר קרוב כיון דיש עוד יונים דיש לומר דאלו המה אף דהמה מחצה על מחצה עם הקרובים. ולמה אשמעינן בקרוב ביש רוב כנגדו דהוי ספיקא בלבד: ועיין בצל"ח שכתב דתוס' בד"ה איכא שהקשו בב' ומצא ג' דיבטלו ברובא ותירצו דהוי ישל"מ על כרחך ס"ל דלא אמרינן גם כל דפריש מרובא קפריש בישל"מ דאל"כ למה נאמר דכולם אסורים נכבשינהו דניידי אלא דהקשה ע"ז דא"כ מאי מתרצין עוד בתירוץ הקודם דבע"ח חשיבי ולא בטילי דהרי בבע"ח אמרינן נכבשינהו וכו' עיי"ש: ויש לומר דב' תירוצים של תוס' אחת הנה דמעיקרא תירצו דלא שייך ביטול בבע"ח אבל יקשה עוד נאמר נכבשינהו וע"ז תירצו דהוי ישל"מ ולא שייך כל דפריש וכו' וגם כמ"ש בתוס' לעיל דבמוקצה מבטלין לכתחילה וא"כ אפשר לבטל החשיבות ויבטלו אלא בישל"מ לא מהני ביטול ברוב בכל גוונא ומשום ישל"מ כמ"ש בצל"ח לעיל דלא שייך בטלטול משום דטלטול דהשתא אין לו מתירין עיי"ש וע"ז התירוץ הראשון דבע"ח לא בטילין וממילא אסור בטלטול ג"כ דשניהם כאחד בע"ח וישל"מ משוי למוקצה לאכילה ולטלטול ולכן הוסיפו בתירוצם להוסיף על איסור המוקצה: ועיין לעיל בסוגיא דישל"מ בצל"ח שכתב דלר' יהודה יש לומר ספיקא אסור גם לטלטול דכיון דעכ"פ אסור באכילה אסור בטלטול אבל לר' שמעון צ"ל אסור באכילה בלבד דלטלטול כמ"ש לא שייך ישל"מ ואף דאסור באכילה מ"מ לא הוי דחיה בידים ע"י התערובות עיי"ש. וא"כ לפי זה בגמ' דאמרינן הניחא וכו' דרכו למנות וכו' והנה בברייתא איתא אין מטלטלין וכו' דמצד ישל"מ בלבד לא שייך כן בנתערבה לדעת הצל"ח אבל אם היו חשובים ג"כ שלא לבטל שייך לאסרם בטלטול ג"כ ולא שייך לבטלם מחשיבתם משום ישל"מ. ועיין בשו"ע דמשמע דאסור בטלטול ומובן עם מ"ש ועיין בסי' תצ"ז סעיף ד' ביו"ט שני ספק מוכן מותר מטעם ס"ס ועי' במג"א ודגול מרבבה שם: והנה אם נאמר דקרוב ורוב שוים וספיקא. מותר ביו"ט שני. אבל אם רוב עדיף מקרוב גם ביו"ט שני אסור וא"כ לפ"ז כמו כן פריש שייך בישל"מ דס"ס לרשב"א מטעם רובא ויקשה לדעתם קושית הפנ"י הנ"ל דילמא רק ספיקא הוי דשניהם שוים: וי"ל דבגמ' מקשינן פשיטא ומתרצין כגון שזימן וכו' ואזלינן בתר רובא. ויקשה עוד מאי קמ"ל דלא נדע ממשנה זאת דספק מוכן לחומרא דילמא משום דרוב וקרוב אזלינן בתר רובא. וגם רוב וקרוב אזלינן בתר רוב לא נדע דילמא ספק מוכן לחומרא. ונפק"מ דמשום ספק לחומרא משום ישל"מ להצל"ח מותרין בטלטול ומשום רובא אם עדיף מקרוב גם בטלטול אסור וממ"נ אם נדע מעלמא דספק מוכן אסור א"כ כמו כן נאמר לחומרא ממשנה דרובא עדיף ואפי' בטלטול אסור: אמנם יקשה עוד די"ל דנדע ספק מוכן לחומרא היכא דשייך ישל"מ ולא לטלטול דלא הוי ישל"מ לא שייך לחומרא וא"כ להיפוך נאמר דספק הוי ומותר בטלטול. אלא דגם להיפוך לא נאמר לקולא דהוי ספק דלדעת הנ"ל דבס"ס לקולא א"כ נפק"מ בספק לענין אכילה ג"כ דאמרינן ספק מוכן לחומרא ולפ"ז אין הכרע לשום צד ביותר לומר דהוי מספיקא לחומרא או לקולא ואין הכרע לומר משום ספק מוכן או דרוב עדיף מקרוב: וי"ל עוד דבמוקצה לאכילה ממילא הוי מוקצה ושאינו ראוי לענין טלטול כמ"ש לעיל בשם הצל"ח דלר' יהודה הוי מהאי טעמא מוקצה לטלטול ג"כ רק לא לר' שמעון דלא הוי דחיה בידים. ואין לומר משום לצורך מקומו כמ"ש לעיל בהל' שבת דמשום זה אין להוציאו ממוקצה. ויש לומר ג"כ דכיון משום הספק מותר בטלטול שלא הוי ישל"מ ויחשב כמוכן ביה"ש אלא דנאמר דעם כל זה כיון דבאכילה אסור ע"י התערובות ממילא מוקצה לטלטול משום שאין ראויה עוד ומוקצה. וע"ז נאמר כיון דלענין האיסור דבכלל הספק מותר מטעם ספק ועל חלק ההתר דנולד ע"י התערובות יש לומר שאין ראוי לטלטל כיון שאין ראוי לאכילה וזה נולד ביו"ט וביה"ש היה ההתר מותר וא"כ הוי מוקצה לחצי שבת וא"כ י"ל משום ספק יהיה מותר לטלטל. אלא כמ"ש בתוס' להלן דתרתי דסתרי בדבר אחד לזה מספק לקולא ולזה לחומרא לא אמרינן עיי"ש. וא"כ לא שנא לאכילה ספק כודאי לחומרא ולטלטל ספק כודאי לקולא. גם כ"ז בתערובות דיש חלק התר ולא בספק שמא מהאיסור דהוקצה ביה"ש דבס' תליא אם אמרינן דספק כודאי מבעוד יום דא"כ נולד המוקצה ביו"ט ושייך אין מוקצה לחצי שבת בספק ג"כ: אמנם י"ל דהנה כמ"ש די"ל לר' יהודה כיון דאסור באכילה אסור ג"כ בטלטול משום דאיסור אכילה משוי לשאין ראוי. נאמר להיפוך דלא הוי ישל"מ לענין אכילה משום דמפסיד ע"ז שיבטל מטלטול ובאיכא נפק"מ והפסד לא אמרינן דהוי ישל"מ דבעי שתהיה באותו הענין הניתר. וא"כ נאמר להיפוך ע"י הטלטול לא יהיה ישל"מ גם לענין אכילה. ואם דא"כ האיך ימצא ישל"מ לאכילה ולא לטלטול י"ל בכה"ג דראוי לטלטל בלעדי האכילה כמו דאיתא ביצה לסמוך בה כרעי המטה וכיו"ב אף בדרך רחוק מ"מ יש שייכות בו לטלטול בלעדי אכילה. אבל ביוני השובך דלא שייך טלטול בלעדי אכילה וא"כ שייך כמ"ש. ואם כיון דלא שייך טלטול בלעדי לאכילה מאי נפק"מ ומאי שייך לומר דנתיר באכילה שלא יפסיד הטלטול וכל הטלטול רק בשביל האכילה. הרי י"ל דנפק"מ בטלטול לצורך מקומו דכמ"ש בהל' שבת פכ"ד דלענין מוקצה לא שנא להוציאו ולמשוי לצורך משום צורך מקומו דא"כ יבטל כל דיני מוקצה בטלטול בשבת וביו"ט דהרי הוי לצורך מקומו ראוי בכל גוונא ושאני במלאכתו לאיסור דמותר לצורך מקומו וכמ"ש שם. וא"כ כיון להצילו ממוקצה לא מהני לומר אף דאסור באכילה הוי לו לצורך לזה וא"כ נפק"מ בצורך למקומו באיסור טלטול וא"כ נאמר כמ"ש דלא הוי ישל"מ וא"כ למ"ש יהיה נאמר מטעם ספק מוכן בכה"ג דיינינן להתיר בין בטלטול ובין באכילה משום ממה נפשך וכמ"ש ועל כרחך משום ודאי אסור דאזלינן בתר רובא דעדיף מקרוב וקושית הפנ"י מיושבת לפ"ז כל זה אמרתי בילדותי ועי' בפנ"י בסוגיא דמתוך שכתב דנאמר במכשירין מתוך ואיסור מלאכה בצורך מקומו עיי"ש: (ב) ולפ"ז לרבינו שכתב משום ספק מוכן ולא משום רוב לכאורה לא יקשה כיון דדי לאסור משום ספק אשמעינן דבלאו רובא דעלמא ספק מוכן אסור ורוב וקרוב דאזלינן בתר רוב כתב במקום אחר אבל כמ"ש דנפק"מ דמספק מותר בטלטול ומטעם רוב אף בטלטול אסור ואם כן הוי לומר מטעם רובא ומטעם ודאי: ונדבר עוד בהאי דיש לחלק בין טלטול לאכילה ולמה נאמר ספק מוכן לחומרא בלעדי הטעם דישל"מ דלפ"ז יש לומר דגם מספק לטלטול כמו לאכילה דלא שייך סברתו של הצל"ח הנ"ל: והנה במס' ביצה כ"ד ע"ב מותרין למאי רב אמר מותרין לקבל ולוי אמר מותרין לאכילה וכו' ובפנ"י ובצל"ח שם מ"ש לחלק בספק מוכן בין אכילה וטלטול עיי"ש: ונראה דהנה יש להבין בהאי דאמרינן מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולה יומא ולהלן כ"ו ע"ב אי דאחזי ביה"ש למה לי הזמנה ואי דלא אחזי ביה"ש וכו' וברש"י אי דאחזי ביה"ש שנגמרה מלאכתן ביה"ש אחזו ואין כאן אפי' חצי שבת בהקצאה כלל ואי דלא אחזי ביה"ש ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב ביום הששי והכינו את אשר יביאו עכ"ל: והנה מלשון שנגמרה מלאכתן ביה"ש שכתב ברש"י היה נראה דדי אם ביה"ש היה מוכן אף לא מקודם לזה אף דביה"ש ספק כולה יום ספק כולה לילה ספק חצי וכו' כדאי' במס' שבת דף כ"ז מ"מ היינו נאמר דדי בהוכן מתחילת השבת ואם גם כולה מלילה מ"מ בא מוכן בתחילת החלות השבת אבל ממ"ש אח"ז ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי וכו' והרי ביה"ש ספק כולה מהלילה והכנה מבעוד יום בעינן וצריכין לפרש בכונת רש"י שקודם ביה"ש יהיה מוכן והנה י"ל דמוקצה מדרבנן והאי מוהכינו שכתב ברש"י אסמכתא וא"כ ביה"ש בספק דרבנן לקולא ואמרינן מספיקא דהוי מבעוד יום וכן ראיתי בפרי מגדים בפתיחה הכוללת לאו"ח בהל' יו"ט עיי"ש אלא דלפ"ז למה נאמר באתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולה יומא הרי שמא כולה מהיום והוי מוכן מבעוד יום: והנה דעת הרמב"ן במלחמות בריש מסכתא שכתב מוקצה אסרו כדי שיברר לעצמו צרכיו מערב יו"ט ולא יצטרך לטרוח בסעודה למחר שמא יבוא לעשות בה מלאכה או טלטול האסורין ואסמכוהו לקרא עיי"ש וא"כ צריך הכנה מעת הראוי להכן וביה"ש הזמן האיסור למלאכה עכ"פ מספיקא וא"כ שייך מוקצה בביה"ש אף דהוי ספק לענין יום מ"מ אסור בכל מלאכה משום ספק ושייך ביה"ש מוקצה ואתקצאי לכולה יומא אבל לרש"י לא נראה מטעם גזירה ונראה לדעתו דמוקצה לאכילה מכבוד היום שיהיה לו מוכן מבעוד יום ולכן אסרו לו השאינו מוכן ולפ"ז יש מקום לומר דכיון דהוי בספק ביה"ש לא יהיה שייך מוקצה וכמ"ש לעיל והנה מוקצה לטלטול לכו"ע לאו משום והכינו אלא כמ"ש לעיל מטעם גזירות הוצאה כדאי' בפ' כל הכלים וכמ"ש לעיל דמוקצה בכלל דברים שאין נצרכים מגזירות נחמיה הוי: ולכאורה הייתי אומר דלמ"ש נראה דאסרו מוקצה מתחילה על הספק וא"כ יש לומר לפמ"ש בהמ"מ בפ"ב הל' י' מהל' חמץ ומצה בשם הרא"ה שהטעם דאע"ג דספיקא דרבנן היא כיון דבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות של דבריהן וכן עיקר עכ"ל. ומובן עם מ"ש ז"ל לדעת רבינו דס"ל דכל דרבנן דאורייתא מלאו דלא תסור ואפ"ה מקילין בספק דרבנן משום דמתחילה לא העמידו דבריהן אלא על הודאי ולא על הספק עיי"ש. ולפ"ז בכה"ג דמתחילה עשהו על הספק והוי מדאורייתא מלאו דלא תסור ובספיקא לחומרא ויש לפרש בזה דברי התוס' ישנים שכתבו לעיל בסוגיא דיש לו מתירין דמוקצה להחמיר דהוי כעין דאורייתא עיי"ש דלמ"ש הוי מהאי טעמא כעין דאורייתא בחומר לספק וכיו"ב משום דתחילתה על הספק. אמנם כמ"ש כל זה במוקצה לאכילה ולא לטלטול דבאכילה מטעם הכנה אבל טלטול משום הוצאה שייך ביה"ש שפיר ג"כ וכמ"ש לדעת הרמב"ן (והנה י"ל בטלטול בשביל הוצאה לא צריך מבעוד יום אלא בהחלת השבת יהיה בכלל דברים הנצרכים) ואם כן לפי זה יש לומר לרב האי טעמא דס"ל משום ספק לאסור באכילה משום ספק ולא לטלטול לפמ"ש לחלק בהם. והנה קיי"ל אין הלכה כרשב"ג וספק מוכן אסור אפי' בטלטול והנה למ"ש לרמב"ן וטעמו י"ל בכ"ג וגם כמ"ש לעיל למ"ש בצל"ח לר' יהודה כיון דאסור באכילה ממילא מוקצה לטלטול ולרבינו ביו"ט כר"י ואם כן גם בספק אסור בטלטול כמו לאכילה (ועיין ברשב"א בפרק המפנין שאין בו אכילה מותר בטלטול דב' לא גזרו וצ"ע) משו"ה נקיט טעמא דספק מוכן כמ"ש וגם מספק אסור בטלטול ובלעדי טעמא דישל"מ ולמ"ש א"צ לומר משום ישל"מ בספק מוכן: ובהמ"מ בשם הרשב"א דלא אמרינן ספק מוכן אסור אלא בספק נצוד ביו"ט שקרוב ליגע בשל תורה אבל שאר ספיקות מותרין וכתב ע"ז להקשות וסיים ונראין דברי רבינו שלא חלק עיי"ש. ועיין בלח"מ: וי"ל למ"ש רבינו בפ"א ה"א שכל מלאכה שאפשר מערב יו"ט אסור שלא יטריח ביו"ט וימנע משמחת יו"ט ולא יהיה לו פנאי לאכול עיי"ש ובראב"ד ובכלל זה צידה ג"כ וא"כ י"ל דהוי בכלל שבתון ולמ"ש במ"א בהל' שבת דלדעת רבינו דכל שבות מדרבנן דלא הוי מטעם גזירה שלא ליגע באיסורי דאורייתא אלא משום שביתה מדרבנן המה בכלל מצות רשות מדאורייתא וחיוב מדרבנן וכל מה שנוסיף בשביתה הוי בהקיום מ"ע דרשות מדאורייתא ובכלל תשבות בכה"ג לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דהרי משום לא תסור דאורייתא לדעת רבינו אלא כמ"ש ז"ל דרבנן הקילו בדבריהן בספיקן אבל בכה"ג דאם קיימם קיים דאורייתא דרשות לא הקילו בדבריהן עי' בהל' שבת כ"א ה"א ומ"ש שם עיי"ש וא"כ י"ל מהאי טעמא לומר בצידה לחומרא וחמיר משאר צידה ויו"ב: ולמ"ש לעיל לרש"י מוקצה משום והכינו גם מדרבנן משום כבוד היום וא"כ הוי מוקצה לאכילה מטעם שבות וכבוד שבת ויו"ט מדרבנן לפי זה להחמיר ג"כ בכל מוקצה לאכילה ג"כ ולא בטלטול דמשום גזירה דהוצאה דהוי כשאר דרבנן וי"ל דרב ולוי פליגי בטעמא דמוקצה כרמב"ן או כרש"י. דלדעת הרמב"ן בכל מוקצה אף לאכילה משום גזירה ואפ"ה ר"ג מתיר:

שלשה ומצא שנים מותרין. בתוס' שם בד"ה חד מנייהו אזיל לעלמא וא"ת וכי תלינן לקולא בדבר שיל"מ וי"ל דהואיל ונשארו שנים במקומם ודאי בכה"ג תלינן לקולא עכ"ל: נראה משום דאמרינן כאן נמצא וכאן היה עדיף קרוב מרובא וכיו"ב ברמב"ן במסכת ב"ב בסוגיא דרוב וקרוב וכמה הראשונים והאחרונים ז"ל וכן נראה דעת הר"ן בפרק אין צדין בסוגיא דמחובר וז"ל אבל גוי שהוא שרוי וכו' אמרינן כאן נמצא וכאן היה עיי"ש ועיין בסמ"ע בסי' רנ"ט ס"ק ו' ובטו"ז יו"ד רצ"ז ס"ק י"ז ובתוס' ב"מ כ"א ע"ב בד"ה תאנה ובס' תבואות שור בסי' ס"ג בזה עיי"ש ובהמ"מ בפ"ב ה"י להלן: וברש"י במשנה זימן שחורים וכו' ולא היה שם עוד ולמחר מצא הכל לבנים ודאי המזומנים הלכו להם ואלו אחרים דאתו להו מעלמא לשובך וכן שנים ומצא שלשה ואינו מכיר את המוכנים כולם אסורים עכ"ל. ומ"ש ולא היה עוד צריך פי' וב שיטה מקובצת ובצל"ח עמדו ע"ז עיי"ש: והנה יש לפרש דאם היה עוד שחורים ולא ידע הי מהם מהמזומנים הוי ספק מוכן ותליא אם ספק מוכן אסור או מותר דאי' להלן ומשו"ה נקטי שחורים ולבנים דלא הוי אפי' ספק מוכן. אלא דיקשה למאן דס"ל ספק מוכן אסור. ולמ"ש דגם לטלטול אסור וי"ל דאם היו שחורים ומצא שחורים כמספר אף דלא היה לו טביעת עין והשחרות אינו סימן ליונים אפ"ה מותרים משום דאמרינן כאן נמצא וכאן היה כמו בג' ומצא ב' וכמ"ש בתוס' הנ"ל והאי דמקשינן שחורים וכו' פשיטא דילמא אתי לאשמעינן האי גופא בשחורים ומצא שחורים דמותרים דאמרינן כאן נמצא וכאן היה י"ל דזה נדע מג' ומצא ב' ושם לא שייך פשיטא דהרי בכה"ג הוי במעשר מחלוקת בזה כדאיתא בסוגיא: אמנם לא כן דעת הרא"ש במסכת ב"ב שם עיי"ש. וי"ל מהסברה לדעת הרא"ש דהאי דאמרינן כאן נמצא כאן היה עיין במסכת כתובות בסוגיא דמומין עיי"ש דחזקה זאת בלתי מכרעת לומר כן כמו כל החזקות שהיה כאן אלא דאמרינן במומין שם דכאן דנמצא אבל ברשות ובמקום אחר שלא היה. נשאר בחזקתו ולא תלינן אלא ברשות הנמצא וכל זה אם במקום האחר לית לנו לומר להוציאו מחזקתו אבל היכא דהרוב מסייע להשנוי מחזקה למקום האחר כמו הכא דרובא נגד הכאן נמצא וכו' לא שייך לכאורה חזקה זאת דאינה חזקה על מקום הזאת אלא על מקום האחר ורשות האחר כמ"ש כן נראה לומר לדעת הרא"ש ועי' בסוגיא דבשר שנתעלם מהעין וצ"ע:

דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים כל שהוא מחוסר צידה עד שאומרים הבא מצודה ונצודנו הרי זה מוקצה ואין צדין אותו ביו"ט ואם צד לא יאכלו וכל שאין צריך מצודה הרי זה מוכן וצדין אותו ביו"ט ואוכלין אותו וכן חיה שקיננה בפרדס הסמוך לעיר ילדיה כשהן קטנים שאינן צריכין צידה אינם צריכין זימון מפני שדעתו עליהן. ועי' בראב"ד והמ"מ: והנה בטעמא דאיסור צידה לדעת רש"י משום דאפשר מאתמול ועי' מ"ש לעיל בפ"א ה"ה עיי"ש ועי' בר"ן שהקשה לדעתו דאם כן אם לא עלה בידו מאתמול יהיה מותר לצוד ביו"ט עיי"ש: וי"ל דאם נאמר דמטעם אפשר מאתמול צידה אסורה מדאורייתא לרש"י כדעת הסוברים כן כמ"ש לעיל בפ"א הנ"ל וא"כ י"ל לפמ"ש ז"ל דמלאכת אוכל נפש התירה התורה ומהאי טעמא נאמר מתוך כמש"ל בפ"א בזה ולהיפוך מזה ג"כ לדעת רבינו בבונה וכיו"ב שאין מיוחד לאו"נ ולא הוי מלאכת או"נ חייב אפי' בעושה לצורך או"נ ולפ"ז נאמר דתליא למה שמיוחד ברוב פעמים דדרכי התורה לדון לפי הרוב בכל דבר ולפ"ז נאמר למ"ש ברש"י בביבר המכונס בדגים וא"כ הוי אפשר ברוב פעמים שיעלו הדגים וברוב פעמים אפשר מאתמול וכיון דלדעתו אפי' במלאכת או"נ לא התירה התורה אלא שאפשר לעשות מאתמול וא"כ כיון דצידה הוי מאלה דברוב פעמים אפשר מאתמול לא הוי צידה ממלאכת או"נ שהתירה התורה ואם גם לא עלה בידו בערב יו"ט ולא הוי אפשר לו מאתמול מ"מ כיון דברוב פעמים הוי אפשר לא הוי המלאכה המותרת ומיוחדת לאו"נ וכמו בבונה לאו"נ לדעת רבינו כמו כן באפשר מאתמול לרש"י הכל תליא במה שמיוחד ברוב פעמים אלא לרבינו במיוחד לאו"נ די ולרש"י מיוחד לאי אפשר מאתמול ג"כ אז הוי ממלאכת או"נ שהתירה התורה: אמנם דעת רבינו כמו כן על מ"ש ואם צד לא יאכלו וכו' שדעתו צידה מטעם מוקצה ועי' בתוס' ביצה דף ג' ע"א בד"ה גזירה שכתבו שי"א בצידה שמא יצוד דגים טמאים והקשו ע"ז דהוי מלאכה שאצל"ג עיי"ש והנה לדעת רבינו דס"ל מלאכה שאצל"ג אסור מדאורייתא למה צריך לומר מטעם מוקצה ואין לומר דנפק"מ בעבר וצד דאסור משום מוקצה דהרי בעובר בכל מלאכה דאורייתא אסור ג"כ עד כדי שיעשה וא"כ א"צ למוקצה להאי אמנם לדעת רבינו דספק דאורייתא מדרבנן אסור וא"כ עבר על דרבנן בלבד ועדיף לומר משום מוקצה דבעבר על ספק דאורייתא שנאסר אח"ז כשהיה בהתר לא ברור כ"כ אבל מטעם מוקצה ודאי אסור בעבר והיה בהתר ובביברין קטנים דמותר ולא חיישינן שמא יצודו דגים טמאים האסורים בטלטול יש לומר כולי האי לא חיישינן בספק דרבנן אף לעשותו בידים בכה"ג משום שמחת יו"ט: ולמ"ש לדעת רש"י וכמו כן בערוך בערך ביבר דהוי בדגים מכונסין וא"כ לא שייך כלל חשש שמא יעלו דגים טמאים דמסתמא טמאים אין מכנסין בביבר אם הוי של ישראל. והנה להלן דאי' הא ר' יהודה הא רבנן וכו' וכמ"ש בתוס' במס' שבת צ"ד ע"א בד"ה ואי' דת"ק דר' שמעון ר"י עיי"ש וכמו כן נראה להיפוך ג"כ דהוי בר פלוגתא וא"כ רבנן דר"י מסתמא ר"ש ג"כ והרי ר"ש ס"ל משאצל"ג פטור ולית ליה מוקצה ועל כרחך טעמא אחרינא באיסור צידה בלעדי מלאכה שאצל"ג בליכא טמאים וגם מוקצה לית ליה וכמ"ש ורבינו שכתב משום מוקצה י"ל משום איסור צידה הוי מוקצה וכמ"ש לעיל ולדעתו דקיי"ל דמוקצה אסור ביו"ט וכמ"ש בסוגיא הגמ' מוכח דלא הוי עיקר טעמא דצידה משום מוקצה או משום שאצל"ג: אמנם יש לספק במ"ש רבינו הרי זה מוקצה אם כונתו באיסור צידה משום דדבר הצריך לצידה הוי מוקצה ואסור באכילה וממילא אסור לצודו או דדעתו דמצ"ע לא הוי מוקצה אלא כיון שצידה אסורה כל דבר הצריך לצוד הוי מוקצה ואסור לאכלו בעבר וצד וא"כ יש לספק לדעתו אם איסור צידה משום מוקצה או איסור מוקצה משום איסור צידה וממ"ש בפי' משניות אין הכרע עיי"ש ובפנ"י נראה שהבין דאיסור צידה משום מוקצה עיי"ש ואשגרת דלישנא דרבינו נראה כן ובטו"ז בסי' תצ"ז פי' מוקצה משום צידה עיי"ש: והנה אם נאמר דמוקצה משום צידה צריכין אנו לומר בצידה טעמא אחרינא לאיסורא אם כמ"ש ברש"י וסייעתו דאפשר לעשותו מאתמול וכיו"ב ולדעת רבינו הכל מדרבנן וכמ"ש בפ"א בזה: ולכאורה האי דאפשר לעשותו מאתמול אסור מדרבנן עכ"פ נראה דהוי באפשר בודאי לעשותו מאתמול אבל בספק אם אפשר מאתמול הוי ככל ספק דרבנן לקולא וא"כ נאמר דמוקצה ואפשר לעשותו מאתמול לא שייכי בהדדי דממ"נ אם הוי בגדר ודאי שיעלה במצודתו לא מסתבר שיהיה מקצה נפשו בהם ובספק למ"ש לא הוי בגדר אפשר לעשותו לאסרו מהאי טעמא: וכמ"ש לעיל בדעת רש"י וערוך לפרש בביברין במכונסין דא"כ ידוע שיש שם דגים ואינו מחוסר אלא צידה וכן משמע הלשון כל המחוסר צידה דרק המעשה הצידה מחוסר ואם כן בכה"ג לא שייך שיקצה את עצמו שיהיה רחוק בדעתו להשיגם ובראב"ד כתב משום שמכוסין מעין ובטו"ז בסי' תצ"ז פי' משום מוקצה דהבלתי נראה אדם מקצה ומסיח דעתו עיי"ש וכנראה הוי דומיא דאיל וצבי שקיננו בפרדס סמוך לעיר דדעתו עליה ועי' במג"א שם בס"ק י' וז"ל ורש"י כתב בסמוך לעיר דידע שילדה משמע כשידע אפי' רחוק מעיר וטוב להחמיר עכ"ל וכונתו במ"ש וטוב להחמיר משום די"ל דאפי' בידוע מרחוק לעיר מסיח דעתו ממנו אבל בביברין במחוסרי צידה אין לדמותן לרחוק מעיר כיון שעולין בודאי ולא שייך מוקצה ונראה ביותר דהוי מוקצה משום איסור צידה ומשום דאפשר מאתמול אסור ומשום האיסור מקצה נפשו ואסור בעבר וצד ג"כ ומהאי טעמא דמוקצה משום צידה י"ל דדעת רבינו לפרש דרשב"ג שמחלק במחוסר צידה קאי ג"כ אדגים דאל"כ לא שייך מוקצה מחמת עצמו ועי' בראב"ד והמ"מ שם:

מצודות חיה ועופות ודגים שפרסן מערב יו"ט לא יטול מהן ביו"ט אלא א"כ יודע שניצודו מעיו"ט הסוכר אמת המים מערב יו"ט ולמחר השכים ומצא בה דגים הרי אלו מותרין שכבר ניצודו מערב יו"ט והרי הן מוכנין. בגמרא שם במשנה כ"ד ע"א מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יו"ט לא יטול מהן ביו"ט אא"כ יודע שנצודו מעיו"ט ומעשה בעכו"ם שהביא דגים לרבן גמליאל ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו ובגמרא מעשה לסתור וכו' חסורי מחסרא והכי קתני ספק מוכן אסור ר"ג מתיר ומעשה נמי בנכרי וכו': ובשטה מקובצת הקשה מורי אמאי אמר חסורי מחסרא וכו' לימא לא יטול מהן ביו"ט אא"כ ידוע שניצודו מעיו"ט אי דברי ר' יהושע וכו' ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דספק מוכן לאו דברי הכל וכו' בברייתא וכו' וכיון שכן מחסר לנו למתני' כי היכא דלהוי מחלוקת דר"י ורבן גמליאל ממש דאיירי בספק מוכן עכ"ל: ונ"ל לומר גם נדבר בדברי רש"י בד"ה ספק מוכן כלומר זו שאמרנו לא יטול מהן מספק דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה ואסור לאו דברי הכל היא אלא פלוגתא דר"י ור"ג היא לקמן מייתי ליה בברייתא עכ"ל ומ"ש לדייק בלשונו שכתב דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה דלמה הוכפל לומר ספק מוכן וספק מוקצה: והנה עיין בפנ"י שהקשה לדעת מה האיסור ליקח ממצודה הנפרסת מערב יו"ט דהרי איתא במס' שבת בפ"ק פורסין מצודה בערב שבת וא"כ לא הוי מוקצה מחמת איסור בזה ועל כרחך מוקצה מחמת עצמו או נולד והקשה לדעת הירושלמי דנראה דהוי בודאי שיעלו דגים וא"כ לא שייך מוקצה מחמת עצמו עיי"ש: והנה ז"ל הירושלמי אא"כ ידוע שניצודו מבעוד יום מי מודיע אם נתקלקלה המצודה דבר ברי שניצודו מבעוד יום אבל אם לא נתקלקלה המצודה דבר ברי שלא ניצודו מבעוד יום ואפי' נתקלקלה המצודה וחש לומר שמא לא ניצודו מבעוד יום אמר ר' יוסי בי ר' בון בפורש בחורשין תדע לך שהוא כן דתני' דגים לא במקום שהן מצוין והכא במקום שחיה ועוף מצוין עכ"ל כאן ובמס' שבת בפ"ק במשנה פורסין וכו' עיי"ש: והנה הירושלמי אינו סובר כגמ' דידן דלדעת הירושלמי דהכל תלוי אם נתקלקלה דמאתמול ודאי נתקלקלה ואם לא נתקלקלה ודאי מהיום וכמ"ש בקרבן העדה שם דלזמן מרובה ודאי תתקלקל עיי"ש וא"כ יקשה מאוד כמ"ש בפנ"י כיון דלירושלמי הוי נמי ודאי שניצודין מיד וא"כ אף באתרמי שלא נתקלקלו וניצודו היום מ"מ מוקצה לא הוי דעכ"פ היה דעתו עליו. ונראה דדעת הירושלמי דאם נתקלקלה ודאי מאתמול ומצוי בה דגים או חיות הרבה אבל בלא נתקלקלה מוכח דבמים אלו או ביער הזה בלתי מצוין שם דגים ושם חיות דאל"כ היו ניצודין מאתמול ונתקלקל וא"כ כיון דהוי בלתי מצוי כל כך שייך שפיר מוקצה כן נראה לענ"ד לומר בפי': והנה בהאי ספק שמא יעלו או לא יעלו דגים במצודתו והאי ספק שמא ניצודו ע"י הנכרי דהוי ג"כ מוקצה בלתי שוים המה דהנה בפורש מצודתו אף דמסופק שמא יעלה הרי נתן דעתו עליהם וצריך לומר דדעתו על הספק בלתי מוציא מתורת מוקצה ומובן עם מ"ש לעיל בשם הרמב"ן דמוקצה משום שהצריכו שיהיה נכון לו מערב יו"ט שלא יבוא לידי מלאכה ביו"ט וטורח. ולדעת רש"י להלן משום והכינו וכו' עיי"ש וא"כ הכנה מסופקת שאנחנו ידענו שמסופק אם יעלו לו לא הוי הכנה דבעי הכנה ודאי. וע"ז שייך לומר ספק מוכן דלא הוי ודאי מוכן אלא ההכנה בספק. אבל זה אם ניצודו ממש היום דבניצודו באיסור היום הוי מוקצה ממש דמאלה הסיח והקצה דעתו ובספק הוי ספק מוקצה. והנה במשנה לא נאמר כמ"ש אלא מאשר המה ספק מוכן הכולל ספק הכנה וספק מוקצה. והרי לרשב"ג הוי ספק מוקצה. לכן כתב ברש"י דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה וכו' דעל שניהם פליג רשב"ג ות"ק ולכן הצריכו בגמ' לומר חסורי מחסרא הכי קתני ספק מוכן וכו' וכמ"ש ברש"י ספק מוכן וספק מוקצה ובשניהם התיר רבן גמליאל דלא נדע כן ממשנה בהאי אלא א"כ יודע וכו' ומובן ג"כ איכא דמתני ליה אהא וכו' דשם מפורש ספק מוכן דכולל שניהם ולא על המשנה דלא נכלל ספק מוקצה. והנה אף דלכאורה ספק מוקצה חמיר מספק מוכן דבספק מוכן כהאי דמתני' עכ"פ דעתו עליה דפרש המצודה מה שאין כן בספק אם ניצודו מהנכרי. מ"מ י"ל ג"כ אפכא דבספק מוקצה י"ל דהוי ככל ספק דרבנן לקולא. אבל בכה"ג דהכינו בספק וכמ"ש דצריך הכנה מודאי וא"כ לא הוי בספק ספק מוכן דלא הוי הכנה כלל דהכנה בספק לא הוי הכנה כלל ולא שייך ספק דרבנן לקולא דודאי לא הכין כראוי משא"כ בספק מוקצה וא"כ צ"ל גם להיפוך דלא נדע גם מת"ק לאסור בספק מוקצה אם לא חסורי מחסרא וכו' ומברייתא המפורשת ספק מוכן בסתמא הכולל הכל: והנה לפי הירושלמי הנ"ל בלתי מוכרע דרשב"א ס"ל ספק מוכן אסור דלהירושלמי הוי בכל פעם ודאי מוכן או אינו מוכן. והנה בגמ' דידן איתא נתקלקלה מערב יו"ט ולירושלמי אפי' נתקלקלה ביו"ט מותר. ובירושלמי מוקי בחורשין שמצוין שם ואמרינן מסתמא היו שם מערב יו"ט אלא בלא נתקלקלה הוכחה דלא היו מאתמול. והאי דבבלי דברייתא צ"ל להירושלמי במקום שאין מצוין ואז אזלינן אם נתקלקלה מעיו"ט ובספק אסור וא"כ י"ל דבבלי וירושלמי בלתי מחולקים: ורבינו לא הביא כלל האי דנתקלקלה ובהמ"מ כתב דלא נפק"מ בזה כיון דצריך שיהיה ידוע מ"מ יקשה דהו"ל במקום שמצוין הוי בודאי מעיו"ט אם לא שראינו הוכחה שלא נתקלקלה ובאין מצודה לפנינו ובלתי נודע אם נתקלקלה לירושלמי יהיה מותר. וא"כ הרשב"א לא הוי באופן הנאמר במשנה לפי הירושלמי דרשב"א לא מיירי בחורשין וא"כ למ"ש התניא אידך הוצרך לאשמעינן בשביל ספק מוקצה וכ"כ דרשב"א כמ"ש דאין דומה להנאמר במשנה בלתי החסורי מחסרא ולא בברייתא הקודמת. וביותר י"ל דלעיל אמר הלכה כר"י בספק מוקצה וכאן אמר הלכה כרשב"א בספק מוכן דכמ"ש לעיל יש מקום לומר בשניהם יותר להחמיר בזה מבזה ורשב"א לא מיירי אלא בספק הכנה ואתי שפיר: ובמ"ש י"ל קושית מהרש"א על דמקשינן הא גופא קשיא לרב דאמר מותר בטלטול ואסור באכילה וא"כ לתרצו בא וכו' בידוע אסור באכילה וסיפא בידוע וכו' מותרין בטלטול וכתב דעל כרחך הסוגיא קאי ללוי עיי"ש. ולמ"ש י"ל דמחלוקת רב ולוי להלן ברבן גמליאל בספק מוקצה משא"כ כאן דהוי ספק הכנה דמטעם ויכינו צריך ודאי הכנה וכ"ז לענין אכילה אבל לטלטול דמשום הוצאה לא שייך להאי טעמא אם לא נאמר משום דאסור באכילה אסור בטלטול מ"מ י"ל כיון דמצ"ע לא שייך לאסרו בטלטול גם ללוי מותר בטלטול. ועיין בפנ"י שכתב שאין סברה לחלק בזה ולמ"ש בענין זה יש סברה ביותר מלהלן. ורב על כרחך לא ס"ל מדאסר באכילה אסור בטלטול. ועי' בפנ"י שמביא תוס' במס' שבת דאף דאסור באכילה מותר בטלטול ועי' בפנ"י בריש מסכתא. ועי' ברשב"א במס' שבת בפ' מפנין דהיכא דשייך מוקצה לאכילה מותר בטלטול ושאין שייך בו איסור אכילה אסור בטלטול דבב' לא גזרו עיי"ש: (ב) ברש"י כ"ד ע"א בד"ה חייב דכיון דהכניס ציפור למגדל ונעל לפניו הרי הוא אחוז ועומד ונגמרה צידתו וכו' עיי"ש נראה דמפרש דציפור למגדל לכו"ע נגמרה צידתו אבל בצבי לביבר פליגי דלרבנן צריך גמר צידה וכה"ג לא הוי גמר צידה אף דנצוד שלא לצאת לחוץ. ואף דמצינו בעלמא דחייב בגמר מלאכה בפ"ע שאני שם דהוי עד שעשה הגמר הדבר באותו הדבר שעשה ג"כ מלאכה בפ"ע אף דלא נגמר הדבר המלאכה בפ"ע נגמרה דהוי מלאכה בעלמא כמו שם משמעון ועי' בפ"א הי"ג מהל' שבת עיי"ש. אבל בצידה לא הוי מלאכה שלימה אלא כשניצוד לגמרי ודומיא דמשכן שהיה צידת חלזון בכל פעם בגמר שלה ועכ"פ כמ"ש צריך שתהיה מלאכה שלימה בשום פעם בכה"ג. ולפ"ז לר' יהודה הוי צידה במקצתו ג"כ צידה אף דמחוסר עוד צידה: ויש להבין למה נאמר לדידיה דמקצת צידה הוי צידה ואם ס"ל מקצת צידה הוי צידה מכ"ש שנאמר דגמר צידה הוי צידה והצד מתוכו למה יהיה פטור דהוי העיקר הצידה בחלזון במשכן. ועל כרחך צ"ל לר"י הוי הצידה בביבר אף דצריך עוד לתחבולה לצודו גמר צידה דאל"כ כמ"ש. ופשיטא להגמ' להקשות ורמינהו ולא ס"ד לומר לר' יהודה פטור ובצד מתוכו חייב דרשב"ג אמר בהדיא במס' שבת ק"ו הצד לתוכו פטור והצד מתוכו חייב. ולכאורה לרשב"ג י"ל דס"ל כמ"ש דלא הוי גמר מלאכה בעלמא אבל לר"י דילמא ס"ל בזה ובזה חייב וצ"ע. ועי' במס' כריתות י"ט ע"א במשנה שעשה מקצת וכו' ובגמ' ע"ב שם גמר מלאכה לר' אליעזר פטור הא וכו' עיי"ש עיין בתוס' במס' שבת בד"ה שניהם עיי"ש:

בית שהוא מלא פירות מוכנין ונפחת נוטל ממקום הפחת. ועי' בהמ"מ שהקשו כיון שהיה סתום מערב יו"ט היו מוקצין מחמת הבית וכתב בשם הרשב"א בבית רעוע שדעתו שיפחת ובשם הרמב"ן שאפי' בשלימה ונפחת ביו"ט לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן ואין בסיס לדבר האיסור וכתב שכן ההלכות ורבינו ע"ש: ונראה בגמ' ביצה ל"א ע"ב במשנה בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת וכו'. וברש"י ולא אמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן הן וכו' דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא וכו' באוירי דלבני לאו מוקצה נינהו כדאמר לקמן גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן עכ"ל. ובתוס' שם בד"ה ונפחת השיגו על רש"י מכמה קושיות דאמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן וכיו"ב ברמב"ן מובא בר"ן ודעת התוס' דמשנה כר' שמעון וכ"כ ברש"י במס' עירובין ל"ד עיי"ש. והנה לרבינו ביו"ט קיי"ל כר' יהודה: ובמס' שבת מ"ג ע"א בתוס' בד"ה טבל הקשו על האי דאמרינן שאם עבר ותיקנו מתוקן ממס' תרומות ובכמה דוכתי המעשר בשבת במזיד לא יאכל בשוגג יאכל והכא נקטי עבר ותיקנו במזיד. ותירצו דמיירי בלית ליה פירי אחריני כדאי' במס' ביצה דף י"ז ע"ב דמותר אפי' במזיד עיי"ש. ולכאורה יש להבין למה נקטו במזיד ובלית ליה פירי אחריני ולא בשוגג ובאית ליה דמצוי ביותר. וע"ע שהקשו בתוס' שם דנימא מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולה יומא עיי"ש. ובמגיני שלמה תירץ דמאן דס"ל אין שבות ביה"ש במקום מצוה ולתרום טבל הוי מצוה ולא אתקצאי לבה"ש אלא למאן דס"ל מוקצה לחצי שבת אין לומר כן עיי"ש ואמרתי כן מנפשאי. אמנם אמרתי בילדותי דב' קושיות התוס' אחת מתרצת השניה. דכמ"ש דעת רש"י דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן וראיה מטבל וכו' ולכאורה יש לחשוב בטעמא בזה דמאי שנא איסור דרבנן מדאורייתא כיון דבכל גוונא נאמר דלא היה דעתו משום האיסור. דאם נאמר משום אין שבות ביה"ש ונאמר בהוקצה למצותו אמרינן אפי' מחמת איסור דרבנן משום דלענין מצוה לא שייך אין שבות וכו' כמ"ש ז"ל אבל יקשה הרי לא אמרינן אין שבות ביה"ש אלא במצוה וגם דא"כ יבטל כל אתקצאי לביה"ש למאי דקיי"ל אמירה לנכרי שבות מדרבנן וא"כ לא ימצא מוקצה מחמת איסור דאורייתא ביה"ש דאפשר ע"י נכרי: והנה לומר כמ"ש המ"מ בפ"א מהל' אישות דלא שייך חזקת כשרות באיסור דרבנן דלאו כו"ע זהירי וקיימו המל"מ בהל' תרומות פ"ה ה"ג בהגה שם ויו"ב. אמנם דעת המ"מ נראה דלא שייך חזקת כשרות דהוי כמ"ש ז"ל חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ישראל נזהרים מאיסורין ובאיסורי דרבנן כתב דלאו כו"ע זהירי וליכא האי רובא. ועכ"פ מכלל מחצה על מחצה הזהירים כשאינם זהירים וכדאיתא במס' ביצה כ"ו ע"ב איכא דאקצי ואיכא דלא אקצי בעי הזמנה עיי"ש. והנה לומר בכל מוקצה מחמת איסור כשראינו עובר אותו במזיד בשבת א"כ הוכיח סופו על תחילתו שלא הקצה נפשו מאיסורא. גם זה בלתי ניתן לומר כמ"ש ז"ל דאמרינן השתא יצא מחזקתו ונעשה רשע ולא למפרע עי' ביו"ד בסי' א' ובטו"ז שם ובס' ש"ש בזה. וכל זה באיסור דאורייתא אמנם באיסורי דרבנן יש לומר בעבר במזיד דנראה דאיסור לא נחשב בעיניו להקצות עבור זה ולא שייך לומר דהשתא נעשה רשע דדוקא באיסור דאורייתא אין מוציאין מחזקתו למפרע ובכ"מ אמרינן משום חזקה דיצא מאוחר מחזקתו משא"כ באיסורי דרבנן כמ"ש המ"מ לא שייך חזקת כשרות וא"כ בעבר שפיר י"ל הוכיח סופו על תחילתו שלא הקצה נפשו ע"ז. ולפ"ז נאמר על ב' קושית התוס' הנ"ל וי"ל דמשו"ה נקטי בגמ' עבר ותיקנו במזיד משום קושיא השניה דאתקצאי ביה"ש וכו' אבל בעבר במזיד לא שייך מוקצה וכמ"ש ואתי שפיר: אמנם יקשה עוד מבית שנפחת דלא היה במזיד ואפ"ה דעת רש"י דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן ומה הטעם בזה. ומשום אין שבות ביה"ש עי' בהל' שבת בשו"ע בסי' ש"ז וסי' שמ"ב ודעת רבינו בפכ"ד מהל' שבת דוקא לדבר מצוה או דנדחק להדבר לעשותו עיי"ש: אמנם זה שנחלק משום מצוה כמ"ש ז"ל [הוא] מסוגיא דמס' שבת ל"ד ספק חשיכה אין וכו'. אבל לרש"י שכתב שם דאתיא כמאן דס"ל גזרו בשבות ביה"ש עיי"ש. א"כ לרש"י לא הוי מטעם זה מוקצה בכל איסורי דרבנן ואם דיקשה כמ"ש א"כ אף באיסורי דאורייתא לא יהיה מוקצה דאפשר ביה"ש ע"י אמירה לנכרי י"ל דודאי בהוקצה למצותו בנר בשבת דהוי דחיה בידים לביה"ש. וכמו כן באפשר לעשותו ביה"ש ולא עשהו כיון דאח"ז לא יהיה בידו לעשותו משום איסור מלאכה בשבת ובמקרה נסתלק האיסור בשבת בכה"ג הוי מוקצה שפיר ביה"ש וכמ"ש ברש"י במחובר מדלא לקטן מאתמול עיי"ש ולא שייכי לפ"ז דברי רש"י במוקצה מחמת איסור מדרבנן דהוי ממילא מבלי הקצאתו ואי אפשר לעשותו ביה"ש בכה"ג שייך לומר דלא הוי מוקצה משום האיסור דאין שבות ביה"ש: וא"כ י"ל דגם למ"ש בתוס' דבית שנפחת קאי לר' שמעון הרי גם לר"ש צריך שיהיה עומד ומצפה כמו דאי' בכמה דוכתי ובבית שנפחת וכמו כן בסוכה רעועה לעיל שם נאמר מדלא סתרי ביה"ש וקודם לזה נראה שאין עומד ומצפה וגם לר"ש מוקצה בכה"ג. וראיתי בפנ"י שכתב כמו כן דגם לר"ש כתב רש"י כן אף באוירי דלבני דהוי כבית רעוע מ"מ מדלא סלק מאתמול אקצינהו עיי"ש אבל בזה לא נועיל להבין למה לא נאמר מוקצה מאיסור דרבנן כיון דשייך לומר מדלא סלקו מקודם אקצינהו: והנה יש לומר כמ"ש דאף בסוכה רעועה שייך לומר מדלא סתרי מאתמול וכו' בזה יש לומר דלר"ש אף דניח"ל כ"ז שתתקיים אפ"ה אינו מקצה משום דעומד ליפול ולדידיה שאין אדם מסלק מספק וכמ"ש לעיל אפי' במה שיארע במיעוט דעתו עליו ולר"י דבעי הכנה ודאי כיון דאפשר לסלקו ולא סלקו לא הוי הכנה ומוקצה שפיר. גם י"ל בסוכה רעועה ועומדת ליפול ליכא הוכחה מדלא סתרי ביה"ש דמקצהו לר"ש די"ל משום דסומך דעתו שתפול ממילא ולר"י לא הוי מוכן בכה"ג וכמ"ש: אמנם בבית שנפחת ואף באוירי דלבני בלתי מוכח דעומדת ליפול וא"כ שייך לומר מדלא סתרו מאתמול אקצינהו. ונראה דצריכין לומר דמיירי באופן שלא היה אפשר לו ביה"ש לסתרו ואפ"ה ראויה מצ"ע או כמ"ש בפנ"י דבית שנפחת מיירי ג"כ בעומדת ליפול וכמו בסוכה רעועה ואמרינן אין שבות ביה"ש ולא שייך מוקצה ומיושב דבמסכת עירובין כתב רש"י דכר"ש אתיא וכמ"ש ובפנ"י גם כאן י"ל דרש"י לר"ש כ"כ ואתי שפיר וברשב"א שבהמ"מ הנ"ל ג"כ דבית שנפחת בבית רעוע ועי' בשעה"מ מה שהקשה על דעת רש"י ומיושב למ"ש: אמנם לדעת דלא שייך לומר מטעם אין שבות במקדש דס"ל דוקא במקום מצוה ואף למ"ש הרשב"א המובא בהמ"מ דבית שנפחת כבית רעוע מ"מ לדעת התוספות וכמ"ש י"ל לרש"י לר"ש אבל רבינו דפוסק כר' יהודה ביו"ט נראה כמ"ש מטעם והכינו מ"מ כיון דיוכל לסתרו מאתמול ואין ודאי שתפול ביו"ט הוי כנולד ביו"ט ועיין בהמ"מ הנ"ל עוד בשם הרמב"ן שאפי' בשלימה ונפחת ביו"ט לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן עיי"ש וזה מסכים למ"ש הרמב"ן במסכת שבת קמ"ד בעז לחלבה שכתב וז"ל כמובא בר"ן שם דאפשר דאפי' מאן דאית ליה מוקצה ונולד שרי שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון זה דלא דחי בידים כגון נר אסור אלא בעוד האיסור עליו א"נ אפי' בשנסתלק האיסור בשעבר עליו כגון ששוחט בשבת שאסורה משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת ואפי' בשוגג מכיון שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה ומשו"ה שרינן האי חלב שנחלב לתוך הקדירה שאע"פ שהעז הוי מוקצה מ"מ האי חלב שנחלב נסתלק ממנו תורת מוקצה ולא נעשה איסור בדבר ובכה"ג ליכא למיחוש ביה משום מוקצה והיינו טעמא דפריך ריש ביצה גבי ביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן ליה משום מוקצה עכ"ל ועי' בבעה"מ ורמב"ן ור"ן ריש מסכת ביצה מ"ש בענין מוקצה משום איסור שחיטה עיי"ש וברמב"ן במלחמות ביצה כ"א גבי לכם ולא לכלבים עיי"ש והנה דעתו במוקצה מחמת איסור בלא דחיה בידים בנפסק האיסור לא שייך מוקצה ודבר זה צריך ביאור: ונראה לענ"ד לומר בכונתו דהנה בכל הדברים שאין ראויה ביה"ש אע"פ שדעתו עליה ועומד ומצפה על למחר שיהיה לא מהני לדידן לומר דהוי כהכינו מבעוד יום להוציאו מתורת מוקצה דעכ"פ ביה"ש לא היה ראויה מצ"ע ושבת הכין לעצמו. וכמ"ש ברש"י בפרק אין צדין הנ"ל משום והכינו וכו' עיי"ש. ועיין בפנ"י שרש"י אינו כדעת הסוברים דשבת ויו"ט מכינים לעצמם ועי' ברמב"ן בריש מסכת ביצה על דברי רבינו אפרים והסוברים דשבת מכינה לעצמה עיי"ש ומ"ש לעיל בפ"א הי"ט בענין הכנה עיי"ש מ"מ לענין מוקצה יש לומר שצריך שיהיה ראויה מצד עצמה קודם לזה ולא שהשבת יהיה גורם להכנתו אבל בכה"ג דהדבר מצ"ע ראוי ומתוקן אלא האיסור שבת גורם שלא לאכלו ונפסק האיסור בשבת ע"ז אמרינן כיון דהוי הכנה ביה"ש מצ"ע ועומד ומצפה על מחר ולא שייך דשבת תיקן לעצמו דנהפוך הוא דמצ"ע היה ראויה אלא השבת עשהו לשאינו ראויה וכשנפסק איסורא דשבת נשאר על מעמד הראויה שהיה קודם שבת מצ"ע על למחר אלא בדחיה בידים לא שייך לומר כן דלא שייך והכינו וכו' דנהפך דחהו בידים ובשוחט בין בשוגג ואפי' במזיד לא אמרינן דנחשד למפרע ולא אקציה ביה"ש כדאיתא ביו"ד בסי' א' דלא מחזקינן למפרע עיי"ש וגם י"ל כמ"ש ברש"י במחובר מדלא שחטו מאתמול אקצינהו וא"כ אמרינן שפיר בעז לחלבה דלא הוי מוקצה כן נראה לענ"ד בכונתו. אמנם דעת רבינו לא נראה כן בפ"ח מהל' שבת ה"י בחולב לאוכל שכתב בחולב לאוכל פטור ונראה אבל אסור וכמ"ש במרכבת שם משום מוקצה וא"כ לא נוכל לומר תירוצו של הרמב"ן לדעת רבינו וצריכין לומר לדעת רבינו ברעוע ועומד ליפול לא אמרינן מדלא סתרו מאתמול אפי' לר"י והוי כמוכן מצ"ע גם כן וצ"ע גם י"ל אין שבות ביה"ש דלצורך יו"ט הוי מצוה אלא ע"ז נאמר מדלא עשהו ביה"ש נראה דאין לו חפץ בו אבל ברעוע י"ל כן כמ"ש שאין הוכחה לזה דאקצינהו משום דלא הסירו ביה"ש ומצ"ע מוכן משום דאין שבות ביה"ש וא"כ בצירוף שניהם יש ליישב הקושיא לדעת רבינו:

העומד על המוקצה מערב יו"ט בשנת השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול. במשנה במס' ביצה ל"ד ע"א ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה עיי"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ומכאן: ורבינו שינה מלשון המשנה וכתב מערב יו"ט בשנת שביעית וכו' ובהמ"מ כתב דלכן כתב רבינו ביו"ט לפי שאין לנו מוקצה בשבת לפי דעת הלכות ורבינו עיי"ש ובלח"מ כתב ע"ז דהרי כמ"ש ברש"י בגרוגרת וצמוקין מיירי דאפי' ר"ש מודה ואף בשבת שייך בהו מוקצה גם לדידן עיי"ש: ובירושלמי שם מיחלפא שיטתיה דר' אליעזר דתנינין תמן בית שמאי אומר לא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום [ביצה דף י'] ור"א לאו שמותי הוא [פי' מתלמידי ב"ש] חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים וחכ"א עד שירשום וכו' ואומר זה וזה אני נוטל והכא אינין אמרין הכין עוד אינין אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים עכ"ל ובקרבן העדה בפי' השני שהביא שם דבית הלל ס"ל דמוקצה דגרוגרת וצמוקין חמירי דאקצי בידים עיי"ש: ובתוספות בד"ה ואומר הביא לשון הירושלמי בקושית הראשונה ובקושית השניה להחכמים נראה מלשונם כאלו המה מקשים כן גם כתבו דלעיל סוברים ב"ה מכאן אני נוטל נגד המפורש שם ובהגהות הש"ס מתוקן זה וזה וכו' אבל בפנ"י פי' שקושית התוס' אינה קושית הירושלמי וקושיתם לפי המסקנא דב"ה ס"ל ברירה אלא משום חששא דימצא כחושים צ"ל זה וזה וכו' שלא יהיה שלא לצורך עיי"ש. ועי' בס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל על קושית מהר"מ שיף דלעיל דוקא בבריכה הראשונה משום דחיישינן לאמלוכי מפני חרבן השובך וכאן היה כבריכה שניה ותירץ דזה באמת כמ"ש במהרש"א בריש מס' ביצה מוקצה דבע"ח חמיר משום חורבן שובך וזה שאמר בירושלמי ותירצו עיי"ש: אמנם יש להבין על הקושיא הב' דירושלמי דכאן אמרו עד שירשום ולעיל ס"ל באמירה סגי ותירצו דלהיפוך גרוגרת וצמוקין חמירי שצריך פי': והנה בהאי עד שירשום עי' ברש"י שכתב עד שירשום בסימן דאין ברירה עכ"ל וכיו"ב בר"ן עיי"ש. נראה מלשונם דצריך לרשום גם כן משום ברירה דחיישינן שמא יתחלפו ואין ברירה: והנה לעיל דף י' פשיטא להגמ' באומר זה וזה לא שייך לומר אין ברירה ועל כרחך גם למסקנא שם לא ישבוק כחושים וסימן ג"כ לא יהני האמירה דאין עוד חששא שיתחלפו וכמו דניחוש לענין ברירה בסוגיא גם אם ניחוש לחילוף גם למאן דס"ל יש ברירה לא יהני לפמ"ש בתוס' במס' תמורה באיסור והתר שנתערב בהוכר מעיקרא לא שייך ברירה עיי"ש והרי בכה"ג שאומר מזה ומזה אני נוטל עי"ז הוי האחרים ודאי מוקצים וכאדחי בידים וא"כ לא שייך ברירה כיון שהיו ניכרין מעיקרא: וראיתי בשיטה מקובצת שעמד שלא הוזכר בשום מקום דמייתי ברירה האי פלוגתא גם בדרבנן יש ברירה ועוד למה ירשום באומר מכאן ועד כאן יהיה די כדלעיל עיי"ש. גם בפנ"י עמד שלא מצינו לחלק בברירה בין מוקצה קל למוקצה חמיר עיי"ש. וראיתי בס' המאירי שכתב לעיל ביונים שמעטים המה קל להכיר בלי רושם משא"כ בפירות ובאם מכירו בלא"ה לא צריך רושם עיי"ש וצ"ע שנראה דרושם דוקא ובירושלמי מקשינן מלעיל ולא משני שאני הכא מהאי טעמא: ונראה לענ"ד לומר דדעת התוס' וירושלמי אינו מטעם ברירה וגם שירשום אינו מטעם ברירה ורש"י ור"ן כונתם יש לומר ג"כ על מכאן ועד כאן מטעם ברירה ונראה דדעת הירושלמי למאן דס"ל שירשום למה שכתבתי לעיל בהל' שבת בפ' כ"ד בענינא דמוקצה דדבר שנתקצה במחשבה מחשבה ויחוד והזמנה במחשבה להוציאו מידי מוקצה אבל כשנתקצה במעשה צריך מעשה להוציאו מהקצאתו עי' שם וי"ל לפי זה לעיל בבע"ח דלא הוי הקצאתו ע"י מעשה די בהזמנה באמירה בלבד לבית הלל אבל בגרוגרת וצמוקין דדחיה בידים בקצות אותם ע"י מעשה לכן בעי שירשום שיהיה מחשבתו נכרת גם ע"י מעשה עיין שם הנ"ל בגידרו לעצים עיי"ש. וזה הנאמר בירושלמי שאני הכא דאקצי בידים והוי ע"י מעשה ולכן צריך שירשום ולאו מטעם ברירה. וראיתי במאירי שהוכרח לפרש שלא כרש"י דמיירי באחזי ולא אחזי ובלא חזי כלל צריך הכנה רבה עיי"ש. ולמ"ש י"ל בלעדי זאת שאין מטעם ברירה וכדעת רש"י ועיי"ש שגם הוא ובש"מ פי' דלאו מטעם ברירה הוי עיי"ש: אמנם יש להבין עוד דברי הירושלמי דלב"ש חמירי מוקצה דבע"ח מגרוגרת וצמוקין אף די"ל דהוי מטעם חורבן השובך מ"מ מצינו בכמה דוכתי דגרוגרת וצמוקין הוי המוקצה החמור: ונראה לענ"ד לומר בזה ונברר עוד במאי דיש לספק דלענין מעשר בשלא נגמרה מלאכתו דאסור בקבע ומותר בעראי וכנראה בדעתו והזמנתו לקבע הוי קבע כדאיתא בסוגיא אם היה בדעתו על הרבה פירות לאכלם מעט מעט דרך עראי אם אזלינן על כל פעם ופעם בתר אכילתו דהוי עראי או דנאמר דכיון על שיעור סעודת קבע נתן דעתו לאכול אזלינן בתר הפירות דהוי בשיעורם כקבע ועיקר הספק אם בתר אכילה אזלינן או בתר שיעור הפירות ונאמר דהנה יש להבין במוקצה דבע"ח דאמרינן דהוי בגדר מוקצה החמור דאף ר' שמעון מודה. לפי מ"ד במסכת שבת דף מ"ג דלר"ש מוקצה רק בגרוגרת וצמוקין דדחיה בידים ולא חזי ועי' ברש"י שם. והרי בע"ח לא הוי דחיה בידים וכמ"ש בירושלמי וגם חזו מצ"ע וי"ל כמ"ש לעיל דהנה מקשינן שם ולית ליה לר"ש מוקצה מבכור שנפל לבור וכו' ומשני שאני התם דשייך מי ימור וכו' עיי"ש דנראה דהיכא דאיכא הוכחה גמורה ואנן סהדי דמדחהו לא בעיא דחיה בידים בפירוש ובבכור דלא הוי כלל מצ"ע משום מי ימור טובא דאי' שם והוי דחיה בידים משום דלא חזי והנה זה גופא דבעיא דחיה בידים ולא חזי צריך טעמא דכיון דדחיה הרי נראה דאקציה וי"ל משום אף דאדחיה יוכל להיות שיחזור מהקצאתו אבל בלא חזי ודאי לא יחזור מהקצאתו וא"כ ע"י דלא חזי הוי כדחיה בידים ממש והוי חדא ולפ"ז בבע"ח דאנן סהדי דאקצהו משום חורבן השובך וזימן זו לא בעיא בפירוש דהוי כהוכחה גמורה על הקצאתו ועי' בסוף מסכת ביצה ואף דחזי מ"מ כמ"ש דלא חזי שלא יחזור מהקצאתו וכה"ג דמהאי טעמא גופא דנאמר דמקצהו מתחילה מה"ט נמי נחליט שלא יחזור מהקצאתו וא"כ הוי בע"ח בגדר גרוגרת וצמוקין והוי דחיה בידים ולא חזי: ונאמר לפ"ז דהנה ברש"י במתני' דמיירי באחזי ולא אחזי כדאיתא לעיל כ"ז ע"ב גליא דעתיה דחזו לא הוי מוקצה לא גליה דעתיה הוי מוקצה עיי"ש. ונראה מסברה לומר בכה"ג בגלוי דעתו דהוי מאיכא דלא מקציא בהזמין המקצת הוי גלוי דעת ג"כ על השאר שהוציא מהזמנתו ג"כ עכ"פ חזי כמו המקצת כן הכל שאין בפרט אלא מה שבכלל כמו דבמקצה הוי מאנשי דלא מקצי בזה כמו כן על השאר ממילא אלא כיון שהזמין מקצתו ולא השאר הוי על השאר דחיה בידים עכ"פ וא"כ הוי בגדר דחיה בידים וחזו. וא"כ מובן שפיר דבע"ח עדיפי מבכה"ג דאיתא במשנה בגרוגרת וצמוקין למ"ש דבע"ח הוי בגדר דחי בידים ולא חזי וגרוגרת וצמוקין בהזמין מקצתם הוי דחיה בידים לחודא דהוי חזי ע"י גלוי דעתו למקצתם שלא היו מעולם לא חזי לו שהוא מאינשי דלא מקצי בכה"ג. ולפ"ז י"ל ר' אליעזר כבית שמאי דס"ל כר"ש דוקא בדחיה בידים ולא חזי ס"ל מוקצה וא"כ בכה"ג דידן דלא הוי אלא דחיה בידים בלבד ומועיל הזמנתו במקצתו על כולו באומר מכאן אני נוטל בלבד ולא שייך ברירה כלל דנפיק ע"י גלוי דעתו במקצתו מתורת מוקצה על כולהו אבל בית הלל כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' בחזי בדחיה ולכן הצריך לרשום וחמיר מבע"ח דלא אתקצאי במעשה כמ"ש וצריך בזה להוציאו במעשה כמו שנתקצה במעשה ועיין בריש מסכת ביצה במחלוקת ב"ש וב"ה עיי"ש: ולפ"ז יש ליישב דעת רבינו ששינה מלשון המשנה ונקיט מערב יום טוב בשנת השביעית וכו' למ"ש דכה"ג דהוי כדחי בידים וחזי לא הוי מוקצה לר"ש ולכן לדידן דבשבת כר"ש ס"ל ומשו"ה נקיט מערב יו"ט דכר"י ז"ל ולכן צריך שירשום ואתי שפיר: ולכאורה נפק"מ בין מ"ש באם נאמר משום ברירה. דמשום ברירה בהזמין כולם א"צ שירשום אבל מטעם שכתבתי בכל אופן צריך שירשום אלא דזה אינו בהזמין כולם הוי חזי ולא דחיה ול"צ לרשום לכו"ע: אחר שכתבתי ראיתי במג"א בסי' תצ"ה ס"ק י' שכתב לתרץ דרבינו ס"ל יש ברירה בדרבנן ואפ"ה כתב דצריך שירשום דאין הטעם משום ברירה אלא כיון דאקצי בידים חמיר טפי וצריך הכנה גמורה עיי"ש ומובן עמ"ש לעיל: אמנם יקשה לפי דברינו בסוגיא דלהלן דמקשינן להוכיח מהמשנה דעל כרחך שבת קובע למעשר ומשו"ה איתא במשנה בשביעית, דמצד הזמנתו הרי ר' אליעזר סבירי ליה דהיכא דמותרו חוזר מקרי עראי עיי"ש. דיקשה דנאמר דילמא לעולם שבת אינו קובע ואפ"ה לא מצי למנקט בשבת דעלמא דהנה יש להבין בטעמא דר"א דאמר כיון דמותרו חוזר מקרי עראי למה נאמר בלקח או הזמין במעשה לא יהיה קבע ונראה משום האי טעמא הזמנה אינו קובע דאמרינן מסתמא דעתו לעראי בלבד דאם היה דעתו לקבע יהיה טבל ומשום איסור טבל על כרחך לעראי הזמין ומותרו יהיה חוזר והאכילה מורה על דעתו לעראי וכאן שנאמר משום הזמנתו נגד מוקצה יהיה קבע הרי מה"ט על כרחך מכ"ש לעראי הזמינו דאל"כ הוי טבל וגם מוקצה ביחד כן נראה טעמא דר"א וטעמא דרבנן נראה דלא אזלינן בתר דעתו וצ"ע. וא"כ יקשה דנאמר עוד דשבת אינו קובע ואפ"ה לא מצי לאוקמי בשבת דעלמא בלי שביעית למ"ש דלכן די לר"א באמירה משום דהוי חזי ע"י גלוי דעתו למקצתו גם על הנשאר ודי במכאן אני נוטל לסלק המוקצה וגם ברירה לא שייך לפי זה דיש לומר דכולן מותרין אבל בשבת דעלמא למ"ש דלכן בעי לא חזי שלא יחזור מהקצאתו ובכה"ג למ"ש דלכן לא משוי הזמנתו קבע דדעתו בודאי על עראי וא"כ בודאי לא יחזור מהקצאתו מהנשאר דאם יחזור יהיה קבע והכל אסור ואפי' העראי והוי מוקצה גמור ומעורב בו חלק דודאי לא יחזור ואפי' לר"א שייך לרשום ומכאן עד כאן דשייך ברירה ואף דמ"מ השבת גורמת הקביעות מ"מ לאו מטעם סעודת שבת קבע אלא משום מוקצה: ויהיה נפשוט מזה מה שנסתפקתי בדעתו לאכלו כולהו בעראי לכמה פעמים אם תורת עראי על זה דאם נאמר דלא הוי קבע על דרך זה מיושב שפיר די"ל בכה"ג דהוי דעתו על הכל ועם כל זה הוי עראי ואתי שפיר:

גוי שהביא תשורה לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו ואפי' הדס וכיו"ב אינו מריח בו עד לערב עד שימתין בכדי שיעשו ואם אין מאותו וכו' אם הביאו מתוך התחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום אסור והבא בשביל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר. הנה בטעמא דבמינו מחובר אסור רבינו לא פריש טעמא. וברש"י ביצה כ"ד ע"ב בד"ה אם יש מאותו המין במחובר אסורין משום מוקצה ואפי' לר"ש יש מוקצה בגרוגרת וצמוקין ומחובר כגרוגרת וצמוקין דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלוק במחובר בין שלו בין של עכו"ם עכ"ל. ובדף ג' שם ע"א בגמ' פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש ובתוספות שם הקשו על מ"ש ברש"י משום מוקצה למה לי משום שמא יעלה ויתלוש עיי"ש: ונראה דלמ"ש ברשב"א במסכת שבת דאפי' במותר הנר ואף דרוב פעמים לא נכבה לר"ש עומד ומצפה ועיין בתוספות שבת קכ"ב ע"א בד"ה אינו וכו' וכן פירות הנושרין יושב ומצפה מתי יפלו וכו' עכ"ל ועיין בתוספות במסכת חולין י"ד בסוגיא דהשוחט בשבת עיי"ש ועיין ברש"י ביצה כ"ו ע"א בד"ה בכור תם שנראה מדבריו ג"כ דשייך דעתו עליו לר"ש אפי' בלא שכיח עיי"ש אבל כדאי' במסכת בכורות כ"ה ע"ב דמנגחי וכו' בלתי מוכרע מזה כמ"ש לעיל. וא"כ לפ"ז במחובר יהיה שייך לר"ש עומד ומצפה: ונראה להבין דברי רש"י הנ"ל דכל זה נאמר בדבר שאי אפשר לו ליטלו בערב שבת באופן האפשר ושכיח וא"כ י"ל דעומד ומצפה אף על המיעוט דלא שכיח. אבל באפשר לקחת בע"ש באופן השכיח אשר אין מהדרך לסמוך על הלא שכיח באפשר בשכיח ונראה שאין עומד ומצפה עליה וזה שכתב ברש"י מדלא לקטינהו מאתמל אקצינהו וכו'. אמנם כל זה בשלו דאפשר לו מע"ש אבל בשל נכרי דלא היה אפשר לו ליטלו מע"ש וא"כ לא שייך מדלא לקטינהו וכו' וא"כ שייך עוד עומד ומצפה. וכמ"ש ברש"י ולא תחלוק וכו'. ויש לומר לפ"ז דהרי כיון דגם בנפלו מעצמם אסור שמא יעלה ויתלוש וא"כ הוי ג"כ מוקצה אף בשל גוי. אלא דיקשה קושית התוס' דאם משום יעלה ויתלוש למה לי מוקצה. יש לומר דנפק"מ דמטעם מוקצה קיי"ל ספק לחומרא משא"כ משום גזירה דיעלה ויתלוש דהוי כשאר ספיקא דרבנן דלקולא. והנה בדף כ"ה דאיתא אם יש במינו במחובר וא"כ הוי ספק וצריכין לומר כמ"ש ברש"י משום מוקצה דספיקו אם הוי ממחובר או לא לחומרא. ומוקצה הוי משום איסורא דגזירה שמא יעלה ויתלוש. אבל בריש מס' דף ג' דאי' משום גוף טעמא דאיסורא דפירות הנושרין אמרינן משום שמא יעלה ויתלוש דבודאי די בהאי טעמא דשמא יעלה ויתלוש וא"צ למוקצה דכמ"ש מוקצה בכה"ג שאין בידו לא הוי אלא משום שמא יעלה ויתלוש ואתי שפיר: אמנם זה שכתבתי לחלק בין משום גזירה לספק מוקצה. למ"ש לעיל ה"ו לומר טעמים אחרים למה ספק מוכן אסור ולא משום יש לו מתירין ודעת הרשב"א ג"כ אינו מטעם ישל"מ דהרי ס"ל דוקא בספק צידה כן עיי"ש. ובמרדכי פ"ג דביצה דלא אמרינן ישל"מ ספק לחומרא אלא ביצה וצידה דחזקתה לחומרא עיי"ש. וי"ל ג"כ בדרך אחר אף להסוברים בכל ספק דרבנן לחומרא משום ישל"מ. ועי' בתוס' שם שתירצו דמיירי בחצר דהוי מוכן לעורבים ומוכן לעורבים הוי מוכן לאדם עיי"ש: ולענ"ד י"ל למ"ש דמוקצה תליא בשמא יעלה ויתלוש וי"ל ג"כ דשמא יעלה ויתלוש תליא במוקצה דיש להבין למה גזרו טפי בפירות שנשרו שמא יעלה ויתלוש ממה שניחוש בכל פעם שמא ישכח ויעלה ויתלוש דכמ"ש בתוס' וכנראה אלא משום חשש שכחה נגעו בזה וא"כ שמא גם בזה שהפירות אסורין אח"ז שהרי ישכח שהוא שבת ויו"ט. ונראה דאחרי הגזירה לאסור גם הנושרים מעצמם יהיה מסלק דעתו מהעץ עושה פרי ועי"ז לא ניחש לשמא יעלה ויתלוש. וא"כ לפ"ז למ"ש בתוס' דמוכן לעורבים מוכן לאדם וא"כ בלתי מסלק ומקצה נפשו ממנו ולפ"ז יקשה למה גזרו בכה"ג דמאי אהני בהגזירה דהרי עוד שמא ישכח שהוא שבת ויתלוש כיון שאין מסלק נפשו. א"כ לפמ"ש רק היכא דשייך שמסלק נפשו ומקצה שייך שמא יעלה ויתלוש דאז הועילו בהגזירה. וא"כ מיושב קושית התוס' דלמה לנו תרוייהו מוקצה ושמא יעלה ויתלוש דכמ"ש אי אפשר זה בלא זה. ואתי שפיר אפי' נאמר בכל ספק דרבנן לחומרא משום ישל"מ: ועי' במס' פסחים דף נ"ו ע"ב מחלוקת בשל מכבדות אבל בשל כיפין דברי הכל מותר וברש"י שם עיי"ש. דלפ"ז ל"ש מ"ש דא"כ הוי חשש שמא יעלה ויתלוש טעם אחר עבור שהוא עולה על האילן עיי"ש. אבל עיין בפנ"י דהסוגיא כאן לר"י על כרחך לא הוי כסוגיא דמס' פסחים דא"כ לא שייך בביצה לגזור ועיין בתוס' שם בד"ה מחלוקת שפי' שם דמיירי בנתלשו בערב יו"ט ומונחין על המכבדות עיי"ש: ובירושלמי שם המובא בתוס' הנ"ל במס' פסחים במאי אנו קיימין אי בנשרו ביו"ט ד"ה אסורין בערב יו"ט דברי הכל מותר במה קיימין בסתם. ופי' בתוס' דהוי ספק מיו"ט או מעיו"ט עיי"ש. וי"ל אם כמ"ש מטעם מוקצה ע"י חשש יעלה ויתלוש כמ"ש לעיל או דס"ל בכל ספק דרבנן לחומרא משום ישל"מ: ובתוס' שם באו"ד ועוד י"ל דלקמן מיירי בדבר דבעי מרא וחצינא וכו' ועוד י"ל דוקא בפירות וענבים וכו' לפי שאדם מתאוה וכו' ובעודו בכפו יבלענו וכו' עכ"ל ובמהרש"א שם שכתב וחד תירוצא הוא בב' טעמים עיי"ש יש לעיין דלפי הנראה כמ"ש החשש שמא יעלה ויתלוש מטעם שכחה ומשו"ה בדעת התוס' לחלק בין מעשה רבה דמדכיר לבין מתאוה וממהר דשייך ביותר שכחה. וצ"ל דשכחה שכיח דאל"כ בלא שכיח לא גזרו כדאי' בסוגיא. ועיין ביו"ד בשו"ע בסי' רל"ב סעיף י"ב דיעות חלוקות אם שכחה אונס עיי"ש. והנה אם נאמר דלא הוי אונס צ"ל דלא שכיח ומדגזרו משום שכחה היה נראה דשכיח וא"כ הוי בגדר אונס וכמ"ש בתוס' לחלק למעשה רבה וזוטא וא"כ במעשה זוטא שכיח ולמה שכתבו במתאוה וממהר לעשותו וא"כ אף במעשה רבה בכה"ג שייך שכחה וא"כ נפק"מ בין התירוצים: ובמהרש"א שם על דברי תוס' באו"ד שם שכתבו עוד י"ל דלא שייך מוכן לעורבים רק בפירות האילן שרגילין להשיר מעצמן והוא מצפה לכך וכו' עיי"ש וכתב דבעינן עומד ומצפה ומוכן לעורבים עיי"ש ובפנ"י השיג עליו ודעתו כמהרש"ל בעומד ומצפה בלחוד סגיא או מוכן לעורבים עיי"ש: ויש להבין למ"ש ברש"י הנ"ל מדלא לקטן מאתמול ודאי אקצינהו וכו' וכמ"ש דמזה נראה שאינו עומד ומצפה. וא"כ מאי מהני דמוכן לעורבים וכדאי' בפסחים דף נ"ו ע"ב ולהלן ביצה דף ו' דכל מידי וכו' דעתו עלה דהרי בכה"ג דהוי מחובר ביה"ש ובלא יפלו מאליהן א"כ נראה דלא היה דעתו עליה מדלא לקטן מאתמול. ובשלמא בעומד ומצפה וא"כ נראה דעתו שמא יפול מאליו אבל מוכן לעורבים בלא יושב ומצפה מאי אהני לסלק האי מדלא לקטן מאתמול וכו' ונראה דצריכין תרוייהו דאמרינן עומד ומצפה אף דלא לקטן מאתמול אפ"ה עומד ומצפה דלר"ש צריכין דחיה בידים ולא חזי כדאי' במס' שבת בפ"ג וכנראה כמ"ש לעיל דבחזי י"ל דיחזור מדחיה וא"כ במוכן לעורבים אף דלא לקטן מאתמל מ"מ הוי חזי לעורבים וגם לו כשיפלו ובדבר דבשבת חזי לעורבים גם ביה"ש היה עודנו לא דחיה בידים ועודו לאמלוכי אצלו וכשיפלו יאכלנו רק הכנה לא הוי אבל לא בגדר דחיה בידים אלא במאי שאינו ראוי אף לעורבים בזה שייך לומר דהוי בגדר דחיה וצ"ע עוד:

עד שימתין בכדי שיעשו. גם בזה לא פי' רבינו למה. וברש"י שם כדי שלא יהיה נהנה ממלאכת שבת ובתוס' שם בד"ה ולערב הקשו ממבשל בשבת בשוגג דמותר ולא אמרינן כדי שלא יהנה ממלאכת שבת עיי"ש שכתב כדי שלא יאמר לגוי שיביאנו עיי"ש: ובמקום אחר כתבתי עי' מ"ש לעיל בהל' שבת בפ"ו בענין אמירה לנכרי דאם עושה בשביל ישראל דאסור אפי' בלא אמירה י"ל בטעמא דכמו דאמרינן יש שליחות לחומרא בנכרי כמו כן יש זכיה לחומרא. אלא דאמרינן בעלמא במס' ב"מ בפ' השואל איסורא לא ניח"ל לזכות. אבל כשנהנה א"כ חזינן דניח"ל ושייך זכיה לחומרא למפרע. ומשו"ה אסרו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. והאי דמותר במבשל בשבת בשוגג נראה כמ"ש לעיל בהל' שבת דשבת מאיסורין שאין מצד המעשה שאין התורה רוצה בהמעשה כמו במאכלי איסורים וכיו"ב אלא האיסור מצד העושה בלבד ולכן שאני שוגג בשבת לשוגג באכילת איסור וכיו"ב דשם נעשה המעשה נגד רצון התורה שתהיה אבל בשבת בשוגג גם בהעשיה לא עשה כיון דהוי בשוגג והמעשה לא היה באיסור כלל א"כ לא שייך לאסרו שלא יהנה ממלאכת שבת ובלא"ה לא שייך כמ"ש במבשל ה"ט דזכיה. ומיושב קושית הצל"ח שלא יאמר דהוי גזירה לגזירה עיי"ש ולמ"ש בפי' בשביל ישראל הוי חדא גזירה. ובירושלמי פ"ג מ"א ממס' שבת נראה כרש"י משום שלא יהנה עיי"ש. וברש"י שם דבערב יו"ט ראשון מותר לאחר כדי שיעשו ממ"נ אם הלילה חול כבר המתין כדי שיעשו ואם היא יו"ט נמצא שנלקט בחול עיי"ש שהביא ראיה לדבריו מביצה וכיו"ב: ויש להבין לטעמא דרש"י משום שלא יהנה ממלאכת יו"ט מה מדמהו לביצה דשייך הממה נפשך אף דביה"ש לא היה ראוי עכ"פ משום ספק מוקצה מחמת יום שלעבר לא אמרינן כמ"ש לעיל אבל בכדי שיעשה שלא יהנה ממלאכת שבת ויו"ט דלא הוי מטעם ספק רק ודאי נהנה שעי"ז שהביאו ביום הראשון יוכל ליהנות ביום השני ואפי' יום השני חול גמור מ"מ הרי בחול גמור לא יוכל ליהנות ממלאכת שבת ויו"ט ומצאתי בס' בינה לעתים שעמד ע"ז והניחו בצ"ע: ורבינו לא העיר ע"ז ג"כ כלל כאן ועי' בהמ"מ בפ"א הכ"ד דדעת רבינו כרש"י עיי"ש וצ"ע. ולרבינו י"ל דלא ס"ל משום שלא יהנה. ועוד דבר אחד שלא הביא רבינו מאי דאיתא בירושלמי אין הכן בשל גוי. ומובא בר"ן ורשב"א ובשו"ע בכמה מקומות בסי' ש"י סעיף ב' בהגה ועיין במג"א שכתב בשם הר"ן דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום והוסיף וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל וכתב לעיין בסס"י ש"ח עיי"ש. והטעם דאזלינן במוקצה בתר הבעלים ובבעלים עכו"ם דלא שייך מוקצה לא הוי מוקצה לאחרים ג"כ. וע"ע בסי' תצ"ז סעיף ט"ו ובמג"א ס"ק י"ז ובסי' תצ"ח סעיף ג' וע"ע בסי' תקי"ז עיי"ש: ובפי' בסוגיא הנ"ל דסוגיא דידן בבלי לא נראה כן דנראה דשייך מוקצה בנכרי שהביא דורן לישראל ותליא בספק מוכן. והרא"ש ורבינו לא הביאו ועיין בר"ן במס' שבת ס"פ כל כתבי שכתב דאין הכן בשל גוי אבל בתולש עצים ממחובר בשבת אסור עיי"ש וכן נראה בסי' תקי"ז הנ"ל. וסוף מס' ביצה כתב דאם באו בשביל ישראל אסור עיי"ש. וזה מוכרע ממאי דאי' בשו"ע בסי' תקט"ו שמובא האי דעכו"ם שהביא דורן וכו' כסוגיא דכאן. ועי' בפנ"י שם הנ"ל שכתב מ"ש לחלק בין מוקצה מחמת איסור וגם בשביל ישראל לא נראה כן בירושלמי עיי"ש. וכונתו על דברי הר"ן שהבאתי: ומ"ש דבירושלמי לא נראה כן לחלק בין מוקצה מחמת איסור הנה הירושלמי במס' שבת בפ"ק [ה"ז] וביצה בפ' אין צדין בסוגיא כאן ר' חייה רבה ור' שמעון בר רבי חד אמר העכו"ם צריך הכן וחורנא אמר אין העכו"ם צריך הכן ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דרב מבעי מיתי קומיה ר' חייה רבה והוא אמר ליה הן הויתה. והוא אמר ליה שיירתא הוות עברה והוינא אכל מינה תאני' הוי דו אמר אין עכו"ם צריך הכן חד תלמיד מן דר' סימיי אזל לאנטרוס אייתון ליה דורמסקנא ואכל חד תלמיד מן דר' יהושע בן לוי אזל לתמן אייתי ליה דורמסקנא ולא אכל אתא אמר קמיה רביה אמר דו נהג כשיטת דר' סימיי אמר אין העכו"ם צריך הכן עיי"ש. וכונת הפנ"י מדאייתי לראי' דר"ח ס"ל אין הכן לעכו"ם מדאכל תאנה משיירתא העוברת ושם היה החשש שמא קצצו העכו"ם בשבת ומזה דמאן דס"ל אין הכן בעכו"ם אפי' במוקצה מחמת איסור ס"ל כן. ומ"ש בפנ"י גם לחלק אם בשביל ישראל לא נראה מהירושלמי מהאי דאיתא אייתינון ליה דורמסקנא ואכיל וכו' נראה שהביאו בשבילו אף דיש לפרש דאייתן ליה עכו"ם שהביאו למכרו למי שיהיה ובא אצלו ג"כ ותחילת קציצתו לא היה בשבילו ואין הכרע כ"כ נגד זה מהירושלמי: והנה יש להבין מאי מדייקינן בירושלמי מדאכל משל גוי דס"ל דאין הכן בגוי דילמא ס"ל ספק הכן מותר דאיתא שם מעיקרא פלוגתא בזה ור' יוחנן ס"ל שם דמותר. וצ"ל מדאמר ריב"ל כר' סימאי ס"ל דס"ל א"צ הכן ונראה דמה"ט שרי אבל זה בהאי תלמידא אבל בר"ח האיך נלמד דס"ל דא"צ הכן דילמא ס"ל ספק הכן מותר וצ"ל דס"ל על כרחך ר"ח ורב כת"ק דר"ג ס"ל אף דר"י לא ס"ל כן: והנה יש לומר דהירושלמי קאי לב"ש דלית ליה מוקצה אלא במחובר כמ"ש ברש"י אבל בשל גוי דלא שייך מדלא לקטינה וכו' שכתב ברש"י הנ"ל אלא דרש"י כתב דלא נחלק במחובר בין נכרי לישראל ובפנ"י כתב משום לא פלוג עיי"ש וי"ל דדעת הירושלמי דרק לר' יהודה אסור בשל נכרי ולא לר"ש וכמסתבר לפי דברי רש"י וכמ"ש לעיל ומשום שלא יהנה ממלאכת שבת עי' בתוס' שחלקו ע"ז וגם ברש"י כ"כ רק בערב ואולי טעם לחלק עי' בר"ן שעמד על רש"י אבל למ"ש לעיל לרש"י גם בשבת ויו"ט שייך ה"ט ולמ"ש לעיל לתרץ בשמא יעלה ויתלוש יש לתרץ קושית הר"ן ג"כ מכל מקום י"ל דירושלמי כדעת התוס' ומשום פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש לא שייך ג"כ בשל גוי שלא יניחו לו דחשש זה לא שייך אלא בשלו ואנן דפסקינן ביו"ט כר"י וכמ"ש בצל"ח דסוגיא לשמואל לדעת רבינו ביו"ט כר"י ובשבת כר"ש עיי"ש. וא"כ לא יהיה הכרע כלל דדעת הירושלמי דאין מוקצה מבשל גוי. אמנם כדאי' בירושלמי דר"ח אכיל קמיה דרב ורב ס"ל כר"י במס' שבת י"ט ע"ב וקנ"ו ע"ב גם כנראה בירושלמי בפ"ג מ"א ממס' שבת הירושלמי כרש"י משום שלא יהנה ממלאכת שבת וע"כ דדעת הירושלמי דאפי' לר"י אין הכן בשל גוי: ורבינו שלא הביאו נראה דס"ל דבבלי נגד הירושלמי ולדעת הר"ן וסייעתו צ"ל משום בשביל ישראל שאני ולמ"ש לעיל משום זכיה לחומרא טעם בדבר וא"כ לא יהיה מחלוקת בין ירושלמי לבבלי לדעתם. ועי' במג"א בסי' תקט"ו ס"ק ג' שכתב לדייק מדאיתא בגמ' עכו"ם שהביא דורן דוקא בחינם אבל בשכר מותר עיי"ש. וגם רבינו כתב שהביאו תשורה וכו'. והנה החילוק הזה אם נאמר אין הכן בשל גוי דאפי' להירושלמי כמ"ש ז"ל שלא לחלק אבבלי מתרצין בשביל ישראל מודה הירושלמי דיש הכן ועכ"פ מטעם מוקצה אם נאמר דשייך בגוי אין לחלק בין בשכר או בחינם וצ"ע ועיין עוד מ"ש במג"א בשל הפקר לא שייך מוקצה עיי"ש ושם בסוף סי' תקט"ו ועי' בצל"ח ביצה דף י' ע"ב שכתב דוקא בשל גוי לא שייך מוקצה דאין גוי מקצה מדעתו וכיון שמוכן לבעליו מוכן לכל אדם משא"כ בהפקר עיי"ש ולא זכר כי המג"א הנ"ל דעתו בהפקר לא שייך מוקצה ובאמת לדעת רש"י ורמב"ן שכתבתי לעיל בטעמא דמוקצה יקשה להבין למה אין מוקצה בשל הפקר וצ"ע. והנה נולד ודאי אף בשל הפקר אסור כדמוכח בעירובין מ"ה ע"ב ובתוס' שם ובריש ביצה במיא בעיבה אפי' לר"ש הוי נולד עיי"ש ומסוגיא דמביא המג"א ראיה דאין מוקצה בהפקר בעירובין שם מוכח דאבל נולד יש בהפקר וכמו כן כתבו ז"ל נולד בשל גוי ג"כ ועי' בדרישה בסי' ש"י בסתירות הב"י בשם כלבו בסי' ש"י למ"ש בשמו בסי' ש"ח דשם כתב אשר דכו"ע מקצין גם בגוי מוקצה ומחלק בין אכילה וטלטול דלאכילה מוקצה ועי' בפרי מגדים באשל אברהם בסי' ש"י עיי"ש ועי' מג"א בסי' תק"א י"ב בנולד בגוי ובכ"ד עיי"ש:

עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט אסור להסיקן מפני שהן נולד ואם נשרו לתוך התנור מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן וכו'. בגמרא במס' ביצה אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן והא קמהפך באיסורא כיון דרובא דהתירא נינהו כי קמהפך בהתירא קמהפך והא קמבטל איסורא לכתחילה וכו' ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעינא הכא מקלא קלי אסורא שם דף ד' ע"ב: והנה במג"א בסי' תק"א ס"ק י"ב גבי כלים שנשברו ביו"ט אין מסיקין בהם משום שהם נולד וז"ל דאסור לטלטלם ואפי' לשרפם במקומם אסור דמוקצה אסור ליהנות ממנו אבל וכו' עכ"ל ובסי' תק"ז ס"ק ג' גם אם נשרו ביו"ט בתוך התנור מרבה עליהן עצים מוכנין כתב וז"ל אע"ג דישל"מ לא בטיל הכא כיון שאין נהנה מהן עד אחר שנשרפו אופה בהן פת מותר אבל אסור להתחמם בהן בשעת בעורן או ליהנות לאורן וכו' וצ"ע דתוס' וכו' ואפשר לומר דשרי להתחמם בהן בשעת ביעורן דעכ"פ הנאה באה לו מן החום וכבר כלה האיסור אבל ליהנות לאורן אסור דנהנה מן האור עצמו ולפמ"ש בסי' שכ"ה ס"ד לק"מ דמוקצה אין אסור בהנאה ואיסור הסקה משום טלטול עצים הוא וכ"מ בסימן רע"ו ס"א עכ"ל ובסי' שכ"ה ס"ק ט' הביא דברי התוס' במס' ע"ז דף ס"ו ע"ב בד"ה אמר דמוקצה אסור בהנאה וכתב דבפסחים מ"ז ע"ב משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה עיי"ש. ובספר מחצית השקל ליישב הסתירה כתב המג"א מדעת עצמו ס"ל דמוקצה אסור בהנאה ושם כתב לדעת הסוברים דמותר בהנאה עיי"ש ומ"ש ז"ל בהקושיא בפסחים עי' בפרי מגדים בסי' שכ"ה ועיין בפנ"י במס' שבת מ"ד בד"ה מטלטלין נר חדש וכו' שכתב בכל מה שאדם נהנה מקרי מוקצה לאכילה כדמשמע במס' פסחים בסוגיא דהואיל דרבה אית ליה דמבשל בעצי מוקצה חייב משום דמוקצה דאורייתא מוהכינו אשר יביאו והאי קרא במוקצה לאכילה איירי עיי"ש וזה כדעת המג"א הנ"ל בסי' שכ"ה ותק"א. ועי' בר"ן במס' ביצה דף ל"א לענין אוכל נפש בכל שנהנה מגוף הדבר כאו"נ דמי וכתבתי לעיל מזה עיי"ש גבי אין מבקעין עיי"ש: ולכאורה בסוגיא דמקשינן והא קמהפיך באיסורא קמהפך הוי לענין טלטול ומקלי קלי איסורא דמשני כנראה לא הוי לענין הנאה בלבד וכמ"ש במגן אברהם הנ"ל דהנאה לאחר שכלה איסור אבל לענין טלטול לא מהני דמקלי קלי דהרי מטלטל בעת שהוא בעינא והנה נראה לכאורה דמוקצה אסור בהנאה ויקשה על כל זה מאי משני על הקושיא והא קמהפיך על הטלטול: ונראה לומר דלכאורה קושית הגמ' ולרב אשי דאמר דישל"מ לא בטיל הוי בין על טלטול כמו על האכילה דכאן לא שייך סברת הצל"ח דבטלטול לא שייך ישל"מ דאפשר לטלטל עכשיו וגם אח"ז וטלטול דהשתא אין לו מתירין דלא שייך בכה"ג דיש קצבה להטלטול בפעם אחת בלבד לשריפה ושייך ישל"מ לטלטול ג"כ אלא דיש לומר על טלטול כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי דטלטול מוקצה בשביל אוכל נפש מותר ובתערובת כמ"ש לעיל נתיר האיסור בשביל ההתר בטלטול דמשום הוצאה דאסרו במוקצה דהוי בגדר שלא לצורך והרי בכה"ג הוי לצורך משום ההתר כמ"ש לעיל בזה וכ"ז אם מותר בהנאה אבל אם אסורה באכילה משום הנאה א"כ גם לטלטל אסור והקושיא וקא מהפך באיסורא קא מהפך על הטלטול ג"כ ומשני מקלי קלי איסורא ומותר באכילה משום דתליא בשבח עצים בפת וזה וזה גורם וכיו"ב וממילא כיון דלא שייך איסור הנאה לא שייך איסור טלטול מעקרא ואתי שפיר ועי' בפרי מגדים ביו"ד בסי' צ"ח ובפתיחה הכוללת להל' יו"ט עיי"ש: אמנם ברשב"א במס' שבת כ"ט בסוגיא דמסיקין בכלים וכו' שכתב דקושית הגמ' הא קמהפך דבלא"ה מוקצה מותר בהנאה ואינו נוח לו לחלק בין בעין לשאינו בעין והביטול דאיתא לאו מתורת ביטול דלא שייך בניכר אלא שיהיה כטלטול מן הצד עיי"ש וצ"ע במ"ש וגם בסוגיא דמס' ביצה. והאי דלא אמרינן בעצי מוקצה להסקה כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי דלצורך אוכל נפש התירו מוקצה עי' במהרש"א ביצה ל"א ע"א גבי אין מבקעין עצים שכתב דוקא לסלק המוקצה ולא לשמש בו דהוי כאו"נ עיי"ש ובמג"א בסי' תק"ט ובשעה"מ בפ"ב מיו"ט ה"ט עיי"ש ועי' מ"ש לקמן בפ"ד ה"א עיי"ש:

אין מבקעין עצים וכו' מסיקין בכלים וכו' או בכלים שנשברו מערב יו"ט וכו'. עי' בשעה"מ ועל מ"ש בהמ"מ שנשברו מערב יו"ט בירושלמי כבר העיר במרכבת המשנה שהוא גם בבבלי שבת קכ"ד עיי"ש:

נוטלין עצים הסמוכים לדופני הסוכה ומסיקין בהן אבל אין מביאין מן השדה אפי' היו מכונסין שם מבערב אבל מגבב הוא בשדה מלפניו ומדליק שם ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד ואפי' היתה מוקפת שלא לשם דירה ובלבד שיהיה לה פותחת ותהיה בתוך תחום שבת ואם חסר מכל אלו הרי הן מוקצה. במסכת ביצה ל"א ע"א במשנה מביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף אפי' מן המפוזר וכו' ובגמ' א"ר יהודה אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף וכו' עיי"ש: וברש"י שם בד"ה מן המכונס אם כנסו מערב יו"ט דגליא דעתיה דעלייהו סמוך ואין מוקצה אבל המפוזרין מוקצין עכ"ל ובתוס' שם בד"ה מן הקרפף וכו' תימה הא הוי מעמר וי"ל דלא שייך מעמר אלא במקום שגדלים שם כדמוכח בפ' כלל גדול (שבת ע"ג ע"ב) עכ"ל ובר"ן אחרי שהביא פי' רש"י משום מוקצה הביא דברי התוס' בשם אחרים אומרים דטעמא משום גיבוב והוי כמעמר ומדינא אפי' גיבוב מותר דצורך אכילה וחשיב כביקוע עצים אלא שבשדה דמחזי כמגבב למחר עיי"ש וכן מאי דאיתא עלי קנים וכו' פי' על דרך זה עיי"ש. ורבינו מפרש כרש"י משום מוקצה ונפק"מ דמטעם מעמר די במכונס מעצמו אבל מטעם מוקצה כנראה מלשון רש"י אם כנסו מעיו"ט דגליא דעתיה וכו' דנראה שצריך גלוי דעתו בכינוסו ועי' בפנ"י שכתב דמשום דמהדרך לכנסו ומדלא כנסו הוי מוקצה דאל"כ לא שייך מוקצה בזה עיי"ש. אבל אם כן במכונסין מעצמן לא יהיה מוקצה ולרש"י נראה דוקא במכונסין בערב יו"ט וכן ראיתי בצל"ח שמדייק דאם אפי' כנסו עצמו בזמן קדם לא מהני עיי"ש. ונראה לרש"י דעל מה שבשדה אין דעתו עליה והאי דצריך מעשה ולא הזמנה בעלמא י"ל למ"ש בפכ"ה מהל' שבת בדעת המ"מ שם בהאי דגודרין לעצים דדבר שרוב בני אדם מקצין אותו צריך מעשה להוציאו מידי מוקצה עיי"ש: והנה בקרפף ברש"י שהוא משתמר ומוקף סביב אפי' מפוזרין שבו לא הקצה מדעתו עכ"ל להר"ן לדעת האומרים משום מעמר לא תליא בשימור אלא בקרפף לא שייך מעמר כמ"ש בתוס' דלא הוי אלא בשדה וכדמסקינן בגמ' דלשמואל גם בקרפף רק במכונס עי' בר"ן שכתב שלא יהיה כעושה לחול עיי"ש. והנה לדעת אחרים בהר"ן שאין תליא בשימור יש להבין מ"ש בפותחת להוציאו מלומר שאינו כעושה לחול ועי' בר"ן שכתב דהוי כשדה בלי פותחת ומובא במג"א בסי' תק"א: והנה הטעם בשאינו משומר מסיח דעתו ממנו והוי מהאי טעמא מוקצה כמ"ש במג"א בסי' תק"א ס"ק ט' על מאי דאיתא ובלבד שיהיה מסגרת כבר כתב כן הרמב"ם וס"ל דבשאין לו מסגרת אסח דעתו מיניה שירא שיגנבו עיי"ש. ולכאורה אם נאמר דמחשש גניבה אסח דעתו מהם ויהיה בגדר יאוש. והנה כמ"ש בצל"ח דף י' ע"ב בזימן שחורים דדוקא בשל גוי א"צ הכנה דאין הגוי מקצה מדעתו כלום ומוכן לבעלים מוכן לכל אדם וזה לא שייך בהפקר עיי"ש וא"כ לדעתו בהפקר שייך ג"כ מוקצה אמנם למ"ש במג"א בססי' תקט"ו לא שייך מוקצה בשל הפקר עיי"ש ולכאורה לפמ"ש יהיה נראה כדעת הצל"ח דגם במאי דאסח דעתו ממנו משום גניבה שייך מוקצה ולא דאמרינן דהוי כהפקר כמ"ש ז"ל דיאוש מטעם הפקר וי"ל כמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בס' שערי תורה ח"א בדרשותיו שם דאין אדם מתיאש מספק כדמוכח במכשירין במחצה על מחצה ישראלים ונכרים צריך להכריז עיי"ש אלא דלענין מוקצה לא הוי מוכן בלא הוציאו מספיקי דדבר שבספק לו שיהיה לו לא הוי בתורת מוכן ומובן למה בפותחת דמהני להוציאו מתורת ספק: ומ"ש רבינו אבל מגבב הוא בשדה מלפניו ומדליק שם. עי' בהמ"מ עיי"ש ובפי' המשנה כתב רבינו ומאמר החכמים מגבב מלפניו ענינו כי כשמבשל בשדה מקושש סביבותיו ומדליק עיי"ש ומובא במרכבת המשנה ובמג"א בסי' תק"א ס"ק ז' בשדה משלפניו היינו סמוך למקום בישול קדירתו דקדירתו מוכחת עליו שאין מגבב לצורך מחר עיי"ש:

בהמה שמתה ביו"ט אם היתה מסוכנת מערב יו"ט הרי זה מחתכה לכלבים ואם לאו הואיל ולא היתה דעתו עליה הרי זה מוקצה ולא יזיזנה ממקומה בהמת קדשים שמתה ותרומה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה. במסכת ביצה כ"ז ע"ב במשנה בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ובגמ' דלמאן דאמר מודה ר"ש בבע"ח שמתו מתני' כר"ש ולמאן דאמר חלוק גם בזה מתני' בבהמת קדשים ומקשינן דא"כ בחולין שריא ויקשה למאן דאמר מודה ר"ש בבע"ח שמתו ומתרצין הב"ע במסוכנת וד"ה דחולין מותרים וקדשים אסורים: ועי' בבעה"מ שהקשה על הרי"ף דסבירא ליה ביו"ט כר' יהודה אפי' במסוכנת של חולין לא יזיזנה וכתב שאפשר שיהיה גורס דברי הכל במסוכנת אפי' ר"י ואין גירסא זו עיקר עיי"ש ובהר"ן ובהמ"מ כאן ברי"ף ורבינו גורסין כן וכמ"ש בבעה"מ לפי גירסא זאת דברי הכל אפי' ר"ש מודה בבריאה שמתה ור"י מודה במסוכנת שמתה עיי"ש: והנה למ"ש לעיל דלמ"ש ז"ל נראה דלר"ש אפי' בדבר המצוי להיות רק על המעט דעתו עליה ואין מקצהו וא"כ למה נאמר דמודה בבע"ח שמתו בבריאה אבל שאני דשם נאמר בדבר דנוח לו שיהיה לו כן וע"ז מורה הלשון עומד ומצפה אבל בדבר שברצונו שלא יהיה כמו בבע"ח דבודאי לא ניח"ל שתמות ולא שייך עומד ומצפה ומסתמא אין דעתו על דבר שברצונו שלא תהיה ודוקא במסוכנת דרואה שתמות אז נותן דעתו עליה בע"כ משא"כ בבע"ח הבריאים: ויש להעיר על לשון לא יזיזנה ממקומה דאיתא במשנה ובדברי רבינו לשון משונה מבכל מקום דאיתא לשון טלטול והו"ל לא יטלטלנה וגם לשון ממקומה מיותר דמאי שנא בטלטול ממקומה לשלא ממקומה. ויש לפרש עי' מ"ש בתוספות ישנים בד"ה בהמת דמשו"ה שאל ר' טרפון בביהמ"ד שהיה מסופק שמא משום בזיון קדשים יהיה מותר לטלטלה עיי"ש. וי"ל לפי זה דר"ט לא היה מסופק אלא על הטלטול הראשון ממקומה להציל מבזיון קדשים אבל בטלטול אח"ז לא היה מסופק כלל בבהמת קדשים דודאי מוקצין דאסורין בהנאה כמ"ש ברש"י ומובן לא יזיזנה ממקומה אפי' ממקום הראשון דהוי בחשש בזיון קדשים אפ"ה אסור לטלטלה ולפ"ז אף נאמר דלר"י דס"ל מוקצה בעלמא כמו לר"ש צריך לאשמעינן האי לא יזיזנה:

ותרומה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה. ברש"י שם בד"ה חלה וכו' דגזה"כ היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרף הילכך מלאכה היא עכ"ל וכמו כן לעיל בסוגיא דמתוך והואיל מאי שהקשו עליו ועיין מה שכתבתי לעיל בזה. והנראה עוד לומר בכונת רש"י דג"כ דעתו כמ"ש בתוספות בד"ה ועל דלכן אין נותנין לכלבו דמצותו בשריפה כדאיתא כשם שמצוה לשרוף וכו' ודוקא תרומת חמץ מריצה לפני כלבו שלא נטמא אלא משום ביעור חמץ עיי"ש אלא דס"ל אף דמצותו בשריפה מהמובחר ביו"ט דאי אפשר בשריפה משום חביבה מצוה בשעתה וזריזות יעשה הביעור ע"י דבר אחר וע"ז כתב רש"י אף דכל תיקון במצוה בעלמא לא הוי אלא מדרבנן במחזי כמתקן שאני בכה"ג דמתקן ע"י הביעור דבר דאם לא היה לאחר איסורו היה צריך שריפה דוקא וא"כ המאכילו לכלב תיקן ממש תחת המלאכה דכל דבר דהוי תחת המלאכה בגדר תיקון ממש לרש"י אפי' מדאורייתא ואין לומר כיון דאפשר לקיים המצוה גם בלי מלאכה אף דיש לקיימה גם במלאכה למה נאמר דבכל פעם הוי כמלאכה דשאני בזה דוקא בשריפה במלאכה לאחר זמן איסור בלבד בשאר ביעור נאמר דביעור אחר תחת השריפה המלאכה מקרי מתקן גמור להשלים המלאכה ואף מתקן בעלמא מדרבנן מתקן תחת המלאכה הוי מדאורייתא לרש"י וא"כ לא יקשה קושית פנ"י ונוב"י ממסכת פסחים דף ה' דאי' ש"מ מדר"ע וכו' אין ביעור חמץ אלא שריפה דלרש"י כל ביעור מלאכה הוי עיי"ש. דלמ"ש באם לא נאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה לא הוי הביעור בדבר אחר נחשב בגדר מתקן שאין משלים תחת המלאכה דעת רש"י פסחים י"ג ע"ב לאחר איסורו השבתתו בכל דבר לר' יהודה. והוי כמו שריפה קודם זמן איסור וא"כ הוי הביעור כמלאכה אשר תחת השריפה:

דגים ועופות וחיה שהן מוקצין אין משקין אותן ביו"ט ואין נותנין לפניהם מזונות וכו'. עיין מ"ש לעיל בפ"א הי"ג עיי"ש:

המכניס עפר מערב יו"ט אם ייחד לו בחצירו קרן זויות הרי זה מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו. ובהל' שבת פכ"ה הכ"ב כתב רבינו המכניס קופה של עפר בביתו אם ייחד לו קרן זוית מערב שבת מטלטלו בשבת ועושה בו כל צרכיו: במסכת ביצה ח' ע"א הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו וא"ר יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו דרש וכו' והוא שיחד לו קרן זוית: ובמסכת שבת דף נ' ע"א מקשינן כרשב"ג ולא כרבנן דאמרי דבעינן מעשה אפי' תימא רבנן עד כאן לא קאמרו רבנן אלא במידי דבר עבידא מעשה וכו' דלא בר מיעבד מעשה לא וכו' עיי"ש. נראה דמה שהכניס לביתו לא מקרי מעשה להוכיח להוציאו מידי מוקצה ונראה משום דעפר בלתי עומד לדבר אם לא הכינו לכך ואף בהכניסו בביתו בלתי עומד עוד בזה מוכיח על הדבר המותר בשבת ויו"ט די"ל להטיח גגו וכיו"ב דאסור ביו"ט ואנן אמרינן כמ"ש ברש"י בד"ה הכניס עפר הרבה במקום אחד לצורך גנתו או לצורך חורבתו לשוטחה בהן מותר לכסות בו דכל זמן שהוא צבור דעתו עלויה לכל צרכיו עכ"ל: ובד"ה מכניס אדם מלא קופתו עפר בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בה כל צרכיו ולא אמרינן בטלה לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא. ובד"ה והוא שיחד לה וכו' ולא שטחה דמוכח מלתא דלצרכיו קא בעי לה ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה עכ"ל. ועיין בתוס' שם בד"ה ואמר דלרש"י מיושב מאי הוסיף רב יהודה באומרו מכניס על הברייתא דהכניס וכו' דהכניס מיירי בהרבה ודעתו לכל צרכו ואינו בטל לגבי קרקע ואמר ר"י מכניס אפי' מעט מלא קופתו וס"ד דיבטל אגב קרקע או די"ל בברייתא רק לכסות בו ור"י הוסיף כל צרכיו עיי"ש: ורבינו נקיט בהל' שבת קופה וכאן הכניס עפר. והנה לתירוץ הראשון של תוס' בלתי מיושב למה בהל' שבת נקיט רבינו קופה ולא כאן ותירוץ השני דר"י הוסיף כל צרכיו וכמ"ש רבינו כאן ובהל' שבת ג"כ אין טעם לשנוי הלשון כאן להל' שבת: והנה על קושית התוס' מה הוסיף רב יהודה על הברייתא יש לומר דלכאורה נראה אף דאיתא לשון הכניס וכו' מותר לשון בדיעבד בברייתא מ"מ על כרחך אפי' לכתחילה מותר דאם נאמר דלכתחילה אסור משום מוקצה ובדיעבד מותר כמ"ש בירושלמי בשחט התירו מוקצה שלא לעקור מצות כסוי ומובא בתוס' בד"ה אמר ודיוק הלשון הכניס וכו' מותר לכסות בו נראה מסכים כן אלא דלפי הירושלמי א"צ הכניס לגינתו וכו' אפי' הביאו מחוץ מותר בדעבד אבל יש לומר מבחוץ אף לירושלמי אסור אפי' בשחט דשייך גם משום גומא והוי ב' איסורין וכדמוכח בסוגיא וכמ"ש לעיל ב' איסורין לא התירו אפי' בדיעבד וא"כ י"ל מברייתא נדע בהכניס באיסור אחד מוקצה בלבד ובדיעבד ואתא ר"י לומר מכניס ועושה וכו' לשון מבואר על לכתחילה וא"צ למעשה המוכח ג"כ ויצא מתורת מוקצה במה שהכניסו ומותר אפילו לכתחילה ורבינו נקיט ג"כ כאן ובהל' שבת המכניס וכו' ובשבת דלא שייך כסוי אפ"ה מותר: ובזה יש ליישב דמקשינן מיתיבי כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואם איתא לכסייה כדרב יהודה ועיין בתוס' שם בד"ה א"ה עיי"ש. ויקשה דהנה כנראה יחד לו קרן זוית דהוי להוציאו מידי מוקצה כמו דקר נעוץ דכמ"ש בתוס' שם ג"כ משום מוקצה ושניהם ר"י האומר וכנראה יחד לו קרן זוית עדיף מדקר נעוץ כמ"ש ברשב"א בספר עבודת הקודש דמשו"ה לבית הלל לכתחילה לא דלא הוי הכנה גמורה ומה שיקשה לפי זה קושית המהרש"ל עי' בספר שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל כי הרשב"א במסכת שבת לו גירסא אחרת בגמרא שם עיי"ש ועיין בפנ"י שכתב דקר נעוץ מקרי מעשה משא"כ קרן זוית בלתי מובן דהרי איתא במסכת שבת הנ"ל דאינו בר מעשה ל"צ למעשה ואם שייך בו מעשה צריך למעשה וכמ"ש ברשב"א דס"ל דקר נעוץ לא מהני להוציא מידי מוקצה לכתחילה ויחוד קרן זוית כנראה מהני לכתחילה וא"כ מאי מקשינן ואם איתא דר"י לכסייה הרי כי ליתא דר"י יקשה טפי דא"כ אף דקר נעוץ לא מהני דגרע מזה ולפי זה נהיה צ"ל דלב"ה דמתיר בדקר נעוץ בשחט אפי' בב' איסורין מוקצה וגומא מ"מ דיקשה לכסייה. אבל למ"ש דאי ליתא דר"י י"ל לפי הברייתא לא מתירין אלא בהכניס בדיעבד ולא לכתחילה ולא נשאר אלא הקושיא מאי שנא ספק מודאי דמקשינן שם ועיין בספר עבודת הקודש לרשב"א שכתב הכניס וכו' כדקר נעוץ עיי"ש שכתב יראה לי שהן כדקר נעוץ ואין סומכין עליהן לשחוט לכתחילה ואם עבר ושחט מכסין מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו וסומך עליו לשחוט לכתחילה עכ"ל. ועיין מ"ש בטו"ז בסי' תצ"ח ס"ק י"ז עיי"ש ע"ז. והנה בטור ושו"ע מחלקין בקופה דוקא בביתו ובעפר הרבה אפי' לצורך גינתו עיי"ש. ואם כן לפי זה ב' דינין המה ונראה דדעת רבינו דעפר הרבה לגינתו אינו מותר אלא ביו"ט דיש בו צורך כסוי ומותר לכל צרכיו אבל בשבת דאין בו מצ"ע לצורך לשום דבר אלא בהזמנתו ודוקא מה שמכניס לתוך ביתו דצריך לפעמים לכסות בו דבר אבל בהרבה אין הכנסתו הוכחה על דבר המותר דבבית אין מכניס לבנות בו. ואחר שכתבתי ראיתי במרכבת המשנה שכתב דכאן לא כתב לשון קופה הואיל ואשתרי ומוכן לכסוי הדם אשתרי לכל מילי אבל בשבת בעינן דוקא קופה של עפר ובביתו ולא בחצירו עיי"ש וכמ"ש:

וכן אפר שהוסק מערב יו"ט מוכן ושהוסק ביו"ט כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה מותר לטלטלו שעדיין אש הוא ואם לאו אסור לטלטלו מפני שהוא נולד. שם בגמ' ואפר כירה מוכן הוא א"ר יהודה אמר רב לא שנו אלא שהוסק מערב יו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר תניא נמי הכי כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מעיו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר וברש"י שהוסק מעיו"ט מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי. אבל הוסק ביו"ט דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול אסור עכ"ל ובתוס' שם בד"ה אמר רב יהודה דקיי"ל להלכה ואפי' ר' שמעון מודה בהיסק ביו"ט שאין מכסין דבנולד כהאי דמעיקרא עצים והשתא אפר כמיא בעיבא בעירובין מ"ה דמודה ר"ש עיי"ש: ובלתי מובן למ"ש ברש"י לעיל דף ב' ע"א בד"ה קס"ד וכו' אבל נולד לא הוה ידע דנהוי דעתו עלויה עכ"ל. ואם כן האיך שייך לומר באפר כירה דהוי נולד דידע בודאי שבשריפת עצים יהיה לו אפר וכי ס"ד דביצה שאינו יודע בודאי באיזה יום תלד לא הוי נולד ואפר דיודע בודאי שיהיה לו הוי נולד ועיין להלן כ"ז ע"א קדירות דעלמא ביה"ש רותחות הן ולאורתא אכלינן מנייהו אלא גמרו בידי אדם לא קמיבעיא וכו' עיי"ש ואין לך גמרו בידי אדם מאפר ולא נראה לחלק בין נולד ומוקצה בזה: ונראה בכונת התוס' דהנה י"ל דאפר כירה הוי שאינו ראוי כלל כמו אבנים וכיו"ב ועפר וכיו"ב דגם ר"ש מודה אלא בשחט עופות המחויבין בכסוי ואז הוי ראוי לכסוי ולא נאמר משום דראוי לכסוי אם יהיה לו לכסות נראה לומר דהנה גם דברי רש"י בד"ה מותר שכתב דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בשמושו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם עכ"ל. יש להבין דזה כמ"ש בתוס' לעיל ג' ע"ב בד"ה אבל היכא דתחילת טלטולו בהתר מניחו במקום שירצה עיי"ש ולמה לא נאמר כיון דראוי לצלות בו וא"כ לא הוי מוקצה ונוכל לטלטלו לכל מה שירצה כמו בכל הדברים כיון שהמה ראוים לדבר אחד לא הוי במוקצה לטלטל בכל הדברים ועל כרחך צריכין לומר כן כמ"ש ברש"י דאם לא כן גם אחרי שראוי לצלות יהיה מותר למאן דלא ס"ל מוקצה לחצי שבת: ונראה לפמ"ש ברש"י לעיל דף ו' ע"א בד"ה לכלבים דבעינן מוכן ועומד וכיו"ב בתוס' שם בד"ה מוכן וז"ל וי"ל דבעינן מוכן ועומד וכו' עכ"ל ונראה דלא דוקא בלכלבים דבכל מוקצה צריך מוכן ועומד לכך. ועיין בטור בסי' תקי"ח מתחילין בערימת התבן שהוא מוכן שעומד להסקה ועיין בב"י שם ואם כן י"ל באפר דבלתי עומד לכסוי אף דראוי לכך וכנראה מסוגיא בכל עפר דבעי הכנה כמו כן אפר כירה ומשו"ה כתב ברש"י להתיר משום הטלטול אגב להצליה וכמ"ש בתוס' באוכל נפש מותר טלטול מוקצה עיי"ש. ואם כן נאמר כיון כמ"ש אפר כירה דבר שאינו ראוי מצ"ע ועומד לדבר אלא אחרי ששחט וצריך לכסוי נעשה עומד וראוי לכך ממילא הוי כגדר נולד דמעיקרא הוי דבר שאינו ראוי ועתה נעשה דבר ראוי לטלטול. והנה לכאורה לר"ש דלא סבירי ליה מוקצה אלא בדחיה בידים ולא צריך לדידיה הכנה אלא שלא יסלק דעתו מהדבר והיה נראה לר"ש א"צ להיות עומד לכך דהוי בגדר הכנה. אמנם כל זה מסתבר לומר במוקצה דעלמא אבל בנולד כה"ג דלא היה חזי כלל דמעקרא עצים והשתא אפר דכמ"ש בנולד כה"ג מודה ר"ש אלא דיקשה האיך שייך לומר בדבר שדעתו עליו שיהיה נולד ואסור לר"ש. וע"ז אמרינן שפיר כיון שאין עומד לכך ואם כן אין דעתו עליו אלא אחר השחיטה שיקרה דאז ראוי ועומד ואם כן הוי נולד שפיר לר"ש כיון דמעיקרא עצים והשתא אפר וגם לא היה דעתו עליו משום דאינו עומד לכך וכמ"ש דוקא במוקצה א"צ לר"ש עומד לכך אבל בנולד גם לר"ש צריך עומד לכך בכה"ג דעי"ז לא שם דעתו והוי שאין ראוי: והנה לרבינו דס"ל ביו"ט כר' יהודה בלתי נפק"מ אם גם ר"ש מודה בנולד כה"ג אלא בשבת וגם רבינו כתב מטעם נולד וא"ל כמ"ש לדעת התוספות דרבינו לא מיירי לענין כסוי הדם מ"מ לדבר שצריך לו עתה וראוי לו לפמ"ש כל דבר שאין ראוי ברוב פעמים ונעשה ראוי במקרה שצריך לו ואין עומד לכך הוי בגדר נולד וכה"ג נולד דאף ר"ש מודה כמ"ש בתוספות ועכ"פ ביו"ט לרבינו מצד מוקצה גם כן אסור דביה"ש לא היה עומד לכך: ובירושלמי מובא בתוס' דוקא בלא שחטו דבשחטו מותר משום מצות עשה דכסוי דדוחה למוקצה עיי"ש. י"ל דמ"מ לכתחילה לא ישחוט דאם ישחטו יהיה נולד אלא דידחה העשה לאיסורא מ"מ אסור להביא לידי הדחיה כן נראה לענ"ד לומר בזה:

מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יו"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה גוש עפר הרי זה לא יכתוש אותו ביו"ט. עי' מ"ש לקמן בפ"ג ה"א: