Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מותר להתחיל מלאכה בע"ש אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו. כתב רבינו מהתירא דלהתחיל מע"ש מותר להתחיל ומהתירא דהנאה בשבת מותר לנו ליהנות וכו' דמלאכה שנעשית בהתר לא מצינו אף מדרבנן לאסור ליהנות דגם במבשל לחולה בשבת דאסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו ובשוחט לחולה דלא שייך שמא ירבה מותר לבריא וכמ"ש רבינו בפ"ב לעיל ודעת רש"י במס' ביצה דף כ"ד ע"ב בנכרי שהביא דורן לישראל לערב אסור כדי שיעשו וכתב משום שלא יהנה ממלאכת שבת עיי"ש ואף דשם נעשה בהתר ויותר הוי כממילא להישראל שכאן עכ"פ הישראל הגורם שיעשה בשבת ושם הכל ע"י הנכרי. ובתוספות שם בד"ה ולערב הקשו לרש"י ממבשל בשבת בשוגג דיאכל ולא אמרינן שלא יהנה ממלאכת שבת עיי"ש ולכאורה יקשה לרש"י גם כן דמ"ש מהנאמרים בפירקין ומפורשים בגמ' ולב"ה מותר אף שנעשה ע"י ישראל מע"ש ולכאורה כמ"ש ע"י הגוי בלי אמירת הישראל הוי ממילא ביותר דלא הוי הישראל אף גורם: אמנם שם כתבתי דמבשוגג שהקשו בתוספות יש לומר בשוגג לא שייך נהנה ממלאכת שבת דבשבת רק העשיה אסורה ובנעשה ממילא מותר ובשוגג דלא יחשב העשיה לאיסורא וא"כ לא שייך נהנה ממלאכת שבת והאי דצריך שימתין כדי שיעשה משום שלא יהנה וכו' הנה בלאו הכי יקשה כיון דמהתורה מעשה שבת במזיד מותר היא קודש ואין מעשיה קודש ומדרבנן רק משום קנסא ומנ"ל לומר בנעשה ע"י נכרי בהתר שלא יהנה וכו' מאי דלא מצינו מדאורייתא ולא בדאורייתא בחומרא מדרבנן נאמר טעמא אחרינא וי"ל דהנה בתוספות כתבו דגזרו כשעושה בשביל ישראל שלא יאמר לו הישראל בעצמו עיי"ש ולכאורה הוי גזירה לגזירה דאמירה לנכרי שבות ולרש"י י"ל דהנה בטעמא דאמירה לנכרי ג"כ כדעת הסוברים שליחות לנכרי לחומרא ואם כן י"ל לדעת הסוברים זכיה מטעם שליחות ורש"י ס"ל כן במסכת פסחים וי"ב ואם כן יש מקום לומר זכיה לנכרי לישראל לחומרא גם כן ולא שייך לומר דאיסורא לא ניחא ליה דלזכי כדאמרינן במס' ב"מ בפרק השואל דהרי אנו חוששין כמ"ש בתוספות שמא יאמר לו ולרש"י ביותר שלא יאמר לו רק כיון שיהיה נהנה במלאכת שבת הוי לזכיה לו וגם אם נאמר דמותר יהיה ודאי ניח"ל ולזכיה לו ומשו"ה בשביל ישראל אסור שלא יהנה אבל בכה"ג דידן דנעשה מע"ש ובשבת ממילא לא שייך לכו"ע שלא יהנה וכו' ומותר ליהנות מהנעשה ממילא: והנה שלא יהיה נהנה בעשה מע"ש לא מצינו אף לבית שמאי לומר כן וכתבו רבינו דלא נאמר מדמצינו בשביל ישראל אסור מטעם דמדרבנן אסור ליהנות ממלאכת שבת ובית הלל המתיר רק ליהנות אחר זה בכדי שיעשה רק דמותר להתחיל מע"ש דכמ"ש יותר מסתבר להתיר ע"י נכרי בשביל ישראל אבל באמת כמ"ש אף לרש"י לא הוי מטעם איסור הנאה רק משום חשש שליחות ולתוס' משום שלא יאמרו לו ואם כן לא לחינם הוסיף רבינו לומר מותר ליהנות וכו' ועי' ברש"י שבת י"ח ע"ב בד"ה בכדי שיעשה עיי"ש שם צ"ל דפי' דקנסו בהנאה שלא יהנה ועי' בר"ן בפ' כירה בעבר ושכח עיי"ש ובירושלמי כירה מ"א דאי' גם כן שלא יהנה עיי"ש. ועיין בירושלמי ובמכילתא למוד אחר דמותר לעשות מע"ש לשבת ועי' בקרית ספר למבי"ט:
כיצד פותקין וכו' וטוענין בקורות בית הבד וכו'. הנה נקיט רבינו בראשונה הנאמר בברייתא עד ושורין שהביא לשון המשנה ונראה משום דהנשנין בברייתא למאן דאמרינן שביתות כלים ב"ש הברייתא לב"ש אתיא ומותרים לכו"ע וכן בירושלמי דמוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בקראי וכנראה באסמכתא ואמרינן דב"ש מוקי קרא דדריש ב"ה להאי דפותקין וכו' ולכן נקיט רבינו לישנא דברייתא דהנאמרים פשוטים בהתר לכו"ע בראשונה והאי דנקיט וטוענים בבית הבד אחר זה אף בזה אי' ושוין וכו' בזה הלך בסידור המשנה דהוי באחרונה: ועיין בהמגיד משנה ובריטב"א במס' שבת ובשו"ת חכם צבי סי' ז' בפי' המ"מ עיי"ש ובהמגיד משנה דיש מקשים למה לא חילק רבינו בין מחוסרי דיכה עיי"ש לכאורה בלתי מובן דהרי אנן קיי"ל כב"ה דשרי אפי' במלאכה דאורייתא הנעשה בשבת ממילא ע"י שעשה מע"ש וראיתי במרכבת המשנה שעמד ע"ז: והנראה דכונת היש מקשים כיון דמחוסר דיכה דאורייתא למה לא נגזור גם לב"ה כמו שגזרו במשקין שזבו שמא יסחוט ועיין בתוספות שם ויש לומר לר' אלעזר דפליג על ר' יוסי בר חנינא דאמר ר' ישמעאל היא דאליבא דר"י אפי' לב"ה לא נתיר במחוסר דיכה משום שמא יסחוט כמו בכל משקין שזבו וע"ז תירץ המ"מ דאף אם נאמר דמחוסר דיכה דאורייתא מ"מ כיון דבמחוסר שחיקה לא גזרינן ומותר לכו"ע לר"י ולא גזרו אטו מחוסר דיכה וע"כ בהנעשה ממילא לא שייך שמא יסחוט כיון שנעשה בלא"ה אף במחוסר דיכה לב"ה כיון שנעשה ממילא לא שייך לגזור שמא יסחוט לריב"ח ושאני במשקין שזבו היכא דלא נעשה ממילא בלי סחיטתו כראוי וכיו"ב כתבו בתוספות במסכת שבת ל"ו ע"ב בד"ה חמין בדבר דבלא חתוי יהיה כל צרכו לא חיישינן לחתוי עיי"ש וחשש שמא יסחוט הוי רק באופן כזה וכיון דבאופן כזה לא שייך שמא יסחוט לא גזרו והאי דגזרו ביצה אטו משקין שזבו יש לחלק או לומר דלא קאי לריב"ח:
מניחין קדירה על גבי האש או בשר בתנור וכו'.
כיצד תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן וכו' אין משהין אותו ע"ג האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום גזירה שמא יחתה בגחלים וכו' לפיכך אם גרף האש או שכיסה הגחלים וכו' או שהסיקוה בקש וכו' או בגללי בהמה דקה שהרי וכו' שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש. בכ"מ בשם הרמ"ך שכתב דצ"ע האיך הסיח דעתו שהרי בדעתו לאכלה בלילה וכתב דהטעם הנכון בגרף וקטם לא אתא לחתוי עיי"ש: ולכאורה ההסח הדעת שכתב רבינו הוי מהחתוי דהרי זה שגרפה וכיסהו מוכח ע"ז שאין ברצונו בהאש אף שדעתו לאכלה וכן מצאתי במרכבת המשנה שכתב ליישב דברי הרמ"ך דאין פי' דמסיח דעתו מהאכילה רק מהחימום ע"י האש להלהיבו עיי"ש. אמנם אם מטעם הוכחה דמסלק נפשו מהליבוב וכן נראה מדברי הר"ן שכתב דמשו"ה די בקיטום בקצת ולרז"ה בגרף לצד אחד עיי"ש אם כן מאי שנא בתנור שכתב רבינו בהל' אחר זה דלא מהני גירוף וקטום משום דחומו רב ועי' בכ"מ שם וגם בהסיקהו בקש וכו' דלא הוי הוכחה כזאת וע"ז י"ל דבקש מעיקרא לא ישום לבו לחתוי דלא שייך כלל והסח הדעת קאי על גריפה וקטימה אבל מתנור יקשה וגם לכאורה החשש שמא יחתה הוי שישכח ולא שיעשה כן במזיד ומאי מהני הגריפה וקטימה כיון דמצד עצמו ניחא ליה בהחום רק משום דדינא הכי שיקטום ויגרוף ואכתי שייך שישכח ויחתה כיון דמצד עצמו ניח"ל דודאי אם לא דמדינא גרפו רק מצד עצמו ואם כן לא שייך חשש חיתוי אבל כיון דצריך לעשות כן מדינא ואם כן לא הוי עוד הסח הדעת משום הוכחה דלא ניח"ל בחתוי והנה כמ"ש בר"ן הוי משום הכירה ומובן ביותר להרז"ה שמגרפו לצד אחד עיי"ש וביותר ההכר וכמ"ש בתוספות במס' ביצה דף ג' ע"א בד"ה גזירה כיו"ב ולעיל דף י"ח ע"ב בטוחה עיי"ש דבכה"ג דאיכא טירחא או הכירה לא שייך שכחה. ויש ג"כ להבין למה לא הוי הכירה בתנור וי"ל בתנור לא הוי הכירה שאין בו גחלים משום דחומו רב לפעמים אין בו גחלים דחומו די ומספיק אבל בתנור נשאר פעמים שם הגחלים וכשאין בו גחלים הוי הכירה תמידית ולא שייך שכחה והוי הגריפה הסח הדעת דלא שייך בו שכחה בכירה ולא בתנור ומ"ש רבינו או בגללי בהמה וכו' בירושלמי פ' כירה ובב"י בסי' רנ"ג היה נוסחא אחרת כמו שלפנינו ועיין בקרבן העדה שם עיי"ש: ובמ"ש דצריך הכירה תמידית אף שדעת רבינו בתנור לא מהני גריפה ועי' בכ"מ בשם רמ"ך שהקשה ע"ז דעכ"פ הוי הכירה ולמ"ש מיושב ובהמגיד משנה כתב משום דחומו מועט אין ראוי להתחמם לא שייך חתוי עיי"ש וקשה למ"ש בירושלמי ומובא בר"ן שא"צ רק כיסה מעט וא"כ שייך עוד ראוי להתחמם וכמ"ש משום הכירה אתי שפיר ועי' בכ"מ ה"ח שצ"ע למ"ש שם עיי"ש:
תבשיל חי שלא בשל כלל וכו' וכן כל תבשיל שבשל ולא בשל וכו' אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר להשהותו וכו'. ובכ"מ דבפי' משניות כתב רבינו בשר או ירק נראה דאפי' באפשר להתבשל מע"ש מותר דהוי כמו גריפה וקטימה דסגי בכל דהו משום הכירה עיי"ש ועיין בטו"ז בסי' רנ"ג ס"ק ב' שהביא דברי הפי' משניות וכתב אבל בחיבורו כתב הרמב"ם אבר חי משמע דוקא בשר וכן ראוי להלכה עכ"ל ועיין במג"א שם סק"ב שכמו כן דעתו כן ולמ"ש בה"ד דצריך לרבינו דאוסר בתנור הגרוף הכירה תמידית ולא די רק בבשר חי דהוי הסח הדעת ממש דבלא"ה בהכר העובר שייך שכחה ואתוי לחתוי: ובהמגיד משנה והדינים האלו וכו' וחלוקי התנור והכירה והכופח על תבשיל חי כולם בחזרה בשבת דוקא וכו' עיין במרכבת המשנה שהגיה עד תבשיל חי וכו' דודאי בחזרה בשבת לא שייך בחי דהוי מבשל ממש ואפי' כמאכל בן דרוסאי ג"כ אסור עיי"ש:
כל תבשיל שאסור להשהותו אם עבר ושיהה אותו אסור לאכלו עד מוצ"ש בכדי שיעשו ואם שכחו אם תבשיל שלא בשל כל צרכיו הוא אסור עד מוצ"ש ואם תבשיל שבשל כל צרכו הוא ומצטמק ויפה לו מותר לאכלו מיד בשבת. ועי' בראב"ד ובהמגיד משנה ובר"ן במס' שבת שם דראב"ד דמפרש עבר ושיהה בשוגג באומר מותר משום דיקשה על מאי דאיתא בגמרא שם מאי לאו לאותה שבת לא לשבת הבאה עיי"ש ומאי שייך שכחה לשבת הבאה שאם ישכח גם בשבת הבאה יהיה מותר לו והמ"מ מתקן בלשונו שכתב שיזהרו שלא יעשו כן בשבת אחרת אע"פ שהיו שוכחין וכו' עיי"ש והיה אזהרה בלבד שישמרו שלא ישכחו עוד ואולי יש לומר כמו דמצינן במס' ביצה בפ"ב בסמיא בעירוב תבשילין דשמואל חשבו ליו"ט הבא ששכח למזיד דבב' פעמים הוי שכחה מזיד ואם שם מיו"ט ליו"ט נאמר כן ומכ"ש משבת לשבת הבאה והנה י"ל דוקא בדבר דתלוי ביד אחר לשמואל שיוציאו חשבו למזיד אבל כאן דתלוי בדעתו והוא יודע שאינו מזיד אבל הרי אנן נאמר דשכחה באמת בב' פעמים הוי בגדר מזיד וגם בתפילה מצינו דרק אונס בהשלמה ובב' פעמים לא מהני השלמה ונראה כמזיד חשבינן בשוכח ב' פעמים. ואם לענין מצוה ומכ"ש לענין איסורא אבל לא מצינו לפ"ז האי דינא דבב' פעמים הוי מזיד והו"ל לרבינו לפרשו: ובר"ן כתב לדעת הראב"ד דשוגג קיל משוכח והנה בגמרא איתא שוגג ושוכח בשניהם רק משום גזירה דהערמה ואם נאמר דגזירה היה רק על השוכחים כדאיתא משרבו וכו' ואמרו שוכחים אנו אם כן למה לדעת הראב"ד דוקא במצטמק ויפה לו כן נאמר בכל גוונא יהיה מותר בשוגג: ולכאורה יש לומר דכאן שוכח קיל משוגג דהנה אם שכחה הוי אונס או שוגג עי' ביו"ד בסי' רל"ב סעיף י"ב דעות בזה עיי"ש. והנה עיקר החשש שמא יחתה דהוי שישכח ואם שכחה הוי לא שכיח ואפ"ה תיקנו לאסור וחשו וצ"ל בכה"ג שכחה שכיח וכמ"ש בתוספות ביצה דף ג' בדבר שנעשה במהירות שייך שכחה ואם כן לפי זה הוי שכחה אונס ולא שייך קנסא ואם הוי לא שכיח וא"כ לא שייך כלל הגזירה ואיסורא דשמא ישכח וא"כ הטעם לאסרו מביא להתירו בשכח דממ"נ אם דלא שכיח או דהוי אנוס ויש מקום לומר בכה"ג דידן שלא לקנוס בשכחה ואין ראיה מזה למקום אחר ועיין שבת דף י"א בחפצים הצריכים דשייך שכחה עיי"ש דנראה דיש דברים דשכחה שכיח בהם וכמו כן שמא יחתה וכיו"ב דגזרו ואם כן כמ"ש מהאי טעמא להקל בשוכח: ומ"ש שיש לחלק מסברה בשכח בין מצטמק ויפה לו לבשל ולא בשל לדעת רבינו י"ל עמ"ש במהרמ"ל במס' שבת י"ח גבי לא תמלא אשה וכו' שהקשה למה נאסר בכדי שיעשה מאי ולא יהנה ממלאכות שבת שייך באיסור גזירה שמא יחתה והרי לא חיתה וכתב דחיישינן שמא עבר וחיתה ולאו אדעתיה עיי"ש וא"כ י"ל במצטמק ויפה לו אף דחששו וגזרו על שמא יחתה להבא מ"מ לומר שמא חיתה לא חיישינן בשאין בהול ע"ז כ"כ והנה בזה דאומר מותר לראב"ד להקל ועי' בבית שמואל בסי' י"ג ס"ק ט"ז דדעת התה"ד להחמיר וכיו"ב בכ"מ מצינו להחמיר וכמ"ש במ"א אבל גם הראב"ד בלתי מתיר רק במצטמק ויפה לו וסוגיית הגמ' מדינא להתיר בשוגג וא"כ ליכא למידק מזה בעלמא ועי' במג"א סי' רמ"ח ס"ק י"ח ובמ"ש לעיל מיושב מ"ש בפנ"י דבמס' גיטין נ"ג אמרינן אף בדאורייתא לא קנסינן בדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד עמ"ש ע"ז אבל למ"ש בשוכח כה"ג דידן דאיסור משום שכחא שאני דממ"נ שייך להתירו וגם שאני במס' ביצה י"ז במעשר בשבת עיי"ש דשם לא הוי האיסור משום שכחה: