אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברה"ר חוץ לד' אמות חייב עד שיעקור החפץ מעל גבי מקום שיש בו ד' טפחים על ד' טפחים או יתר ויניח ע"ג מקום שיש בו ד' על ד' טפחים. במס' שבת דף ד' ע"א פשט העני ידו אמאי חייב הא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' וליכא וכו' ובתוס' שם בד"ה והא בשם ר"ת דמשו"ה צריך ד' על ד' דאין רגילות להניח החפץ בפחות מד' וכן היה מסתמא במשכן ובשם ר"י כתבו דאל יצא איש ממקומו משמע דקאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של חפץ דדרשינן במס' עירובין י"ז ע"ב דאל יצא אל יוציא אע"ג דפשטיה דקרא קאי אמקומו של אדם דהוי ד' אמות מ"מ משמע נמי מקום החפץ ואין מקום בפחות מד' עיי"ש: ומ"ש בשם ר"י נגד מ"ש בתוס' דף צ"ג ע"א בד"ה חד דמבעשותה נדע עקירה והנחה עיי"ש וברש"י במס' עירובין י"ז שם נראה דלא ילפינן אלא תחומין מאל יצא עיי"ש ובתוס' שם והעיר ע"ז בראש יוסף וא"כ לרש"י צ"ל כטעמא דר"ת הנ"ל וברשב"א הביא פי' ר"ת ור"י וכתב ואולי דתנאי מגמר גמירי להו עיי"ש: והנה מדברי ר"ת למדין דכל דרוב בני אדם עושין כן אמרינן מסתמא במשכן היה ג"כ כן ויש לעיין במאי דאי' במס' שבת צ"ו ע"ב ודילמא שלחופי הוי משלחפי וברש"י זה נמשך לפנים וזה לאחור וכנראה לרוב פעמים אין יושבין כן והיה נראה דלא נאמר במשכן אלא דהוי בודאי שם כן ובמס' שבת ע"ד ע"ב קשירה במשכן היכא הוי אמר רבא שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה וכו' עיי"ש ונראה משום דנפסק שכיח הוי מסתמא במשכן ועי' בתוס' דף ו' ע"א בד"ה מידי דהוי אצידי דרה"ר שכתבו דדרך בית שיש לפניו צדדין וכן היה מסתמא במשכן עיי"ש וברשב"א שם כתב מסתמא היה במשכן שכן דרך שוכני באוהלים שזה נכנס וזה יוצא מפני מיתרי האוהלים שלא יעכבו זה את זה עיי"ש וצריכין לחלק בין זה לזה ומסתבר דהיכא דרוב פעמים נחוץ ומועיל מסתמא היה במשכן ובין מ"ש במקום ד' על ד' לשלחופי וכו' דלשלחופי אין מקפיד משא"כ להניח פחות מג' שאינו מקום כלל להניח שם וע"ע בתוס' ד' ע"ב בד"ה דילמא דעקירה מד' על ד' נדע ממשכן שהי' נוטלין מתיבתן שהיה בו ד' על ד' ונותנין ליד עושי מלאכה עיי"ש וגם בזה אם לא נאמר מסתמא היה כן כדרך שעושין י"ל שמא לא היה באופן הזה עיין מ"ש עוד אח"ז בה"ג מזה: ובשו"ע בסי' שמ"ה סעיף ב' דד' על ד' טפחים הן ואלכסונן כמ"ש רבינו בפ' הקודם לענין ד' אמות עיי"ש. ועי' במרכבת המשנה דלדעת רבינו כמוכח להלן דוקא בחפצים דניידי צריך ד' על ד' שאין טפילים לרשות ואין חולקין רשות לעצמן אבל בקנה נעוץ בקרקע או בעמוד ט' כיון דהוי רה"ר חייב עליו בפחות מד' על ד' עיי"ש:

ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וכו'. ובהמגיד משנה ובירושלמי מפרש שאין חיוב בבעה"ב אלא כשידו של עני תוך י' לרה"ר ולזה נראה שהסכים הרשב"א ז"ל ויש חולקין עיי"ש: ורבינו נראה מדלא הביאו דלא ס"ל כן ודברי הרשב"א במס' שבת דף ה' בד"ה הא ובד"ה איכפל בשם הראב"ד עיי"ש ויש חולקין שכתב בהרה"מ האיכא מרבוותא שהביא ברשב"א דכמו במשא על כתיפו אפי' במעלה מעשרה דלמדין ממשא דבני קהת עיי"ש ובשלום ירושלים כתב שיש חולקין שכתב בהרה"מ הוא רש"י שבת דף ט' ע"א בד"ה דרך ועי' בתוס' שם דף ח' ע"ב בד"ה לימא וכתב דבזה מיושב מ"ש בהמ"מ ויש חולקין וצ"ע הא לא מצינו חולקין עיי"ש אבל כמ"ש בלא"ה הנהו רבוותא שכתב ברשב"א חולקין ע"ז וזה כונת המ"מ ועי' במרכבת המשנה שכתב כמו כן דטעם רבינו מהאי דרבא בדף ח' ע"ב המעביר חפץ דרך עליו וסובר כמו דלא בעינן בשעת העברה שיהיה החפץ בתוך עשרה כמו כן בשעת עקירה והנחה עיי"ש ועיין בפי"ב הל' י"ד שכתב למעלה מראשו ובלתי מוכח למעלה מי' כמ"ש ברש"י ועי' בתוס' במס' שבת ק"ב ע"א בד"ה והוציא בפי' דבליעה הוי הנחה אע"ג דהוי למעלה מי' וכו' עיי"ש וא"כ נראה דעת התוס' שם ג"כ שלא כירושלמי דלירושלמי צריכין לתרץ המשנה ואם היה שבת והוציאו בפי' וא"כ נראה לומר משם טעמא דרבינו שלא הביא דברי הירושלמי הנ"ל והנה שם אי' עוד בדף ב' ע"ב אר"י [לפנינו א"ר זעירא] ברחוק מן הכותל ד' טפחים אבל אם אין רחוק מן הכותל ד' כרמלית הוא ר' לעזר בשם ר"ש כרסנה כשהיו פניו הפוכות לפלטיא אבל אם היו פניו הפוכות לכותל כרמלית היא עכ"ל הירושלמי כל אלה לא הביא רבינו ונראה משום דדעתו כמו למעלה מעשרה דיצא ידו של אדם משאר דברי' וכמו כן לענין זה:

הואיל הוא בידו הרי הוא כמונח בארץ. עי' מ"ש להלן בהל' ח' בזה עיי"ש:

היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחישב להוציא האוכל בפיו מרשות לרשות חייב מפני שמחשבתו משימה פיו מקום ארבע אע"פ שלא הוציא כדרך המוציאין וכו'. הנה האי דאמרינן מחשבתו משוי ליה מקום במס' שבת ק"ב ועירובין צ"ט נראה מסכים ביותר לדעת ר"ת במקום ד' על ד' משום דאין מרגילות לשום דבר בפחות מד' וא"כ בכה"ג מחשבתו משוי ליה מקום ולא שייך בטלה דעתו דאמרינן דף צ"ב ע"ב אנשי הוצל בטלה דעתן וכו' ועי' בתוס' שם בד"ה ואת"ל דכה"ג רוב בני אדם לפעמים כן וכמ"ש בתוס' דוקא בצורך לו מקום ידוע שייך לומר כן ולא באם בלתי יקפיד באיזה מקום שיהיה אבל לר"י דד' על ד' מקרא דאל יצא ממקומו ואין מקום פחות מד' הנה במקרא נאמר מקום יקשה לומר שהוא יחשב מקום למה שאינו מקום וצ"ל שתלוי בדעת בני אדם וא"כ זה כדעת ר"ת הנ"ל והנה לשון ידו של אדם חשובה לו נראה ג"כ דתליא במאי דחשוב לו אבל כדאי' שם דף ה' ע"א מ"ד דוקא אחשביה הוא לידיה היכא דלא אחשבא לא עיי"ש. יד חבירו ג"כ חשוב מקום מדרכי האדם למסור מיד ליד: והנה בתוס' שם דף ד' ע"ב בד"ה אלא בשם ר"ת דהא דאמרינן מחשבתו משוי ליה מקום היינו היכא דלא ניח"ל בענין אחר ברק ומשתין שאין יכול בענין אחר וזרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו ושאני בידו דאמרינן בכל גוונא חשובה לו עיי"ש ובשאר הראשונים ז"ל: ולכאורה נאמר כיון דאין רשאי מהתורה אלא בפחות מד' וא"כ הוי לו כא"א בענין אחר ולפ"ז נאמר דממילא מחשבתו משוי למקום אפי' בפחות מג' ואם נאמר דאסור ממילא לא יהיה מקום וממילא מותר הנה בכה"ג עי' בתוס' במס' פסחים כ"ו ע"ב בד"ה עלה שכתבו דאזלינן לחומרא עיי"ש ואין לדמותו למ"ש במג"א בסי' רס"ו ס"ק ט' בעומד בשביל איסור שבת לא מקרי עומד לפוש עיי"ש דשאני שם דלא הוי לפוש כלל אלא בשביל האיסור בלבד משא"כ כאן דהוי א"א משום איסור שבת אלא בכה"ג וצ"ע אם נאמר דלא לחייבו במה שעושה שלא לעבור דכל העונשין בתורה על מחשבתו לעבור ולא בהיפוך מזה וצריכין לומר בזה דוקא באין ברצונו אלא במקום הזה מצד עצמו ושייך שהמקום חשוב לו משא"כ בשביל האיסור אין המקום חשוב לו ואפי' לצד אחר בפחות מד' ג"כ היה עושה כן ולא שייך מחשבתו מחשיב לו למקום:

עומד ברשות זו ופי אמה ברשות שנייה והשתין פטור. בהמגיד משנה משום דסלקה בתיקו פטור שאין לחייב מספק עיי"ש והנה פטור אבל אסור מדרבנן ולדעת רבינו ספיקא דאורייתא גם כן אינו אסור אלא מדרבנן ולכן כתב שפיר פטור ועי' בתוס' שבת ק"ב ע"א בד"ה והוציאו שכתבו בהדדי קאתי דבליעתו זו הנחתו עיי"ש ויקשה לר"י דס"ל הנאת גרונו וכן קיי"ל וכמ"ש רבינו בפי"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ג עיי"ש וא"כ לאו בהדדי קאתי וצ"ע כעת ואין כאן מקומו ומצאתי בס' ברוך טעם בשער הכולל סי' ד' שהעיר ע"ז ועי' מ"ש לעיל פי"ח הכ"ז עיי"ש:

היה עומד באחת משתי רשויות אלו ונתן חבירו חפץ בידו או על גביו ויצא באותו חפץ לרשות שנייה ועמד שם חייב מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו כעקירת חפץ מאותה רשות ועמידתו באותו החפץ כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה וכו'. בגמ' איתא הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאו לחוץ מהו עקירת גופו וכו' ורבינו כתב ונתן חפץ בידו וכו' ברש"י שם אוכלין ומשקין אורחא דמלתא נקיט דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן בשבת עכ"ל והנה במשנה וברייתא לא נאמר אלא נתן וכו' למה בהטעינו נאמר אוכלין ומשקין ובדברי רבינו חפצי וי"ל דלכן נקטו אוכלין ומשקין דיקשה האיך נחייבו דהרי הוי ספק שמא לא כיון אלא על הליכה בלבד דבלקח הדבר מעצמו נראה כונתו להוציאם אבל בהטעינו חבירו בלי רצונו שמא יצא עבור לצאת ולא להוציא החפץ ואפי' באומר שעבור להוציא נתכוין לא שייך חיוב ע"פ עצמו ובאין כונתו להוציא הוי בשאין מתכוין בפסיק רישא דלא ניח"ל ודילמא לא ניח"ל כיון דלית לן גלוי דעת דניח"ל אלא זה הטעינו והוא ברצונו ללכת והולך עם משא ואף להחולקים על הערוך בפ"ר דלא ניח"ל מ"מ מדאורייתא פטור דהוי שאצל"ג ומשו"ה נקטו אוכלין ומשקין וכמ"ש ברש"י דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן וכו' בכה"ג י"ל כמ"ש במסכת שבת בפ"ג ובמסכת כריתות בסוגיא דבר שאין מתכוין דהיכא דנראה דניח"ל חייב עיי"ש. ולדעת רבינו דס"ל שאצל"ג חייב וא"כ בפ"ר חייב בכה"ג אפילו בכל חפץ שיהיה אפי' דלאו אוכלין ומשקין:

לפיכך אם יצא בחפץ שבידו או על גביו ולא עמד ברשות שניה אלא חזר ונכנס והוא בידו אפי' יצא ונכנס כל היום כולו עד שיצא היום פטור לפי שעקר ולא הניח אפי' עמד לתקן המשאוי שעליו עדיין הוא פטור עד שיעמוד לנוח. ועי' בלח"מ שהקשה דנראה לדעת רבינו דפטור משום שלא הוי בהנחה וא"כ מאי מקשינן בגמרא שם מאי קמ"ל שלא היה עקירה ראשונה לכך הא א"ר יוחנן וכו' הרי עיקר טעמו משום דלא הוי הנחה ואפי' בעקירה ראשונה וכונתו לאיסור פטור ועי' מ"ש ע"ז ונראה לומר. ובפנ"י הקשה הרי מהאי דרב ספרא לא נדע אלא משום דלא הוי עקירה ראשונה לכך ולא נדע ממנו דמהלך לאו כעומד דמי עיי"ש: ולכאורה יש לדקדק ג"כ דהנה סוגי' הגמרא היה טעון אוכלין וכו' כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד אמר אביי והוא שעומד לפוש ממאי מדאמר מר וכו' תוך ד' אמות וכו' מאי קמ"ל שלא היה עקירה ראשונה לכך הא א"ר יוחנן חדא זימנא דאמר ר' ספרא א"ר יוחנן המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היה עקירה משעה ראשונה לכך וכו' ולמה לא מקשינן מאי קמ"ל אחרי דהביאו האי דתוך ד' אמות וכו' לחלק בין עומד לפוש ולכתף בלאו זה יש להקשות דמאי קמ"ל: וי"ל דבלאו האי חלוקא דלכתף ולפוש היה נוכל לומר דבעינן תרוייהו וכמ"ש ברש"י שני פירושים על היה טעון וז"ל היה טעון ברה"י כדי להוליכו מזוית לזוית או מבעוד יום ומשעקר רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו עכ"ל. וא"כ נוכל לומר דהאי דהיה טעון מיירי מבעוד יום מע"ש לפי' הראשון ברש"י ולא תליא אם מחשבתו לעקירה דהרי היה מתחילה מחשבתו לעקירה אף דהיה בזמן ההתר מ"מ גם עתה עומד במחשבתו הראשונה ויוצא ונכנס אלא דמהלך לאו כעומד דמי ומהאי דרב ספרא א"ר יוחנן דלא נדע דינו של מהלך כעומד נלמד בשבת בלא היה מחשבתו לעקירה בתחילה. וא"כ צריכין לשני מאמרים בשם ר' יוחנן לכאורה. אמנם השתא דאמרינן בהאי דאמר מר וכו' דדוקא עד שיעמוד לפוש ולכתף לא מהני. והנה מצד מעשה העמידה שניהם שוים וא"כ מצד המעשה אין לחלק בין לפוש ולכתף ועל כרחך דאזלינן בתר המחשבה. ובמחשבה תליא בשבת ומוכח כן מהברייתא וא"כ לפ"ז מהאי דאמר עד שיעמוד וכו' עם הברייתא דתוך ד' וכו' לפוש וכו' נדע דמהלך לאו כעומד ודבעי מחשבתו לכך בתחילה וא"כ מקשינן שפיר מאי קמ"ל אבל קודם שהביא האי דאמר מר וכו' החילוק בין לכתף ולפוש לא נוכל להקשות ולפ"ז נדע מר' יוחנן עם האי דאמר מר דבעינן עומד וגם מחשבתו לכך בתחילה ומקשינן שפיר ודברי רבינו ג"כ עולין שפיר דנדע מר"י דבעינן הנחה ואפי' בהיה באיסור העקירה כיון דמהלך לאו כעומד הוי עקירה בלא הנחה והאי דמחשבתו מתחילה לכך הביא להלן הי"ב ואתי שפיר ומיושב ג"כ קושית הפנ"י הנ"ל עם קושית הלח"מ:

ונתן חבירו חפץ בידו או על גביו וכו'. בחפץ בידו או על גביו וכו' עד שיעמוד. דעת רבינו כמ"ש לעיל בה"ב "ואע"פ שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ" וכדעת התוספות דף ג' ע"א בד"ה מ"ט שחולקין על דעת רש"י דהיכא דלא הניח העני ברה"ר במאי שבידו לא הוי הנחה דלא אמרינן ידו בתר גופו גריר וכתבו בתוספות ע"ז ואין נראה דבכל ענין שהטעינו חבירו בין על כתיפו ובין על ידו להוציא חייב דהא קתני או שנטל והוציא חייב אלמא הנחת חפץ ביד בעה"ב שהוא וידו ברשות אחת הוי הנחה מדחייב העני שעקר מיד בעה"ב וכיון דהויא הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה עכ"ל. וכן דעת רבינו ועי' ברשב"א דגם רש"י ס"ל כן עיי"ש ועיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז תפשוט ממתני' דעקירת גופו הוי עקירה כיון דהוי הנחה הרי כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עקרו ממקום הנחה עיי"ש: ונ"ל לומר למ"ש במהרש"א בדיבור הקודם בד"ה עקירת גופו שיש לחלק בין הנחה דקודם העקירה שנאמר דהוי הנחה להקרא הנוטל ממנו עוקר להנחה אחר העקירה להיות מניח עיי"ש. ולא ביאר הטעם למה נחלק בזה. ונראה דכמ"ש בתוס' להלן צ"ג ע"א בד"ה חד וכו' ולמ"ש שם כונתם דאם לא נאמר בעשותה וכו' הוי ס"ד דרק בהוצאה מרשות לרשות תליא מלתא ומבעשותה נדע דבעינן מלאכה כולה ולא נקרא גמר אלא עם צירוף העקירה עם הנחה עיי"ש. ועיין בפנ"י כאן מ"ש למה נסמכה בעיא דהטעינו וכו' לבעשותה וכו' עיי"ש. וי"ל דהנה גם בס"ד דבעי הנחה על הארץ דוקא לאו דזולת זה לא מקרי הנחה כלל דודאי הנחה על גוף דנייח מקרי הנחה עכ"פ אלא דס"ל דבעי הנחה ממש גמורה בלי אמצעי שיהיה על קרקע בלי אמצעות הגוף ואז נגמרה מלאכת הנחה. ובזה יש לחלק די"ל דמבעשותה לא נדע אלא שיהיה הנחה ועקירה ובכה"ג דגופו נייח והוי הנחה ואף דאפשר בהנחה יותר מזאת מנ"ל לומר כן דבהנחה זאת בלתי די וכי משום שאפשר ביותר מועיל נאמר דזה לא הוי הנחה ועי' להלן דף ק"ב ע"ב במשנה כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב וברש"י שם וק"ג ע"א שם בגמרא דחקק קפוזא בקבא עיי"ש וכן נאמר באמת כן כאן למסקנא דהוי הנחה אלא דבס"ד צ"ל דס"ל כיון דאפשר בהנחה יותר מזה השלימה והוצאה מלאכה גרועה דעכ"פ צריכה שתהיה באופן היותר שלם וכ"ז לענין הנחה דשייך לומר שלא השלים הנחה ויש שיור בהנחה כ"ז שהוי ע"י האמצעי האדם דבר דנייד אבל לענין עקירה הראשונה דעכ"פ העקירה היה בשלימות שלא נשאר כלום מונח דהרי בעינן עקירה שלימה עי' צ"א ע"ב דאפי' רובא נעקר לא אמרינן ואמרינן אגד כלי מקרי אגד דבעי דומיא דמשכן ובנשאר מונח בקצתו אף דעקר כשיעור לא נגמרה מלאכת הוצאה: וסמך לזה מצינו במסכת שבת דף י"ח לחלק בלישה היכא דהוי בר גיבול צריך גיבול דוקא ובלא הוי בר גיבול א"צ גיבול עיי"ש וכנראה מהאי טעמא דבבר גיבול לא נשלמה מלאכת לישה עד שגיבלה אבל בליכא בר גיבול לא שייר במלאכה ונקרא בעשותה כולה אף דבמשכן היה בדרך דבעי' גיבול. וא"כ י"ל לענין עקירה ממקום גופו הרי נגמרה העקירה ובגדר עקירה הוי כמ"ש שקדמה לה הנחה דהנחה בגופו מקרי הנחה אלא דהשיור מעכב ובזה לא הוי שיור אבל להנחה אח"ז שייר במקצתו מהנחה כי לא הניחו על הארץ ממש וגוף האדם כמ"ש אמצעי בלבד וא"כ העקירה בגדר גמר מלאכה ולא הנחה זה הנראה לומר בסברת המהרש"א לחלק בין הנחה דקודם העקירה להנחה דבתר העקירה: ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א לתוס' דלרש"י דס"ל דידו לא מקרי הנחה כלל אפי' הנחה גרועה ויקשה ממתני' דלא יהיה בגדר עקירה אבל לתוס' י"ל כמ"ש. וביותר למ"ש ברשב"א גם רש"י ס"ל כתוס' אלא דכתב דלישנא יתירא הוי דממילא מובן דבתר גופו גריר עיי"ש נאמר ליישב קושיא זאת לכו"ע: והנה ברשב"א ובמהרש"א כתבו לתרץ דממתני' לא נדע בכה"ג דהטעינו וכו' די"ל דשאני היכא דאדם עומד במקום אחד ונותן עליו מאם עובר עם דבר ממקום למקום עיי"ש ונראה הכונה בזה דאם נלך בתר המקום שהדבר מונח עליו זה האדם בהדבר לא נשתנה מקומו מתחילתו עד סופו במקום אחד אלא האדם ששינה מקומו מרה"י לרה"ר אבל הדבר במקומו תמיד ולא כן בנותן מרה"ר לרה"י לאדם העומד שם הרי בא הדבר ממקום למקום בלי אמצעי כלל: ובחי' רשב"א כתב לרש"י ידו בתר גופו גריר עם ידו לא נייח הוי כונה אחת יש להבין הרי רבא דס"ל להלן צ"ב אגד יד לא שמיה אגד ואפ"ה בעי לרבא שיהיה בתוך ג' לארץ עיי"ש הרי ס"ל דאמרינן לא נייח אף בלא אגד ולפ"ז לרש"י ג"כ לא צריכין לסברה דבתר גופא גריר ומשום זה לא נייח:

עקר החפץ מרה"ר והלך בו פחות מד' אמות ועמד וחזר והלך פחות מד' אמות ועמד אפי' כל היום כולו פטור בד"א שעמד לנוח אבל אם עמד לתקן משאוי הרי זה כמהלך וכשיעמוד חוץ לד' אמות חייב וכו'. עיין במרכבת המשנה מלשון פטור דהוי אבל אסור מכאן נראה דדעת רבינו בפחות מד' אמות אסור מדרבנן ועי' בפי"ב הט"ז ובהמ"מ שם ובפ"ו מהל' עירובין ה"ח וה"י עיי"ש ועיין במג"א בסי' רס"ו בשם רבינו ירוחם דצריך לישב והקשה ע"ז מגמ' דעומד לפוש די וכתב דכאן שאינו עומד אלא משום שלא יבוא לידי איסור לא הוי כעומד לפוש לכן צריך לישב והביא רש"י במס' ע"ז דף ע' דבעומד לפוש סגי עיי"ש בגמ' המוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד' אמות וברש"י בד"ה פחות ועומד לפוש וליכא עקירה מתחילת ד' לסוף ד' עכ"ל ולדעת רי"ו ביושב לכתף יהיה הפסק וצ"ע לדינא ועי' באליה רבה בר"ן בהמוציא תפילין עומד לפוש רגע א' כרש"י וכמו כן ברשב"א בעבודת הקודש עיי"ש. ועי' בפחות מד' [אי שרי לכתחילה] ברשב"א שבת דף ח' בד"ה אלא להיפוך לדעת רבינו אם לא שצ"ל להיות שם רמב"ן. אמנם מדכתב בקודם מורי הרב ז"ל נראה שהוא הרמב"ן וא"כ מ"ש אח"ז הוא הרמב"ם:

עקר החפץ מזוית זו להניחו בזוית אחרת שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת ונמלך בדרך והוציאו לרשות שנייה פטור מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך ונמצאת כאן הנחה בלא עקירה וכו'. ברש"י בדף ה' ע"ב בד"ה אינו חייב וכו' וז"ל אבל בלא עמידה ליכא עקירה אלא עקירה הראשונה והיא לא היתה ע"מ לצאת והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת וגמרינן ממשכן שמתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבר שמלאכה זו מותרת עכ"ל וצריך פי' במה שכתב אבל איני יודע וכו' במה ענינו לזה גם יקשה דמשונה ענין זה מדבר שאינו מתכוין דשם אינו מכוין להמעשה אבל כה"ג מתכוין לכל פרטי המעשה בפ"ע ומ"ש באם אכל חצי שיעור ע"מ שלא לאכל עוד ואכל אח"כ ח"ש עוד דחייב אף דבהחצי שיעור הראשון לא היה דעתו לאיסורא דכזית שלם בכה"ג אזלינן בתר אכילה אחרונה לצרפה להראשונה: ונראה דהנה לכאורה שאינו מתכוין לא נדע ממלאכת מחשבת דהרי אין מתכוין הוי אפי' בשאר איסורים ומלאכת מחשבת רק בשבת ומשאצל"ג נדע מזה דהוי רק בשבת בלבד ועי' מ"ש לעיל בפ"א בזה. אבל שאני באוכל חצי שיעור איסור ואח"ז ח"ש דמצרפין סוף אכילה לתחילתו דכולה חד מעשה הוי אלא בשיעור תליא והאיסור מצד עצמו והשיעור בלבד מקרה לו ובסוף בהשיעור תליא לצרף האיסור למפרע לאיסור מצד עצמו ואפילו למאן דס"ל דמותר מהתורה. וגם י"ל אחר שכבר אכל תוך כדי אכילת פרס ח"ש אז גם ח"ש אסור לו מהתורה אבל בהוצאה דעקירה והנחה מעשים מחולקים וזה בלא זה מותר ולא שייך ח"ש בעקירה או בהנחה בלבד דרק בצירוף שניהם נעשה האיסור וכיון דמצד עצמו אינו בגדר איסור אלא דהצירוף משוי לחול שם איסור עליו והצירוף הוי ע"י המחשבה במה שמחשב מתחילה לעשות הנחה עם העקירה דאין שייך בו חצי חלק איסור מה דהוי באכילת איסור דמצ"ע איסורו וכיון דרק המחשבה המצרפם לאיסור שייכי שפיר במלאכת מחשבת הנאמרה בשבת אשר נלמד מזה שאצל"ג וגם מזה נדע שאר דברים במחשבה בשבת ועיקר הצירוף ע"י המחשבה ומדויק הדמיון שכתב ברש"י אבל לא יודע שהוא שבת וכסבור שמלאכה זו מותרת ולא כתב שאינו מתכוין אלא זה דכיון דתליא במחשבתו לאיסור ובכה"ג לא הוי בעקירה מחשבה לאיסור ולא שייך צירוף העקירה עם ההנחה:

הזורק ונחה תוך ידו וכו' זרק ורץ הזורק וקיבלו וכו'. עי' בתוס' שבת ה' ע"א בד"ה בשני בשם ר"ח דהוי כמו שנתנו מימינו לשמאלו עיי"ש ובירושלמי בפ"ק דף ב' מחלוקת בזה בימינו לשמאלו אם חייב ומובא ברשב"א עיי"ש ועי' בראב"ד בפי"ב הי"ד עיי"ש:

המושיט מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע חייב וכו'. בתוס' במס' שבת דף ד' ע"א בד"ה אבל רוצים להוכיח דמושיט חייב אפי' למטה מעשרה עיי"ש ובד"ה דאמרינן ועי' בפנ"י שכתב מלתא בטעמא למה מושיט למעלה מעשרה וכמו כן מעביר ממשא דבני קהת והוי במשכן וכי כל דבר דלא הוי מלאכה נלמד ממשכן הרי מרה"י לרה"י ג"כ הוי במשכן כתב משום דמשא בני קהת מקרי עבודה וגם מושיט לא מצינו לבני מררי שום מלאכת עבודת משא אלא שהיו מושיטין הקרשים עיי"ש בד"ה דר"ע דף ד' ע"ב וע"ע בתוס' דף ג' ע"א בד"ה בעשותה שמביאין הירושלמי בפ"ק הזורק במושיט ובלבד ע"י שני בני אדם ועי' בתוס' שם מ"ש ע"ז עיי"ש:

המתכוין לזרוק שמונה אמות ברה"ר ונח החפץ בסוף ד' חייב שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף ח' עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל הח' אבל אם נתכוין לזרוק ד' ונח החפץ בסוף ח' פטור לפי שנח במקום שלא חשב שתעבור בו וכ"ש שתנוח לפיכך אם חשב בעת זריקה שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב. ועי' בהמגיד משנה דלפי גירסת רש"י אפי' בזרק ח' ונח בד' פטור אלא דלרבינו היתה גירסא אחרת עיי"ש דהנה לגירסא שלפנינו פשיטא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' הרי כתב שם משמעון וכו' ולאו היינו דא"ל ר' אבינא לרב אשי וא"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח ודקאמרת הרי כתב שם משמעון מי דמי התם כמה דלא כתב שם לא מכתיב ליה שמעון הכא כמה דלא זרק ארבע לא מזדרקו ליה ח' וברש"י בתמיה הילכך כי נח לסוף ד' לא נתקיימה מחשבתו וכ"כ בתוס' בד"ה הרי עיי"ש וא"כ לדעתם בזרק ח' ונח בד' פטור וגירסת רבינו כמובא ברשב"א שם עיי"ש שמסכים לדעת רבינו דלמסקנא ואמרינן דהוי כשם משמעון בכה"ג דאי אפשר שתגיע עד ח' עד שיעבור ד': ובמרכבת המשנה שהביא ג"כ גירסת הרשב"א ודעת רבינו הקשה דלפ"ז במאי דמתיב שם רבינא לרב אשי למאי דס"ד מעיקרא דמחייב היה ר' יהודה שתים אי להכא קבעי לה להכא לא וכו' אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה א"ל באומר כ"מ שתרצה תנוח עיי"ש והרי לר"י דס"ל קלוטה כמי שהונחה א"כ הרי אי אפשר שתגיע לח' אלא א"כ תעבור ד' הוי כנעשה מחשבתו. וכתב לומר עיין מ"ש בתוס' ק' ע"א בד"ה אחזתו דהיכא דאין רצונו שתפול שם לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה וכיו"ב בתוס' עירובין צ"ח ע"ב בד"ה אלא עיי"ש וא"כ אין הוכחה דסבר ר' אבינא דנתכוין לזרוק ח' וכו' פטור דע"י קלוטה לא הוי בכה"ג דלא ניח"ל בהנחה וא"כ לא יקשה לרבינו משם: אמנם יקשה להבין כיון דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי ואם נאמר כמ"ש רבינו באי אפשר בח' אלא דרך ד' הוי כמתכוין גם בקלוטה נאמר כן דתוס' כתבו שפיר כן לפי פי' בגמ' הנ"ל וגירסתם אבל לדעת רבינו אם נאמר בקלוטה כן דהוי לר' עקיבא כהנחה כמו כן בהנחה נאמר כן: והנה בקלוטה דמצינו לחלק בגט לשבת עי' בהל' גרושין פ"ה ובשו"ע אהע"ז בסי' קל"ט ובירושלמי בפ' הזורק ה"א מה בין גיטין מה בין שבת א"ר אילא בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה ונעשית היא מאליה ברם הכא התורה אמרה ונתן בידה ברשותה עיי"ש שאומר כן למאן דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי אבל מאן דס"ל כמי שהונחה דמי י"ל דמרשות לרשות חייב בשבת וא"כ ברשות תליא ולא בעי הנחה דוקא ולפ"ז למה נחלק בין קלוטה להנחה לדעת רבינו ונהפוך הוא דלענין מקום דמצינו שמחשבתו משוי ליה מקום כמו כן להיפוך בשאין מחשבי למקום לזה לא הוי מקומו של החפץ משא"כ ברשות דאין צריך מקום לא הוי בידו ובמחשבתו לבטלו מרשות ולרבינו כיון דא"א בלא ד' הוי כמחשבו למקום ומכ"ש ברשות לומר כן ובתוס' כתבו שפיר כן דלדידהו הוי כנגד מחשבתו להמעשה ולהמקום: וי"ל דרבינו ס"ל בפי' קלוטה כמי שהונחה כמ"ש במ"א דלר' עקיבא ג"כ צריך מקום ד' על ד' אלא דס"ל כמו שהונחה הוי כמונח על ד' על ד' וא"כ י"ל דבנח ממש על ד' על ד' לא שייך לומר בדעתו לזרוק ח' ביטל במחשבתו מקום הזה כיון דהוי מקום מצד עצמו והוא לא ביטלו משום דהרי א"א להעביר ח' בלי ד' וא"כ לא הוי ביטול במחשבתו דנהפוך כיון דאי אפשר וכו' גם מקום הזה נחשב לו אע"ג דזריקה היתה באויר ולא היה יודע שתנוח מ"מ לא ביטל המקום דהוי מקום מצד עצמו וצריך ביטול במחשבתו ובכה"ג לא שייך ביטול כמ"ש רבינו אבל בקלוטה דלא הוי האויר מקום מצ"ע לכן אמרינן דוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח משוי לקלוטה כמו שהונחה אבל בלא אמר כן לא נאמר משום דאי אפשר מבלי וכו' הוי כמחשבו דהוא ודאי לא מחשבו מסתמא וא"צ לבטלו כיון דלא הוי מקום מצד עצמו וכמ"ש בתוס' דבכה"ג לא אמרינן קלוטה במחשבתו כנגדה וצריך דוקא שיגלה נגד הסתמא ומהני כיון דאינו עוקר שם מקום דהאי דאי אפשר וכו' לא מהני אלא דלא הוי ביטול מקום מאי דהוי ודאי מקום מצד עצמו וצ"ע ולדעת רבינו נראה דאפי' ביטול בפי' לא מהני דהחשיבות במה שהדרך עובר שם סותר ביטול מחשבתו לבטל המקום: אמנם בהאי אם קלוטה כמי שהונחה ממש או דדי במאי דהוי באויר בלי מקום והנחת אויר ושנוי הרשות משוי הוצאה חשיבתא בזה מצאתי לאאמ"ז הגאון ז"ל בשו"ת שמן רקח ח"ב סי' ז' מדבר מזה ונעימות שם בפי' הגמ' בס"ד ולמסקנא עיי"ש. אבל כנראה אשר מסתבר ביותר דגם לר"ע בעי מקום וכמ"ש בתוס' בד"ה והא ממקרא דאל יצא וכו' או כמ"ש שם דכן דרך המוציאין עיי"ש ועל כרחך לר"ע אם דס"ל הנחת האויר מקרי מקום או דס"ל דהוי כמונח בד' על ד' בהקרקע. ונאמר בזה ליישב כמה קושיות בסוגיא שם דאי' הא מני רבי וכו' דתניא זרק ונח על זיז כל שהוא רבי מחייב וכו' ובתוס' הקשו בד"ה זרק דגם כאן יקשה קושית הגמ' הנ"ל דלימא הנחה לא בעי עקירה בעי ותירץ לחלק דרק לר' עקיבא דלא בעי מקום כלל שייך לחלק בין עקירה להנחה ולא לרבי דבעי עכ"פ זיז כל שהוא גם בהנחה אין לחלק בזה והקשה מלהלן דאמרינן אחרים היא הלך וקיבל וכו' ומקשינן ג"כ דלימא הנחה לא בעי עקירה בעי ולא סגיא בכל שהוא כמו בהנחה עיי"ש גם יש להבין החילוק בין עקירה להנחה שכתבו בתוס' לומר דוקא לר"ע ולא לרבי דס"ל זיז כל שהוא עכ"פ דבלתי מובן: והנה למ"ש בתוס' בד"ה ודילמא וכו' שעקירה היה במשכן מתיבה שהיה בה ד' על ד' ונותנין לידי עושי מלאכה עיי"ש וא"כ למה לר' עקיבא לא בעי מקום כלל ואם נאמר דס"ל דומיא דמשכן בעקירה ד' על ד' כמו כן יהיה גם בהנחה כמשכן על כל שהוא כמו שם שהיה ליד עושי מלאכה כמו לרבי דס"ל כן: אבל כמ"ש גם לר' עקיבא צריך מקום ונפק"מ בליכא באויר או הקרקע דלמטה ד' על ד' ל"ש לר' עקיבא קלוטה כמי שהונחה ולפי זה י"ל לר"ע זיז ויד גרע מאויר ד' על ד' וכהונחה בקרקע בקלוטה דהוי כד' על ד' משא"כ בזיז וידו והאי דאמרינן ר"ע היא דלמ"ש יקשה הרי לר"ע יד וזיז גרע מקלוטה י"ל אם כמ"ש בתוס' במשכן שהיה לידי עושי מלאכה ונראה דיד די להנחה אלא אף דביד די מ"מ קלוטה עדיף לר"ע יותר מידו רק לרבי זיז עדיף וקושית הגמ' דילמא הנחה לא בעי עקירה בעי הוא אף דס"ל לר"ע בקלוטה מקרי מקום מ"מ בעקירה י"ל דומיא דמשכן שהיה ד' על ד' ממש ואמרינן דילמא מספקינן בזה דס"ל כיון דלר"ע הוי כמקום והוי דומיא דמשכן דלא בעי שוים בכל פרטיהם דודאי לא נאמר דבעי מתוך התיבה כמו שם וכיון דדומה דהוי במקום די בזה לר"ע: אלא דיש להבין עוד בס"ד דלא ידעינן החילוק בין הנחה ועקירה וע"כ לא נדע עוד הלמוד ממשכן שכתבו בתוס' וא"כ מנ"ל לר"ע דדי ביד דילמא דוקא בקלוטה דהוי כמ"ש כד' על ד' ועדיף מיד בלי קלוטה כהאי דמתני' ועל כרחך צ"ל בס"ד יד עדיף מקלוטה וכיון דלא ידעינן מלמודא ממשכן לא בעי לר' עקיבא יד או זיז כלל רק למסקנא דמקשינן דילמא הנחה לא בעי עקירה בעי ועל כרחך כמ"ש בתוס' דומיא דמשכן וא"כ כמ"ש דקלוטה מקרי הנחה ועדיף מכל שהוא דזיז ויד וא"כ לפי זה לר"ע קלוטה עדיף מיד אלא דיד מהני דומיא דמשכן שהיה יד בהנחה אבל קלוטה הוי הנחה יותר טפי: והנה לפ"ז לדברי התוס' רק לר' עקיבא דס"ל כמ"ש בקלוטה מקרי מקום ד' על ד' וזיז גרע ורק בהנחה דמצינו במשכן לידי עושי מלאכה אבל בעקירה לא מהני דבעי ד' על ד' ממש דומיא דמשכן ולפ"ז נאמר בהיפך ממש לתוס' דעקירה ד' על ד' ל"צ ממשכן אלא הנחה ביד בכ"ש צריך ללמוד ממשכן אבל לרבי דמצריך בהנחה זיז כל שהוא ועל כרחך ס"ל קלוטה לא הוי הנחת מקום כלל דא"כ יהיה עדיף מזיז וכמ"ש ועל כרחך דס"ל דלא בעינן ד' על ד' בהנחה וס"ל דבעי מקום ממש וזיז הוי מקום ממש וא"כ כמו שהוי מקום ממש להנחה כמו כן לעקירה ואתי שפיר אלא דיקשה עוד דגם לרבי נאמר דמשו"ה די בזיז כל שהוא משום דבמשכן היה די ביד בהנחה אבל לא בעקירה וע"ז נראה לומר. דיש לומר דלא שייך דומיא דמשכן בכה"ג לחלק בין עקירה והנחה רק אם אין הסברה כנגדה אבל אם מהסברה הוי להיפוך י"ל כמ"ש לעיל דלא בעי בפרטית דומיא דמשכן ומדמועיל לענין הנחה יועיל לענין עקירה ג"כ דמאי שנא אלא דיש מקום לומר דלר' עקיבא מסתבר דחמיר עקירה ולרבי חמיר הנחה: והנה עיין ברשב"א בחי' שכתב לחלק בין עקירה והנחה דתחילת המעשה דבעי ביותר במעשה גדולה מגמר מלאכה עיי"ש ויקשה לפ"ז עוד קושית התוס' דהו"ל דילמא הנחה לא בעי עקירה בעיא דל"ש לחילוק התוס' דאף דבהנחה די בכל שהוא בעקירה בתחילת המעשה בעינן מעשה גדול ולכאורה כמ"ש לעיל בהל' ח' והבאתי ראיה לדברי זה מהגמ' דאפכא מסתברא בעקירה דעשה מעשה העקירה בלי שיור מקרי בעשותה את כולה אבל בהנחה דאפשר בהטובה מזאת הוי שיור במלאכה ולא מקרי בעשותה כולה ולא מקצתה ולפ"ז יהיה הנחה חמיר מעקירה: וי"ל דבס"ד דנאמר דלר' עקיבא דלא בעי אפי' זיז כל שהוא וקלוטה מקרי כהנחה במקום וא"כ הוי בעשותה את כולה אלא בעקירה ס"ד שיהיה דומיא דמשכן ממש אבל לרבי דמצריך לזיז כל שהוא גם בהנחה וגם בה מקום ממש וקלוטה לא מקרי הנחת מקום אפי' יהיה בה ד' על ד' וא"כ לפ"ז הדרן לדברינו הנ"ל הנחה יהיה חמיר מעקירה משום בעשותה וכמ"ש וקושית התוס' מיושבת דלר"ע עקירה עדיף ולרבי הנחה עדיף ואף שהיה במשכן להיפוך מזה כבר כתבתי דלא מוכח ורק בלשון דילמא אמרינן בגמ' וכמ"ש לעיל: ונאמר ג"כ ליישב במה שהקשו מלהלן גבי אחרים דאמרינן ג"כ דילמא הנחה לא בעי עקירה בעי עיי"ש והקושיא על כרחך דאחרים סתמא קאמרי אבל על כרחך האחרים לא ס"ל קלוטה דא"כ אפי' הלך יהיה חייב ועל כרחך בעינן מקום כמו יד אדם דוקא ומהני בעמד שם ויקשה כנ"ל: ונ"ל לומר דהנה עי' בתוס' ישנים כאן וברשב"א שהקשו דאם אמרינן קלוטה כהונחה ד' אמות ברה"ר היכא משכחת, שיהיה פטור מצד קלוטה ותירצו בתוס' ישנים דקלוטה לקולא לא אמרינן עיי"ש ובתוס' להלן דף ה' ע"ב בד"ה בשלמא בשם הירושלמי ובשם הריב"א דמספקינן ליה בקלוטה לר"ע חוץ לד' אמות בקלטה אחר או שנשרפה כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן עיי"ש וברשב"א כאן עיי"ש ומסתבר לומר בכה"ג דממ"נ דאם נאמר קלוטה כהונחה דמי לא הוי זורק בד' אמות וע"כ דלא אמרינן בו כמי שהונחה דמי וא"כ האיך נאמר דהוי בקלוטה הנחה דהוי תרתי דסתרי אהדדי דלענין ד' אמות לא יהיה כהנחה ולענין הנחה חוץ לד' אמות יהיה כהנחה ואף למ"ש בתוס' בב' שבילין הוי [החומרה] בתרתי דסתרי מדרבנן עיי"ש בכה"ג אף מדאורייתא לא נאמר תרתי דסתרי כה"ג ושאני בב' שבילין דלכל אחד מסייע חזקה דמהתורה כודאי מותר משא"כ בזה לדון בתר הדבר אם הוי כהנחה או לא דשייך ממ"נ ועי' סוכה דף ז' ע"א במגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת עיי"ש ואף דיש לחלק וא"כ בד' אמות לא שייך קלוטה כמו שהונחה דמי לכו"ע ולפ"ז י"ל אף אם לא בעי דומיא דמשכן ממש מ"מ בכה"ג אף בהנחה צריך עכ"פ כל שהוא דהנחה במקום בעיא לכו"ע אף למאן דסבירא ליה קלוטה כמי שהונחה דמי אלא דס"ל בקלוטה הוי הנחת מקום וכה"ג כמ"ש דלא שייך קלוטה כהונחה בעיא עכ"פ הנחה בכל שהוא כיון דלא שייך קלוטה כהונחה בעי כל שהו ובעקירה עקירה גמורה ממש דומיא דמשכן שגם היה בהנחה כ"ש ובעקירה ד' על ד' וכמ"ש דקלוטה עדיף מכל שהו היכא דשייך קלוטה אבל היכא דלא שייך קלוטה זיז ויד וכל שהוא עדיף ובעינן דומיא דמשכן וסברת התוס' שרירא וקיימת לחלק בין אם בעינן כל שהוא או לא לענין עקירה והנחה לפמ"ש ואתי שפיר: