Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Rest on a Holiday Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
יו"ט שחל להיות ערב שבת אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבוא לבשל מיו"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול לפיכך אם עשה תבשיל מערב יו"ט שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביו"ט לשבת מותר ותבשיל שסומך עליה הוא הנקרא עירוב תבשילין. במסכת יו"ט דף ט"ו ע"ב במשנה יו"ט שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה מיו"ט לשבת אבל מבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ועושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת וכו': ובגמרא מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו מ"ט אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול תנן עושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת בשלמא לר"א דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת היינו דמעיו"ט אין ביו"ט לא אלא לרבא מאי איריא מעיו"ט אפי' ביו"ט נמי אין ה"נ אלא גזירה שמא יפשע ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן א"ר אליעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבשל מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה: וברש"י זכור אין זכירה אלא בדבר המשתכח זכרהו מאחר שבא להשכיחו כשבא יו"ט בערב שבת קרוב שבת להשתכח מחמת יו"ט שמרבה בסעודת היום ואין מניח לשבת כדי כבודו והזהירך הכתוב לזכרו וכשמערב עירוב תבשילין נמצא שזכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת עכ"ל ובר"ן שם זכרהו מאחר שבא להשכיחו זכרהו מיו"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לו והזכירה בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך השבת ולא כן בפי' רש"י ז"ל עכ"ל: והנה פי' הר"ן עולה לרב אשי דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו לחול ולא לרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה ליו"ט ומנה יפה לשבת דלא שייך לומר כמ"ש הר"ן שבא לאסור עליך שלא תבשל לו דהרי מה שאסור שלא לבשל הוי דמשום יו"ט ישכח את השבת ולא משום איסור ולר"ן משום איסור אחר המעכב וכדברי הר"ן בסוגיא דהואיל במס' פסחים מ"ו ע"ב ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיו"ט לחול וכיון דאצרכוהו עירוב תבשילין אית ליה הכירא וזה כר"א וא"כ פי' הר"ן לשמואל כר"א ופי' רש"י כרבא וי"ל דרבא מפרש שמואל כרש"י ורב אשי כהר"ן וכן מצאתי בצל"ח שכתב כן אבל לרב אשי נראה העירוב תבשילין משום יו"ט ולרבא משום שבת ולמ"ש בר"ן גם לר"א משום שבת ג"כ ועל כרחך לשמואל צריך לומר כן בזכרהו מאחר שבא להשכיחו וקושית הגמ' מ"ט אחרי דברי שמואל שמפרש דבריו וצריכין לפרש למה ניחוש שישכח כבוד שבת ורבא מפרש שלא ישכח לגמרי לא חיישינן אלא שלא יתן לב עד שיגמור סעודות יו"ט ולא יברור מנה יפה לשבת ור"א אמר משום שאסור לבשל מדרבנן ולא משום שכחה ולר"א מובן מ"ט אסרו דנאמר דצריך להזכירו ע"י עירוב תבשילין: ובפנ"י הקשה לטעמא דרבא מאי מהני עירוב וזכוי מגדול העיר בשביל אחרים כדאיתא להלן ושמואל גופיה עביד כן בהאי סמיא ולטעמא כדי שיברור וכו' מאי מהני שאחר מערב בעבורו שלא מדעתו עיי"ש: וי"ל בנזכר ביו"ט לרבא כדאיתא בסוגיא הנ"ל אפי' ביו"ט נמי אין ה"נ אלא גזירה שמא יפשע וכמ"ש ברש"י ישכח ולא יערב משום דטריד עכ"ל ולדעת המרדכי לרבא בשכח לערב מעיו"ט יוכל לערב ביו"ט עיי"ש. וגם להסוברי' דאין יוכל לערב ביו"ט עי' בב"י בסי' תקכ"ז ובשו"ע שם בזה מ"מ שיברור מנה יפה וכו' שייך בנזכר ביו"ט אלא דלא עביד כתיקון החכמים דהוי בעיו"ט וע"ז מהני כשסומך על גדול העיר שיעשה בשבילו וכשלוחו ע"ז והרי נזכר ביו"ט הוא וי"ל דהני דאבוה דשמואל והאי סמיא היו נזכרים ביו"ט אבל בנזכר בשבת י"ל לפי זה דתליא דלרבא באמת לא מהני לסמוך על גדול העיר דעכ"פ לא שייך שיברור וכו' ולרב אשי מהני אף בכה"ג והנה רבינו פוסק כר"א ובמסכת פסחים ג"כ כר"א ועי' בהמ"מ ולפי זה יש נפק"מ בין הטעמים בנזכר בשבת אם לסמוך על גדול העיר. ועי' ברא"ש שכתב גם כן נפק"מ בהניח עירוב כל זמן שהוא קיים דמהני אף לשבתות אחרות ובשו"ע בסי' תקכ"ז סעיף י"ד מחלק בין לכתחילה ודעבד משום כמ"ש דמסופק אם כר"א או כרבא עיי"ש ולמ"ש גם בזה לפי זה לספק בנזכר בשבת אלא דזה הוי בכל פעם כדעבד וצ"ע: אמנם האי דפשיטא להפנ"י דלר' אשי דאמר כדי שיאמרו וכו' מובן למה מהני הזכוי מגדול העיר וע"כ דהוי עי"ז הכירא. אבל כל זה שייך לומר בנזכר שלא עירב ביו"ט וסומך אז על גדול העיר ואם כן יש לו ידיעה מחומר היו"ט וגם מקיים תיקון החכמים עי"ז שסומך את עצמו על גדול העיר אבל בנזכר בשבת מאי מהני אז לסמוך על גדול העיר הרי לר"א עיקר העירוב תבשילין משום כבוד יו"ט לזכור שלא יבשל לחול ובזה כבר עבר עליו בשכחה. ונראה דהנה בנזכר שלא עשה עירוב תבשילין הרי זכרון זה מביא הידיעה בו שאסור לבשל מיו"ט לשבת ומכ"ש לחול ואם כן התכלית מתיקון נתקיים בלעדי העירוב תבשילין אלא דעכ"פ לא עשה כתיקון החכמים וע"ז י"ל דמהני שסומך על גדול הדור דעיקר התקנה שלא תשתכח ומשו"ה אף היודע צריך לעשות עירוב תבשילין ושלא תשתכח ומהני לסמוך על גדול הדור אבל למ"ש הר"ן בפי' זכרהו וכמ"ש אם כן גם לרב אשי מאי מהני בנזכר בשבת לסמוך על גדול העיר והרי גם לדידיה צריך לברור מנה יפה לשבת וביותר מלרבא דלדידיה משום דאסור מיו"ט לשבת אטו מיו"ט לחול והעירוב תבשילין משום שבת גם לר"א וא"כ הוי בשניהם בשוה: אמנם בנזכר בשבת וא"כ הוי בעבר ואפה בשוגג ולהלן י"ז ע"ב בעבר ואפה במזיד לרב אשי לא קנסהו ועי' ברא"ש שכתב לקולא ולהלן כן דעת רבינו בה"י ובשו"ע בסי' תקכ"ז סעיף כ"ג דבין בשוגג ובין במזיד מותר בעבר ואפה עיי"ש ובהג"א נראה בשוגג לכו"ע לקולא עיי"ש ובספר קרבן נתנאל בשם הראב"ן דאסור עיי"ש ולפי זה לר"א גרע דלרבא אפשר לברור מנה יפה גם ביו"ט בנזכר ולמרדכי לעשות עירוב תבשילין ביו"ט ולר"א דמשום שבת לא הוי היכר שאין אופין מיו"ט לחול. אמנם כמ"ש בהזכיר ואם כן יודע אלא דע"ת משום תיקון חכמים שלא תשתכח האיסור מיו"ט לחול ולזה מהני כמ"ש לסמוך על גדול העיר ולפי זה י"ל כמו לרבא וכן לר"א מהני גדול העיר אפי' בנזכר בשבת למאן דס"ל דאסור לאכול האפוי לרבא ובנזכר ביו"ט לר"א. והנה ברא"ש כתב הנפק"מ בין לר' אשי ורבא קודם עיי"ש ולמ"ש הר"ן וכמ"ש גם לר"א הע"ת משום מנה יפה לשבת ג"כ וצ"ע וי"ל מהאי טעמא בשו"ע בספק ורק בדיעבד להתירו מ"ש ועיין בטו"ז בסעיף י"ד: (ב) עי' בפנ"י שהקשה כיון דקיי"ל הואיל א"כ למה גזרו משום שלא יאפה לחול דהרי אם גם יאפה לא עבר דאורייתא ותירץ דעכ"פ מדרבנן אסור והאי דלא אמרו משום שאין אופין מיו"ט לשבת משום דמהאי טעמא משום כבוד שבת לא יחמירו וצריכין לומר משום שמא יאפה לחול עיי"ש ונראה מדבריו דמשום שמא יאפה לחול הניחו על איסור דרבנן דאין צרכי שבת נעשין ביו"ט אף ע"י הואיל: ובלתי מובן דהרי במסכת פסחים מ"ו ע"ב מקשה רבה לרב חסדא לדידך דלית לך הואיל האיך אופין מיו"ט לשבת. א"ל משום עירוב תבשילין ומשום ע"ת שריא איסורא דאורייתא א"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיו"ט לחול וכיון דאצרכהו רבנן ע"ת אית ליה הכירא הרי לר"ח משום שמא יאפה וכו' לבד גזרו ותיקנו ועיין שכתבו שאין לומר בביה"ש דלא שייך הואיל דא"כ הוי מדאורייתא והו"ל משום מיו"ט לשבת עיי"ש והרי בגמרא שם אמרי האי אין אופין לר"ח דלא ס"ל הואיל וע"כ לאו משום ביה"ש גזרו דהרי ס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט: ובאמת יקשה להבין דמאי שנא דנאמר דלא גזרו משום כבוד שבת מהאי דמדרבנן שאין נעשין צרכי יו"ט לשבת להאי דרבנן דאין אופין לחול ולכאורה נראה דרב אשי כרבה ומשו"ה לא אמר משום יו"ט לשבת אלא דצ"ע דהרי קיי"ל הואיל ודעת הפנ"י לגזור מיו"ט לחול יותר מיו"ט לשבת וצ"ע דמאי שנא דשניהם משום כבוד יו"ט וגם למה גזרו גזירה לגזירה ותקנה על חשש דרבנן ולבטל עונג שבת דלהרבה מדאורייתא: ונראה ונאמר לפרש האי דאמר שמואל זכור את יום וכו' וברש"י דהוי אסמכתא דלענין קידוש היום נאמר וכן כתוב בר"ן עיי"ש. והנה כמ"ש גם לרב אשי העירוב תבשילין משום שבת לדעת הר"ן וביותר שייך לר"א דאסור לבשל ביו"ט לשבת וא"כ שייך ביותר הע"ת מלרבא דשמא ישכח ביו"ט דלר"א אסור. ועיין פסחים ס"ח ע"ב אמר רבה הכל מודים בשבת דבעי נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג וכמ"ש דעת הרבה דעונג שבת דאורייתא וכמ"ש בהל' שבת בזה עיי"ש ואם כן כיון דמדרבנן אסור להכין מיו"ט לשבת הוי הע"ת שלא לשכוח השבת בכלל זכור את יום השבת לקדשו אף דמהתורה לא חיישינן לשכחה מ"מ מצוה מדרבנן הוי ומכבוד השבת וכמ"ש לעיל דדעת רבינו מצות שביתה דמדרבנן בקיומם קיים מצוה דאורייתא דרשות וכמ"ש לעיל בכמה דוכתי. אלא דכל זה במה שקיים בשבת אבל האי זכירה הוי בע"ש: מ"מ יש לעיין כיון דהוי בכלל זכור דהוי מדאורייתא אם נאמר בהוסיף בזכרון קיים כמו כן דאורייתא ועי' להלן לב"ש מחד לשבתא לשבתא ומצות הכנה לשבת ומוקצה למ"ש ז"ל משום שיכין דנראה דקיים מצוה דאורייתא בהכנה מע"ש לשבת דבכלל זכור את יום השבת לקדשו ולפי זה י"ל דמשום אין אופין מיו"ט לחול אף דהוי ביטול כבוד שבת באיסור אפיה ביו"ט מ"מ הרי אפשר בע"ש וע"י עירוב תבשילין ביו"ט יזכירנו וירויח לקיים מצות זכור את יום השבת לקדשו. ואם כן במה שאסרו לאפות מיו"ט לשבת מכבוד השבת לקיים הזכור וכו' וכבוד השבת ע"י הזכירה גם כן אבל אם נאמר משום דצרכי שבת אין נעשין ביום טוב מדרבנן למה יבטלו כבוד השבת לקיים כבודו משום זכור לא לגזרו ויהיה כבוד השבת בתוקפו אף בעבר ושכח. וי"ל דמשום דאין אופין וכו' לחול לא הוי נגד כבוד שבת כ"כ אף דהגזירה נגד כבוד שבת דמבטלו אם כן מקיימה בהזכירה. אבל לגזור לאסור צרכי שבת משום כבוד יו"ט הוי נגד כבוד שבת דאסרינן לצרכיה. על דרך זה יש לקיים דברי הפנ"י. וי"ל בזה מ"ש בר"ן וז"ל ולא יקשה לרבה דס"ל דעירוב משום כבוד שבת נתקן הא דתנן נאכל או שאבד לא יבשל וכו' דמוטב שלא יתעדן שבת אחת ויתעדן שבתות הרבה וכו' עיי"ש ועי' בשאגת אריה בהלכות ק"ש ובספר טורי אבן שהוכיח דלא אמרינן העמידו דבריהן לבטל דאורייתא אלא דבר זה משום דבר אחר כמו פסח משום שבת וכיו"ב אבל לא אותו דבר משום אותו הדבר עיין שם שהאריך בזה ולכאורה נגד דבריו דברי הר"ן המוכרחים דמבטלים עונג שבת ויום טוב בשביל עונג שבת ויו"ט דהוי אותו דבר בשביל אותו דבר אבל כמ"ש דע"י הע"ת מקיים מצות זכור יום השבת לקדשו ולרב אשי שלא יאפה לחול ג"כ בכלל זכור וכמ"ש וא"כ לא הוי ביטול עונג שבת אותו דבר ושייך לבטל עונג שבת לקיים זכירות הרבה וגם עידון בהרבה שבתות כמ"ש בר"ן ויש לפרש ותנא מייתי לה מהכא את אשר וכו' וברש"י שדרך האמוראים לאמר טעמים אחרים עיי"ש ולמ"ש נפק"מ בטעמא דשמואל לטעמא דתנא דברייתא ויש לומר דמשו"ה כתב ברא"ש הנפק"מ הנ"ל דכמ"ש בר"ן בפי' שמואל לא שייך הנפק"מ כמ"ש לעיל אבל הרא"ש י"ל דסמוך על התנא דברייתא ועיין בתוס' דף י"ז ע"ב בד"ה אמר שכתבו דקיי"ל כברייתא וי"ל ג"כ דברייתא אשמעינן חדשות כמ"ש ר"ת שם וקיי"ל כשניהם: ויש ליישב ג"כ קושית הפנ"י למה אמר רב אשי שיאמרו אין אופין וכו' ולא דהואיל לא מהני מדרבנן עיי"ש וי"ל דמטעם צרכי שבת אין נעשין ביו"ט מדרבנן בשייך הואיל לא שייך אלא בארץ ישראל או השתא דבקיאינן בקביעתא דירחא אבל בחוץ לארץ מעיקרא דהוי ספק יו"ט וכה"ג דשייך הואיל ספק דרבנן ולא שייך לגזור משום ספיקא אבל מטעם שיאמרו ק"ו משבת ליו"ט וכו' שייך ביותר בכה"ג בחו"ל מעיקרא דהוי הק"ו עדיף טפי ור"א דאמר טעמו לכל הזמנים אמר האי טעמא דיאמרו אין אופין וכו'. והנה ביו"ט הראשון בע"ש ואם כן הוי הכנה ליו"ט ולשבת ולא שייך דר"א מ"מ י"ל דלא פלוג בכה"ג:
עירובי תבשילין שיעורו אין פחות מכזית בין לאחד בין לאלפים ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיו"ב אלא בתבשיל שהוא פרפרת כגון בשר ודגים וביצים וכיו"ב וכו'. עי' בהמ"מ שנראה שגרס בדברי רבינו ולא בפירות ולפנינו ולא בריפות וכבר העיר על זה בספר מרכבת המשנה עיי"ש: והנה לרבינו דפת כלל לא ובגמ' ט"ז ע"א עושה אדם תבשיל מערב יו"ט אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא וכו' ובתוס' י"ז ע"ב בד"ה אמר רבא בשם ר"ת דלאפייה צריך לערב גם בפת דקיי"ל כר' אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל רק לתבשיל אמרינן לעיל אבל פת לא ובר"י שם חולק ע"ז דר"א הוא דס"ל כן דהוי מתלמידי בית שמאי דלא קיי"ל כותיה עיי"ש ובהגהות מיימוני כאן: ובפנ"י הקשה לר"ת מאי מקשינן אבל פת לא מ"ש פת דלא וכו' הרי גם בתבשיל לא לפת ואין חילוק בין פת לתבשיל וכתב דלכתחילה בעינן תרוייהו והקושיא בפת דנראה בדיעבד לא וכתב למה נאמר רק לכתחילה עיי"ש. ועיין בשעה"מ כאן שהביא הקושיא מס' קיקיון דיונה ומ"ש הבעה"מ והמאירי ע"ז עיי"ש: ונראה ונחקרה להבין במחלוקת בית שמאי ובית הלל דב"ש אומר ב' תבשילין וב"ה תבשיל אחד ולא נאמר שום טעם במחלוקתם ולהלן י"ז ע"ב בברייתא דלא נחלק ב"ה על ב"ש בזה אף דלמסקנא לא אמרינן כן עיי"ש גם להבין במאי דמסופקים בגמ' אם צריך כזית לכל אחד ואחד או כזית לכולן ולמה פת ותבשיל דבין משום הכירא ובין משום שיאמרו ק"ו לכאורה יהיה די מספיק באחד בפת או בתבשיל: ונראה דהנה עיין בתוס' פסחים דף מ"ז ע"א בד"ה ואי שכתבו דזה דצרכי שבת למאן דס"ל נעשין ביו"ט אינו כמ"ש ברש"י דשבת ויו"ט קדושה אחת היא וז"ל אלא כלומר הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה ביו"ט שוב לא יעשנה, חשוב כמו אוכל נפש דיו"ט וכו' עכ"ל וצריך פירוש ובמ"א כתבתי בפי' גם י"ל דכדאיתא במשנה אבל מבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת. ונראה מבלי טעמא דהואיל אמרינן כן ועיין ברש"י דף י"ז ע"ב בד"ה שלא יערים ובתוס' בד"ה בלבד לחלק בקדירה אחת לב' קדירות עיי"ש ולפ"ז אם נאמר דאין אופין לשבת יהיה צריך למעט ולצמצם באוכל נפש דיו"ט להותיר לשבת והוי לפ"ז צרכי השבת צרכי אוכל נפש דיו"ט אבל כל זה כל זמן שלא אכל כל צרכו ביו"ט ובאכל כבר סעודתו י"ל כמ"ש בפי' התוס' במ"א עיי"ש. (גם י"ל דמשו"ה יצמצם שייך מתוך וצורך קצת משום תיקון החכמים לכל פעם וצ"ע בזה). וא"כ לפ"ז העירובי תבשילין לצרכי יו"ט כמו לצרכי שבת שלא ימעט ויצמצם באכילת יו"ט מובן שאמר מנה יפה ליו"ט ומנה יפה לשבת דדי לומר מנה יפה לשבת דמשו"ה עיקר התיקון דע"ת אבל למ"ש ע"י ע"ת יהיה חולק מנה יפה לשניהם דאל"כ יחלק סעודתו ולא יהיה לו מנה יפה לא לשבת ולא ליו"ט: וכמ"ש העירוב תבשילין תיקון ליו"ט ולשבת בתבשיל אחד דע"י הכנת תבשיל אחד מכין ויזכור זה וזוכר לזה דתיקון אחד לשניהם בהכנה מיוחדת לאחד אלא דמצינו ב"ש אומר מחד לשבתא לשבתא ומכ"ש ביו"ט דעונג שבת אם הוי דאורייתא דעות חלוקות בזה כמ"ש במ"א ושמחת בחגיך גם לר' אליעזר כמ"ש ז"ל שמחת יו"ט מצוה בלא למד וא"כ לב"ש על יו"ט שייך ג"כ מחד בשבא וכיון כמ"ש הע"ת מהכנה וזכרון ליו"ט ולשבת ושניהם בכלל אסמכתא דזכור וכמ"ש לעיל וא"כ לב"ש היה צריך להכין הכל ליו"ט ולשבת מערב יו"ט ואפי' קודם אלא דרוב פעמים אי אפשר ומתקלקל וכיו"ב עכ"פ יהיה מתחיל בהכנתו קודם יו"ט בשניהם וכיון דצריך הכנה לשניהם ולזכרם יהיה ב' תבשילין אחד לשבת ואחד ליו"ט כיון דהע"ת עבור שניהם מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט יהיה היכר הכנה לשניהם וב"ה דאמרי ברוך ה' יום יום וא"צ הכנה כ"כ אלא מטעמא דרבא כדי שיברור וכו' או כרב אשי שיאמרו וכו' ודי באחד בלבד וי"ל משו"ה ר' אליעזר דמתלמידי ב"ש כמ"ש בתוס' הנ"ל דלכן לא קיי"ל כותיה דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וי"ל משום דס"ל כב"ש ומטעם הכנה ולא מטעם זכרון בלבד וצריך הכנה על אפיה ועל בישול דשניהם צריכים ביו"ט ובשבת ולב"ה כמ"ש די בבישול לבד דמשום זכר והכירא די באחת ויש לפרש ותנא מייתי דאר"א אין אופין וכו' וברש"י הנ"ל דאמוראים מוסיפים בטעמים על הברייתא עיי"ש. ולמ"ש לר"א לא ניחא ליה מטעם אין אופין וכו' דהוי גזירה לגזירה וכמ"ש ב"ש בזמן שהיה ספק ביו"ט לא שייך הגזירה אלא בא"י והוא מטעם אחר דאין אופין וכו' ואין מבשלין וכו' משום דבעינן הכנה מקודם שבת ויו"ט ועכ"פ תחילת הכנה ומהאי טעמא העירוב תבשילין ומהאי טעמא תבשיל ופת ושמואל ס"ל כב"ה וכן רבא ור' אשי אמרו טעמים אחרים ועי' ברש"י וברמב"ן בפי' לתורה אם קיי"ל כב"ש או כב"ה עיי"ש ולמ"ש מוכח כב"ה: ויש להבין בזה ג"כ האבעיא אם צריך כזית לכל אחד או כזית למאה ותליא בזה דמטעם הכנה צריך כזית לכל אחד דפחות מזה לא הוי תחילת הכנה אבל לבית הלל די באחד למאה משום הכירא וי"ל האי דסמכינן על גדול העיר תליא ג"כ בזה דמטעם הכנה מאי מהני לסמוך על גדול העיר שדעתו על כל העיר ולא הוי כזית אלא לכולן משו"ה דעת רבינו וסייעתו דלא כר"ת דלא קיי"ל כברייתא דלבית שמאי וכמ"ש בתוס' וגם לר"ת י"ל דמיושב וכמ"ש בפנ"י הנ"ל לחלק בין לכתחילה ודיעבד ולמ"ש י"ל דמהאי טעמא שלא הכין אין לאסור בדיעבד ומקשינן שפיר ופת לא וכו' דלמ"ש בפנ"י צ"ל דס"ל ר"ת כרב אשי וכרבא ואנן קיי"ל כרב אשי ולמ"ש י"ל מהאי טעמא שכתבתי: והנה לכאורה נגד דברינו האי דאמרינן לר' אליעזר שיו"ט רשות וכו' בסוגיא להלן והיה נראה ר"א מתלמידי בית שמאי דלא חשש לאמנועי לשמחת יו"ט ועי' בתוס' לעיל ט' ע"ב בד"ה אר"י בפי' מוחלפת השיטה עיי"ש אמנם עי' במאירי שכתב דגם לר"א שמחת יו"ט מצוה בלא למַד דרק או יאכל וישתה או יעסוק בתורה וגם לר"א שייך אתא לאמנועי עיי"ש וכן מסתבר דלא נאמר משום דאפשר בכולו לה' לא חשו לאמנועי דודאי לא שכיחי שיעסקו כל היום בתורה ולא כו"ע ראוי לכך ועכ"פ נראה דאיכא תלית חשש אתי לאמנועי בשמחת יו"ט והכנה לכו"ע ואתי שפיר מ"ש לעיל:
וצריך שיהיה עירוב זה מצוי וכו'. עי' בראב"ד ובמל"מ והיה לו גירסא אחרת בהראב"ד כמובא במרכבת המשנה ועי' מ"ש על זה עיי"ש:
ואינו צריך להודיע לאלו שזכה להן מערב יו"ט אבל הן צריכין לידע שכבר זכה להן אחר וערב עליהן ואח"כ יסמכו עליו ויבשלו ויאפו אע"פ שלא ידעו אלא ביו"ט הרי אלו מותרין ויש לו לאדם לערב על כל העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום ולמחר מכריז ואומר כל מי שלא הניח ע"ת יסמוך על ערובי. והנה בגמ' ט"ז ע"ב ההוא סמיא וכו' קמיה דמר שמואל חזיא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותבי עירוב תבשילין א"ל סמוך אדידי לשנה חזיא דהוי עציב א"ל אמאי א"ל דלא אותבי עירוב תבשילין א"ל פושע את לכו"ע שרי לדידך אסור. ורבינו לא כתב מזה כלום ונראה דמהני לכתחילה ובכל פעם לסמוך על הזוכה להם. והנה למ"ש בר"ן שם בפי' פושע את דכיון דעציבת גלית דעתך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ולא הנחת ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי וכיו"ב בבעה"מ שם ופי' פירוש אחר ג"כ שנתן לו שמואל משלו עיי"ש. ולפי פי' זה א"כ לא היה לרבינו להביא דזה מבואר ונכלל בדבריו שצריך הלה עכ"פ לירצה לזכות בהמזכה לו. ובמרכבת המשנה תירץ דשמואל לא היה מזכה אלא השוכחים ורבינו כתב למזכה להכל עיי"ש מ"ש עוד ע"ז: ונראה לומר לתרץ קושית ז"ל דלמה עציב הלא ידע דשמואל מוציא רבים יד"ח ולמה חרה לשמואל וקרי ליה פושע עיי"ש: וי"ל דכמ"ש דמטעם זכרהו דאמר שמואל הוי העירוב תבשילין לדידיה בכלל מצוה דזכור את יום השבת לקדשו ובקיומו י"ל דקיים מצוה דאורייתא דרשות ועכ"פ הוי הכנה לשבת ויו"ט דהוי בכלל מצוה בו יותר מבשלוחו כדאמרינן ברפ"ב דמס' קידושין לענין זה כן והביאו מרב יוסף וכיו"ב והע"ת מכלל הכנה לשבת הוי עכ"פ. ויש לומר מהאי טעמא שאין לסמוך לכתחילה על גדול העיר מטעם מצוה בו יותר מבשלוחו. ומסתברא דאף דאמרינן זכין שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות או מטעם יד מ"מ לא מסתבר לומר באם עשה אחר מצוה בעבורו שלא מדעתו שיהיה כאלו הוא קיים המצוה דדוקא בדבר דבעי תיקון י"ל דשלא מדעתו מהני מטעם זכיה אבל בדבר דהוי תיקון ומצוה נהי דהתיקון שייך שלא מדעתו כמו בע"ת בזה שסומך אחר זמן כשנודע לו וכמ"ש לעיל דעכ"פ נזכר ויודע וגם תיקון החכמים נעשה ע"י השליחות מטעם זכיה אבל עם כל זה לא שייך לומר הוא שלא ידע כלום מהנעשה יהיה כאלו עשה מצוה. ולא מסתבר לומר דהוי כעושה המצוה במאי שסומך עכשיו על גדול העיר דזה שסומך עכשיו הוא משום דבלא"ה לא יוכל לאכול בשבת ואף דמהני מ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו לא קיים בכל גונא. וי"ל מהאי טעמא עציב הסמיא משום ביטול המצוה ושמואל אמר ליה דמהאי טעמא אף פושע הוי בביטול המצוה דכיון דלא סמך מערב יו"ט עליה דאם היה סומך אז היה שלוחו למצוה ג"כ ומדשכח ב' פעמים וביטול מצוה פושע הוי ולא היה בכלל אשר הוציא ומובן א"כ רבינו לא הצריכו להביא דהרי כתב אבל הן צריכין לידע וכו' ואח"ז כתב ואע"פ שלא ידעו אלא ביו"ט מותרין וי"ל דדעתו לכתחילה ידעו מערב יו"ט וכן מסתבר דלא ידעו מעיו"ט וא"כ הסיחו דעתם מהמצוה ולא הכינו ובדיעבד ודאי מותר דלא גילו דעתם כהאי סמיא שם: וי"ל עוד בהאי סמיא דב' טעמים הנאמרים שיברור מנה יפה ושיאמרו ק"ו לשבת וכו' וכמ"ש בפנ"י הנ"ל להאי טעמא דיברור לא מהני לסמוך על החכם העיר אלא מהאי טעמא לא היו אוסרים בדיעבד אלא משום הק"ו דרב אשי עיי"ש. וא"כ י"ל דקרא לו פושע שביטל האי שיברור מנה וכו' ובב' דהוי מזיד וכמ"ש לפושע לא תיקן:
מי שלא הניח עירוב תבשילין ולא הניחו לו אחרים כשם שאסור לו לבשל ולאפות כך קמחו ומאכלו אסור. ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו. שנמצא זה מבשל ואופה שלו שהרי קנהו ואם ירצה יתן אח"כ לזה שלא הניח במתנה. הנה מ"ש רבינו מסכים לגירסת רש"י ביצה י"ז ע"א דלגירסת התוס' בד"ה אי אמרת ואי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר לא מצי לאקנוי לאחרים וכמ"ש שם מה יועיל הקנאה לאחרים לסלק האיסור שבו וגם כיון שהוא אסור וכי אחרים יכולין לעשות בעבורו מה שהוא עצמו אינו יכול עיי"ש. ובס' מרכבת המשנה כתב ע"ז וענין אם מותר למי שהבדיל להדליק נר בשביל מי שלא הבדיל לכאורה יש לדמות לענין זה עיי"ש. ועי' בסי' רס"ג ובטו"ז ס"ק ג' עיי"ש ומ"ש לעיל בפ"ו: ועי' בב"י בסי' תקכ"ז בשם המרדכי דמותר להקנותו ביו"ט משום מצוה וכן לולב ואתרוג במתנה ע"מ להחזיר ודכותיה קנין שכיב מרע ובב"י שם שנראה דאם לאו משום מצוה נראה להמרדכי דאפי' קנין משיכה אסור ועי' במג"א בסי' ש"ו ס"ק ט"ו ובסי' י"ג ס"ק ח'. ובסי' ש"ו מחלק לקנה למצותו בלבד עיי"ש. ונראה מדבריו דביו"ט מותר משום מתנה ע"מ להחזיר וכן הבין בס' המקנה במס' קדושין בפ"ק עיי"ש. ולכאורה במקנה קמחו לאחרים הוי ג"כ מתנה ע"מ להחזיר וכשמחזירו הוי שלו אלא האפיה אז כבר נעשה בהיתר ואף דאסרו להערים צ"ל שזה אינו בכלל הערמה וגם בזה לרב אשי נתקן שיאמרו מיו"ט לשבת ק"ו לחול. אבל לרבא י"ל דלא החמירו בכה"ג בשביל כבוד יו"ט וצ"ע די"ל דרק לרב אשי שייך היתר הקנאת קמחו לאחרים כמ"ש דנתקן עי"ז כמו ע"י הע"ת משא"כ לרבא וי"ל דאבעיא אם קיי"ל כרבא או כר"א או אליבא דר"א בלבד ואנן קיי"ל כר"א. אלא דלפ"ז תהיה הברייתא דמקנה קמחו לאחרים דלא כרבא וצ"ל דגם לרבא נאמר דמועיל הקנאה ויש לישב קושית התוס' הנ"ל עכ"פ לדידן דקיי"ל כר"א דשפיר מועיל הקנאה לאחרים לר"א. ועיין בשעה"מ כאן שהביא דברי הב"י הנ"ל ודברי שו"ת עבודת הגרשוני בסי' כ"ה שכתב להתיר מתנה ביו"ט ובשעה"מ השיג עליו עיי"ש. ולענ"ד י"ל באיסור מו"מ בשבת ויו"ט כדאי' במס' ביצה ל"ד ע"א ברש"י בד"ה ומשום מו"מ ממצוא חפציך ודבר דבר או משום שמא יכתוב ועי' שם כ"ז ע"ב ברש"י בד"ה אין פוסקין עיי"ש. ויש לומר משום שמא יכתוב שישכח לכתוב הוי כהאי דאמרינן במס' פסחי' י"א בבדיקת חמץ הוא עצמו מחזיר לשרפו מיכל קאכיל עיי"ש כמו כן בהקנאה דהוי משום איסור בישול מלאכה האסור עליו ומשום יו"ט האיך ישכח איסור כתיבה ביו"ט דאין לה היתר כלל ולא נשאר אלא משום דבר דבר וע"ז אמרינן כדאי' במס' שבת דיבור של רשות אסור אבל של מצוה מותר ומפקחין וכו' זה הנראה בכונת המרדכי הנ"ל דמשום מצוה מותר ושאני תרומה דשייך דמיון מו"מ אף דהוי של מצוה ולא שייך מ"ש הנ"ל לדמותו להאי דפסחים ושייך לגזור אטו מו"מ ושמא יכתוב ואתי שפיר:
מי שלא הניח ע"ת ובשל ואפה לאכול ביום והותיר או שזימן אורחים ולא באו הרי זה אוכל המותר למחר ואם הערים הרי זה אסור לאכלו. במשנה שם ולא יבשל בתחילה וכו' אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר וכו' ויש להבין למאן דס"ל באפי' ובישול הכנה והכנה דממילא אסורה וא"כ אף דאמרינן הואיל ואף דהכין ליו"ט בלבד והותיר מ"מ לא יהיה כהכנה דממילא דלא מהני לשבת וצ"ל אף דשבת ויו"ט ב' קדושות מ"מ הכנה ליו"ט הוי הכנה לשבת אלא דאין לשבת מכין משום איסורא דיו"ט להכין לשבת. אבל בהכין בהיתר ליו"ט הוי הכנה לשבת ושאני בהכנה דממילא דלא הוכן אף ליו"ט ג"כ וצ"ע:
עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרין עליו ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד שאם תתיר למערים נמצא הכל מערימין וישתקע שם עירובי תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת. ועי' בלח"מ. והנה אבעיא בגמ' בעבר ואפה ועי' ברא"ש שכתב דלא אפשטא ולקולא דמסתבר מדקאמרי הא מני חנניה הוא אליבא דב"ש דאינון אמוראי בתראי דחו להך פשיטותא דמסתבר להו משום כבוד שבת אין לקנסו עיי"ש ובשו"ע ובב"י בסי' תקכ"ז עיי"ש. ובס' קרבן נתנאל בשם הראב"ן להחמיר עיי"ש. וי"ל במחלוקת אם צרכי שבת נעשין ביו"ט דאם נאמר צרכי שבת נעשין ביו"ט ומדרבנן אסור כדי שיאמרו וכו' כדאי' במס' פסחים וא"כ עדיף בעבר ואפה לומר דמותר דאם נאמר דאסור וא"כ הוי האפיה לצורך חול דלא שייך לאסרו לעולם יותר ממבשל בשבת וא"כ הוי כמו ברדית הפת במס' שבת בפ"ק דמותר לעבור על איסור קל מלעבור למפרע על איסור החמור ולמאן דס"ל צרכי שבת אין נעשין ביו"ט אלא דאמרינן הואיל והואיל שייך בכל גונא דהרי רשאי להקנות לאחרים וליתנו לאורחים דאתרמי ליה וא"כ לא עבר למפרע דאורייתא ולמ"ש ברש"י במס' פסחים צרכי שבת אם נעשים ביו"ט תליא אם אמרינן קדושה אחת היא עיי"ש. ועי' בתוס' שם ועי' בסי' תקכ"ז סעיף כ"ג אם עבר במזיד או בשוגג וכו' ובמג"א ס"ק כ"ז הקשה מאי קמ"ל הרמ"א כיון דבמזיד מותר ומכ"ש בשוגג עיי"ש. ולמ"ש י"ל במזיד דעבר למפרע שאפה לחול מסתבר ביותר לומר מותר מבשוגג דאינו עובר למפרע כ"כ על שגגתו וקמ"ל דאפי' בשוגג מותר. וי"ל קושית הלח"מ במ"ש: ובגמ' שם מאי שנא וכו' ואם הערים אסור אר"א הערמה קאמרת שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד ועי' ברש"י ממזיד אין למדין משא"כ ממערים ורבינו כתב טעם אחר. רב נחמן בר יצחק אמר הא מני חנניא הוא אליבא דב"ש דתניא חנניא אומר ב"ש אומרים אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל ואין טומנין אא"כ היו חמין טמונין מעיו"ט וב"ה אומרים מערב בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו. וברש"י דשמעינן ליה דמחמיר אליבא דב"ש עיי"ש: ולמ"ש לעיל י"ל דכ"ש דס"ל אין אופין וכו' משום זכרהו דהוי כמ"ש בקיומו דאורייתא וס"ל משו"ה מחד בשבא וכו' ומשו"ה י"ל לחומרא גם בעבר ואפה דכמ"ש במ"א דאף דספיקא דרבנן לקולא וכאן בעיא דלא אפשטא וספיקא דרבנן הוי אבל בדרבנן דבקיומם קיים דאורייתא מצינו להחמיר ומובן בזה הסוגיא ויש לפרש דעת הראב"ן הנ"ל כן. אלא דאנן מקילין כמ"ש ברא"ש משום כבוד שבת אין לקנסו וי"ל משו"ה הוסיף לומר בזה אף דבלא"ה ספיקא לקולא משום די"ל כמ"ש לדעת הראב"ן:
שני ימים טובים שחלו להיות בה' ובע"ש עושה ע"ת מיום רביעי שהוא ערב יו"ט שכח ולא הניח מניחו בראשון ומתנה כיצד מניח ע"ת ביום ה' ואומר אם היום יו"ט ולמחר חול למחר אבשל ואופה לשבת וא"צ כלום ואם היום חול ולמחר יו"ט בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל למחר מיו"ט לשבת. בגמ' י"ז ע"א. אמר רב חייא בר אשי אמר רב מניח אדם ערובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה מאן דאמר ערובי תחומין כ"ש עירובי תבשילין. ומאן דאמר ערובי תבשילין אבל עירובי תחומין לא מ"ט דלמקני שביתה בשבתא לא: וברש"י בד"ה דלמקני שביתה בשבתא וכו' ואם התירו בערובי תבשילין התם משום כבוד שבת התירו עכ"ל. ועי' בתוס' שם בד"ה מ"ט: הנראה מדברי רש"י בעירובי תבשילין ג"כ כקונה קנין. ולכאורה מאי קנין שייך בע"ת וצריך לומר דנראה כמתקן כמ"ש ברש"י לעיל בעירובי חצירות עיי"ש ויקשה דמקשינן לעיל לרבא דאמר כדי שיברור וכו' מאי איריא מערב יו"ט אפי' ביו"ט נמי. הרי ביו"ט שייך כמתקן ויותר טוב מערב יו"ט. ואף דרבא ס"ל מתנה ואינו חושש למתקן מפני כבוד שבת כמ"ש ברש"י זה בשכח. ואין לפרש דקושית הגמ' בשכח יהיה מותר ביו"ט הרי מזה לא נדע ממשנה דאינו כן ולר"ש במרדכי מותר ביו"ט בשכח עיי"ש וגם יש גורסין לעיל רבה ואכתי לא ידעינן גם האי דרבא ג"כ ולמה משני שמא יפשע ולא משום מתקן: וי"ל ונפרש גם כן לשון רש"י לעיל בד"ה שמא יפשע ישכח ולא יערב משום דטריד עכ"ל. ולעיל בד"ה זכרהו כשבא יו"ט בערב שבת קרוב שבת להשתכח שמרבה בסעודת היום ואין מניח לשבת כדי כבודו וכו' עכ"ל. הנה האי קרוב להשתכח שייך ביו"ט ובעיו"ט דאם יזכור ביו"ט עדיין גם כן זמן לברור כדמקשינן אפי' ביו"ט נמי וי"ל דלכאורה כמ"ש לעיל במהרלנ"ח דלא שייך באוכל נפש מתקן ומובא במג"א בסי' שכ"ג ובצל"ח לעיל ולמ"ש לעיל העירוב תבשילין משום שבת ויו"ט דבלא ע"ת באם ישכח של שבת יחלק סעודתו ביו"ט ויצמצם בשניהם ואם כן כיון דהוי הע"ת לצורך יו"ט גם כן וגם אחר הבישול לשבת יוכל לאכלו ביו"ט ואם כן לא שייך מתקן לאסרו ביו"ט דלא שייך בשביל אוכל נפש דיו"ט למהרלנ"ח הנ"ל והנה יש לחלק בין אפשר ולא אפשר כדמחלקין בתרומה וחלה להלן במתקן ואפשר בעיו"ט מ"מ בשכח ולמהרל"ח דבכ"ג מתקן מותר יקשה אמנם כל זה כשלא אכל כל סעודת יו"ט ויהיה מוכרח להותיר ולחלק סעודתו לשבת ושייך לומר דתיקן ליו"ט אבל משני שמא יפשע שיאכל הרבה בסעודת יו"ט ולא יותיר כלל ואז הוי לצורך שבת בלבד ושייך מתקן וכמ"ש ברש"י ואם כן זה נכלל בתירוץ הגמ': גם י"ל בדרך אחר דלכאורה יש להעיר דמאי מהני בהערוב תבשילין הלא ביה"ש ע"כ אין דעתו לאכלו דאם כן לא יוכל להכין למחר לשבת ואם כן הוי מוקצה לביה"ש אלא די"ל ב' תירוצים ע"ז. אחד דממ"נ דאם נאמר שלא יכול לאכול למחר אם כן לא יהיה מקני כלל דעיקר הקצאתו שיהיה מהני לאכלו בשבת. ואם דנאמר גם כן אפכא דאם נאמר דמהני אם כן הקצהו אותו לביה"ש ולמ"ש בתוספות פסחים כ"ו ע"ב בד"ה עלה בכה"ג אזלינן לחומרא עיי"ש. אבל זה בדאורייתא וכאן בדרבנן י"ל לקולא אלא דתליא במ"ש בתוספות לעיל במוקצה לחומרא כעין דאורייתא עיי"ש שסותרים זא"ז. אמנם י"ל תירוץ אחר דע"כ הרבנן התירו בזה המוקצה ביה"ש משום כבוד שבת דא"א בענין אחר וביותר למ"ש הרמב"ן מוקצה לאכילה משום והכינו כדי שיכין ועיין ברש"י ביצה בפ"ג להלן והרי הע"ת משום להכין על שבת ואם כן מיושב קושיא הנ"ל דמקשינן שפיר א"ה יו"ט נמי נהי דהוי מתקן דעכ"פ עי"ז נרויח שלא יהיה מוקצה במערב ביו"ט דיוכל לאכלו מיד אחר הבישול לשבת ואפי' בכלל מוקצה לחצי שבת לא הוי בכה"ג וגם למאן דס"ל אין מוקצה לחצי שבת ובכה"ג ודאי אין מקצהו וטוב לעבור במחזי כמתקן מלעבור במוקצה דחמיר ועכ"פ שוין ומשני שמא יפשע. אמנם לכאורה הוי מוקצה בשבת מחמת יום שלעבר אבל בברייתא להלן אי' י"ז ע"ב אם רצה לאכול את ערובו הרשות בידו עיי"ש והרי ליו"ט לא הוי מוקצה שלעבר אלא מוקצה ממש אבל בשבת ויו"ט דקיי"ל נולדה בזה אסור בזה דקדושה אחת היא ואם כן שייך מוקצה לשבת. והנה לדידן דאין מוקצה לשבת אלא ביו"ט וס"ד דגמרא י"ל דקאי למאן דס"ל מוקצה בשבת ויו"ט. אבל למה התירו לאכלו ביו"ט לאחר שעירב וי"ל דדומה לגמרו בידי אדם עיין ביצה כ"ז ע"א ועכ"פ בס"ד י"ל שלא אסיק לזה כמו במסכת ביצה שם עיי"ש ומקשינן שפיר ולמסקנא י"ל מהאי טעמא לכתחילה ביו"ט לא מחזי כמתקן:
לפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא ערובי חצירות אלא הכל מערב יו"ט בלבד. עי' מ"ש לעיל בפ"ח מהל' עירובין בזה עיי"ש:
כשם שמצוה לכבד שבת וכו' כך כל יו"ט וכו' וכל המבזה את המועדות כאלו נטפל לעכו"ם. במסכת פסחים קי"ח ע"א ואמר רב ששת משום ראב"ע כל המבזה את המועדות כאלו עובד עכו"ם שנאמר אלהי מסיכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור וברש"י שעושה מלאכה בחוה"מ דכתיב את חג המצות תשמור ונפקא לן במס' חגיגה י"ח איסור למלאכה בחוה"מ עכ"ל ובמרכבת המשנה כתב ע"ז דרש"י מפרש בחוה"מ ולא זה דעת רבינו עיי"ש והנה מדברי רבינו אין כ"כ הוכחה דהרי במס' חגיגה נלמד מחג המצות תשמור שבעת ימים דגם חוה"מ בכלל שבעת ימים וכמ"ש ברש"י שם דתשמור אזהרה ל"ת להשמר ממלאכה ואם מקרא הנסמך אלהי מסיכה קאי גם על חוה"מ על יו"ט עצמו מק"ו ורבינו אינו מוציא מזה חוה"מ אלא מדבר כאן מכלל שמירת יו"ט אלא בתוס' במס' חגיגה י"ח בד"ה חוה"מ כתבו דלא כרשב"ם שמפרש המבזה מועדות בחוה"מ מדרבנן עיי"ש. והנה כמ"ש המ"מ בפ"ז ה"א דעת רבינו ג"כ דחוה"מ מדרבנן ועי' מ"ש שם. ובמס' אבות בפ"ג מי"א המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות וכו' אע"פ שיש בידו תורה ומע"ט אין לו חלק לעוה"ב ועי' בהל' תשובה פ"ג הי"ד ועי' ברשב"ץ בפי' לאבות בפ"ג שם המועדים המעידים על חידוש העולם והשגחת ה' ית"ש יציאת מצרים ומתן תורה וכל המבזה אותם ועובר עליהם ביד רמה בוזה דבר ה' ובאות הברית אשר בינו לבין בני ישראל וכמ"ש רז"ל כנטפל לע"ז אשר דרכם ככה ועי' בשאגת אריה בהל' יו"ט בסי' ס"ה אם שמחת יו"ט בזה"ז מדאורייתא או מדרבנן עיי"ש:
כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות וכו'. בב"י הקשה מנ"ל כן וביש"ש דנכלל במאי דאיתא קטנים בראוי להם ובס' בינה לעתים מראה מקורו בירושלמי פ' ערבי פסחים קטנים כראוי להם אגוזים ולוזים עיי"ש: בהגהות מיימוני גרסינן בירושלמי וכו' ועי' בפי' לה"ר דוד ערמא"ה ז"ל שכתב כי בהל' נחלות פ"י ה"ג נראה להיפוך עיי"ש ואנכי לא אדע כונתו כי רבינו כתב שם כפי המצוי בראשונה ואין הקדימה מכריע: