לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ברה"ר וישתה ברה"י אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה במד"א כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן גזירה שמא יוציאם אבל אם היו כלים שאינן נאים שא"צ להן וכו' מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו ואע"פ שלא הכניס ראשו ורובו. עי' בהרב המגיד שדעת רש"י ותוספות ושאר הראשונים ז"ל דלאו דוקא כלים נאים אלא כל שצריך לו והאי דאיתא בגמרא חפיצים הצריכין לו ה"ה כל דצריך לו ובצורך לו לשתות ג"כ בכלל זה עיי"ש והנה לכאורה יש לעיין למ"ש רבינו מבמסכת שבת דף י"א ע"א לא יצא חייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא וכו' ובגמרא תנן התם לא יעמוד אדם ברה"י וישתה וכו' ואיבעיא כרמלית מהו וכו' היא גופא גזירה וכו' ת"ש לא יצא חייט במחטו וכו' מאי לאו דתחובה לו בבגדו לא דנקיט בידים וכו' עיי"ש: ועי' שם בתוספות בד"ה שמא לרבא דס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאיתא במסכת ב"ק כ"ו ע"ב הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה התורה אלא שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף שיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא עיי"ש: והנה יש לעיין לרבנן דר' מאיר דעל כרחך לר"מ חשש שכחה דלא חיישינן למזיד ורבנן בלתי חוששין לשכחה אלא ביש בו צורך לו ובהיל לו וכיו"ב בתוספות ישנים במסכת ביצה דף ג' ע"א בד"ה גזירה מובא במהרש"א שם דרק בדבר המתאווה שייך לומר לחוש לשכחה עיי"ש ובתוספות בעצמם אח"ז שם עיי"ש ועל כרחך ס"ל דשכחה לא שכיח ועיין ביו"ד בסימן רל"ט אם הוה אונס או שוגג ותליא בזה אם הוי שכיח או לא כמ"ש במ"א בזה וביותר באיסורא י"ל דלא שכיח וכן נראה דהפוסקים לא מיירי אלא בהנוגע לאיסור ומצוה בזה אם נאמר שכיח שכחה או לא והנה למ"ש בתוספות דאם ישכח לא יעשה איסור מדאורייתא בשוכח המחט וליכא חשש שכחה משום דהוי גזירה לגזירה אלא החשש שמא ישכח השבת הרי באיסור דאורייתא לא שכיח שישכח אלא בחפצים הצריכין לו לרבנן וכמ"ש ובמחט לא שייך האי טעמא דבהיל ומתאוה שכתבו בתוספות ביצה הנ"ל וכנראה ה"ט דחפצים הצריכין לו. והנה במסקנא דמוקי במחט בידו על כרחך הפי' שישכח השבת דבידו לא שייך שישכח את המחט וגם כדמוקי כר' יהודה וכו' ובתוספות כ"כ אלא לרבא לפי הס"ד ואם כן למסקנא שישכח שהוא שבת הרי חיישינן לשכחה באיסור דאורייתא אפילו בחפצים שאין צריכין לו דלפי' רבינו כלים נאים דודאי מחט לא הוי בכלל כלי נאה ויהיה זה נגד דעת רבנן דלא חששי לשכחה בכה"ג והיה נראה לכאורה מוכח כדעת הסוברים דכל מידי דצריך לאינש הוי בכלל חפצים הנצרכים וא"כ גם מחט בכלל זה דגם לרבנן חשש שכחה ואתי שפיר. אבל לדעת רבינו יקשה לכאורה. והרי לכאורה כדעת רבינו מסתברא דדוקא בדבר שמתאווה שייך שכחה כמ"ש בשם תוספות ישנים הנ"ל: ושמעתי לחלק בין ליטול דבר שלא היה בידו דאז צריך חפצים הצריכין לו דבלא"ה לא חיישינן לשכחה. משא"כ לחוש שמא יתן מידו דשייך חשש ביותר לשכחה וסמוכין לזה ממ"ש בתוספות ביצה הנ"ל לחלק במידי דטירחא במעשה שייך יותר שכחה עיי"ש. ולכאורה על כרחך צריכין לחלק ככה אף דבתוספות כ"כ רק בטירחא מ"מ צריכין לומר לרבנן לחלק בזה דלכאורה יקשה להלן במסכת שבת דף י"ב ע"א יוצא אדם בתפילין בע"ש עם חשיכה מ"ט כיון דאמר וכו' חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה וכו' הילכך מדכר דכיר וכו' עיי"ש. ויקשה דעם כל זה ניחוש שמא ישכח שהוא שבת כמ"ש בתוספות הנ"ל במחט דליכא אלא חשש שכחה זאת. אמנם לדעת רבינו י"ל דלמאן דס"ל לילה לאו זמן תפילין הוא ואם כן לא הוי לו חפצים הצריכין לו אז אפילו למאן דס"ל עד זמן שינה עיין במסכת מנחות בפרק התכלת עיי"ש. אלא דיקשה דלפי"ז למה למימר משום שחייב למשמש תיפו"ל דלא הוי חפצים הצריכין לו אבל למ"ש בכה"ג בחשש שמא יתנם מידו חיישינן אפילו בלא הוי חפצים הצריכין לו אתי שפיר דצריכין לומר משום שימשמש בהם דלא יסירם מידו דלא ישכחם ויסירם משום לילה אף אם ישכח שהוא שבת אלא דגם ע"ז יקשה עוד למה נאמר משום לילה יסירם קודם שבת ואם דישכח לא עשה כלום בשוכח שהוא שבת. ובזה י"ל למאן דס"ל עד זמן שינה ועיין בהלכות תפילין פ"ד הי"א בדעת רבינו דמי שהניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו כל הלילה מותר ואין מורין כן עיי"ש. והנה למ"ש במג"א בסימן ש"ח ס"ק י"א במניחם בזמן שאין זמן תפילין דא"צ למשמש שייך חשש שכחה עיי"ש. וא"כ לא שייך על כרחך הסוגיא כמאן דס"ל לילה זמן תפילין וא"כ הוי חפצים הצריכין לו לכו"ע וגם כמ"ש בפנ"י החשש שמא יעבירנו ד' ג"כ ויוציא לד' עיי"ש. ונראה למ"ש בתוספות בכמה דוכתי דחשש שמא יעבירנו מרה"י לרה"ר מדכיר דכיר וא"כ נראה עיקר החשש משום שמא יעבירנו דהוי בלי מעשה כלל ויותר נראה לחלק לשותה ברה"ר כמ"ש לעיל מ"מ יקשה מ"ש: והנה על קושיא דלעיל לדעת רבינו י"ל דעל כרחך לחלק בין לזמן מרובה דשייך יותר שכחה מלזמן מועט ובעומד ברה"י ושותה ברה"ר דהוי לזמן מועט צריך דוקא בחפצים הצריכין לחוש לשכחה ולמ"ש רבינו שמתאוה להם וכמ"ש לעיל משא"כ בחייט במחטו שיוצא דהוי לזמן לא מעט שייך שכחה אף דלא הוי מחפצים הצריכין לו שמתאוה להם ועי' בתוס' במס' עירובין צ"ח ע"א בד"ה אלא עיי"ש. ועל הקושיא השניה דבתפילין נמי נאמר שמא ישכח שהוא שבת דהוי עיקר חשש שכחה בזה כמ"ש בתוס' לעיל י"ל דס"ל שבת לאו זמן תפילין הוא ולילה לאו זמן תפילין הוא וא"כ ליכא למיחש שמא ישכח שהוא שבת שהרי יסירם משום לילה דל"ש שכחה ואם שמא ישכח שעליו תפילין כלל ואף למ"ש בתוס' בכה"ג פטור מדאורייתא מ"מ שמא אח"ז יזכור בתפילין וישכח בשבת וע"ז אמרינן דצריך למשמש בתפילין וא"כ לא ישכח שהמה עליו וממילא יסירם בלילה וא"כ ליכא חשש שכחה שהוא שבת בזה כלל והנה מ"ש לחלק בין זמן מרובה לכאורה במס' עירובין צ"ח ע"א באסקופה ארוכה מדכיר וכו' להיפוך י"ל דשם לא הוי לזמן מרובה ממש שמא ישכח עוד הפעם משא"כ שם כשיזכור יעמוד לפוש ועי' מ"ש לעיל בפ' כ"א ה"ב עיי"ש:

עומד אדם ברה"ר וקולט וכו' ולמה אינו חייב מפני שלא נחו המים אלא הרי הן נוזלין והולכין. עיין בתחילת ס' מעשה רוקח בשם גאונים קדמונים על הרמב"ם שהביא שם וכתב ברשב"א ע"ז ויפה כתב דגרסינן בפ"ק דשבת דף ה' ע"א הכניס ידו לחצר וקיבל מי גשמים והוציא חייב ואסיקנא אימא קלט ואקשינן והא בעי עקירה וכו' מיא מי עבידי דניחא ולא משכחא לה פתרי אלא בקולט מן הגומא דמים ע"ג מים היינו הנחתן עכ"ל ועי' בר"ן במס' עירובין שם שכתב כמו כן אע"ג דאין חייב חטאת שהרי הטעינו שמים וכשנים שעשו וכו' עיי"ש וכיון ג"כ לגמ' הנ"ל דמקשינן מאי שנא הטעינו חבירו להטעינו שמים עיי"ש:

בד"א וכו' ואסרו זה על זה שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת. עי' בהמ"מ עיי"ש ומקורן בירושלמי עיי"ש ובטעם בזה עי' בריטב"א במס' עירובין שם ועי' במרכבת המשנה במה שהגיה בירושלמי עיי"ש ועי' בשו"ע בסי' שנ"ג עיי"ש ונראה דהוי מדרבנן וכיו"ב בקרית ספר למבי"ט שכתב שכל הפרק הזה משום משמרת למשמרתי ומדרבנן עיי"ש:

בור ברה"ר וחלון ע"ג וכו'. עי' בריטב"א שם ובשו"ע סי' שנ"ד ובטו"ז שם ואשר הקשה בס' מעשה רוקח על הריטב"א גם בטו"ז עמד ע"ז שם ועי' במג"א שם ס"ק ג' ועי' באליה רבה ס"ק ג' שם שמישב קושית הטו"ז עיי"ש וברשב"א מתיר מטעם אגודו בידו וכמ"ש באליה רבה שם בטעמו: ועי' בריטב"א שם צ"ט ע"ב שהקשה כיון שהבור ברה"ר ויש בו זכות לרבים האיך זה מותר לדלות ממנו דהא אסרי עליו בני רה"ר ועדיפא הא מגג הסמוך לרה"ר ותירץ ע"ז דכיון דבור ברה"ר אסור לבני רשות הרבים לדלות ממנו בשבת אא"כ עשו לו סביביו מחיצה גבוה י' וכיון שכן בני רה"ר סלוקי סלקי נפשייהו מהכא לגמרי לכולהו שבתות ואחלוה לגבי האי שהוא רגיל תדיר וראוי בו למלא ממנו דרך הלוכו עיי"ש: נראה מדבריו דכיון דאסור לבני רה"ר מסתמא מבטלין רשותם להאי דמותר לו והוי כפירשו כן ויקשה דהרי מסקינן במס' עירובין כ"ו ע"ב ובשו"ע בסי' ש"פ סעיף א' אחד מבני חצר ששכח ולא עירב עם האחרים אוסר עליהם מה תקנתם יבטל להם רשותו שיאמר רשותי מבוטלת לכם וכו' ואם דר עם ה' או ד' צריך לבטל לכל אחד ואחד וכו' עיי"ש ולא אמרינן כיון דעליו אסור מסתמא מסלק רשותו להם וצריך לומר דכונת הריטב"א בכה"ג דאסור לבני רה"ר לכל שבתות, נראה קשה לחלק בזה אם נאמר דמסתמא דעתו לבטל לטובת אחרים במאי דלא נפק"מ לו ואפשר לומר דטעמא דצריך לפרש דהמבטל בעין רעה מבטל כדאיתא שם וזה לא שייך בכה"ג דהוי כאין להם רשות לעולם בזה לבני רה"ר וא"כ א"צ אף לגלוי דעתם ומאומדנא אמרינן דמסלקי נפשם כיון דלא שייך דעין רעה עליהם בזה ועי' בס' ישועות יעקב בסי' שנ"ד שהקשה על הריטב"א דגם בני רה"ר יכולין לשמש בגבוה י' לשאוב מים לחולה עיי"ש מ"ש לתרץ עם מ"ש במג"א דלא הוי דירה שם עיי"ש:

אמת המים וכו'. עי' בב"י ושו"ע בסי' שנ"ו עיי"ש ובתוספות יו"ט עירובין פרק ח' מ"ז:

חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד' אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה לפיכך צריך לעשות גומא מחזקת סאתים בתוך החצר וכו'. הנה כתב רבינו יוצאין לרה"ר במהרה וכו' ועי' בלח"מ וי"ל דהנה על האי דאיתא שאדם עשוי להסתפק סאתים בכל יום בד' אמות אדם רוצה לזלפן פחות מד' שופכין וכו' וברש"י בד"ה אדם רוצה לזלפן שראוי הן לזלף וכו' וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפוך להו ונפקי לא מתקיימה מחשבתו פחות מד' אמות אין ראויה לזלף ושפכן וכי נפקי מתקיימא מחשבתו וגזור רבנן עלה דילמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה"ר עכ"ל ולכאורה יש להבין במ"ש ברש"י בד' אמות דלא נתקיימה מחשבתו אם הדרך וברוב פעמים נפקו לרה"ר הוי פסיק רישא אף דהוי בדרבנן ועי' מ"ש לעיל בפ"א בשם הפנ"י דבמס' סוכה גבי אין ממעטין וכו' מוכח גם באיסור דרבנן פ"ר אסור עיי"ש אמנם למאן דאמר ד' אמות תיימי וא"כ לא הוי פסיק רישא וצ"ל לפ"ז אף למאן דאמר משום בד' אמות אדם רוצה לזלף וגם בהנפק"מ אריך וקטן מ"מ גם לדידיה צ"ל משום תיימי שלא יהי' פ"ר אלא לדידיה בתיימי בלבד היכא דלא שייך רוצה לזלף אסור ועי' בריטב"א שכתב כיון שאין ראויה לזלף אפי' עשה לזלף כיון דלא שכיחא לעשות כן מסתמא דעתו שיצאו לחוץ ומתכוין לזה עיי"ש ולדעת רבינו כיון כמ"ש דצריך תיימי לכו"ע שלא יהיה פ"ר וכל זה בד' אבל בפחות מד' יוצאין מהרה אפי' אין שופך אלא כדי לזלף דבשופך הרבה דאיכא פ"ר אפי' בד' אמות יהיה אסור וגם בהרבה אין נעשה לזילוף ובפחות מד' הוי בכל פעם פ"ר ונפק"מ אפי' יהיה דעתו לזלף אסור ונראה כן דאל"כ לא תליא בד' אמות נאמר לזלף מותר ושלא לזלף אסור ואין דעתו כמ"ש דמסתמא הוי כן דא"כ הוא דידע שאין רוצה אלא לזלף למה יהיה אסור לו ולרבינו טעם אחר בזה כמ"ש וביותר משום תיימי דבכה"ג דלא תיימי הוי פ"ר ולמ"ש לכו"ע צ"ל משום תיימי: והנה במ"ש ברש"י במשנה בד"ה שופכין לאו להכי אכוין וכו' דאפי' מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה"ר זריק ליה איהו גופא אלא מאיליהן יוצאין הילכך כי לא מכוין שרי לכתחילה עכ"ל ועי' שבת ק' ע"ב והא איכא כוחו וכו' כוחו בכרמלית לא גזרו עיי"ש ונראה לפי זה ברה"ר ג"כ מדרבנן בלבד ועי' בתוס' שבת ק' ע"ב בד"ה כחו שכתבו מגזירה לכוחו ברה"ר נראה דהוי מדאורייתא ועי' בתוס' במס' עירובין פ"ז ע"ב בד"ה אלא שכתבו תירוצים אחרים עיי"ש ועיין במג"א בסי' רנ"ב ס"ק כ' ברחים דאינו חייב אלא ברחים של יד דאל"כ הוי כממילא והביא שם מדעת התוס' במצודה שנראה דחייב בכה"ג דממילא ודכן משמע מדעת רבינו בפ"ח מהל' שבת עיי"ש ובדגול מרבבה ובס' אבן העוזר ובאליה רבה הסכימו דהוי מדאורייתא עיי"ש וכנראה דעת רש"י כדעת המג"א ועי' בס' אהע"ז בסי' שכ"ח ובתוס' שבת בסי' רנ"ב בזה הנ"ל:

לא ימלא אדם מים מספינה וכו' אבל אם היה למעלה מי' מוציא זיז כל שהוא וממלא שהרי דרך מקום פטור ממלא ואינו צריך לזיז אלא משום היכר. עי' בהמ"מ ובטו"ז בסי' רנ"ה ס"ק ה' שהשיג על המ"מ וב"י עיי"ש ועי' במרכבת המשנה אף שסברתו טובה מ"מ יקשה להעמיסו בדעת רבינו דמיירי שעומד במקום פטור עיי"ש:

הקורא בספר בכרמלית ונתגלגל וכו'. עי' בהמ"מ דוקא כתבי קודש ולא כן דעת התוס' בעירובין דף צ"ח ע"א בד"ה אלא ועי' בשו"ע בסי' שנ"ב סעיף א' ובמג"א ס"ק ד' ובירושלמי כאן ר"י אומר בשם ר' יוחנן לא סוף דבר ספר אלא אפי' פסוקיא ובקרבן העדה שם לאו דוקא ספר שלם גולל אצלו אלא אפי' פסוקיא שנפלו מידו גוללן אצלו עכ"ל ובס' מרכבת המשנה כתב עמ"ש בהמ"מ דוקא ספר וכו' אין זה מוכרח ועי' בתוס' וכו' ובירושלמי לא סוף דבר ספר אלא פסוקיא עכ"ל נראה שאין מפרש פסוקיא כהקרבן העדה ונראה שמפרש פסוקיא כהאי דאי' במס' שבת קי"ג ע"א כורך עליו פונדא או פסקיא וכיו"ב בפסחים דף י"א ע"א ושם פי' רש"י פסקיא שכורכין סביבות שוקיים עכ"ל ועי' בערוך ערך פסיקיא עיי"ש ועי' מ"ש אם ספר דוקא בפי' הגאון מו' אליהו מווילנא ז"ל בסי' הנ"ל ס"ק ב' וג' עיי"ש:

המעביר קוץ וכו' וכן מת שהסריח ונתבזה יותר מדאי ולא יכלו שכנים לעמוד מוציאין אותו מרה"י לכרמלית וכו'. עי' בהמ"מ שכתב דרבינו מפרש כבוד הבריות כבוד החיים עיי"ש ולפ"ז בכל מקום דאיתא מכבוד המת יהיה פי' משום כבוד החיים בריש פ' מי שמתו בירושלמי דמובא בתוס' שם ובמת מצוה וכיו"ב ובמס' סנהדרין מיבעיא אם הספידא יקרא דחיי וכו' עיי"ש והרי גם לפ"ז לא תליא אם במת שמסריח ולא יכלו לעמוד מפני ריחו דהרי בזיון המת הוי מצד עצמו בזיון החי אשר סוף כל אדם כמוהו ורז"ל הפליגו בלועג לרש במס' ברכות וגם רז"ל כתב שהסריח ונתבזה וכו' נקיט ג"כ ונתבזה ואין סברה שצריך שני הטעמים יחד ונראה דהכל משום כבוד המת שזה מבזיון להמת שמונח סרוח ובני אדם בורחין מריחו ולא יוכלו לעמוד לפניו אבל בפכ"ו הל' כ"ג כתב רבינו מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו וכו' ובהמ"מ שם בשם הראב"ד דמשום כבוד החיים לסלק ריחו התירו וכתב שכן דעת רבינו עיי"ש ויותר נראה שכונת רבינו דהוי בזה מכבוד הבריות מב' טעמים כבוד החיים וכבוד המת אבל מ"ש הראב"ד שלא יריחו ריח רע יקשה א"כ למה במת דוקא בכל דבר שמסריח נאמר כן וצ"ע ועיין בשו"ע בסימן שי"א סעיף ב' עיי"ש:

היורד לרחוץ בים כשהוא עולה מנגב עצמו שמא יעביר מים שעליו ד' אמות בכרמלית. אף דהוי שאין מכוין וגם לא פסיק רישא מדכתב שמא יעביר וכו' ולא ניחא ליה אפ"ה גזרו אף בכרמלית דרבנן וצ"ל משום דאפשר בניגוב ובלא אפשר אם רשאי לרחוץ היה נראה דלא לגזור כ"כ ועי' בשו"ע בסי' שכ"ו סעיף ז' ובטו"ז ס"ק ב' שמחלק בגשמים שבאים פתאום עיי"ש ולמ"ש נראה דבאי אפשר לנגב לא יהיה רשאי לרחוץ וצ"ע ובס' הגאון מהו' אליהו מוילנא ז"ל שם ס"ק ט"ו כתב לעיין בשבת קמ"ו ע"ב מי שנשרו כליו במים וכו' דלרש"י בגשמים ולתוס' במים מותר בלבושו עיי"ש וא"כ נראה באי אפשר מותר לכתחילה אם לא נחלק שם בנפלו וצריך לבגדיו שאני: