אין מוציאין את האש לא מן העצים וכו' שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש המצויה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב. ובראב"ד ע"ז ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה עיי"ש: ובהמ"מ ע"ז ואני רואה כאן חפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב והטעם הזה כתב הרשב"א ז"ל וכדברי רבינו עכ"ל. ועי' בלח"מ שהקשה משברי כלים עיי"ש: והנראה לענ"ד דדעת רבינו דמוקצה מותר בהנאה עמ"ש לעיל בפ"ב הי"א בזה ומשום טלטול ס"ל ג"כ דטלטול מוקצה בשביל אוכל נפש מותר ונוכל להעמיס כן בדברי המ"מ ואחרי כתבתי ככה ראיתי בספר ישועות יעקב בסי' תק"ב שכ"כ אלא שכתב דלהעמידו אצל האש אינו צריך לטלטול עיי"ש וכמ"ש משום טלטול בשביל או"נ מותר לטלטלו גם כן גם הוי טלטול ע"י דבר הנדלק מהאש אמנם להחם גופו דכמ"ש הר"ן דהוי כאו"נ י"ל דאסור והמ"מ כתב שאין הדבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו נראה דבא למעט להחם. ועי' בטו"ז בסי' תק"ב ס"ק א' שהקשה דלהחם להר"ן כאו"נ ובמשנה סתמא איתא עיי"ש ועי' במג"א בסי' תק"א ס"ק ג' שאין דעת הר"ן כן אמנם עי' בפ"א הט"ז דדעת רבינו דהוי כהנאת הגוף עיי"ש במ"ש שם. אבל כמ"ש לאו מטעם דהוי כמכשירין אלא דמוקצה מותר בהנאה אף באוכל נפש שייך לומר כן ומיושב גם כן קושית הלח"מ ממוליד ריח דהוי למאן דס"ל ריחא מלתא ובעומד לריח לא תליא בריחא מלתא עי' בתוספות במסכת ע"ז דף י"ב ע"ב בד"ה אלא בוורד עיי"ש. ועיין בטו"ז שהקשה על מ"ש המ"מ בעבר והוציא מותר לשמש דמ"ש ממבשל בשבת דכיון דהוי כמכשירין שאפשר לעשות מאתמול עיי"ש. עיין בספר אליה רבה שם ס"ק ג' שהשיג על הטו"ז דכמ"ש בתוספות ורש"י במסכת מגילה אין בין קאי על לכתחילה וכמ"ש בב"י סוף סי' תק"ג בשם הרשב"א בשבת דוקא אסרו במזיד עיי"ש:

אע"פ שהותרה הבערה שלא לצורך אסור לכבות את האש אפי' הובערה לצורך אכילה שהכבוי מלאכה שאין בו צורך אכילה כלל וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה כמו שארג או בנה. ועיין בלח"מ מ"ש רבינו אפי' הובערה לצורך אכילה וכו' שלא נאמר התירו סופו משום תחילתו כמו בעור לפני הדורסן עיי"ש. והטעם דלא אמרינן כן כדאיתא בירושלמי במסכת שבת דף ל"ט ע"ב ובב"ח ובמג"א בסי תצ"ז דבאיסורא דאורייתא לא אמרינן התירו סופו משום תחילתו עיי"ש. ועי' במרכבת המשנה שהסביר למה כבוי הוי בכל פעם לא לצורך אכילה דהמסתפק משמן שבנר אינו מתקן השמן אלא שלא יבוא לידי הפסד ולא חשוב לצורך או"נ אלא כשמכשיר ומתקן האוכל כמו שחיטה ובישול ואף המכבה לעשות פחמין הוי מכשירין לאו"נ במלאכה שלא הותרה בעצמה לאו"נ מתירין במכשירין בא"א מאתמול משא"כ כבוי ומכה בפטיש דלא שייך באו"נ לא הותרו במכשירין עיי"ש כלל נכון ליישב כמה קושיות כמו שהעיר ע"ז:

אין מעשנין בקטרת ביו"ט מפני שהוא מכבה ואפי' להריח בה ואין צריך לומר לגמר את הבית ואת הכלים שהוא אסור ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה כמו שמותר לצלות בשר על האש וכו'. במסכת ביצה כ"ב ע"ב במשנה ומניחין את המוגמר ביו"ט וכו' וחכמים אוסרים ובגמ' א"ר אסי מחלוקת לגמר אבל להריח דברי הכל מותר מיתיבי וכו' אלא אי אתמר הכי אתמר אר"א מחלוקת להריח אבל לגמר אסור איבעיא להו מה לעשן ר' ירמיה בר אבא אמר רב אסור ושמואל אמר מותר רב הונא אמר אסור מפני שמכבה א"ל רב נחמן ולימא מר מפני שמבעיר א"ל תחילתו מכבה וסופו מבעיר וכו' רבא אמר על גחלת גם כן מותר מידי דהוי אבשרא אגומרא וכו' עיי"ש ובמסכת כתובות דף ז' ע"א אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט ומתוך שהותרה וכו' א"ל עליך אמר קרא אך וכו' לכל נפש השוה לכל נפש עיי"ש: ויש להבין למה לרב נחמן דנראה דלא מצינו דלא ס"ל מתוך ומשום שאינו שוה לכל נפש, לא הוי לר"נ, ולא מסתבר לומר דוקא להריח דהוי כאוכל נפש לא ס"ל ר"נ האי דלא שוה לכל נפש אבל במכשירין לגמר ס"ל ג"כ דבעי שוה לכל נפש כמו דמחלקין בין אפשר ללא אפשר במכשירין וא"כ נאמר מתוך וצורך קצת משום מכשירין אף דאפשר לעשותן מאתמול לענין צורך קצת לא מצינו לחלק בין אפשר מאתמול ולא מסתבר לחלק בזה: והנה למ"ש רבינו בכבוי לא שייך לצורך וא"כ לא שייך מתוך אבל למ"ש ברי"ף דגורס התם ליכא כבוי וכמ"ש בר"ן כיון שסופו מבעיר לא הוי כבוי עיי"ש לא כפי' רש"י שכתב דהוי תרווייהו עיי"ש. ועי' במג"א בסי' תקי"א ס"ק ט' ובסי' תק"ז ס"ק ט' עיי"ש ועי' בבעה"מ בגירסתו במס' שבת עיי"ש ומשום הבערה שייך מתוך ונראה בס"ד ס"ל מטעם מכבה ומבעיר ביחד כמ"ש ברש"י אלא למסקנא דאמרינן מידי דהוי בשרא אגומרא כתב כן הר"ן לדעת הרי"ף דלא הוי מכבה וגם כתב דלא הוי מבעיר ג"כ. ועי' ברמב"ן במלחמות: ועי' בפנ"י שהקשה לפי דנאמר דשייך מכבה בבשרא אגומרא איכא כבוי ואפ"ה מותר וא"כ למה לא נאמר מתוך במכבה מפני דבר אחר לעיל עיי"ש ולדעת רבינו אתי שפיר ולרי"ף דדעתם ולפי גירסתם לא הוי בבשרא אגומרי מכבה ולא הבערה אלא משום מוליד ריחא בלבד: ולרש"י וסייעתו יקשה קושית פנ"י ולמ"ש בתוס' במס' כתובות דוקא בעילות מצוה מקרי שוה לכל נפש ועי' ברמב"ן שכתב דכל תשמיש מקרי שוה לכל נפש דאם נאמר דלא הוי שוה לכל נפש י"ל דלא יהיה עדיף שלא לצורך מלצורך ולדעת רמב"ן גם י"ל כונה אחרת בתוס' שם י"ל לתרץ קושית הפנ"י: ויש לפרש ולהבין מפני שמכבה ולימא מר מפני שמבעיר א"ל תחילתו מכבה וסופו מבעיר וכו'. דהנה י"ל בכבוי דהוי שאצל"ג ולא שייך מתוך אלא דלפ"ז יהיה מותר למאן דס"ל דקיי"ל כר"ש אבל הרי אסור משום דהוי ג"כ להבעיר דהעישון והריח תולדות הכבוי והבערה דבזמן שמבעיר היטב אינו מעשן ומריח כ"כ כאשר מרבה עשן בעת התחלת ההבערה וא"כ נוח לו בהכבוי והוי גם הכבוי צריך לגופא כמו בלעשות פחמין וכל זה בלגמר להריח אבל בבשרא אגומרא הוי שאצל"ג דאינו נוח לו בכבוי כלל ולפ"ז במגמר משום הבערה יהיה שייך מתוך אלא משום הכבוי ס"ד לומר דהוי שאצל"ג אלא בתחילתו בכבוי ע"מ להבעיר כמ"ש גם הכבוי תיקון וצל"ג מ"מ מתוך לא שייך בכבוי דבשרא אגומרא הוי שאצל"ג וא"כ לא ימצא כבוי לצורך או"נ (והאי דאיתא במס' שבת בפ' ר' אליעזר דמילה דבשרא אגומרא לא הוי כבוי עי' בבעה"מ הנ"ל וברמב"ן ולמ"ש בשבת י"ל דהוי שאצל"ג) וא"כ מיושב קושית הפנ"י ולדעת רבינו דס"ל שאצל"ג אסור דעתו כגירסת הרי"ף ולא יקשה בלא"ה: ויש ליישב במ"ש דמקשינן לימא מר משום דמבעיר וכו' דילמא ס"ל כמ"ד הבערה ללאו יצאת ועכ"פ עדיף מכבה דהוי לכו"ע אבל למ"ש דעיקר איסורו בכבוי משום דהוי ע"מ להבעיר ואם על הבערה אינו מחויב לא שייך לחייבו בע"מ להבעיר ואף למ"ש בכבוי מצ"ע א"צ לגופו מ"מ כיון דבלעדי הבערה לא הוי הכבוי צל"ג דצריך שתיהן וא"כ אין לחייבו משום כבוי אם אינו חייב משום הבערה ודעת השו"ת חות יאיר דלמאן דס"ל ללאו יצאה גם כבוי פטור כבר הקשו עליה ממס' כריתות דף כ' עיי"ש דנראה להיפוך מדבריו: ובספר לח"מ הקשה מטעם הבערה נאמר מתוך וכתב לאוקמי הסוגיא כר"ע ולמ"ש עיקר מכבוי ועי' הבערה הוי כבוי צל"ג וכבוי לא שייך מתוך. ועי' בשו"ת חכם צבי סי' צ"ב שהחליט דלא שייך אלודי ריח באוכלין נגד דעת הטו"ז בסי' תקי"א עיי"ש:

אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה וכו' מפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביו"ט שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה וילך ויחדדנה במשחזת וחכם שראה הסכין לעצמו הרי זה משאילה לעם הארץ. הנה בכל הנאמר בהלכה הקודמת ובזאת ואח"ז למ"ש המ"מ דעת רבינו דלא כר' יהודה ובכ"מ בלתי מכריע ככה וכיו"ב בשאר מפרשי דבריו ומצינו בזה ברא"ש דנראה דקיי"ל כר"י אלא דאין מורין כן או במידי דלאו אוכל נפש ממש החמירו עיי"ש. ונראה מדרבנן החמירו וכן ברמב"ן במלחמות דקיי"ל כר"י אלא דראו החכמים בקצתן להחמיר ולדעת הראב"ד בה"ט מסרו הכתוב לחכמים עיי"ש ובהשחזת סכין דף כ"ח בר"ן שם דלעשות כלי אסור אפי' לר"י במכשירין גם באי אפשר מאתמול דלא יהיה עדיף מכשירין מאו"נ דאסור במלאכה הנעשית לזמן מרובה למאן מדאורייתא ולמאן מדרבנן עיי"ש ובבעה"מ כתב דלעשות כלי לא שרי ר"י פחמין לעשות ברזל עיי"ש ולדבריו י"ל מדאורייתא לא ס"ל כן ועיין בתוס' שבת צ"ה ע"א בד"ה הרודה ועי' בפרי מגדים בפתיחה כוללת להל' יו"ט סי' י"ב י"ג עיי"ש:

ומפני זה אסרו להראות סכין לחכם וכו'. בגמרא כ"ח ע"ב מהו להראות סכינו לחכם ביו"ט רב מרי בריה דרב ביזנא שרי ורבנן אסרו וכו'. וברש"י מהו להראות וכו' שהטילו החכמים על הטבחים להראות מי מחזי כעובדא דחול דאושא מלתא דדעתו למכור באטליז או לא מחזי עכ"ל. וברי"ף שם שמא יוליכו חוץ לתחום ובבעה"מ הקשה דתחומין דרבנן וברמב"ן ע"ז משום י"ב מילין אף דבעלמא לא חיישינן לי"ב מילין בכה"ג דהוי לצורך גזרו עיי"ש דומה למ"ש בשמא יעברו דרק בבהול משום מצוה וצורך גדול חיישינן לזה ויש להבין לצורך או"נ ובמכשירין שאי אפשר מאתמול למה אסרו מחוץ לתחום. והנה הבאה מחוץ לתחום לא הוי אלא מכשירין ועיין מ"ש לעיל בפ"א אם הוצאת האוכל כמכשירין עיי"ש. אבל גם במכשירין לר' יהודה יהיה מותר וצריכין ג"כ לומר או דלא כר"י או בכה"ג החמירו הרבנן כמ"ש ז"ל בשאר דברים: ודעת הבעה"מ דהוי כרואה מומין ושאני בטריפה שאינו אלא מברר כמ"ש בר"ן אבל כאן דמשום כבודו של חכם צריך להראותו ואין רשאי לשחוט בלעדי רשותו וא"כ נתינת רשותו תיקון כעשית כלי ומתרץ בזה קושית הרמב"ן למה החכם בעצמו רואה עיי"ש ויש להבין דהרי שייך לומר דמשום שמחת יו"ט ואיסורא החכם מוחל על כבודו ומחילה מהני בזה כמ"ש ז"ל ומסתמא מוחל אלא שאינו בקי וצריך לשאול לחכם אם הסכין יפה וא"כ לא הוי רק כטריפה לברר בלבד דמותר כמ"ש ברמב"ן שם וי"ל כשאינו בקי וצריך עכ"פ לבוא להחכם לא שייך מחילה וצ"ע ועכ"פ כשהוא בקי נאמר שא"צ להראות משום דהחכם מוחל על כבודו שלא לבטל שמחת יו"ט ומהאי טעמא חכם רואה לעצמו. ודעת רבינו שמא תהיה פגומה וילך וישחזנה כתב בר"ן ע"ז והרמב"ם ז"ל כתב וכו' וזה יותר נכון ע"פ מה שכתבנו למעלה דבמשחזת אפי' ר' יהודה מודה עכ"ל:

כלי שנטמא מערב יו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו. הנה בגמ' ביצה י"ח לרבה גזירה יו"ט אטו שבת ומשום שמא יעבירנו ורב יוסף אמר משום סחיטה ורב ביבי שמא ישהה ורבא אמר משום מתקן וברי"ף הביא משום שמא ישהה ומשום סחיטה והשמיט משום מתקן ושמא יעבירנו והקשו עליו דרבא בתראה אמר משום מתקן וגם שמא יעבירנו חיישינן בעלמא. ורבינו כתב כאן שמא ישהה ופכ"ג ה"ח מהל' שבת כתב משום מתקן ועי' בשו"ת מהרלנ"ח מה שכתב בדעת רבינו ששינה משבת ליו"ט עיי"ש בסי' ט"ז: ונדבר בראשונה להבין סוגיא הגמ' שם ואח"ז נדבר בדעת הרי"ף ורבינו: (א) במשנה שם חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת וברש"י בד"ה מלפני השבת דקיי"ל בר"ה ט"ז חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דכתיב ובנבלתם לא תגעו ומוקי לה ברגל הלכך יטביל מערב יו"ט דאסור להטביל בשבת וביו"ט עכ"ל: ויש לספק בהאי דחייב אדם לטהר א"ע ברגל דנדרש מנבלתם לא תגעו דפשטיה דקרא שלא יגע בטומאה. ומזה כנדרש על הרגל שלא יהיה טמא ברגל וא"כ צריך להיות טהור בכניסת הרגל וא"כ אף אם יהיה מותר לטבול ביו"ט ממצותו שיטהר א"ע בערב יו"ט. ומ"ש ברש"י הילכך יטביל מערב יו"ט דאסור להטביל בשבת וביו"ט וכו' קאי על הכלים דהמצוה שלא יטמא עליו משו"ה יטהר כלים שלא יטמאו. אמנם רבינו בפט"ז ה"י מהל' טומאת אוכלין כתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכל קדשים. וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו. ואם נטמאו אין לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר עכ"ל. ועי' במל"מ שם ובס' שאגת אריה סי' ס"ו דמזה דדוקא בזמן הבית חיוב הטהרה ברגל משום ביאות מקדש והבאת קרבן עיי"ש. ולפ"ז אין האיסור שלא יטמא א"ע אלא שיהיה טהור ברגל לקיים ביאת מקדש והבאת הקרבן וא"צ להיות טהור בכניסת הרגל ודי שיטהר ברגל עכ"פ לקיום מצות הנ"ל וא"כ לא הוי בכלל איסור אלא בכלל מצוה אף דמקרא בנבלתם וכו' נראה כאיסור משום דעכ"פ אסור להיות טמא כל הרגל ועי' במל"מ שם אם הוי החיוב מדאורייתא או מדרבנן וקרא אסמכתא עיי"ש וא"כ אין לדייק בלשון הקרא כ"כ. וראיתי בצל"ח בשם היש"ש שכתב דמהאי טעמא נקטו במשנה בשבת שצריך לטבול בשבת כדי לטהר א"ע קודם כניסת הרגל. והוא כתב דלשון חייב לטהר א"ע ברגל לא משמע קודם הרגל וכתב דתליא אם כולן תשלומי דראשון הוי וא"כ ביום הראשון צריך שיהיה טהור וכיון דבעי הערב שמש באב הטומאה צריך שיטהר מעיו"ט וכתב דלשון רבינו משמע בכניסתו יהיה טהור עיי"ש. ומ"ש דמלשון רבינו משמע כן לא ידעתי ההכרח בלשונו כן: והנה יש להבין אם נאמר שאין לטמא א"ע ברגל וא"כ האיך שייך לטבול ביו"ט דצריך ליטלו בידו ונטמא בנגיעה ודוחק שע"י שאינם ראוים בביאת המקדש קרבן יטבילם ויש לעי' בפ"ח ה"א מהל' אבות הטומאה דאין כלי מטמא אדם אלא לידים ועי' ברכות נ"ב ע"א עיי"ש. וי"ל דטומאת ידים מדברי סופרים לא גזרו ברגל וביותר לדעת הנאמר דהוי החיוב לטבול מדרבנן. אבל הרי בסתם כלים נאמר אף בכלי שנגע במת דאמרינן חרב כחלל עי' חולין ג' ע"א ובהל' טומאת מת פ"ה ה"ג כלים שנטמאו במת וכו' הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו. מה המת מטמא הנוגע בו בין אדם בין כלים טומאת ז' וכו' שנאמר בחלל חרב וכו' בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים וכו' עיי"ש. אלא דזה אינו דבכה"ג לא מהני טבילה עד אחר ז' ימים. ועיין עוד שם ה"ד כלים הנוגעים במת וכלים בכלים שניהם טמאים טומאת שבעה אבל השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב ועיין בר"ש ריש אהלות ובמל"מ שם. וא"כ ימצא לאדם טומאה ע"י נגיעה בכלים טמאים. ולפ"ז בכלים כאלה אם יטבילם יטמא א"ע ולמהרש"ל האיסור שלא לטמא א"ע כלל. ולומר דאפשר בטבילה באדם הטמא כבר. הנה כדאיתא להלן נטמא ביו"ט לא שכיח ומכ"ש על האדם שמחויב לטהר בכניסתו ברגל דלא שכיח וא"כ לא שייך גזירת טבילת כלים כלל כדאיתא להלן דבלא שכיח לא גזרו ועי' מ"ש לעיל באות ה' עיי"ש. וי"ל דאפשר כהאי דאי' במס' עירובין ק"ד ע"ב שרץ שנטמא במקדש כהן מוציאו בהמיינו ר' יהודה אומר בצבת של עץ עיי"ש וברש"י: (ב) בגמ' דכו"ע מיהת אדם בשבת לא מ"ט רבה אמר גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר התינח בשבת יו"ט וכו' גזירה יו"ט אטו שבת וכו': וברש"י שמא יעבירנו וכו' ממקומו עד המקוה עכ"ל. ולכאורה לישנא יתירא ולמה לא ממקוה לביתו בחזרה. גם יש לדייק בלישנא דרבה שמא יטלנו בידו ויעבירנו דמיותר דיספיק לומר שמא יעבירנו וכו': ונראה דהנה ברש"י במס' סוכה מ"ג ע"א בד"ה ויעבירנו וז"ל ה"ה דמצי למימר ויוציא מרה"י לרה"ר אלא שברוב מקומות וענינים אמרינן לחוש להעברת ד' אמות ואין לחוש להוצאה כגון אם הוא מונח בכרמלית או בקרפף או בגינה דאין כאן איסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה ברשות הרבים או הגביה ע"מ ליטלה ולא הוציאו ונמלך להוציאו פטור משום הוצאה אם לא עמד לפוש בינתים כדאמרינן במס' שבת דף ה' עכ"ל: ובתוס' שם בד"ה ויעבירנו השיגו עמ"ש או הגביה ע"מ ליטלו וכו' דהרי גבי העברה נמי אם נטלו ע"מ שלא להוציאו פטור עיי"ש. אמנם הנראה בכונת רש"י לפרש דיותר מצוי האיסור העברה ברה"ר מן האיסור מרה"י לרה"ר. ומפרש דרכי הוצאה בהתר דשכיחי מרה"י לרה"ר ומפרטם מכרמלית ומקרפף וכיו"ב שגם בנמלך וכו' אף דגם ברה"ר בנמלך אינו חייב אבל ברה"ר זה האופן ההתר בלבד ומרה"י לרה"ר זה האופן בצירוף עוד אופני היתרים שפרט וכל היתרים מונה והולך זה הנראה בפשוט: אמנם בלתי מובן בהאי גזירה דשמא יעבירנו וכו' שמצינו שחשו בה הרבה וביטלו מצות שופר ולולב ומגילה בשבת מהאי טעמא ולכאורה הוי דבר דלא שכיח דלהוציא מרה"י לרה"ר כמ"ש ברש"י הנ"ל לא גזרו דדרכי האיסור בלתי מצוי. ולחוש שיוליך ד' אמות ברה"ר נראה דודאי בלתי מצוי שיהיו כלים ברה"ר וביותר כמו שופר ומגילה שיהיו מונחים ברה"ר דדברים כאלו רובם ככולם מונחים בבית ברה"י. וביותר למ"ש בתוס' דלהוצאה מרה"י לרה"ר אין לגזור משום דניכר ולא שייך שכחה וא"כ ליכא שום חשש אלא במונחים ברה"ר ויטלטלם שם וזה כנראה בלתי מצוי בכל כלים וביותר בשופר ולולב ומגילה. ויש לומר דודאי לחוש בעבור הכלים המונחים ברה"ר דכמ"ש דלא שכיח ולא גזרו אלא באלו שברה"י אף דלא חיישינן להוצאה מרה"י לרה"ר דניכר כמ"ש בתוס' מ"מ שכיח שיטלנו בידו לטלטל בהם שלא להוצאה והיה נמלך להוציאם וזה בגדר שכיח וביותר בשופר ומגילה דנוטלם בידו להשתמש בהן ובלולב כדאי' במס' סוכה מ"א ע"ב אדם יוצא מביתו ולולבו בידו קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו וכו' עיי"ש שמחיבוב מצוה היה תמיד בידיהם. וא"כ לחוש שמא יטלם בידו ואח"ז שמא יניחם ויעשה עקירה ברה"י ויטלטל בעבור להיטתו ברה"ר דליכא הכירה ושייך שכחה: אחר שכתבתי ראיתי זה בפנ"י בכונת רש"י דלא חיישינן לשכחה אלא במתעסק בתחילה בהתר בתוך ביתו ועי"ז ישכח וילך לרה"ר מרה"י בהתר אלא מד' אמות ברה"ר לחוש עיי"ש וא"כ לפ"ז עיקר החשש דשמא יעבירנו וכו' דשמא יטלנו בהתר ועי"ז יבוא לאיסורא דד' אמות ומדויק שמא יטלנו בידו ויעבירנו וכו' דמחשש שיטלנו בידו ויהיה הוצאה לרה"ר בהתר יש לחוש להעברה דד' אמות ברה"ר ודברי רש"י צדקו יחדיו עמ"ש בתוס': ועל מ"ש ברש"י הנ"ל ממקומו עד המקוה עכ"ל. יש לדקדק דבמס' ר"ה כ"ט וסוכה מ"ג ומגילה ד' לא כתב כן ונראה דדעת רש"י דלא שייך שכחה אלא משום להיטות המצוה וכמ"ש ז"ל וכמ"ש בתוס' בולד הטומאה שאינו להוט לא שייך שכחה ומשום דטבילת כלים שעיקר טבילתם להבאים לביתו לצרכם ויש לומר שאחר ששכח יעבירם לביתו ועיין במג"א בסי' רס"ו ס"ק ט' בעומד לפוש משום האיסור לא הוי כעומד לפוש בעלמא עיי"ש ומסתבר כיון דלא הוי מצ"ע אלא משום האיסור בלבד וכתב דבמס' ע"ז משמע דשרי עיי"ש. מ"מ ס"ד לומר דשייך שכחה גם אחר שטבל ואדם בהול על ממונו להניחו ברה"ר. ושלא נאמר כן מפרש דרק משום להיטת המצוה והטבילה חיישינן וזה שכתב ממקומו למקוה ועל החזרה לא שייך שכחה ועי' בשאגת אריה שכתב דלרבה אפי' בלא מצוה בטבילת כלים שייך להיטה עיי"ש ולפ"ז אף בחזרתו כן וכמ"ש דנראה דדעת רש"י אינו כן ובמס' מגילה ד' ע"ב ברש"י בד"ה ויעבירנו ד' אמות אפי' לן בשדה ומגילה בידו יש לגזור על הדבר עכ"ל. ונראה שכתב כן לתרץ קושית התוס' למה לא אמר מרה"י לרה"ר ולכן כתב דאפי' לן בשדה חיישינן ומשו"ה נקטו ברה"ר. ולפ"ז באמת חיישינן גם על הוצאה מרה"י לרה"ר כמו על ד' אמות ברה"ר ולפ"ז אתי שפיר דחיישינן שיטלטלנו בהליכתו ברה"ר שהיה מתחילה ברה"ר דלן בשדה ואפ"ה גזרינן: והנה חשבתי לומר בדרך אחר למה בחר רבה שמא יעבירנו ברה"ר ולא מרה"י לרה"ר אף דכמ"ש לרש"י הגזירה גם ע"ז ומאי משמיע לנו חידושים ברה"ר יותר מברה"י לרה"ר. דהנה יש לשום לב למה נבטל מ"ע דשופר ומגילה בודאי מחשש שמא יבוא לידי שכחה ולעבור על ל"ת. ולמה נבטל מ"ע בודאי מחשש ספק ביטול ל"ת והרי בכ"מ עשה דוחה לל"ת והנה מחשיבות העשה לדחות הל"ת בודאי וכאן נאמר כי יפה כח הל"ת בספק שתדחה עשה דבודאי עלינו לעשותה. והנה מצינו דהעמידו דבריהם אפי' במקום כרת בהזאה ואזמל ועשו לא פלוג. כל זה בעלמא באיסור דרבנן דהוי מעיקרו לשאר דברים דברי רשות וייפו כח הגזירה אפי' היכא דפגעה במצוה. אבל כאן כמ"ש ז"ל דרק במקום מצוה דשייך שכחה משום להיטות וחיבוב המצוה לחוש שמא יעבירנו ויקשה כמ"ש דל"ש העמידו ולא פלוג בזה כלל. ולכאורה יש לומר משום דשבת הוי עשה ול"ת דגם לענין דחיה נדחה העשה בלבד נגד העשה ול"ת וכמו כן משום ספק אלים לדחות העשה דבודאי: אמנם אם גם נאמר כן יש לעיין אם הוי במעביר ד' אמות עשה ול"ת למ"ש ברשב"א במס' יבמות ו' ע"א בד"ה ונגמר וז"ל ומורי ז"ל תירץ במחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אבות מלאכות עכ"ל. ובס' אוהל דוד שם בשם הגאון מו' משולם טיסמניטץ ז"ל לתרץ קושית התוס' במס' שבת כ"ה דרבא דסובר דהוי עשה ול"ת ביו"ט למה צריך לשנוי מקרא דלבדו ותירץ דרבא בא לשנויי אף למ"ד הבערה ללאו יצאה דלדידיה ליכא עשה בהבערה עיי"ש. וכעת נדפס פי' מר"ח גאון ז"ל על פסחים ובפ"ק אמר רבא ש"מ מדר"ע וכו' וש"מ לחלק יצאה כתב דאי ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתות חמץ ולידחי לאו דהבערה וכו' עכ"ל. וזה כמ"ש הגאון ז"ל: ויש לחקור במעביר ד' אמות ברה"ר כדאי' במס' שבת צ"ו ע"ב ותו מעביר ד' אמות ברה"ר מנ"ל דמחייב אלא כל ד' אמות ברה"ר גמרא גמירי ליה עיי"ש. אם כיון דלא הוי אלא מהלמ"מ ואינו מפורש בתורה אף דהוי מלאכה יהיה כנאמר בפ"ע ולא בכלל תשבות המפורש בתורה כמו בהבערה וכיו"ב: והנה בבעה"מ שם וז"ל כל ד' אמות וכו' וכולהו תולדות דרה"י לרה"ר נינהו לפי שד' אמות של אדם קונות לו וכרשותו דמיין וכשמוציא חוצה להן בזורק או בהוצאה ועי' בשו"ת חות יאיר בסי' קל"ב בזה עיי"ש. ורבינו בפי"ב מהל' שבת ה"ח וכן למדו מפי השמועה שהמעביר מתחילת ד' לסוף ד' הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב עכ"ל ואין הכרע אם הוא אב או תולדה. ובר"ן בפ' כלל גדול כתב דהוי תולדה דהוצאה ועל כרחך בכלל הוצאה דאל"כ יהיה יותר מל"ט מלאכות. ומ"ש בבע"מ מד' אמות של קנין דהוי מדרבנן כונתו דמשו"ה תיקנו רבנן משום דהוי מצ"ע כרשותו של אדם כשמצינו לענין שבת ועם כל זה יש מקום לומר כיון דאין מפורש בקרא אלא מהלמ"מ הנה מצינו חלוקים בין המפורש בקרא להנודע מהלמ"מ כמ"ש רבינו בדרוסה בספיקה לחומרא משום דמפורש בקרא וכמ"ש במ"א לאו דקילא ממפורש אלא אף לרבינו דס"ל ספק דאורייתא מתורה לקולא בספק דמציאות דעתו כן כמ"ש בטעמו בפי' משניות במס' נזיר בטעמא דאזלינן בתר חזקה עיי"ש דלא שייך בספק בכונת התורה אבל בהלמ"מ דמדרכה לפרש הסתום במקרא בספק בפי' לקולא ואין למדין ק"ו מהלמ"מ עי' במס' שבת בפ' ר' אליעזר ובכ"ד עיי"ש ויש קצת מקום לומר דהלמ"מ לא היה אלא דמעביר ד' אמות בכלל הוצאה לענין ל"ת ולא לעשה ג"כ והן ראיתי בס' בינה לעתים בהל' יו"ט פ"א ה"ו מהגאון בעל כו"פ ז"ל שכתב דד' אמות דגמירי בשבת ולא ביו"כ וביו"ט עיי"ש ואמר בטעמא דאין למדין מהלמ"מ ועי' בפ"ח ה"ד מהל' עירובין מ"ש שם כי דעת הריטב"א נגד זה גם יש לחלק דשם שייך לומר שאין למדין מהלמ"מ משא"כ דצריכין לומר דהלמ"מ דגילתה דהוי בכלל הוצאה לאו לכל מילי גילתה כן ולכאורה אם יהיה נאמר במעביר בד' אמות לא הוי בעשה וא"כ יקשה כנ"ל למה נדחה מ"ע ודאי עבור ספק ל"ת דלא שייך כמ"ש לעיל משום דשבת עשה ול"ת דעל קושית זאת יש לומר להטעם הנאמר מהליכות עולם דעשה דוחה ל"ת אף דל"ת חמירי מעשה כדאי' בפ"ק דיבמות משום דל"ת לא נאמרה במקום עשה ועי' במהרי"ק ותוס' במס' ברכות נגד זה וא"כ להאי טעמא י"ל בכל עשה שתדחה מחשש דחיה לל"ת ואפי' מספק תודחה העשה דבכה"ג נאמרה הל"ת דחמירי מעשה דכיון דא"צ הדחיה דל"ת ודאי נאמרה ואמרינן מכ"ש להיפוך במקום ל"ת לא נאמרה העשה: וא"כ לפ"ז יש לומר דרבה שאמר שמא יטלנו בידו ויעבירנו וכמ"ש לעיל באופן דלא שייך שמא יוליכו מרה"י לרה"ר דהוי חשש איסור ל"ת ועשה ואפי' ביש בידו בהתר והחשש שמא יעבירנו ברה"ר אף דלא הוי עשה ול"ת ועכ"פ יש מקום לומר כן אשמעינן דחיישינן גם לזה ומיושב קושית התוס' דרבה חייש לשמא יוציא מרה"י לרה"ר גם כן אלא דאמר דאפי' היכא דלא שייך חשש זה חיישינן לד' אמות אף די"ל דלזה אין לחוש מטעם שכתבתי ואשמעינן חידושא בזה: ונאמר במ"ש ליישב דעת הרי"ף שלא הביא האי דרבה דקיי"ל כותיה בעלמא גם ליישב במאי שהקשו ז"ל בסוגיא הגמ' דמקשינן לרבה כלי שנטמא מערב יו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט ואם איתא נגזור דיו"ט אטו דעיו"ט וכו' והקשו ז"ל דלמה לא מקשי בפשיטות דלמה לא נאמר שמא יעבירנו גם בנטמא ביו"ט ועי' במהרש"א. והנה כמ"ש לעיל דלדעת רז"ל לא שייך שמא יעבירנו אלא אם תחילה בידו בהתר להוציאו לרה"ר ואז שייך שכחה. ואם כן י"ל דמסתמא הנזהר בטהרה ברגל לא ישתמש בטומאה אף דאדם אין נטמא מכלים אם לא כמ"ש לעיל מ"מ טומאת ידים שייך באב הטומאה ומה להשתמש בכלים טמאים הרוצה בטהרה ועל כרחך התשמיש הרגיל לו ברגל בכלים טמאים רק לטבילה וכיון דדעתו מתחילה לטבול אותם בבור ברה"ר ואם כן לא היה מתחילה בהתר בכה"ג להוציאו מרה"י לרה"ר ולא שייך שכחה משא"כ בנטמא מעיו"ט ואם כן אינו מהזהירים מלקרב א"ע לטומאה ויש לומר ששימש בהם בביתו מקודם שהיה עלה בדעתו לטבול אותם ושייך שימוש בהתר מתחילה להוציאם לרה"ר ושייך שמא יעבירנו ואם כן בנטמא ביו"ט לא חיישינן לשמא יעבירנו: וי"ל ליישב שהקשו כמו כן על רבא דלא אמר כרבה והרי בשופר ולולב ומגילה קיי"ל כרבה ויש לומר דרבא אפי' בנטמא מעיו"ט לא ס"ל החשש שמא יעבירנו דאין מדרך לשמש ברגל בכלים טמאים אחרי שטיהר א"ע קודם הרגל ורובם מטהרים את עצמם ולא שייך שישמש בהם אלא כמ"ש להוציאם לטבול אותם וכיון דמרה"י לרה"ר כמ"ש בתוספות מינכר ולא שייך שכחה ושמא יעבירנו כלל דבליכא התר להוציאו לרה"ר לא שייך חשש שמא יעבירנו וכרבא דבתראי קיי"ל להרי"ף בזה ולכן לא הביא האי דרבה לענין טבילת כלים אף דלענין מתקן לא ס"ל כרבא כמ"ש לעיל בזה ס"ל כותיה. ולמ"ש יהיה יותר שייך שמא יעבירנו בולד הטומאה דאינו פורש כ"כ מאב הטומאה אבל בולד הטומאה אינו בהול כמ"ש בתוספות אבל בכלים חדשים דשייך טלטול בביתו וצ"ע אם שייך בהול גם בזה דאינם בכלל מצות היום ועיין בשאגת אריה עיי"ש: והנה כמ"ש לעיל לרש"י דס"ל גם לרבה חשש שמא יוציא מרשות יחיד לרה"ר ואם כן אף בכלים טמאים לחוש וצ"ל כמ"ש לעיל אבל מ"ש הוא לדעת הרי"ף ולמ"ש בתוספות: אמנם יש לעיין לרבה דס"ל הכנה דאורייתא למה לא אמר דמשו"ה אין מטבילין משבת ליו"ט משום הכנה ועיין בתוספות ביצה כ"ב ע"א בד"ה ואין באיסור להדליק מיום לחבירו וערובי חצירות משבת ליו"ט משום הכנה במס' עירובין ל"ח ע"ב מיו"ט לשבת מ"ט לאו משום הכנה עיי"ש ובתוספות ביצה י"ז ע"א בד"ה מ"ט ואף דטבילת כלים שייכים לצורך שבת גם כן מ"מ נראה לדמותו לאופה מיו"ט לחול שכתב ברש"י במסכת פסחים מ"ו ע"ב בד"ה האופה מיו"ט לחול לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול עכ"ל. וכמו כן נראה בלא טבל מערב שבת אלא בשבת מוכיח שהוא לצורך יו"ט שחייב לטהר א"ע ועיקר טהרתו בשביל הרגל והוא יודע שדעתו ככה. וכמו כן לעיל דגזרינן יו"ט דעלמא משום יו"ט אחר שבת בדף ב' ע"ב וכמו כן בזה ועיין במג"א בריש סי' תקכ"ז דקיי"ל הכונה דאורייתא ובטובל בערב בשבת דמוכח ביותר שהוא משום יו"ט הוי הכנה ברורה. ולא מצאתי מדובר מזה כלל ונראה דדבר פשוט בהמפרשים ז"ל דלא הוי בגדר הכנה משום דהוי ראוי לשבת ג"כ וצ"ע כמ"ש ועיין בתוספות במסכת חגיגה כ"א בד"ה האונן שם בסוף הדיבור וז"ל ובההיא דביצה דאמרינן כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין ואקשינן והא בעי הערב שמש היה אומר הר"ר אלחנן דביו"ט שחל להיות בע"ש עסקינן דיו"ט מכין לשבת הילכך מטבילין אפי' ליומא אחרינא אך לישנא דמתני' לא משמע ליה אלא בכל יו"ט מיירי עכ"ל וצל"ע. (ועי' בפנ"י שהקשה מאי מקשינן אי הכי אדם נמי לא דהרי יש לומר באדם לא גזרו שלא לבטל מצוה דחייב לטהר א"ע ברגל עיי"ש. שייך בכה"ג הכנה דאין דומה לעירוב דהוי על המקום להכינו לו): (ג) גם נראה לומר לדעת הרי"ף דנקיט שמא ישהה ולא משום שמא יעבירנו דהנה בסוגיא אי' ר' ביבי אמר גזירה שמא ישהה תניא כותיה דר' ביבי כלי שנטמא מערב יו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט שמא ישהה וברש"י בד"ה שמא ישהה אי שרית ליה לאטבוליה ביו"ט משהי להו עד יו"ט שהוא פנוי ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה עכ"ל: והנה כמ"ש בתוס' בד"ה נגזור לא שייך שמא יעבירנו וכו' אלא בדבר שהוא להוט אחריו ושייך שכחה ובשאגת אריה כתב רק במצוה חשש זה ופי' הכל חייבין בתקיעת שופר וכו' ואין הכל בקיאין וכו' וברש"י במסכת מגילה ד' ע"ב בד"ה הכל חייבין ומתוך שהוא מחויב בדבר הוא בהול לצאת ידי חובה עכ"ל ובשאגת אריה הנ"ל הקשה מטבילת כלים דלא הוי מצוה מ"ט חששו שמא יעבירנו החליט מזה דרבה סבירי ליה דאפי' בלא מצוה חיישינן לשמא יעבירנו ובזה פליגי עליו שם עיי"ש. אמנם בש"מ ובברטנורא מובא בספר הנ"ל כתבו דטבילת כלים גם כן בכלל טהרת ומצות הרגל ועיין במהרש"א במסכת שבת המובא בפנ"י בסוגיא ובזה מובן לחלק בין ולד הטומאה לאב הטומאה כמ"ש ז"ל. (אמנם כ"ז ביו"ט ולא בשבת וצ"ל אטו יו"ט אחר שבת ואם כן כדמקשינן יו"ט מ"ט יקשה טפי שבת דעלמא מ"ט וי"ל): והנראה לומר דר' ביבי דס"ל משום שמא ישהה וכמ"ש ברש"י ויבוא לידי תקלה ועיין להלן דף כ' ע"ב וברש"י בד"ה שמא ישהה עיי"ש וחשש תקלה נמצא הרבה פעמים במסכת פסחים כ' ע"ב ול"ד ובמסכת בכורות וחולין ובפ"ק דמסכת שבת לענין שאר איסורין ובפ"ק דנדרים לחוש לתקלה והרבה גזרו עבור זה באיסורין ולענין טומאה. ולאפרושי איסורא במס' חולין לא תשהי איסורא כמו כן לטבול מיד כשנטמא שלא יבוא לטמאות תרומה וכמ"ש ברש"י ואם כן יש לומר מהאי טעמא לרבה בטבילת כלים דבלי מצוה משום שלא יכשל באיסור לטמא תרומה שייך להוט ושמא יעבירנו וכמו די"ל שלהוט בשביל מצוה כמו כן להנצל מאיסורא ואימת האיסור כחביבות המצוה להיות להוט ושייך שמא יעבירנו וכו' לרבה ומשו"ה בולד הטומאה בטומאה דרבנן דלא שייך שמא ישהה ואינו להוט כ"כ ולפ"ז כיון דרבה דחושש בטבילת כלים שמא יעבירנו כמו בשופר ולולב ואם כן משום דלהוט לאטבולי וכמ"ש. ועל כרחך לית ליה דר' ביבי לגזור שמא ישהה דכיון דנאמר דלהוט שלא יבוא לידי תקלה לא שייך לחוש שמא ישהה ור' ביבי ורבה סתרי אהדדי דשמא ישהה ושמא יעבירנו לא שייך לומר בדבר אחד כמו בטבילת כלים ומובן במ"ש דהרי"ף דמביא דר' ביבי דתניא כותיה בגמרא לא הביא דרבה דבעלמא קיי"ל כותיה והביא דר"י אף שהביא דר' ביבי אבל כמ"ש ר' ביבי ורבה סתרי אהדדי ושאני בשופר ולולב ומגילה כמ"ש לעיל. ועיין בר"ן בסוגיא וז"ל ר' ביבי אמר שמא ישהה אי שרית לאטבלינהו ביו"ט או בשבת משהה ליה בטומאה עד יו"ט שהוא פנוי ומתוך כך אתי לידי תקלה להשתמש בהן בטומאתן ועוד דנמצא משהה מלאכתו במועד אבל טהרת גופו כיון דחמירי לא משהה ליה וב"ש לא פלוג עכ"ל: (ד) שם רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי אי הכי אדם נמי אדם נראה כמיקר וכו': גם בזה הקשו על הרי"ף שהשמיט תירוצו של רבא דהוי בתראי ובעלמא קיי"ל כרבא והנראה יש לעמוד בדברי רש"י בסוגיא דמקשינן לרבה ממדלין בדלי טמא והוא טהור ואי איתא נגזור דילמא אתי לאטבלינהו בעינה וכו'. וברש"י בד"ה בדלי טמא והוא טהור מאיליו והא לא דמי למטביל כלי ע"ג מימיו דמתני' דאסור דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי הילכך מוכחא מילתא דטבילה וטעמא דטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי והאי מחזי אבל הכא אין הכל יודעין שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך עכ"ל: הנה בראשונה להבין למה משום מחזי כמתקן לא נחוש אלא בשביל הרואים ולא בשביל העושה ג"כ ובמה יצא הוא מכלל שלא לגזור משום זימנין שיהיה מחזי לו כמתקן ויקל בשאר מתקן מטעמא דגזירה ועי' דף ל"ז ע"א ברש"י בד"ה תני ר"י וכו' שכ"כ עיי"ש ובסוגיא כנראה כמ"ש ברש"י דמקשינן א"ה אדם נמי אדם נראה כמיקר וא"כ כמפורש דכל מחזי כמתקן הוי בשביל הרואים ולא בשביל העושה וטעמא בעי. וראיתי שבצל"ח עמד ע"ז בנראה כמיקר וכתב דעל אדם עצמו אין לגזור דע"ה ישאל ובת"ח לא שייך חשש אלא לרואים עיי"ש ויקשה לענ"ד לומר כן דבכלל גזירות חכמים לא אמרינן כן רק במתקן בלבד נאמר ככה: והנראה דהנה מחזי כמתקן דאסרו מדרבנן דמוחלף בגמר מלאכה דאסור מדאורייתא ממכה בפטיש וכמ"ש רבינו בפ"י הי"ז מהל' שבת המכה בפטיש הכאה אחת חייב וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב וכו' ועיי"ש בהל' י"ח ובר"ן בפ' כלל גדול ונראה דמחזי כמתקן לא שייך אלא באם הדבר מצ"ע מצד המעשה נראה כמתקן דנראה תיקן בהדבר אבל בהמעשה לא נראה כמתקן אלא להעושה הוי כמתקן ולאו לכו"ע לא הוי בכלל מחזי כמתקן לגזור עליה כיון שאין המעשה מוכיח שהוא לתקן אלא במחשבת העושה ואינו דומה לגמר מלאכה דנלמד ממכה בפטיש דהוי המעשה לכו"ע לתיקון והמחזי כמתקן לא יהיה חמיר ממתקן ממש: אמנם אשר יקשה על רש"י שכתב וטעמא דטבילה משום דמחזי כמתקן וכו' הרי לרבה דאמר משום שמא יעבירנו ולא ס"ל משום מחזי כמתקן ועיין במהרש"א ומ"ש במהרש"ל בזה וכן להלן גבי נטמא מערב יו"ט וגבי ולד הטומאה כתב ג"כ ברש"י משום מתקן עיי"ש ויקשה לכאורה: והנה כנראה רבה לא סבירא ליה טעמא דמתקן אלא משום שמא יעבירנו ואדם לבית שמאי דאסור עיין בפנ"י שכתב משום מתקן ובגמ' אזלא לבית הלל ולדעת קצת לב"ש גזרו אדם אטו כלים ולא ס"ל משום מתקן עיי"ש ובפנ"י מחליט דעל כרחך בשבת דף ל"ד דאיתא אין מטבילין את הכלים עם חשיכה על כרחך מטעם מתקן כמו אין מעשרין שם עיי"ש: ולכאורה יקשה מברייתא מפורשת במס' יבמות מ"ו גבי טבילת גר דאי' לפיכך אין מטבילין גר בשבת דתיקוני גברא לא מתקינן ועל כרחך כב"ה אתיא ומזה דגם ב"ה ס"ל בטבילה משום מתקן ובתוס' שם בד"ה תיקוני גברא וז"ל ואע"ג דלענין טומאה שרי לטבול בשבת משום דנראה כמיקר שאני הכא דבעינן ב' ת"ח לעמוד שם בשעת הטבילה להודיעו המצות כדאמרינן לקמן עכ"ל: ונראה לומר גם במה שעמדו ז"ל לדייק בלשון המשנה דקתני חל להיות אחר שבת ועיין ביש"ש למה נקטי שבת ועי' בפנ"י ובצל"ח בזה: ונאמר דהנה מצינו לחלק בענין מחזי כמתקן האחד היכא שאין הדבר ראוי לכלום בלעדי התיקון והשני שראוי אלא שהוסיף לעשותו ראוי ביותר וכיו"ב בהמ"מ כאן וז"ל ומ"מ אני אומר שהדין הרב קיים לפי שאפי' מאן דלית ליה טעמא דמחזי כמתקן כלל הני מילי גבי טבילת טומאה שאפי' קודם הטבילה ראוי הכלי להשתמש בו בטומאה לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה ומשו"ה לא חשיבי הטבילה תיקון וכולן שוין בטומאה של דבריהן שאין זה תיקון אבל בכלים הניקחים מן העכו"ם דקודם טבילה לא חזו ודאי טבילתן מחזי כמתקן כלי ואיסורא לכו"ע כנ"ל עכ"ל ועי' במג"א בסי' שכ"ג ס"ק י"א בזה ובהל' שבת פכ"ג ה"ט עיי"ש ועי' בפי' משניות לרבינו בפי' מגב לגב עיי"ש ונראה כהמ"מ ועי' במהרש"ל שכתב דרבה ס"ל ג"כ מתקן עיי"ש שלא פירש למה צריך לומר לפ"ז משום שמא יעבירנו ולמ"ש נאמר דלמחזי כמתקן דבכה"ג דלא מקודם ראוי כלל כו"ע מודו דאסור אף לב"ה וגם לרבה כן והאי דמס' שבת ל"ד בלתי מוכח דאין מטבילין הוי משום מתקן די"ל לרבה ג"כ משום שמא יעבירנו ובאין מעשרין שייך מתקן גם לרבה משום קודם שיעשרו אינו ראוי כלל לו והנה לפי הנאמר יהיה יותר שייך מתקן ביו"ט משבת משום דביו"ט שייך עכ"פ חייב לטהר ברגל וכלים טמאים ביו"ט אינם ראוים לו והוי הטבילה תיקון לכו"ע. ויש מקום לומר דתליא אם צריך שיהיה טהור כל יו"ט כמ"ש ביש"ש הנ"ל הוי בערך מתקן ביותר. אבל אם רק בשעת הבאת הקרבן בלבד וא"כ הכלים עומדים לצורך לו עד ואחר עת ההוא וראוים ליו"ט ג"כ ולא הוי כמתקן כ"כ אבל בשבת לא הוי לרבה כמתקן משום דכלים טמאים חזי לשמש בהם חולין ומאי דנעשו חזי לתרומה הוי הוספה בראוי כמ"ש בהמ"מ הנ"ל ועכ"פ גם ביו"ט אין לדמותו לטבילת הגר דהוי כמתקן לכו"ע. והנה לב"ש ס"ל גם אדם ביו"ט לא. וא"כ צריך להשמר מטומאה מתחילת יו"ט עכ"פ לכו"ע: אמנם למ"ש ביו"ט לא שייך מתקן ולמ"ש במהרלב"ח ועי' בצל"ח ולעיל כ"ז דמתקן מותר באוכל נפש וזה נגד דעת המג"א בסי' שכ"ג ס"ק י"ד שכתב דאסור לבטל איסור ביו"ט משום מתקן עיי"ש. וא"כ לפ"ז מטעם מתקן לא נאסר טבילת כלים ביו"ט ועי' בצל"ח בזה ובשו"ת מהרלב"ח סי' ט"ז עיי"ש. אלא די"ל דטבילת כלים הוי במכשירין דמחלקין בין אפשר מעיו"ט אבל לענין מחזי כמתקן דאסור מדרבנן י"ל אף במכשירין ואפי' באפשר מעיו"ט יהיה מתקן באו"נ וכן מצאתי במהרל"ח הנ"ל שכתב להתיר במכשירין במחזי כמתקן באו"נ ביו"ט עיי"ש. ועי' בתוס' במס' שבת דף קל"ז ע"ב בד"ה דר"א עיי"ש: אבל כל זה בשבת דעלמא ויו"ט דעלמא דכמ"ש לא שייך מתקן בשבת דעלמא משום דאפשר לאכלו בטומאה. וביו"ט דשייך מתקן הרי מותר בשביל או"נ אכן ביו"ט שחל אחר שבת בשבת כה"ג שפיר שייך מתקן משום הטהרו לרגל הבא למחרתו ומטעם או"נ לא התירו בשבת. ולכן במשנה ביו"ט שחל להיות אחר שבת והשכיל רש"י לפרש במשנה מלפני שבת דקיי"ל חייב לטהר וכו'. ולפ"ז יש לפרש הסוגיא שפיר דגם רבה ס"ל מתקן בחל להיות אחר שבת אבל על קושית הגמ' דכו"ע כלי בשבת לא מ"ט וגם בס"ד ידעינן ממתקן בחל להיות אחר שבת. אלא כנראה דאפי' בשבת דעלמא נמי כלים לא וע"ז מקשינן מ"ט וכן ביו"ט דעלמא וע"ז אמר רבה משום שמא יעבירנו וגזרינן יו"ט אטו שבת. אף דבמשנה בלתי מפורש בשבת דעלמא הרי כמו דמקשינן מיו"ט דלישתרי דאין מפורש ג"כ במשנה כמו כן הקשו משבת דעלמא וא"כ דברי רש"י הנ"ל מיושבים גבי אין מטבילין ע"ג מימיו במשנה דמיירי ביו"ט שחל אחר שבת כתב שפיר משום מתקן דס"ל לכו"ע כן גם רבה וגם ס"ד דגמ' וכמ"ש. והאי דלא משני דמדלין בדלי מיירי בשבת או ביו"ט דעלמא דמתרצינן באופן המועיל. דלפי השתא דגזרי גזירה לגזירה נאמר במכשירין שאפשר מאתמל אסור אפי' בדרבנן ושייך מתקן ואתי שפיר נמי בולד הטומאה ואתי שפיר. ועל קושית הפנ"י הנ"ל ממס' שבת ל"ד דאי' אין מטבילין את הכלים י"ל לרבה בכלים חדשים דהוי תיקון לכו"ע: ונאמר לפ"ז בדעת הרי"ף דהשמיט מחזי כמתקן דכמ"ש ברא"ש הנפק"מ בזה"ז לענין כלים חדשים ולכן הביאו הרי"ף ועי' בשאגת אריה דבכלים חדשים שייך ג"כ שמא ישהה עיי"ש. והנה לרבא דס"ל מתקן אף בדבר דראוי בהוסיף בו להיות ראוי ביותר ומשו"ה מקשינן אדם נמי בכה"ג באדם ג"כ כמתקן דמשוי ראוי ביותר אף לקדשים ומקדש. וזה לא נפק"מ אלא לענין טומאה דלא נפק"מ בזה. אלא לכלים חדשים דהוי מתקן גמור דאפי' רבה מודה וזה נדע ממשנה דאין מטבילין וכו' שהביא במס' שבת ל"ד ומברייתא דמס' יבמות הנ"ל ובכלים מכ"ש מאדם שם ולא נפק"מ טעמא בדרבא לזה"ז: (ה) בתוס' בד"ה גזירה הקשו באדם ג"כ נאמר שמא ישהה וכתבו דלא שייך באדם שמא ישהה שאין מדרכו להשהות בטומאה עיי"ש. ומכ"ש ברגל שלא לטמא שלא לצורך. והנה כדמקשינן להלן לרבא דאמר משום מתקן אדם נמי ולא משני באדם לא שכיח וכמו בולד הטומאה דלא גזרו בלא שכיח דיש לומר דוקא אם נאמר שאסור לטבול ביו"ט הוי לא שכיח אבל אם נאמר דמותר יש לומר דשכיח לטעמא דמרקן אלא לחשש שמא ישהה משום תקלה י"ל דלא שכיח וכמ"ש לעיל: גם י"ל מטעם אחר דלא שייך באדם לאסור משום שמא ישהה. דהנה עי' בפנ"י שהקשה על מאי דמקשינן אדם נמי דילמא משום דמחויב לטהר א"ע ברגל התירו לטבול וכתב דאין לומר כמו דאי' במס' מנחות מ"ח דעמוד וחטא בשבת כדי שיזכה בחול לא אמרינן דהרי במס' פסחים משמע דלענין שבות דרבנן אין לומר כן עיי"ש ואח"ז הביא התוס' במס' שבת קי"א ע"א בד"ה לא ס"ד שכתבו דבשביל טבילה בזמנה מצוה אין להתיר כמתקן מנא עיי"ש: והנה למ"ש בכ"מ בפ"ג מהל' חמץ ומצה ובמג"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' בטלטול מוקצה בביעור חמץ דלא שייך דחיה דלא הוי בעידנא עיי"ש ומ"ש בשם השל"ה. ובכה"ג ומכ"ש אם לא נאמר כיש"ש הנ"ל. וכמ"ש במל"מ י"ל דחיוב לטהר ברגל רק מדרבנן ובעינן בעידנא. והקושיא שפיר אדם נמי מ"ט מותר בשבת דלא הוי בעידנא וגם ביו"ט דהוי בעידנא ויקשה לב"ש דאמרי אדם לא. וי"ל דתליא אם כיש"ש דחיוב בכניסתו להטהר עד סופו וא"כ הוי ביו"ט בכל פעם בעידנא אבל להסוברים בזמן הבאת קרבן בלבד וביאה למקדש וא"כ לא הוי ביו"ט בכ"פ בעידנא. וכמ"ש בפסקי התוס' זבחים צ"ז דכל שאי אפשר לקיים בענין אחר מקרי בעידנא ועי' בטורי אבן חגיגה דף ב' בד"ה לישא שהאריך בזה עיי"ש. אבל בנטמא בעיו"ט הרי הוי אפשר ובנטמא ביו"ט הוי אי אפשר ועי' בתה"ד בסי' ק"ב בברכת אקב"ו בחנוכה בערב שבת ביום משום דאי אפשר הוי ההכשר מעיקר המצוה עיי"ש אבל כל זה בנטמא באונס ביו"ט: והנראה לומר על קושית הפנ"י. עי' במס' ר"ה ל"ב ע"ב שופר וכו' אין מעבירין עליו התחום ואין מפקחין עליו הגל ואין עולין באילן וכו'. ובגמ' מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה לל"ת ועשה עיי"ש. והנה לא עולין ואין רוכבין וכו' מדרבנן כדאי' שם השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מבעיא זו ואצ"ל זו קתני. ובר"ן מ"ט עשה וכו' וחכמים עשו חיזוק לדבריהן הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהן לא ידחה וכו' וכתב דבלא"ה כיון דלא הוי בעידנא לא ידחה עיי"ש: ולפ"ז נראה לומר דכל זה בשבות דשבת ויו"ט והוי האי שבות מעין דאורייתא בעשה ול"ת. אבל בהגזירה יו"ט אטו שבת כבסוגין דביו"ט לא הוי איסור כלל מצ"ע אלא בגזירה אטו שבת ולא הוי אלא כאיסור לאו בלבד ולא שייך מעשה דשבת ויו"ט כלל. ונאמר מכח זה במחזי כמתקן דשייך גם ביו"ט שייך שפיר דלא ידחה החיוב לטהר ברגל את איסורא דנראה כמתקן דהוי מעין דאורייתא עשה ול"ת ומשו"ה מקשינן שפיר אדם נמי. אבל מטעמים אחרים שמא יעבירנו אטו שבת. וכמו כן שלא ישהה משום תקלה דאין נוגע לאיסורא דיו"ט ולא שייך דהוי מעין עשה ול"ת דדאורייתא וא"כ י"ל דאדם מותר באמת לטבול משום מצוה לטהר ברגל ומיושב קושית התוס' דמשום שמא ישהה לא שייך להקשות אדם נמי לא רק בטעמא דמתקן מקשינן כן וכמ"ש: ומיושב ג"כ מה שהקשתי לעיל למ"ש בתוס' דבאדם דלא שכיח שישהה וא"כ מאי מקשינן אדם נמי הרי הוי לא שכיח וכמו בנטמא ביו"ט דלא גזרו בלא שכיח. וכמ"ש י"ל באם רשאי לטבול הוי שכיח טומאה ביו"ט. אבל למ"ש דלענין שמא ישהה שייך דידחה החיוב דלטהר ולא יקשה שם אבל כאן במתקן מקשינן שפיר. אמנם למ"ש בר"ן הנ"ל בליכא בעידנא אפי' בליכא עשה ול"ת לא נדחה צ"ל כמ"ש היש"ש הנ"ל דצריך שיהיה טהור בכל היו"ט והטהרה בלתי תלוי בביאת המקדש וקרבן והוי בעידנא וידחה יו"ט במה שאין האיסור משום שבת ויו"ט (ולהאי טעמא הוי נהפוך לגזור יו"ט משום שבת): (ו) דעת מהרש"א במס' שבת דף קי"א מובא בפנ"י בסוגין דלמאן דס"ל טבילה בזמנו מצוה הוי בכלים כמו באדם ובפנ"י השיג עליו מרש"י בפרשת שמיני י"א תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם וברש"י שם וטמאים יהיו לכם שלא תאמר מצוה אני לנותצם ת"ל וטמאים יהיו לכם אם רצה לקיימין בטומאתן רשאי ובפנ"י כתב שהוא בספרי: ובספרא ת"כ שם פ"ח כל אשר בתוכו יטמא אותו תשברו יכול ישברנו ודאי וכו' ובראב"ד שם בפי' שלא נאמר שמצוה לשברו כמו בנותר דיש מצוה בשבירתו כמו בשריפתו וע"ז נאמר שאינו מצוה עיי"ש ובפי' קרבן אהרן שם גם במ"ש ברש"י אם רצה לקיים בטומאתן רשאי י"ל ג"כ שאינו עובר כמו בנותר וגם לאחר זמנו דלא הוי מצוה עוד. והנה אם נאמר גם בכלים טבילה בזמנו מצוה למה ניחוש שמא ישהה והיה נראה דר' ביבי לא סבירי ליה טבילה בזמנו מצוה ואם נאמר כפנ"י דלא שייך בכלים טבילה בזמנו מצוה וי"ל משום דמחויב ביו"ט לטהר ברגל שייך שמא ישהה דאז הזמן לטבול ועד אז אינו חש לטבילתם וכמ"ש הר"ן וירבו העסק וטרדות ביו"ט עיי"ש: אמנם מ"ש במהרש"א דלא שייך לומר לרבא דטובלין ביו"כ משום טבילה בזמנו מצוה דא"כ גם בכלים נאמר כן דכמ"ש לעיל וכן נראה מתוס' במס' חגיגה כ"א דשייך הכנה בטבילה וכמו בערובי חצירות וערובי תחומין כדאי' במס' עירובין וא"כ לפ"ז כמ"ש לעיל בחול יו"ט אחר שבת וכיון שלא יהיה מותר אלא משום טבילה ליו"ט דהוי זמנו וא"כ הוי הכנה גמורה דעל שבת אין יכול להטביל וא"כ מטעם הכנה לגזור יו"ט אטו שבת קודם יו"ט כמ"ש רבה לעיל דף ב' ע"ב וכמ"ש לעיל אבל באדם לא שייך הכנה ולמ"ש לעיל דטבילה מדרבנן לא שייך לדחות איסורא דמתקן וכמ"ש לעיל ואתי שפיר: והנה לדעת רבינו דנקיט בשבת משום מתקן וביו"ט משום ישהה עיין במהרל"ח בסי' ט"ז לדעת הרי"ף במתקן לא שייך ביו"ט ולא נקיט משום שמא יעבירנו כמו כן כמ"ש לעיל לדעת הרי"ף דשמא ישהה ושמא יעבירנו סתרי אהדדי ונקיט שמא יעבירנו דת"כ:

ואם היה צריך להטביל מים שבו מטביל את הכלי במימיו ואינו חושש כלי שהיה טהור לתרומה ורצה להטבילו לקודש מותר להטבילו וכן כיו"ב מטבילת מעולת שאר הטומאות. בפ"י משניות פי' רבינו מגב לגב משום מעלה למעשר לתרומה עיי"ש:

כלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט נטמא הכלי במשקין טמאין שהן ולד הטומאה מערב יו"ט מטבילין אותו ביו"ט לפי שהוא טהור מן התורה כמו שיתבאר במקומו ומדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו נדה שאין לה בגדים להחליף מערמת וטובלת בבגדיה. ברש"י בד"ה בולד הטומאה בשם י"מ באם הטומאה דצריך הערב שמש והקשה דלחולין לא בעי הערב שמש עיי"ש. ולמ"ש לעיל יקשה כיון דבעי הערב שמש לא הוי תיקון כלל דתיקון לקדש דהוי לאסופי תיקון לא הוי תיקון וי"ל דרש"י כ"כ לרבא דס"ל דהוי בכה"ג ג"כ תיקון יקשה ולמ"ש רבינו כאן ובפי' משניות הנ"ל נראה גם כן דעתו לחלק בין תיקון גמור לאסופי בתיקון וכמ"ש לעיל:

ומדלין בדלי וכו'. בגמרא שאני התם מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י דליו זכור הוא וכו' וברש"י בד"ה מתוך שלא הותרה לו טבילה זו אלא ע"י דלויו בשאיבתו שאין כן דרך שאר טבילה עכ"ל: ובלתי מובן כיון בדלי הוי דרכו ככה תמיד ומאי שנוי הוי לזכור עי"ז דמאי בשאר דברים אין יכול לעשות כן בזה לא יזכור בשאיבה בדליו דשינוי בכ"מ בדבר הזה שעושה ובדבר הזה עושה כדרך כל הארץ ויש לדקדק בלשון רש"י טבילה זו וכו' שאין כן דרך שאר טבילה עכ"ל והיה נראה למאי דקיי"ל דצריך כונה לטבילה ועיין במס' חולין ל"א ובפ"א מהל' מקואות ה"ח דלכתחילה צריך כונה ולרשב"א עיין בב"י יו"ד בסי' קצ"ח ובשו"ע שם אפי' בדיעבד לא מהני בלי כונה עיי"ש ונוכל לפרש בדברי רש"י דוקא טבילה זו משא"כ שאר טבילות כמ"ש שאין דרך שאר טבילות דלא התירו ע"י השאיבה דעי"ז יהיה לרוב בלי כונה רק בזה התירו כן וא"כ הוי שנוי גמור אלא שלא מצאתי כן לאסור בשאר פעמים וצ"ע: ויש לעיין עוד בכלים שצריכין שבעת ימים עיין בפ"ג ה"ג מטומאת מת וביו"ט או בעיו"ט תשלום ימי השבעה ולא היה א"כ לטבול מקודם ודוחק לומר דטומאה כזה לא שכיח מאי שנא מאב הטומאה דאמרינן דשכיחא וצ"ל דברייתא דאי' נטמא ביו"ט וכו' מיירי בכלים שא"צ הערב שמש. גם י"ל למ"ש בתוס' בולד הטומאה אינו להוט ולא שייך שמא יעבירנו עיי"ש לפ"ז יהיה ביותר להוט כשנטמא ביו"ט דכשנטמא מעיו"ט הרי נראה שאינו להוט למהר לטהרם: ולענין טבילת כלים חדשים בשאגת אריה ובמהרל"ח כתבו דתליא אם טבילת כלים דאורייתא ולדמותו במאי דמחלקין בין אב וולד הטומאה עיי"ש. אבל כמ"ש ז"ל עי' בצל"ח ובפנ"י בשאינו ראוי כלל אפי' בדרבנן הוי תיקון ויש לומר דשאני ולד הטומאה דלא שייך ביטול טהרת הרגל ובטבילת כלים חדשים לכו"ע הוי כמתקן אף אם יהיה מדרבנן:

דברים רבים אסרו ביו"ט משום מקח וממכר כיצד אין פוסקין דמים לכתחילה על הבהמה ביו"ט אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין אחת מהן ומחלקין ביניהן למחר יודעין כמה דמי השנייה וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו כשהן מחלקין ביניהן לא יאמר זה אני בסלע ואתה בשתים שאין מזכירין שום דמים אלא זה נוטל שליש וזה רביע. במשנה במס' ביצה כ"ז ע"ב כמובא בהמ"מ אין נמנין על הבהמה לכתחילה ביו"ט אבל נמנין עליה מערב יו"ט ושוחטין ומחלקין ביניהם: ובגמרא מאי אין נמנין א"ר יהודה אמר שמואל אין פוסקין דמים לכתחילה על הבהמה ביו"ט. ובצל"ח עמד על האי דאבל נמנין מעיו"ט וכו' דמשנה שאינה צריכה היא דפשיטא דבעיו"ט מותר עי' מ"ש ע"ז: ונראה דהנה יש לומר דאפי' בפוסק מעיו"ט למאי דאיתא בירושלמי מובא בתוס' להלן ל"ו ע"ב בד"ה והא הדין דכנסין ארמלין צריך לכנסן מבעוד יום שלא יהיה כקונה קנין בשבת ומפרש שם משום שאינו זכאי במציאתה ומעשי ידיה וכיו"ב ומשכנסה זכה בכולו ונמצא כקונה קנין בשבת עיי"ש וכמו כן בזה אף דפסק דמים בעיו"ט ואפי' נתן המעות מעות אינו קונה ונמצא עיקר הקנין בשבת ועי' ביצה י"ד ע"ב וב"ה אומרים משלחין בהמה חיה וכו' ולהלן פ"ה ה"ו וז' עיי"ש: והנה ברש"י בסוגיא כתב בד"ה אין פוסקין דמים דמו"מ בשבת וביו"ט אסור בספר נחמיה י"ג עכ"ל ולהלן ביצה דף ל"ז ע"א כתב בד"ה משום מו"מ וכו' ומו"מ אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר אי נמי מו"מ אתיא לידי כתיבת שטרי מכירה וכו' עיי"ש. ונראה בהאי דפסק הדמים בעיו"ט לא שייך חשש גזירה דכתיבה דאם היה לו לכתוב היה כותב לעיו"ט אלא דיש עוד דהוי כקונה קנין בשבת וכמ"ש דאין נקנה בו אלא במשיכה וע"ז י"ל כמ"ש לעיל דשבות משום שביתה ולאו מטעם גזירה דהוי לדעת רבינו בכלל תשבות וחמיר מצד זה דהוי מצות רשות מדאורייתא וקיל מצד דשייך באיכא מצוה אחרת העוסק במצוה פטור ממצוה ומשו"ה כתב ברש"י כאן דמו"מ מס' נחמיה דהוי משום גזירה וע"ז ניצול במה שנמנה מעיו"ט דלא שייך שמא יכתב ומטעם קונה קנין בשבת ע"ז נאמר כמו שמחת יו"ט וכן השבות בפעם אחת מ"מ כמ"ש בפר"ח ובשאגת אריה דמצוה דאורייתא קודמת לדרבנן ושמחת יו"ט מצוה דאורייתא ושבות דרבנן דמדאורייתא רק רשות כמ"ש ועכ"פ איזה שירצה יקדים אלא די"ל שב ואל תעשה עדיף אבל כמ"ש משום דאורייתא קדים משו"ה מותר משום שמחת יו"ט ועכ"פ קמ"ל במשנה שפיר ולא שאינה צריכה לומר דרשאים למנות ולפסוק מעיו"ט ואף דהוי כקונה קנין ביו"ט אפ"ה מותר ואף דלכאורה שחיטה בדבר שא"א מערב יו"ט כמ"ש שטוב בששחט ביו"ט וממילא הלקיחה מ"מ אשמעינן כה"ג דמחלקין להלן ל"ז הני מילי פרי דטבולי אתמול אבל דטבילי האידנא מותר ולהלן ליכא למידק מכאן די"ל כמ"ש במשנה מעיו"ט לא שייך שמא יכתוב ומהאי דמשלחין לעיל י"ד ע"ב במתנות הוי משום גזירה אטו מכירה וקיל ועכ"פ לא הוי משנה שא"צ ונקטי אגב כמצינו בכל דוכתי. אמנם בלא נמנה ופסק כלל מעיו"ט כנראה מרבינו ומשו"ע בסי' ת"ק גם כן מותר לומר לשלישי ולרביעי ואף באפשר למנות בעיו"ט שרי וצ"ל בכה"ג לא הוי חשש כלל וצ"ע. ועיין במסכת שבת קמ"ח ע"ב ובתוס' בד"ה והא אנן תנן עיי"ש:

כשהן מחלקין לא ישקלו במאזנים שאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אפי' ליתן בשר בו (כשר) לשמרו מן העכברים אסור אם היה המאזנים תלויה מפני שנראה כשקל בכף מאזנים וכו'. דף כ"ח שם במשנה ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. וברש"י בד"ה ר"י וכו' דאיכא שנוי ולא הוי מעשה דחול עיי"ש. ויש לפרש מחלוקת ר"י וחכמים עם מ"ש הרמב"ן מובא ברשב"א במסכת שבת קכ"ט דכלאחר יד להקל ביותר מבשאר איסורי דרבנן עיי"ש ועי' בכ"מ בפ"ב ה"י מהל' שבת שכתב דכל שבדבר מלאכה ממש להחמיר ביותר אף בכלאחר יד עיי"ש ולכן ר"י כמסכים לדעת הרמב"ן להקיל בכלאחר יד וחכמים כמ"ש בכ"מ בכף מאזנים אין משגיחין אף דלא שייך מלאכה דאורייתא בכה"ג מ"מ משום דדומה כמלאכה ממש להחמיר ומכ"ש היכא דיש בדבר הזה לעשותו במלאכה דאורייתא: