ד' דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד. יש לעיין אם עונג שבת הוי מדאורייתא או מדרבנן ונפק"מ בזה דהנה בשו"ת צמח צדק בסי' כ"ח וז"ל ואע"ג דכבוד שבת נמי דאורייתא הוא דכתיב וקראת לשבת עונג ואמרינן בפסחים ס"ח אמר רבה הכל מודים בשבת דבעי לכם וכו' ובפ' כל כתבי קי"ח במה מענגה וכו' אפי' דבר מועט ולכבוד שבת עשהו הרי זה עונג הרי מבואר מדאורייתא בכל מילי שעשאו לכבוד שבת די ולאו דוקא דגים וכו' עכ"ל מבואר בדבריו דהוי מדאורייתא ובפרי מגדים בפתיחה כוללת לאו"ח ח"א סי' י"ח וז"ל רביעית דברי קבלה המוזכר בנביאים ישעי' כ"ח י"ד וכו' הוי מדרבנן לא מהתורה ועי' בשו"ת צמח צדק סי' כ"ח כתב בפשיטות עונג שבת הוי ד"ת ובפריי לאו"ח סי' רמ"ב ובדיני קידוש רע"א ורמ"ב כתבתי מזה וכו' עכ"ל ובמג"א בסי' רנ"א ס"ק ו' בשם סדר היום דעונג שבת דאורייתא עיי"ש דנפק"מ בזה לדינא: ובספר יראים עמוד זמנים סי' צ"ט מובא בקצתו בב"ח בסי' רמ"ב וז"ל מצות עונג שיענג אדם את השבת גמרא גמירי לה עד דאתא ישעיהו ואסמכא אקרא דכתיב וקראת לשבת עונג וה"נ אמרינן בזבחים בפ"ב ובסנהדרין בפ"ב לענין מצוה אחרת א"ר חסדא דבר זה מתורת משה וכו' ועד דאתא יחזקאל גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא וכו' עיי"ש הנה דעתו דהוי מהלכה למשה מסיני וקרא גלוי מלתא דהוי מהלמ"מ: ומדברי רבינו שכתב ושנים מדברי סופרים והן מפורשים ע"י הנביאים וכו' מלשון דברי סופרים אין הכרע דס"ל דהוי מדרבנן דנודע דכל הלמ"מ שאינו מפורש בקרא כולל הוא בלשון מדברי סופרים כמ"ש ז"ל בכמה דוכתי ולשון והן מפורשים ושנתפרשו וכו' שכתב רבינו אין מורה בהחלט שכונתו דהוי גלוי מלתא בהנביאים כדעת היראים אכן נודע דס"ל דדברי קבלה הוי מדרבנן וכן נראה שהיראים ג"כ ס"ל כן לכן כתב דהוי מהלמ"מ ואסמכהו אקרא ועי' מ"ש בס' יראים בענין אמירה לנכרי מ"ש לעיל בשמו עיי"ש וצ"ע אבל מנ"ל להיראים דהוי הלמ"מ ודאורייתא: והנה ביו"ט במס' פסחים ס"ח ע"ב ר' יהושע לטעמי' דס"ל שמחת יו"ט נמי מצוה היא וכו' ומפורש ביו"ט העונג דאורייתא ומקראי ובפרי מגדים הנ"ל שכולל יו"ט לשבת בחיוב העונג מדברי קבלה צ"ע ורבינו בפ"ו מהל' יו"ט הט"ז כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה כן כל יו"ט שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל יו"ט נאמר בהם מקראי קודש וכו' עכ"ל גם מזה אין הוכחה דשבת הוי דאורייתא משום דיו"ט ודאי דאורייתא וכמ"ש והרי כתב כשם ונראה דשבת פשיט טפי מיו"ט די"ל כנראה שהביא האי כשם וכו' רק לענין כיבוד הנאמר בשבת בלבד ולכן הביא מקרא זה ולא ושמחת בחגיך המפורש בתורה שכתב אחר זה אע"פ שהוא על קרבן כל השמחה בכלל עיי"ש וא"כ אין להכריע בדעת רבינו אם ס"ל עונג שבת דאורייתא או דרבנן: ובסמ"ג עשין עשה ל' מדברי הנביאים לעשות לשבת כבוד ועונג וכו' והדלקת נר הוא עיקר הכבוד ומברכין אשר קדשנו במצותיו וכו' דגבי נביא כתב אליו תשמעון וגם בלאו דלא תסור וכו' עכ"ל נראה דס"ל דהוי מדרבנן ומ"ש משום אליו תשמעון צ"ע דזה לא נאמר בדינים דודאי חלילה לשמוע ולקבל דין חדש מנביא שאין רשאי לחדש דבר ארז"ל ואליו תשמעון בנבואה חוץ מדיני התורה נאמר ועי' מ"ש לקמן בהל' עירובין פ"א ה"ב: ובאיסור תענית בשבת עי' בהל' י"ב להלן ובהל' נדרים בפ"ג ה"ט הנודר שיצום בשבת או ביו"ט חייב לצום שנדרים חלים על דבר מצוה וכו' פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים עכ"ל עיי"ש נראה דס"ל דאיסור תענית בשבת מדאורייתא וכיו"ב בטור יו"ד בסי' רט"ו ובב"י באו"ח בסי' תי"ח עיי"ש ובפי' משניות לרבינו נדרים ט"ו פותחין בשבתות ויו"ט משום דכתיב וקראת לשבת עונג עיי"ש ועי' שלא פי' נדר להתענות רק שלא לאכל בשר ויין עיי"ש: ובשו"ת הרשב"א בסי' תרי"ד מובא בב"י יו"ד בסי' רל"ט וז"ל מה שכתבת שכתב הרמב"ם ז"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועות שוא ומשמע לן מדבריו שהוא ז"ל סובר שאין שבועה חלה על ביטול דברי סופרים שהרי תענית בשבת מדברי סופרים אפשר לומר שהוא סובר שאסור להתענות דאורייתא מדאמרינן בברכות דף מ"ט אלא מעתה שבתות ויו"ט דעל כרחך אכיל ה"נ אלמא בשבתות צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא דיו"ט דהיינו ראשון של פסח דכתיב ביה בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה וכן ליל ראשון של סוכות דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות והאי דמגילת תענית נמי אפשר מהאי טעמא הוי דס"ל כמאן דאמר בעירובין אסור להתענות מפני שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה עכ"ל ועי' בלח"מ בפ"ג מהל' נדרים הל' ט' עיי"ש: והן זה מצאתי במדרש תנחומא בראשית דף ז' ע"א ליושב בתענית שאסור לישב בתענית בשבת וכו' ואם חל י"ד בשבת אסור להתענות בע"ש מפני טורח שבת שעיקר תענית סליחות ורחמים ואתא לאמנועי מכבוד שבת וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן ואתיא כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן וכו' עכ"ל ואף דאין למדין ממדרש כדאי' בירושלמי מ"מ כתבו ז"ל כשאין סותר הגמ' למדין ממדרשות: ועיין עוד ברשב"א המובא בב"י בסי' רפ"ח באו"ח וז"ל אבל הרשב"א דכתב בתשובה דהאי דמר בריה דרבינא דיתיב בתעניתא וכו' בתענית חלום דאי לאו הכי אסור וכן צריך לפרש כדי שלא יחלוק אכולהו תנאי ואמוראי ואת"ל בתענית דעלמא קאמר לא שבקינן כולהו תנאי ואמוראי ועבדינן כיחיד וכ"ש בשל תורה והאריך להביא ראיות לדבר עכ"ל מפורש בדעתו דאיסור תענית בשבת מדאורייתא ע"ע בשו"ת הרשב"א בסי' קכ"ז שהוקשה לו שם לדעת התוס' דשלא מן המוקף אסור מדאורייתא מהאי דאי' במס' יבמות דף צ"ג דר' ינאי עשר אפרי דמייתי אריסא בע"ש משום כבוד שבת וסמכו ליה אקראי ולמען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים זו שבתות ויו"ט והאיך דחי משום עונג שבת איסורא דאורייתא ואפי' בין השמשות לא התירו הפרשה גופה משום עונג שבת והשיב ע"ז וז"ל ומאי דקשיא לך היכי שרי איסורא דאורייתא משום עונג שבת ליכא לאקשוי מידי שהרי התורה התירתה מדכתיב למען תלמד ליראה כל הימים ולא עוד וכו' ומ"מ א"צ להאריך לך במקום הזה שהרי התירה התורה להפריש שלא מן המוקף לעונג שבת מדכתיב למען תלמד ליראה עכ"ל נראה מפורש דס"ל עונג שבת דאורייתא וכן נראה מסוגיא דמס' יבמות הנ"ל דאיתא אילימא לטלטל אצטרך קרא וכו' נראה שהוא דרש גמור ולא אסמכתא וא"כ לרשב"א יש לנו מקרא מפורש דעונג שבת דאורייתא וא"צ לומר דהוי מהלמ"מ וצ"ע על היראים שלא הביא הגמ' דמס' יבמות הנ"ל ולרבינו שכתב דעונג מד"ס ואפי' פי' הלמ"מ הרי מפורש בקרא וגם לרשב"א למה לא כתב דלרבינו איסור תענית בשבת מהאי דמס' יבמות הנ"ל וי"ל משום דרבינו כתב על עונג מד"ס לא כתב ממס' יבמות לדידיה ולרבינו ולס' יראים י"ל דכמ"ש רבינו בהקדמתו לש"ס וכן מצינו בהרבה מקומות בספרו יד חזקה הזה דגם הלמ"מ אסמכוהו אקרא וא"כ הוי דאורייתא גם לרבינו וקרא דלמען תלמד אסמכתא להלמ"מ וכמ"ש ביראים אלא דיראים הו"ל להביא ראיה ממס' יבמות ג"כ וצ"ע. והנה מה דלרבא במס' ביצה דף ט"ו ע"ב עירוב תבשלין כדי שיברור מנה יפה לשבת וכו' נראה דהוי מדאורייתא העונג דאל"כ הוי תרי דרבנן ועי' בפנ"י ביצה כ"ט ע"א במשנה שם עיי"ש: ועיין במס' פסחים ק"כ ע"א בגמ' שם ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוקיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות וכו' וברש"י בד"ה מה וכו' אף ששת ימים רשות שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם או להתענות עכ"ל וכ"כ ברשב"ם שם בד"ה אף ששת ימים רשות שאם רצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות רשות בידו עכ"ל נראה דלהתענות לא קאי אלא על ששת ימים בלבד ולא על שביעי: אמנם יש לעיין אם איסור תענית דאורייתא למה הותר להתענות תענית חלום בשבת עי' בשו"ע בסי' רפ"ח סעיף ד' מותר להתענות ת"ח בשבת ומקורו ממס' ברכות ל"א כל היושב בתענית בשבת וכו' ואעפ"כ פורעין לו ממנו דין עונג שבת עיי"ש ועי' בהל' תענית הי"ב להלן כ"כ האי דינא וברשב"א הנ"ל רצה לפרש דמר בריה דרבינא בתענית חלום עיי"ש והיה נראה דאיסור תענית מדרבנן ולכן הקילו בזה אבל עיין בבעה"מ במס' פסחים בפ' אלו דברים וז"ל ויש תענית שאדם מכוין לבו לאביו שבשמים כגון בקשת רחמים לקרוע גז"ד בתענית חלום ובו ביום זה מותר ואפי' בשבת וזה עונג שלה וכ"ש ביו"ט ור"ח וזה אין עליו תורת תענית ולא שם תענית וכו' עיי"ש ולדבריו צריך פי' האי דאיתא ופורעין לו דין עונג שבת הנ"ל וברש"י במס' תענית דף י"ב ע"א בד"ה ואפי' בשבת יכול להתענות כדי שיתבטל צער גופו עכ"ל מסכים עם דברי הבעה"מ הנ"ל וא"כ אף דעונג שבת דאורייתא אפ"ה מותר בתענית חלום: והנה יש לעיין עוד ביו"ט לר' יהושע דס"ל חציו לכם מהאי דאיתא במס' מגילה ט"ו ע"א ויעבור מרדכי אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית עיי"ש ויש לומר צער כל ישראל כהגזירה אז שאני דדחי בשב ואל תעשה דאורייתא ועיין בהל' י"ב ואפילו בצרה וכו' שהציבור וכו' יש לומר כל ישראל שאני ועי' בס' כפתור ופרח פרק ל"ט דף פ"ז ע"ב כתב הריא"ג אין אנו דוחים עונג שבת ושמחת יו"ט הקבועין מן התורה מפני תענית נדבה שאין לה עיקר חיוב אפי' מד"ס אלא לתענית חלום בלבד משום צערא דגופא וכו' עכ"ל ועי' במחלוקת הראשונים ז"ל בתענית בר"ה עיי"ש: והנה מהאי דאמרינן שבת קבעה למעשר אין להוכיח דעונג שבת דאורייתא דאפי' אם הוי סעודת שבת מדרבנן דגם מצוה מדרבנן י"ל דהוי קבע למעשר מדאורייתא דמ"מ סעודה חשובה הוי ועי' במל"מ בפ"ז מהל' תרומות עיי"ש. ועיין בר"ן בפ"ק דמס' שבת מובא בב"י בסי' רנ"ד ברדית הפת דבאי אפשר שלא לבטל עונג שבת רודה כדרכו עיי"ש. גם מזה אין להוכיח במקום עונג שבת אף דהוי מדרבנן לא גזרו וכמ"ש בספר שאגת אריה בהל' ק"ש שלא העמידו דבריהם באותו הדבר בעצמו ק"ש בשביל ק"ש וכמו כן י"ל שלא לבטל של שבת בשביל שבת מדבריהן ומאי אולמי האי מהאי ועשה דכבוד שבת גם יהיה מדבריהן חביבה להו וכמו דעשה דאורייתא דוחה לל"ת דאורייתא כן י"ל דעשה דרבנן דוחה דרבנן ובפרט רדית דפת איסורא קלילא כמ"ש ז"ל ואף למ"ש בר"ן דרדיה משום עובדא דחול אסירי לא משום גזירה עיי"ש וכמ"ש במ"א לעיל דהוי בכה"ג בכלל שבות מדרבנן עשה מדרבנן מ"מ עונג שבת עדיפא ומהאי טעמא אין ראיה מהאי דמסכת ביצה י"ז ע"ב המעשר בשוגג יאכל וכו' בלית ליה פירי אחריני מהאי טעמא שכתב דאפי' הוי דרבנן היו מתירין כן ועי' בעשה דוחה ל"ת בדרבנן במסכת ר"ה ל"ב ע"ב ועיין במג"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' עיי"ש. וע"ע ברא"ש בפ"ק דמסכת שבת בסי' ל"ח שכתב דאין מפליגין בספינה ואיסור הילוך ג' פרסאות בע"ש ואין צרין על העיר וכו' הכל משום ביטול עונג בשבת ולדבר מצוה מפליגין משום דעוסק במצוה פטור ממצוה עיי"ש ולמ"ש לדעת דעונג שבת דאורייתא צריך שתהיה מצוה דאורייתא דנראה דעוסק במצוה דרבנן אינו פטור ממצוה דאורייתא: ובמס' שבת דף קי"ח ע"א הא מני ר' עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וברש"י אבל זה שצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתו עכ"ל ובמסכת פסחים צ"ט ע"ב אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות ואפי' מן התמחוי עיי"ש וצריך לומר דלא השוו הכל והחמיר באחד יותר מבאחר אבל אם עונג שבת דאורייתא למה יפטור בצריך לבריות ונראה דאכילת ג' סעודות לא הוי דאורייתא ומצד עונג א"צ לכולהו ועיין בלבוש שכתב דג' סעודות דאורייתא עיי"ש וצ"ע ואף למ"ש לעיל בלית ליה שיעור עכ"פ בכל מה שמוסיף קיים דאורייתא כמ"ש ברבינו יונה במסכת ברכות בתוספת שבת עיי"ש. ובכה"ג החשיבו במצות רשות מדאורייתא וחיוב מדרבנן כדאורייתא כמ"ש לעיל מ"מ לא החמירו משום זה להצריך לבריות דצער הוא לו: אמנם במג"א בסי' רמ"ב הוכיח בס"ק ב' שם דלדעת רבינו בפי' משניות דר' עקיבא לא נאמר אלא דר' חדקא בלבד דלא הצריך להטיל על הבריות בשביל זה עיי"ש ולפמ"ש נראה דרבינו דס"ל תענית אסור מדאורייתא וכיו"ב גם לשונו כאן נוטה ביותר למ"ש ביראים וא"כ דעתו דעונג שבת דאורייתא הצריך לפרש כן לר"ע דשיעור דר"ח לדידיה דרבנן בלבד דהתורה למ"ש בלבוש לא חייבה אלא בג' סעודות ועי' בה"ו נראה דרבינו רצה ליישב מ"ש ועי' בה"ט וע"ע במס' ב"מ נ"ד ע"א נראין דברי ר"א בשבת דבשבת יוכל לאכול ואין חומש מעכב ועי' בתוס' בד"ה אמר ומ"ש לעיל בהאי דמעשר בשבת ועי' מ"ש לעיל בפ"ה ה"א ומשם ג"כ מיושב ממ"ש ממס' שבת הנ"ל ועי' מ"ש בה"י עיי"ש. אלא דיש לעיין ממ"ש רבינו שם בה"א דמברכין על הדלקת הנר אף דהוי מד"ס וכאן כתב בהל' ה' שהוא מכבוד שבת ושם בפ"ה ה"א כתב משום עונג שבת וא"כ הוא מדאורייתא וצ"ל זה שיהיה דוקא בהדלקת נר ואפי' במתענג בשאר דברים ואפ"ה מברך על הדלקה וצ"ע:

איזהו כבוד זה שאמרו חכמים וכו' וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך. בגמ' שלפנינו שבת המלכה במס' שבת קי"ט וכיו"ב ברי"ף ואולי בגירסת רבינו היה מלכא בלשון זכר בארמית ועי' בתוס' במס' כתובות דף ה' ע"א בד"ה שמא דשבת לשון נקיבה וזכר דמצינו מחלליה שמות ל"א וכל העושה בו וכו' שם ל"ה שומר שבת מחללו ישעי' נ"ו ע"ש ומובא בטו"ז או"ח בסי' רצ"ב ס"ק ב' לכן אנשי כנה"ג בתפילה משתמשין פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקיבה וכן בתרגום באותן מקומות בלשון זכר ונקיבה עיי"ש ונראה דרבינו שינה מלשון מלכה למלך וכמ"ש קודם לזה:

ויושב בכובד ראש מיחל לקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך וחכמים הראשונים וכו'. נראה כי מלכה מורה על חשיבת יום הזה מכל הימים כמו חשיבת המלכה מכל הנשים וכמ"ש ברש"י שם על האי דאי' ג"כ שם ר' ינאי וכו' בואי כלה בואי כלה הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך החביבות עכ"ל וכן מלכה עבור החשיבות אבל לרבינו בשם הזה עוד כונה והוראה על מעלת שבת לזכרון חידוש העולם וזכר ליצ"מ יסוד הכל כי הש"י בורא העולם ומשגיח וחפץ בטובתנו בטובת גופינו ונפשינו ואנחנו עבדיו מקבלי מלכות שמים להיות רצון ה' מושל על רוחינו ויצר לבבינו ואשר יום הזה קדוש הוא ימלא לבבינו ברגשות קדושות המה ימשלו בנו כל הימים ויחשב יום הזה כמלך נגיד ומצוה על כל הימים עלינו כי נקדש אותו כמלפנים בבתי מדרשות לשמוע אמרי אל מחכם הדורש מלמד להשכיל בכל הימים ימי המעשה ועבור גודל יעודו נכבד יום הזה מכל הימים ונשמח בגורלינו להיות עם ה' ולשכוח כל עמל נפשינו ולחצינו ככה ימשול היום עלינו על כל רגשי צער ויסורין ודאגת רבות כולמו יסורו ביום הזה וככה יגדל ממשלתו עלינו בכל עת כמ"ש במ"א כי בגלות החל הזה השבת היה לחיזוק וקיום לנו לכן בצדק כמלך הוא על כל הימים: ובכובד ראש וכו' לא בשמחה של הוללות "מיחל לקבלת פני השבת וכו' ולשון מלכה דאיתא בגמ' כולל חשיבות וממשלה ורבינו ברצונו להעיר על רעיון הנכבד ממשלה בחר בלשון מלך המפורש ביותר בזה ועי' מ"ש לקמן בה"ו עיי"ש ובמ"ש נבין מחד לשבתא לשבתא כמלך שמלאכתו ע"י אחרים והוא מתענג בענוגים. - מלך אין כמוהו למשול ברוח לבבינו. - מלך משכיל וחסד משמח לבבינו ומסיר הצער מאתנו ומרים לבבינו. - מקים מעפר דל. -

אסור לקבוע סעודה ומשתה וכו' ואעפ"כ מכבוד השבת וכו'. עיין בהמ"מ ובטו"ז באו"ח בסי' רמ"ט ס"ק א' ובטור שם עיי"ש:

אע"פ שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה כבודו חכמים הראשונים מהן מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן וכו' וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח. העירו ז"ל למה במצוה הזאת הזהירו ואנשי מעשה הפליגו לעשות בעצמם ולא ע"י שלוחם אשר לא מצינו כיו"ב בשאר מצות פסח וסוכה ויו"ב ונראה כמ"ש לעיל בדעת רבינו לקבל השבת כמלך אשר ממנו יצא דבר דת ומשפט על עבדיו לעשות כרצונו לכן נעמוד כעבדים עיניהם ואזנים להם לשמוע אשר יצוה יום הזה לנו באות ברית אשר הוא בין ישראל לה' יתעלה ולכן במעשי עבדים נראה לפניו ולכבודו ועבדות הזה שררה תהיה על יצר לבבינו כאשר נשמור הוראות יום הקדוש הזה. - ועי' מ"ש לעיל בה"ב עיי"ש:

חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה וכו'. עי' בהרב המגיד אם אלו הזמנים דוקא עיי"ש: עי' בתוס' במס' פסחים דף ק"א ע"א בד"ה ובקידושא דהכא לא נפקיתו ומה שלא היה מקפיד על סעודות שבת שלא לאכול בלא נר כדפי' בקונטרס היינו משום שיוכל לעשות למחר שלש סעודות וכו' עכ"ל הנה דעתם דהזמנים לאו דוקא אלא דיקשה דנראה דאם לאו משום קידוש דאין קידוש אלא במקום סעודה יכול לעשות כל ג' סעודות ביום לכתחילה וכן למאן דס"ל יש קידוש בשלא במקום סעודה. ויש להבין דמ"ש מקידוש דזמנו כל היום בעבר ולא קידש בלילה עיין בפכ"ט ה"ד ואפ"ה מצותו לכתחילה בלילה בכניסת שבת וצ"ל דיש לו לקדש מיד בכניסתו אבל בעונג שבת די לו ביום וצ"ע בזה:

אכילת בשר ושתית יין בשבת עונג הוא לו והוא שיהיה ידו משגת וכו'. יש לפרש דאם אין ידו משגת צער הוא לו ולא עונג וכמ"ש לעיל בהל' ז' ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים וכו' ובזה מיושב במה שעמדתי לעיל בה"א מעשה שבתך חול עיי"ש:

אסור להתענות וכו'. עי' מ"ש לעיל בה"א עיי"ש: