נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות מהן דברים אסורים גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה ואלו הן. ועי' בהמ"מ שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארים מניניהם וסעיפיהן ועדיין היה האדם יוכל להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום לכן אמרה התורה תשבות עיי"ש שכתב פי' אחר וכתב כי הרמב"ן בתורה כפי' הראשון שכתבתי. הנה נדחק מפני לשון רבינו שכתב נאמר בתורה ואח"ז כתב והרבה הן שאסרו החכמים ובלח"מ עמד ע"ז דא"כ צריכין לפרש דהכתוב מסרה לחכמים כמ"ש בחוה"מ וא"כ יהיה כל איסורי דרבנן בשבת מדאורייתא ועיין מ"ש לפרש בזה ועיין מ"ש לעיל בפ"א דבלשון רבינו שכתב נאמר בתורה תשבות מדבר במצוה דאורייתא דלמטה השיעור נאמר אבל למעלה אין לה שיעור ואם קיימה קיים דאורייתא ברשות והחיוב בהן מדרבנן בהרבה שאסרו. וא"כ החיוב מדרבנן ובקיומם קיים דאורייתא אבל רק אלו שהם בכלל שביתה ולא מה שגזרו שלא נבוא לידי איסור דאורייתא דהוי לעולם מדרבנן עיי"ש שכתבתי ביתר ביאור בזה והבאתי סמוכין למ"ש ממסכת שבת קי"ד ע"ב מנין ליוהכ"פ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק שנאמר שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והא כתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו לקניבת ירק ועיין ברש"י בד"ה אלא לאו בעלמא בתלוש דבמידי דלאו מלאכה קאי על בעשה דשבתון שבות וכו' עיי"ש. ובתוספות בד"ה אלא דאסמכתא בעלמא דאי מדאורייתא אף ביוהכ"פ ליתסר עיי"ש ולמ"ש לדעתו הוי אחרי כי אסרו רבנן בקיומם דאורייתא בכלל שבתון וביוהכ"פ לא גזרו ובמ"א כתבתי בכה"ג דאם קיימם קיים דאורייתא החמירו רבנן יותר מאלו אשר משום גזירה מדרבנן בלבד עיי"ש: ועי' בספר ארעא דרבנן אות א' סי' ד' בענין אין שבות במקדש בהג"ה שם ס"ק ז' למ"ש בהמ"מ בהקדמתו להל' שבת דיש אבות מלאכות שאין בהן שבותין ועי' שמנה כ"ב מלאכות שיש בהן שבותין וי"ז בלי שבות למנין רבינו באלו פרקים וכתב עוד שם במה שנמצא גם באלו י"ז שבותין ולא נמנו עמהן וחילק בין שבות לשבות עיי"ש. ועיין במרכבת המשנה פכ"ג הכ"ח שיש להן שבותין כ"ד עיי"ש: ועי' במרכבת המשנה שרוצה לכלול בדברי רבינו הנ"ל דאפי' בשאין בכלל מלאכה מ"מ לעמול בהם כל היום אסור מדאורייתא דלא הוי וינח בכה"ג עיי"ש ועי' בדברים אלה ברמב"ן בפירושו להתורה בפרשת אמור כ"ג בד"ה יהיה לכם שבתון עיי"ש. ועי' להלן פכ"ד הי"ב עיי"ש:

כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת שמא ישוה גומות וכו'. מכאן עד הל' ה' כתב רבינו שבותין במלאכת חורש והכל שמא ישוה גומות ובהמ"מ ופי' המפרשים ז"ל שמא ישכח ויכוין להשוות הגומות דאי לאו הכי כבר נתבאר פרק א' שכל דבר שאין מתכוין ואין הכרח שיעשה מותר עכ"ל וכיו"ב בתוס' שבת קמ"א ע"א בד"ה דילמא ובהגהות מיימוני כאן ג"כ וכן מוכח קכ"ז ע"א דאיתא שלא יגמור וכו' דילמא אתי לאשווי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני ר' שמעון דלית ליה מוקצה דנראה שלא יגמור משום שמא ישוי גומות הוי גם לר"ש. אמנם עי' לעיל בפט"ו ה"ב דנראה מדעת רבינו דלא חיישינן לשכח אלא שם בדברים נאים שחפץ בהם וכמ"ש שם מכמה דוכתי דוקא במתאוה לדבר שייך שכחה וגם כתבתי לחלק בין לזמן מרובה דשייך שכחה בכה"ג לזמן מועט וא"כ באלה ענינים דהוי לזמן מועט ואפ"ה חיישינן לשכחה ולא הוי דברים שמתאוה להם אבל עיין בתוס' שבת קמ"א ע"א בד"ה דילמא שכתבו כשהוא עוסק לקנח וכן נשים בשחוק האגוזים ישכחו שבת וברשב"א שם שכתב לפי שאדם מחזיר למקום גומא לקנח בו רגליו כי במישור אין מקנחו היטב ומתוך שהוא מקנחו שם שמא ישכח ויכוין להשות הגומא עיי"ש ובחי' הר"ן בשם הרא"ה שדרך המקנח רגלו להחליק פני הקרקע כדי לקנח רגלו יפה עיי"ש ובריטב"א קכ"ו שלא יגמור האוצר דילמא אתי לאשווי גומות במתכוין שכן דרך מכבדין אוצר להשוותן חיישינן וכו' עיי"ש ובחי' הר"ן דילמא ע"י שגומרו מעיין בו ורואה בו גומות ואתי לאשוינהו ולתקנינהו מדעת וכו' ובהא אפי' ר"ש מודה משום דקפיד הוא על גומות שבאוצר וכו' עיי"ש נראה שראו ז"ל למצוא טעם למה ניחוש בזה לשכחה באלה הדברים וצ"ע ליישב להסכים עמ"ש לעיל בכל הדברים שחיישינן לשכחה ועיין מ"ש לעיל הל' ד' עיי"ש:

נשים המשחקות וכו' ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אא"כ היה רצוף באבנים וכו'. עיין בכ"מ בשם הריב"ש דכל הפוסקים אסרו הכיבוד משום פסיק רישא עיי"ש ועמד ע"ז במרכבת המשנה וכתב דדבריו תמוהים דהא מודה ר' שמעון בפ"ר ובשבת צ"ה איתא דלרבנן אין בכך אלא שבות עיי"ש ובעיני דבריו תמוהין דכמ"ש בריב"ש כתב בר"ן במס' שבת צ"ה שם ועי' מ"ש בשם הראב"ד שם וברשב"א ובדעת הרא"ש צ"ע בכונתו אם דעתו דאסור מדאורייתא ועי' בס' קרבן נתנאל ועי' ברש"י דף קכ"ד ע"ב בד"ה של תמרה וכו' לכבד את הבית דאסור משום אשווי גומות דמודה ר"ש בפ"ר וכו' עיי"ש: והאי דאיתא שם צ"ה והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפי' לכתחילה כתבו דקאי על ריבוץ ולא על מכבד ובהגהות מיימוני כאן כתב דבדורות אחרונים הגיהו כן עיי"ש ועיין ברשב"א דרבנן דאמרי דלא הוי אלא שבות ג"כ לא אמרו אלא בריבוץ עיי"ש וכתב ג"כ דס"ל במכבד משום מכה בפטיש עיי"ש ועיין בסי' של"ז וא"כ צדקו דברי הריב"ש: ורבינו נראה דלא הוי פ"ר כדעת התוס' שבת הנ"ל בד"ה המכבד ובהגהות מיימוני הקשה ממס' שבת קכ"ד דא"כ דמקשינן לר' אלעזר דהוי כלי שמלאכתו לאיסור ולרבינו מותר ברצוף באבנים אבל עי' ברשב"א שהיה להם גירסא אחרת שם עיי"ש: אמנם מ"ש בריב"ש כיון דעכ"פ כונתו לתקן אף דלא אכוין להשוות הגומא מ"מ כיון דלתיקון מכוין לא מקרי מדרבנן שאין מכוין עיי"ש וצ"ע למ"ש במס' שבת דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם וכו' דאע"ג דאין כונתו להבעיר מדפטר ר' שמעון דאי כונתו להבעיר הוי צריכה לגופה מ"מ כיון דניח"ל בהך הבערה לא קרינן ביה שאין מתכוין וכו' עיי"ש וצריכין לחלק בזה ובתוס' הנ"ל דרבנן ור"א פליגי אם הוי פ"ר ולפ"ז י"ל דפליגי אם הוי בכה"ג שאין מתכוין וצ"ע:

חצר שנתקלקל במימי הגשמים מביא תבן ומרדה בה וכשהוא מרדה לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא להשוות גומות. הנה רבינו הוסיף בטעמא דלכן לא יעשה כדרך חול שלא יבוא להשוות גומות והנה מצינו בכמה דוכתי שאסרו מה שהתירו לעשותו בדרך שעושה בחול ולמ"ש לעיל בפט"ו ובפירקן ה"ב בדעת רבינו שלא לחוש לשכחה בדברים שאין מתאוה להם והמה לזמן קצר משו"ה נתן בטעמא דאם יעשהו כדרך החול יבוא לידי שכחה דאם היה דעתו דשנוי ימנעו מלשכוח היה לכתוב בהיפוך שיעשה שלא כדרך חול שלא יבוא להשוות גומות ונראה כמ"ש ועי' מ"ש לעיל בה"ו עיי"ש:

התולש חייב משום קוצר וכו' אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין וכו' ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יתלוש. עי' בהמ"מ מדרב בקעה מצא וגדר בה גדר על אותו גדר סומכין לאסור ועי' ברא"ש במס' עירובין בדעת הרי"ף להתיר משום דכר' שמעון קיי"ל ועי' בב"י בסי' של"ו שהקשה על הרא"ש ודעתו דרי"ף כרבינו ס"ל ועי' בב"ח וט"ז שם ס"ק א' ועי' בשעה"מ שהביא בשם המאירי דיש אומרים משום דהוי בעולה באילן פסיק רישא ודעת המאירי שמא יתלוש בכונה בשוגג עיי"ש: ורבינו כתב גזירה שמא יתלוש נראה כדעת המאירי דמדכתב שמא וא"כ לא הוי פסיק רישא וע"כ שמא ישכח ויתלוש והנה למ"ש לעיל חשש שכחה לא שייך בכל פעם וי"ל שמא יתלוש קאי ביש שם פירות דמצינו שמא יעלה ויתלוש כמ"ש בתוס' ביצה שמתאוה להם וביבש שגזרו משום בקעה גדר בה לא אמר רבינו כן וא"כ אין סותר מ"ש לעיל: ועיין במג"א בסי' של"ו ס"ק א' שכתב ביבש שאין בו לחלוח לא שייך תלישה כ"כ רש"י בעירובין ק' וכ"כ בחולין פ"ט אבל דעת הרמב"ם דביבש שייך תלישה כמ"ש בסי"ב וצריך ליישב לדידיה הא דקאמר בגמ' והא קנתרן פירי ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש עיי"ש עכ"ל ועי' בתוס' שבת דף ק"נ ע"ב בד"ה במחובר שכתבו ג"כ ביבש לא שייך תלישה עיי"ש אבל לענ"ד מ"ש רבינו שמא יתלוש לא קאי על יבש דביבש היכא דלא שייך קמנתרי קינסי לא הוי איסורו אלא משום גדר כמ"ש בהמ"מ ושמא יתלוש לא קאי אלא על עץ לח ועי' בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב אסרו אילן יבש מפני אילן לח וכו' מפני מה אמרו אין עולין באילן שמא ישכח ויאכל או שמא ישכח וירעיד וכו' עיי"ש ומשם הוציא רבינו דבריו וקנתרין פרי יש לפרש ג"כ שמא ירעיד וביותר לרבינו על כרחך הפי' שיעשה בכונה דלא הוי פסיק רישא וכל זה באילן לח וכמ"ש בירושלמי ומשו"ה שייך שפיר איסור תלישה כן נראה לענ"ד וראיתי במחצית השקל שהביא ג"כ דברי התוס' הנ"ל עי' מ"ש שם בדברי המג"א עיי"ש: גם הנראה מ"ש רבינו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל וכו' וכתב המ"מ שם מבואר בכמה מקומות עכ"ל ונראה שמקומו במס' סוכה ל"ז ע"ב הדס במחובר מותר להריח בו אתרוג במחובר אסור להריח בו וכו' שהביא רבינו בה"ז ושם שייך שמא יתלוש ולהריח שייך אין משתמשין כלל דאין לך שימוש קטן מלהריח שאינו מטלטל ואסור:

פירות שנשרו בשבת אסור לאכלן עד מוצאי שבת גזירה שמא יתלוש. בהגהות מיימוני מחלק, בהצָריך למעשה דלא שייך שמא יתלוש וצריכין לומר משום מוקצה ובפירות אילן דעומד ומצפה ולא שייך מוקצה צ"ל משום שמא יתלוש עיי"ש וכיו"ב בתוס' ביצה דף ג' ע"א בד"ה גזירה עיי"ש וכתבתי שם דלא שייך לומר דהוי מוקצה אם לא דאסור בנפלו משום שמא יעלה ויתלוש ומשו"ה הוי מוקצה דאל"כ יהיה מצפה שיפלו וחשש ואיסור משום יעלה ויתלוש משוי למוקצה וטעמא דמוקצה צריכין בספק מוכן דקיי"ל לחומרא כמו בפ' אין צדין ביש במינו במחובר דמטעם שמא יתלוש בספיקו לקולא ולפ"ז צריכין לב' טעמים גם כתבתי להיפוך ג"כ דלגזור משום שמא יעלה ויתלוש צריכין למוקצה דאל"כ לחשש שכחה מאי אהני דילמא ישכח ויעלה ויתלוש אבל כיון דפירות הנופלים אסורין ומקצה אותם מדעתו ומסלק נפשו מהם לא יבוא לידי שכחה וא"כ שייך גזירה דשמא יעלה ויתלוש אבל בלי טעמא דמוקצה לא מהני הגזירה כלל וא"כ צריכין לב' טעמים עיי"ש שכתבתי בביאור יותר בזה עיי"ש ועי' מ"ש בהל' יו"ט בפ"ב ה"י עיי"ש:

הדס המחובר מותר להריח בו שאין הנייתו אלא להריח בו והרי ריחו מצוי אבל אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה אסור להריח בו במחובר גזירה שמא יקוץ אותו לאכלו. בבעה"מ ובר"ן במס' סוכה שם ל"ז הקשו ממס' עירובין דף מ' דנראה דגם בהדס לאסור ומחלקין בין שאפשר להריח בלי קציצה עיי"ש ובר"ן במס' ביצה בריש אין צדין בשם הגאונים שגרסו בהיפוך הדס במחובר אסור להריח דכיון דלריחא קאי ליכא היכרא ואתי למקצייה אתרוג דלאכילה קאי לא אתי למקצייה עכ"ל ובהג"א במס' סוכה ובפי' ר"ח הדס במחובר אסור להריח בו אתרוג במחובר מותר להריח בו ופי' טעמא משום דאי תליש לאתרוג אסור לאכלו לפיכך הוא נזהר ולא יתלוש אבל הדס אע"פ שיתלוש מותר להריח בו עכ"ל ועי' בכנה"ג בשיורי' בסי' של"ו על הב"י ס"ק ז' עיי"ש מ"ש בזה ליישב דברי הג"א מ"ש דמותר להריח:

אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ואין נתלין בבהמה ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת ואין נסמכין לצדי בהמה וצדי צדדין מותרין עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד במזיד אסור לירד ובבהמה אפי' במזיד ירד משום צער בעלי חיים וכן פורקין המשוי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים. ובהמ"מ וכתב רבינו ובבהמה אפי' במזיד ירד ודבריו נראין הן ומתבארין מן הדינים הבאים עכ"ל: ונראה דרבינו הוציא מירושלמי במס' ביצה שם פ"ה ה"ב מפני מה אמרו היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד וכו' תנא ר' אחא בר פפא קומי ר' זעירא שנייא היא שהוא מצווה על שביתת בהמה כמוהו למען ינוח שורך וחמורך כמוך עיי"ש וברא"ש פ' משילין אין רוכבין וכו' ירושלמי לפי שהוא מצוה על שביתת בהמה ועי' בב"י בסי' ש"ה שהקשה דחי נושא את עצמו ועי' מ"ש ע"ז ועי' בשעה"מ כאן בזה ובמג"א בסי' ש"ה ובסי' רמ"ו עיי"ש אבל כנראה לדעת רבינו אין דברי הירושלמי נאמרים בטעמים דאין רוכבין דלא שייך משום שביתת בהמה דחי נושא א"ע אלא בירושלמי אומרים לו רד נאמר כהאי דאי' בבלי עירובין ק' באילן שהביא רבינו כאן ולא יעלה וכו' עלה וכו' במזיד אסור לירד וכו' ובירושלמי מחלק בין אילן לבהמה דבבהמה דשייך צער בע"ח שיהיה על הבהמה כל היום למשא דהוי צער גדול ומבטל למען ינוח וכמ"ש בתוס' שבת קכ"ב ע"א בד"ה מעמיד עיי"ש ונמצא מקור מ"ש רבינו בבהמה משום צער בע"ח ופי' בירושלמי שהקשו עליו דבירושלמי לא נאמר זה לדעת רבינו על אין רוכבין אלא על למה ירד ומיושב מה שהקשו דלירושלמי הוי דאורייתא ובמשנה נמנה בין השבותין: ועי' במג"א בסי' רע"ה ס"ק ה' על קושית מהרי"ל דב' יהיו מותרים לרכוב כמו שם בקריאה לאור הנר עיי"ש מ"ש ע"ז ובס' תוספות שבת ס"ק ד' שם:

המחתך את הירק וכו'. עי' בכ"מ ובב"ח וטו"ז בסי' שכ"ד ובמרכבת המשנה ובתוס' במס' שבת דף ע"ד ע"ב בד"ה אלא לקניבת ירק עיי"ש ובסי' שכ"א ועי' במל"מ בפ"א ה"ג מהל' חמץ ומצה ובשעה"מ שם עיי"ש:

החושש בשיניו וכו' החושש בגרונו לא יערענו בשמן וכו'. עי' מ"ש לעיל בפ"ח ה"ב מהל' ברכות בזה עיי"ש:

אין נותנין יין וכו' ולא ידחקנו כדי להוציא ממנו דם. אין נותנין חמין ושמן ע"ג המכה וכו'. ובהגהות מיימוני וכן לא יתן על המכה דבר המושך דם וליחה דהוי מפרק עכ"ל. עי' במג"א בסי' שכ"ח ס"ק נ"ג ובס' אבן העוזר שם מ"ש בזה עיי"ש:

המרקד מאבות מלאכות וכו'. הנה למה כתב בזה דהוי מאבות מלאכות עי' שבת ע"ג ע"ב היינו זורה היינו בורר היינו מרקד וכו' עיי"ש:

בד"א במי שמזונותיו עליו וכו' ומותר להעמיד בהמתו ע"ג עשבים מחוברים והיא אוכלת אבל לא יעמיד אותה ע"ג דבר שהוקצה אבל עומד בפניה כדי שתחזור פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו וכן ביו"ט. עיין בס' אבן העוזר בסי' שכ"ח עיי"ש: