Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 18
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המוציא דבר מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור המועיל כלום וכו'. ועיין במל"מ שכתב דרק לענין חטאת נאמר השיעור אבל לאיסור חצי שיעור אסור מהתורה והביא דברי רש"י ע"ד ע"א במס' שבת והג"א ריש פ' המוציא יין ובהג"ה שם השיג על החכם צבי בסי' פ"ו שכתב בשבת וכיו"ב לא שייך חצי שיעור עיי"ש: והנה דעת החכם צבי שם דלר' יוחנן חצי שיעור מהתורה מטעם אחשביה כמ"ש הריטב"א לר"ש עיי"ש וכיו"ב דעת זאת בר"ש טבול יום בפ"ב מ"ג עיי"ש. ולטעם זה יש לעיין בענין חצי שיעור במוציא מרשות לרשות במס' שבת דף ע"ה ע"ב כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציא בשבת חייב חטאת עליו וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוה והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע וברש"י ומצניעין כמוהו כמות זה כלומר שיש בו כשיעור הראוי להצניע אינו חייב אלא להמצניע אם נעשה חביב לאדם אחד והצניע חייב על הוצאתו אם חזר והוציא אבל אדם אחר אינו חייב עליה דלגביה לאו מלאכה הוא עכ"ל וא"כ נראה אף דבעינן תרוייהו ראוי ושיעור להמצניע משוי לחביב אפי' בלא היה ראוי וגם פחות משיעור המצניע חייב ונראה מזה דעל כרחך הוצאה לא הוי גלוי דעת שאחשביה אלא המצניע בלבד מגלה חשיבתו בעיניו ולפ"ז כיון דלא שייך אחשביה בהוצאה ממילא לא שייך איסורא דחצי שיעור ג"כ מהאי טעמא דממ"נ אם יהיה שייך אחשביה בח"ש בהוצאה יהיה גם כן בחיוב חטאת כמו במצניע והוציאו: אמנם רבינו בפי' משניות פי' ומצניעין כמוהו ר"ל כי מנהג בני אדם להצניען כי יש דברים וכו' אבל אין מצניעין לרוב מציאותן באותו מקום ופחיתותן וכו' עיי"ש וא"כ בלתי מוזכר מכשיעור כלל במשנה ועי' במל"מ להלן בהל' כ"א שכתב במצניע פחות מכשיעור פטור עיי"ש: ובירושלמי בפ"ז מ"ג ועוד כלל גדול וכו' בגמ' שם רבי חונה וכו' לע"ז איתמרת רבי יוחנן אמר לאיסור הנייה איתמרת רב חסדא אמר לשיעורא איתמרת אית תני חייב חטאת ואית תני כל שהוא מאן דאמר חייב חטאת מסייע לרב חסדא מאן דאמר כל שהוא מסייע לר"א ור"י רבנן דקסרין בשם ריב"ח כגון המוך שהתקינה לנידותה עיי"ש ובקרבן העדה שם בפי' לשעורין איתמרת לאפוקי כשאין בו כשיעור הוי ליה אינו כשר להצניע אית תני חייב חטאת וכו' והיינו כרב חסדא דמיירי כשהוציאו כשיעור ואית תני במתני' חייב חטאת בכל שהוא כיון דכשר להצניעו ומצניעין כמוהו חייב אפי' בפחות מכשיעור והיינו כר' יוחנן דהא לאו לשעורין איתמרת עיי"ש ורבנן דקסרין שאמרו כגון המוך וכו' נראה מפרשין כל שכשר לפי סוגית הבבלי אבל ר"י ור"ח אין מפרשין שאין כמוהו כרש"י אלא לר"ח כל הכשר על שעורא ולר"י אפי' בפחות משיעור במצניעין כמוהו וא"כ לר"י לפי הירושלמי בפחות משיעור וראוי להצניעו או בשאין ראוי והצניעו חייב ובמל"מ הל' כ"א שדעתו להיפוך לא ידעתי למה לא העיר על הירושלמי דנראה מ"ש שם במחלוקת שנויה גם בהצניע בפחות משיעור לא נאמר שיפלגו בזה ועי' בפנ"י שכתב דלירושלמי כשר להצניע ומצניעין כמוהו חדא מלתא הוי עיי"ש אחרי רואי מצאתי בס' שלום ירושלים שעמד על המל"מ ג"כ למה לא העיר מירושלמי הנ"ל: ועי' בקרית ספר שכתב ח"ש נלמד מכל ובשבת להיפוך מבעשותה את כולה ולא מקצתה ע"ש ולכאורה יש לעיין למה לא נאמר אחשביה משום הוצאה על כרחך דשיעור הוצאה צריך בחשב ביותר עד שמצניעו ומכ"ז לטעמא דאיסורא דח"ש מטעם אחשביה לא שייך בח"ש להוצאה לאסור והנה י"ל דהוצאה בלתי מוכיח כלל על חשיבתו לו דשמא מוציאו שאינו חפץ בו שיהיה שם אבל לפ"ז יהיה שאצל"ג דלר' יהודה בלבד המחייב וכנראה מתני' דלא כר"י ועי' בתוס' שם בד"ה לאפוקי עיי"ש ובמס' שבת ע"ד ע"א ברש"י חצי שיעור מהתורה בבורר דהוי כמ"ש בבעל המאור שאצל"ג בכ"פ וא"כ לא שייך אחשביה אם לא נאמר דחשוב בעיניו מעשה הברירה וצ"ע דבכ"מ הוי האחשביה על הדבר ועי' ברש"י שבת צ"ג ע"ב בד"ה וכן כזית עיי"ש ועי' מ"ש לקמן הל' כ"א עיי"ש:
יין כדי רובע ואם היה קרוש בכזית. בירושלמי בפ"ח ה"א איתא תני יבש כזית דברי ר' נתן רבנן דקסרין וכו' בשם ר' יוחנן אתיא דר' נתן כר' שמעון כמה דאמר ר"ש ברביעית כן ר"נ אמר ברביעית כשיקרש יהיה בו כזית: ובקרבן העדה הקשה על רבינו שכתב קרוש בכזית דהרי לפי הירושלמי ר' נתן כר' שמעון דאמר בצלול עד רביעית ואנן לא קיי"ל כר"ש כמוזכר ביין כדי רובע וכו' וכתב דנראה כדעת התוס' במס' שבת ע"ז ע"א בד"ה ועוד לאביי ורב יוסף בעינן רביעית חי ולא מזוג עיי"ש ולא אבין כונתו דהרי בתוס' כתבו כן לאביי ור' יוסף בפי' המשנה דאיתא מזיגת כוס הכונה רביעית יין ולירושלמי רק לר"ש הוי כן והנכון כמ"ש במרכבת המשנה דלמסקנא דאמר אביי אבל יין דקליש כזית יותר מרביעית וכי מפיק פחות מכזית לחייב וכו' ועם כל זה לר"נ אלא בכזית חייב ועל כרחך דבחשיבות תליא ובעינן כזית כמו דאמרינן לעיל ברובע רביעית לרבא עיי"ש אלא דעם כל זה יש להבין דלפ"ז למה לומר שאם יקרש וכו' מצד כזית יהיה מספיק לומר לחייבו בהוצאה דהרי חזינן בקרוש אין תליא ברביעית כלל ונראה לפ"ז דלמסקנא בלתי תליא באמת בהאי אם יש בו רביעית בקרוש דדוקא בדם נבילה דבעי רביעית שאם יקרוש יהיה כזית משום דעיקר שיעורו כזית כבשר נבילה אבל ביין לא נאמר להיפוך דכזית משום רביעית אלא דחשוב בפני עצמו: אמנם לא נראה לומר כן דאם בקרוש משוינן כאוכל הרי שעורו כגרוגרת ועל כרחך אזלינן בתר שעורא דמעיקרא ברביעית ומשו"ה צריך לכזית ולפ"ז כזית ברביעית תליא אף למסקנא והנה כמ"ש ברש"י בקרוש בלתי ראוי למזיגה משו"ה צריך רביעית יין בשעורו ויש להבין באמת למה אם נאמר כזית יותר מרביעית לא יהיה חייב בפחות מכזית למ"ש דהכל תלוי בשיעור רביעית: ונראה דהנה השעורין כזית ורביעית שעורין בעלמא בשאר איסורין מהלכה למשה מסיני והנה בהוצאה דתליא בחשוב ג"כ השעורין בלתי נערכים תמיד לפי השעורין אשר המה מהלמ"מ כגון בראוי למזוג א"צ לרביעית דוקא וכיו"ב וכמ"ש בתוס' במס' יומא דף ע"ט ע"ב בד"ה לומר וכן בירושלמי במס' חגיגה בפ"ב מ"א דף ב' שהכתוב מסרה לחכמים השעורין וכתבתי במ"א בזה שכתב ז"ל שהתורה מסרה השעורין ולחכמים לבחון למה השיעור הזה ולמה הזה: והנה ביין ימצא בראוי למזוג בצלול ואז ברובע חייב ובקרוש דלא הוי ראוי למזוג וא"כ צריכין לשער חשיבותו מצד השעורין הנערך בהם בכל מקום ובחרו בכזית דהרביעית נכלל בו וחשוב מצ"ע ג"כ וחשיבות יין גדול מחשיבות אוכלין דבגרוגרת ויש ליישב קושית התוס' בד"ה ועוד שהקשו על רש"י שכתב דיין הנקרש אין ראוי למזיגה ולכן צריך רביעית יין דוקא דאם כזית יבש אינו ראוי למזיגה למה חשיב משום שהיה בו רביעית מתחילה מ"ש מגרוגרת שצמקה עיי"ש אבל י"ל דלאו משום רביעית הקדום אלא כמו שהשיעור רביעית בצלול כמו כן כזית ביבש כמו דמצינו בכל האיסורין כן מאי דהוי ברביעית הוי ביבש בכזית ומיושב אף דכזית יותר מרביעית מ"מ אין ראוי למזיגה עוד ולא שייך שעורא דרביעית אלא דשעורא דרביעית משוי ביבש לכזית כמו בכל מקום אלו ב' שעורין נערכים זה לזה וכיון דלא שייך למצוא ביבש שיהיה ראוי למזוג דאז השיעור אחר מוקמינן על שעורן הנערך בהם בכ"מ והאי דבשבת באוכלין בגרוגרת כמ"ש לעיל דצריך חביב טפי כנראה מהנ"ל ועי' עירובין ד' ע"ב ויין חשיב ביותר מאוכלין שעורו קטן ברביעית וכזית ואינו דומה לגרוגרת שצמקה דלית ליה שעורא כלל וכמ"ש לעיל השעורין נמסרים ביד החכמים ומובן שפיר אף אם יהיה כזית יותר מרביעית אין שיעורו אלא בכזית: והנה לדעת רבינו צריכין לומר כמ"ש ברש"י בקרוש לא שייך מזיגה וצריך רביעית דוקא ויקשה קושית התוס' הנ"ל ולמ"ש נראה ליישב לדעת רש"י ורבינו לפ"ז ביין ג' שיעורין בראוי או ברביעית או בכזית ולמ"ש בכל מקום שלא היה גבול אחר להודיע חשיבותו הניחו החכמים על השיעורין הנערך בהם בכל איסורים וכמ"ש בכל מקום בלח רביעית ביבש כזית וכנראה לא הוי אלו שיעורין מהלמ"מ ואפ"ה המה דאורייתא לחייב משום דנמסר לחכמים מאי דהוי בגדר חשוב ועי' מ"ש לעיל ה"ו בשם הפר"ח עיי"ש ובקרית ספר כתב דכולן הלמ"מ ועי' בתוספות לעיל הנ"ל:
חלב בהמה טהורה כדי גמיעה וחלב טמאה כדי לכחול עין אחת וכו'. מקורו בירושלמי פ"ח מ"א חלב הדא זאת אמרת בחלב בהמה טהורה אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת:
דבש כדי ליתן על ראש הכתית וכו'. בירושלמי שם בפ"ח ה"א הנ"ל דבש הדא דאת אמר בהין עתיקי ברם בהין דידן כדי לבשל ביצה קלה ובקרבן העדה עמד על דברי רבינו שלא חילק בין דבש שהדביש כירושלמי והנראה משום דבבלי ע"ח ע"א אי' דבש אכילתו שכיחא ורפואתו שכיחי ובקרבן העדה מפרש בהדבש שכיחי לרפואה עיי"ש אבל לרבינו לא נראה כן דא"כ כיון בדבש שלא הדביש לא שכיח לרפואה ניזל בתר שיעור אכילה וע"כ דאין מחלקין כירושלמי:
המוציא תבלין וכו' ומצטרפין זה עם זה וכו'. ובהמ"מ דלפי הגמ' כשכולן מיני מתיקה ויש לרבינו פי' אחר עיי"ש עיין במרכבת המשנה דשאני בהאי דחזקיה בתבלין לצירוף למאכל אחד צריך שיהיו כולן מיני מתיקה שלא יהיה לפגם משא"כ בשבת להוצאה דלשום מאכל כל אחד ראוי שייך צירוף עיי"ש והנה שיהיה שייך צירוף אף דכל אחד בפ"ע בלתי ראוי יש לעיין דהנה בהאי דהג' מצטרפין לקל שבהן בתבן תבואה וקטניות שם הוי עכ"פ אכילה ע"י הדחק כדאי' שם אבל בשאין אחד בפ"ע כשיעור ובצירוף בלתי ראוי יחד צ"ע ועי' בשו"ת מעיל צדקה סי' ס"ד מ"ש על דברי רבינו בזה עיי"ש:
גחלת כל שהוא והמוציא שלהבת פטור. בפר"ח הקשה מסוגיא דביצה מקור דין זה דף ל"ט ע"א דאיתא כגון דאדיה אדוי וכו' ורבינו כתב בסתמא עיי"ש ועיין בצל"ח וכוונתי לדעתו הגדולה במ"ש באחרונה שם עיי"ש:
המוציא זרעוני גינה שאינן מאכל לאדם שיעורן פחות מגרוגרת וכו'. עיין בהמ"מ ועי' שכתבו בתוספתא וירושלמי כרבינו דחולקין עיי"ש ועיין בפר"ח שכתב שעורו פחות מגרוגרת לא אתפרש כמה פחות הוי ומסתברא דהוי כזית שהוא שיעור המוסכם בכ"מ בציר מגרוגרת והכי מוכח בריש פ' המצניע גבי מוציא חטה אחד לזריעה יעו"ש וזה יציב ונכון עכ"ל וכונתו מה דאיתא שם דף צ"א ע"א מ"ד כל שהוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בה"ב המסכים ע"ז עיי"ש:
המוציא מורסן אם לאכילה שיערו כגרוגרת וכו'. בתוספתא פ"ט:
המוציא גרעינין וכו' המוציא אזוב וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ג ותוספתא פ"ט:
המוציא דיו וכו' אבל אם הוציא הדיו בפ"ע וכו'. עיין בהמגיד משנה ועי' בפר"ח ובקרבן העדה שמקורו בירושלמי בפ"ח הנ"ל עיי"ש:
המוציא כחול וכו' שעוה כדי ליתן ע"פ הנקב וכו'. עיין בפר"ח בפי' על רבינו עיי"ש:
המוציא אדמה וכו' עפר ואפר כדי לכסות דם ציפור קטנה וכו'. בירושלמי בפ"ח עיי"ש:
המוציא וכו' או חולה וכו'. במרכבת המשנה כתב דנלמד ממס' יומא ס"ו ע"ב עתי אפי' בשבת וכו' לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו וכו' אפי' תימא ר' נתן חולה שאני עיי"ש וכמו בבהמה כן באדם:
המצניע דבר לזריעה או לרפואה ושכח למה הצניעו והוציאו סתם חייב עליו בכל שהוא שעל דעת מחשבה ראשונה הוציאו וכו'. עיין במל"מ שכתב דוקא בלרפואה וזריעה מהני במצניע בפחות משיעור משא"כ לאכילה עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בה"א בזה ולכאורה למ"ש במל"מ יקשה בשכח למה הצניעו למה יהיה חייב דלמא הצניע לאכילה וכיו"ב דלא מהני במה שהצניע וצ"ל שנזכר אח"ז שהיה לרפואה או לזריעה אלא דבשעת הטלטול לא זכר (וכגון ששמענו שנזכר לענין עונש לא שייך דבהתראה לא שייך שכחה) ושייך חיוב חטאת או שאחרים יודעים למה הצניעו ולפ"ז בשכח ולא נזכר יהיה פטור מחטאת וא"כ הוי לגמ' לאפלוגי ולאפרושי בין נזכר אח"ז ללא נזכר. ונראה דאמרינן מדהצניע מסתמא הצניע לרפואה או לזריעה אף דגם לזה צריכין שיטרח דבלא"ה אמרינן כמ"ש ברש"י צ' ע"ב בד"ה ליתני וכו' שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הילכך מוציא סתם פטור עד שיהיה בו שיעור וכו' עיי"ש מ"מ מסתבר טפי לומר שהוציא לזריעה או לרפואה משנאמר לדברים אחרים אשר אפי' בהוציא והצניעו לא אמרינן דהוי חשוב כמ"ש במל"מ והנה יש לומר ג"כ בשכח אם לרפואה או לזריעה מיירי ובכה"ג ג"כ נאמר כיון דהשתא שכח ע"כ בטל האחשביה משום דהשתא לא שייך אחשביה שהרי אינו יודע למה אחשביה אם לא נאמר ע"ד ראשונה עושה וצ"ע:
ושאר האדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו כו'. במסכתא שבת דף ע"ב ע"א אמר אביי במאי עסקינן בתלמיד שאמר לו רבו לך פנה לי המקום לסעודה הלך ופנה לו דבר חשוב לכל חייב עליו דבר שאין חשוב לכל אי אצנעי רביה מחייב עליו ואי לא לא מחייב וברש"י דלר' שמעון בן אלעזר אתיא דס"ל כל שאין כשר להצניע וכו' והצניע ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה עיי"ש ובתוס' שם בד"ה אטו כתבו דלכו"ע אתיא עיי"ש ונראה דעת רבינו שלא הביאו דס"ל כרש"י ובתוס' הקשו לרשב"א אמאי נקטו בתלמיד שא"ל רבו אפי' באדם בעלמא נמי. לכאורה דעת רשב"א יקשה להבין למה משום שהצניע זה יהיה האחר המוציא חייב ומנ"ל לומר שגם לו הוי חשוב ונראה מטעם זה הנאמר בירושלמי בפ"י ה"א הצניעו זה והוציאו זה פטור רשב"א מחייב מה אנו קיימין אם בשהוציאהו מדעת השני דברי הכל פטור אם בשהוציאהו מדעת הראשון דברי הכל חייב אלא כאן אנו קיימין בסתם ורבנן אמרי חזקה מדעת השני הוציאו רשב"א אומר חזקה מדעת הראשון הוציאו וא"כ בירושלמי אין מפרשין רשב"א כפשוטו כדאי' אם בשהוציאו וכו' דברי הכל פטור ובבלי מפרשין ג"כ בתלמיד שאמר לו רבו וכו' דבלא"ה לא מסתבר לומר דלרשב"א השני חייב וצ"ע במס' זבחים מ"ז ע"א דמדמינן רשב"א להאי דזה מחשב וזה עובד עיי"ש והרי לירושלמי ולרש"י ס"ל רשב"א בשבת דהוי בתלמיד או כמ"ש בירושלמי דאמרינן דעושה ע"ד חבירו וא"כ הוי גם בעיניו חשוב וביותר למ"ש המל"מ לא מהני אלא לרפואה וזריעה דהוצאה בלבד מחייבו בלי מעשה דהצניעו וא"כ באמרינן שגם מחשבתו לזריעה וא"כ לא שייך לזה מחשב וזה עובד שהרי גם הוא מחשב כמו המצניע:
המוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה וחשב עליה לזריעה או לרפואה שא"צ שיעור הרי זה חייב כמחשבתו של עת הנחה הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה וקודם הנחה חזר וחשב עליה לאכילה פטור. לכאורה יש להבין למ"ש ברש"י ריש המצניע דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הילכך מוציא סתם פטור עד שיהיה כשיעור אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה גלי דעתיה דטרח ואחשביה עכ"ל. ולפ"ז במוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה מה יהני המחשבה בגלוי בהוצאה ליכא דהוי לאכילה והנחה בלתי מוכיח כלל על החשבו דעל הנחה לא שייך לומר אבל זה שהוציא וכו' כמ"ש רש"י וכנראה דצריך גלוי דעת ע"י מעשה הוצאה ובכה"ג הוי מחשבה בלי מעשה המוכיח כלל ולעיל בדף הנ"ל בד"ה הא דזריע וכו' אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד עיי"ש. ונראה מזה דמחשבה לזריעה בלבד מבלי צירוף הוכחת מעשה הוצאה מהני והוצאה לא הוי הוכחה על אחשביה גם במפרש לזריעה ומחשבה בלבד מספיק להחשבו וא"צ לשום מעשה כלל:
ואם תפחה קודם הנחה ונעשית כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב שאפילו לא חישב היה מתחייב על מחשבת הוצאה. בתוס' במסכת מנחות דף נ"ד ע"א בד"ה דמעיקרא הקשו מסוגיא דשם דאמר רבה כל היכא דמעיקרא הוי ביה והשתא לית ביה הא לית ביה וכל היכא דמעיקרא לא היה ביה והשתא ביה מדרבנן. וברשב"א בחי' לשבת צ"א מחלק בין שבת דבחשיבות תליא וכיון דנתפח כגרוגרת חשיב משא"כ באיסורים דבשיעור אכילה תליא ולא מהני בנתפח עיי"ש ועיין בשו"ת שער אפרים סי' נ"א:
הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה קודם הנחה הרי זה ספק אם נדחה או לא נדחה זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיה שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק אם נתחייב על כזית מפני שהשלים השיעור לענין טומאה או לא נתחייב. הנה בכל מקום בספיקא דדינא בהל' שבת כתב רבינו בסתמא פטור דלענין חטאת פטור ואסור ככל ספיקות וכאן כתב הרי זה ספק וראיתי בספר מעשה רוקח שעמד ע"ז וכתב ואולי שבא לומר דהוי יותר מפטור עיי"ש: ואולי בא רבינו להורות בזה בהאי דגרוגרת וכו' דוקא כאן לענין הוצאה בשבת הוי כה"ג דצמקה וכו' ספק ולא לענין שאר דברים כמ"ש בהל' אבות הטומאות בפ"ד הי"ג היה בתחילה כשיעור וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיעו לשיעורן הרי אלו מטמאין דין תורה עיי"ש. ובכ"מ שם בשם מהר"י קורקס אף דבהל' שבת כאן דעת רבינו דהוי ספק שאני בשבת שאם הניחה באותה שעה היה מפטר ולכן י"ל שלא תצטרף הנחה עם העקירה עיי"ש. וא"כ מפרש רבינו כן "הרי זה ספק" לענין שבת אבל לשאר דברים לא הוי ספק ובודאי לא אמרינן נדחו ובהאי דזרק וכו' שכתב ג"כ הרי זה ספק י"ל ג"כ דאתא למעוטי כמ"ש בתוספות וברשב"א דדוקא בזרק האיבעיא וספיקא דדינא ולא בהוציא דקדים ליה איסור לטומאה כשצירף ידו למטה מג' במעביר ומשו"ה אמר הרי זה דוקא בזורק בלבד הספק. גם בלא"ה בהאי דזורק וכו' דהיה צריך לרבינו לפרש למה ס"ד לומר דיהיה חייב וממילא צריך לומר מה יעלה ע"ד לומר דיהיה חייב וכי ספיקא הוי:
זרק כזית אוכלין לבית טמא וכו'. עי' בקובץ על יד שכתב דמיירי על כרחך באופן דלא הוי מקלקל כגון למרמי אימתא על אינשי ביתיה עיי"ש. וביותר אם נגרוס כלפנינו תרומה ועיין במ"מ ובמל"מ ועיין בפ"ח ה"ח ובהמ"מ שם ודעת הראב"ד וסייעתו החולקים על רבינו בהאי למרמי אימתא וכו' דחייב ולפ"ז יהיה סייעתא לרבינו דאל"כ לא ימצא שלא יהיה מקלקל: ועי' בהמ"מ ובמל"מ בגירסה בגמרא תרומה או בסתם אפילו בחולין וברשב"ם בתרומה אפילו במקום טהור אמרינן מדהוי שיעור לתרומה הוי שיעור להוצאה וברמב"ן הקשה ע"ז דא"כ בכל איסורים נאמר כן וע"כ דוקא דעי"ז השלים השיעור משא"כ דבלא"ה איסורו ורשב"א מיישב דעתו דבתרומה מצות שמירה מושמרתם ובהאי כי זרקו לבית מקיים מצות שמירה וכמו לענין קיום השמירה כשיעור כמו כן להוצאה משא"כ בשאר איסורים דלא שייך לומר כן עיי"ש: ובס' ישועות יעקב בסימן ש"א ס"ק ג' הקשה ממס' כריתות יש אוכל וכו' ואם היה שבת והוציאו בפיו וכו' א"ל אין זה מהשם וכו' הרי ימצא בכזית איסורא דלענין שבת הוי פחות משעורו דהוי כגרוגרת אלא דנאמר מגו דהוי שיעור לענין ד' חטאות הוי שיעור לענין שבת וא"כ הוי מן השם דמחמת האכילה נתחייב בהוצאה ושאר איסורים גורמים להוצאה עיי"ש: אבל לענ"ד גם לרשב"ם יש לחלק דגם לדעתו הזריקה דתרומה לבית הגורמת השמירה ושייך לענין זה שיעור כמו כן לענין הוצאה אבל שם ביש אוכל וכו' אין הוצאה גורמת לדבר אחר להשלים השיעורו כמו בזריקה בתרומה הנ"ל אלא דנאמר דדברים אחרים ישלימו שיעורו והמה לא עשו ולא גרמו בהוצאה כלל להשלים לדבר אחר דדוקא היכא דהוצאה גורמת להשלים השיעור לדבר אחר אמרינן שהשלימה לעצמה להוצאה גם כן משא"כ בהאי דיש אוכל וכו' ולא שייך לומר כן אף לדעת הרשב"ם: גם י"ל למ"ש לעיל על מ"ש בתוספות במסכת כריתות דבליעתן זו הנחתן ובתוספות שבת ק"ב דע"י בליעה דהוי הנחה בהדדי קא אתו דיקשה למאן דס"ל הנאת גרונו עיי"ש ובקדשים ובאיסורי הנאה לכו"ע הנאת גרון הנאה הוי: וצ"ל דעם כל זה יהיה בכלל יש אוכל אכילה אחת וכו' דהנאת גרונו עם הנאת מעיו אכילה אחת הוי ומשום אין איסור חל על איסור הרי הוי הנאת מעיו מעשה בפני עצמו בעת הבליעה ולא שייך כלל אין איסור חל על איסור בזה. אמנם לענין שנאמר מגו דהוי שיעור לזה הוי שיעור לזה צריך שיבואו בהדדי ממש כדאמרינן במסכת שבת שם בלחם הפנים מדאפקיה חוץ לחומת העזרה איפסל ליה ביוצא אשבת לא מחייב עד דמפיק ליה לרה"ר עיי"ש. וכה"ג דאיסורי אכילה בגרון והוצאה בהנאה במעיו ולאו בהדדי קאתי לא שייך מגו דהוי שיעור לזה: