החורש כל שהוא חייב וכו'. וכנראה אין שיעור לחרישה כלשון כל שהוא דאי' במשנה ובדברי רבינו אמנם בירושלמי פי"ב ה"ב במס' שבת מה חרישה היה במשכן שהיו חורשין ליטע סמנין וכמה יחרוש ויהא חייב ר' מתניה אמר כדי ליטע כרישה ר' בא בשם רב כדי ליטע זכרותה של חיטה וכיו"ב שם בפ' ז' דף כ"ז ע"א ובקרבן העדה שם בד"ה כמה דמצינו כל שהוא בכמה מקומות ויש לו שיעור ומתמה שלא הובא בפוסקים שיעורא דירושלמי וכתב משום דבגמ' בבלי מקשין כל שהוא למאי חזי ומתרצין נראה דכ"ש ממש קאמר עיי"ש. והנה מ"ש דמצינו כל שהוא ויש לו שיעור עי' בתוס' נדה כ"ו ע"ב בד"ה כל שהוא ובתוס' במס' שבת ק"ג ע"ב בד"ה המעבד עיי"ש ועי' בירושלמי דשיעורין אלה מהלכה למשה מסיני כמו כל השעורין דעלמא עיי"ש בפ' כלל גדול:

המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כל שהוא חייב וכן המשוה פני השדה כגון שהשפיל התל ורדדו או מילא הגיא חייב משום חורש ושיעורו כל שהוא וכן כל המשוה גומות שיעורו כל שהוא. והנה כמ"ש בהל' א' דיש חרישה אחר חרישה וזריעה וכנראה במס' מכות הנ"ל אף דלאו בעבודה קשה דוקא ויש להבין במס' מו"ק דף ב' ע"ב בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא וכו' וברש"י לצורך זריעת כלאים מי אסירא דבשעת חרישה ליכא כלאים כלל עכ"ל נראה אף בכה"ג דמנכש ומחפה הוי בשעת דהוי כלאים וכדאיתא במס' מכות כ"א ע"ב חורש דמחייב משום כלאים היכא משכחת לה לאו דמכסי בהדי דאזיל וכו' וברש"י משום זורע עיי"ש וצריכין לומר דכיון דעיקר החרישה קודם הזריעה ברוב פעמים וא"כ הוי בעת כי לא ימצא כלאים א"כ התורה דעל רוב תדבר לא אסרה כלאים בכה"ג ואף דאי' במס' שבת הנ"ל בא"י דקרקע קשה יש חרישה לאחר זריעה וא"כ ימצא חרישה לאחר זריעה ובכלאים ויקשה לומר דתורה תדבר במאי דהוי ברוב העולם אף שאין כן בא"י וצריכין לומר דלאו בכל א"י כן רק שם שכיח ביותר קרקע קשה ועכ"פ נראה במחפה שם מיירי בקרקע שאי' קשה וכמ"ש לעיל ואפ"ה לרש"י בשביעית הוי משום חורש וא"כ אפי' בשאין קרקע קשה שייך חורש בלאחר הזריעה ועי' ברש"י פסחים מ"ד ע"ב בד"ה ושביעית עיי"ש: והנה דעת ר"ת במס' שבת ל"ט ע"א בד"ה מפני שמזיז שמזיז עפר ממקומו הוי חופר שהוא תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח שייך נמי גומא כדמוכח במס' ביצה ח' והא קעביד כתישה בעפר תיחוח והא קעביד גומא אלמא בעפר תיחוח נמי שייך גומא עיי"ש ומ"ש לחלק בין תיחוח הרבה ובמס' ביצה שם וברש"י במס' ביצה שם כתב גומא מטעם בנין והעיר ע"ז בס' מגן אבות עיי"ש: והנה לשון רש"י שם והא קעביד גומא וחייב משום בונה עכ"ל ועל מאי דאיתא שם וכדר' אבא החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור עליה ברש"י כדמפרש טעמא בפ"ק דחגיגה דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל וכל המקלקלים פטורים עכ"ל: הנה מתחילה לא כתב משום חרישה רק משום בנין ונראה דיש ג' דברים בעפר לכסוי חרישה וכתישה ומוקצה ורבי יהודה אמר רב אמר בדקר נעוץ וכמ"ש ברש"י דחפור ועומד הוא וא"כ לא שייך חרישה ומקשינן דאכתי כתישה איכא ומשני בתיחוח ומקשינן מגומא דהוי בנין ומשני דאין אלא צריך לעפרה וכו' וא"כ לא שייך חרישה בדקר נעוץ ומשו"ה לא כתב רש"י בקושית דגומא רק משום בנין ולבסוף מהדר על כולה דליכא חרישה משום דהוי בדקר נעוץ ולא בנין דאצל"ג וא"כ י"ל כנראה גם לרש"י בגומא שייך חרישה וגם בנין אלא דעל בנין הוי שאצל"ג וכמו כן על החרישה שאצל"ג ולפי זה מ"ש ר"ת במס' שבת הנ"ל משום חורש הוי מדרבנן ועי' בתוס' שבת צ"ד ע"א בד"ה ר' שמעון למה חפירה שאצל"ג ולרבינו דשאצל"ג חייב רק במקלקל לפטור וא"כ י"ל לר"ת ג"כ בגומא משום בונה ולרש"י משום חורש:

הזורע כל שהוא חייב הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא. ועי' בכ"מ שכתב לתרץ דבמנכש כתב רבינו משום חורש ובמשקה משום זורע ובמס' מו"ק לרבה בשניהם משום חורש ולר"י שניהם משום זורע ומחלק בין מנכש שעוקר עשבים רעי' שיצמחו ביותר הטובים דהוי משום זורע ומנכש שכתב רבינו שחופר בעיקרי האילן דהוי משום חורש עיי"ש ולכאורה סוגית הגמ' במס' שבת ק"ג ע"א נראה כן דבמשנה אי' המנכש והמקרסם והמזרד וברש"י מקרסם קוצץ ענפים יבישים מן האילן לתקנו מזרד זרדין לחין חדשים וכו' ופעמים שהן מרובים ומכחישין האילן ומתייבשין וקוצצין אותם ממנו עכ"ל. ובפי' משניות לרבינו מנכש הוא החופר סביב בעקרי הגפנים והצמחים והיא החרישה שוה וכו' מקרסם הוא הקוטע ירקות וכו' מזרד הכורת ענפי האלנות וכו' ובגמ' שם המנכש והמקרסם ת"ר התולש עולשין והמזרד וכו' אם לייפות את הקרקע כל שהן וא"כ כוללן בהדדי וכמ"ש רבינו ליפות הקרקע הוי משום חורש וראיתי בפר"ח בחי' שבת ל"ה שכ"כ וכתב דיש סמך לזה דלא איפלגי רבה ור"י במס' שבת שם וכיון שכתב רבינו בליפות הוי חורש לא צריך לפרש דלצמח הוי זורע עיי"ש: ועי' במס' כלאים פ"ב ה"ה אין מחייבין אותו לנכש אם נכש או כיסח אמרינן לו עקור את הכל ועי' בפי' לרבינו שם הרי מפורש כמ"ש בכ"מ דיש ב' מיני ניכוש ועיין עוד בשו"ת נודע ביהודה מה"ב חלק או"ח סי' ל"א ובס' מגן אבות מ"ש ליישב דעת רבינו עיי"ש: אמנם יש לשום לב במ"ש בכ"מ במנכש שיצמח ביותר טוב וכיו"ב מ"ש לעיל בפ"ז בחרישה אחר חרישה למ"ש בריטב"א ובכמה תולדות ומהן אבות ג"כ אשר המה בהוספה על דבר שבלא"ה היה נעשה כמו שיצמח ביותר וכיו"ב ועיי"ש מ"ש הרשב"א מובא בהה"מ בפ"ט ה"ג במבשל דבנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול מדאורייתא עיי"ש אף שמוסיף בבישול ומ"ש ממוסיף בצמיחה וכיו"ב ונראה דשאני במבושל דכבר נעשה ואמרינן דתורה לא חייבה רק בלא נתבשל כלל ועשהו מבושל ולא במבשל המבושל דאין בישול אחר בישול משא"כ בזומר ומנכש וכיו"ב דהוי קודם שנצמח וא"כ צומח ויהיה ע"י זה וע"י דבר אחר מ"מ גם זה עושה מעשה צמיחה ג"כ בדבר שאינו נצמח עוד להיות צומח משא"כ בבישול שכבר נתבשל ונהיה והוי בישול במבושל ועי' בלח"מ בה"א למה לא הוי מנכש אב ומ"ש ע"ז ומובן ביותר עמ"ש:

וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא. ובמ"מ העיר מקורו זבחים צ"ד ע"ב ובמג"א בסי' של"ו ס"ק י"ב הקשה ע"ז דבגמרא שם נראה להיפוך דאיתא דאמר רבא זרק סודר למים חייב זרק פשתן למים חייב בשלמא סודר עביד כיבוס אלא זרק פשתן מ"ט וכ"ת משום דמקדח (ברש"י צומח במים והוי לה זריעה) א"ה חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירי (ברש"י זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה ומדבקים אהדדי עכ"ל) א"ה שלחים נמי (ברש"י עורות שאינן עבודין ונתנן במים רירא קנפקא מינייהו) התם קעביד לישה ברש"י בזרע פשתן כי מדבקת ברירא דנפקי מיניה הוי תולדת לישה אבל שלחים לא שייכי בדיבוקת דידהו ענין לישה עכ"ל. וא"כ נראה מפורש דוקא פשתן אבל חיטי ושערי לא ועי' שכתב לחלק בין שורה זמן הרבה אפי' בחיטי ושערי לפשתן דמיד הוי לש והקשה דמנ"ל לרבינו כן עיי"ש ובשו"ת מהרי"ט צהלון סי' ס"ט עמד ע"ז והניח בקושיא וכיו"ב בבאורי הגאון מהר"א מווילנא ז"ל: וי"ל דהנה מקשינן שם אי הכי חיטי נמי ויש להבין כיון דמקדח למה לא אסרי בחיטים ג"כ וי"ל למ"ש במג"א לחלק ולדייק בלישנא דרבינו שכתב השורה וכו' דרק בשורה שייך מקדח וא"כ קושית הגמרא אם רבא מיירי בשורה במים א"כ אפי' חיטי נמי דהוי כזריעה ואם בזורק בלי שיהה גם בפשתן ליכא טעמא לאסרי ומשני מצד לש דהוי בפשתן בלי שיעור שיהה ושריה ומיירי בלא שריה ועי' במחזיק ברכה בשם ר"י קורקוס עיי"ש: אמנם יקשה מהאי דאיתא במסכת שבת ק"ז ע"ב האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגדולו מתיב ר' אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור התם לאו היינו רביתיה הכא היינו רביתיה וברש"י לאו היינו רביתיה דאין דרך זריעה שם אבל אלו שאמרנו הוא עיקר גידולן עכ"ל ומסתברא דמאי דלא הוי רביתיה בתולש לא הוי רביתיה בזורע: ונראה דיש להבין דנקטו במשנה דף צ"ה ע"א התולש בעציץ נקוב חייב שאינו נקוב פטור ולמה לא נקטו הזורע בעציץ וכו' דזריעה קודמת לתלישה והו"ל לנקוטי ביותר גם לא ראיתי מובא דינו של הזורע בעציץ וכו' והיה נראה לחלק דוקא תולש וכמ"ש ברש"י דבליכא רביתיה לא מקרי דרך גדולו אבל בזורע אף בשאינו נקוב אפשר עוד לנקבו ולעשותו כרביתיה דודאי בהקדים דבר בחרישה וכיו"ב לא מקרי עושה שלא כדרכו ואפי' לא תיקנו אח"ז ומלאכה כבר נעשית רק מחוסר הדרך לעשותו משום חסרון רביתיה לא נתמעט אינו בכלל מקצת מלאכה כיון דהוי באפשר לעשותו לא הוי שלא כדרכו והמלאכה נעשה בשלימות אבל בתולש הרי כבר עשה הדבר שלא כריביתיה ובדרך גדולו וא"כ נשמע דינו של רבינו דבשורה דהוי כמו זורע בעציץ שאינו נקוב בזה שלא כדרך ריביתיה ג"כ דדרך שריה בכך וזריעה שאפשר לתקנו ותחילת זריעה הוי זריעה משא"כ בתולש דלא שייך תחילה וסוף בזה. וראיתי בספר מגן אבות שכתב בראשונה לחלק בין זורע ותולש בעציץ שאינו נקוב דוקא תולש משא"כ זריעה דקודם שהושרש חייב משא"כ תלישה ודחה דבעציץ שאינו נקוב אין לחלק בין תלישה וזריעה והביא הגהות אשר"י שבת דף פ"ב ע"ב שנראה כן עיי"ש. אמנם לדעת רבינו שורה חייב ולא יהיה עדיף מעציץ שאינו נקוב וצ"ע:

כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו כגון אספסתא וסלקא הקוצרו בשגגה חייב שתי חטאות אחת משום קוצר ואחת משום שהוא נוטע וכו'. בנודע ביהודה מהדו"ב או"ח סי' ל"א הגאון מוה' ישעי' בערלין ז"ל הקשה על רבינו דבהל' ב' דבמשקה מים לזרעים כתב דחייב משום זורע בלבד ובזומר וצריך לעצים פסק דחייב שתים ובמס' מו"ק דף ב' ע"ב נראה דרבה ורב יוסף פליגי על רב כהנא שאמר חייב שנים בזומר וכו' ורבינו במשקה וכו' פוסק כרב יוסף ובזומר כרב כהנא וכתב בנוב"י ע"ז דשם אי' קשיא ומשום קשיא לא דחינן מהלכתא ומתקיים דברי רב כהנא בזומר ודברי רבה ור"י במנכש ומשקה שאינו חייב אלא אחת משום דלא שייך בו שתים אלא דפליגי איזה שייך בו ואביי הוא דסבר דתרוייהו איתנהו ולכך הקשה ולכן רבינו פסק כר"י וכרב כהנא ואח"ז הביא דרב יוסף גופא סבירא ליה במסכת שבת דף ע"ג בקטיל אספסתא דחייב שנים עיי"ש: ויש להבין עוד מ"ש זומר וצריך לעצים דחייב שתים ממנכש ומשקה לזרעים דשייך ביה חורש וזורע כקושית אביי וי"ל לפמ"ש בתוס' בד"ה קא מרפויי ארעא דרבה דמחייב משום חורש דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש ורב יוסף ס"ל אף דעיקר מלאכה דומה לחורש מחשבתו לאו לרפוי ארעא ולרבה בתר המעשה מדמינן להו ולא בתר המחשבה ור"י בתר המחשבה אזלינן דהוי עיקר ולא בתר הדמיון עיי"ש. ועל קושית הגמרא מרב כהנא בתוס' שם בד"ה חייב שתים דיקשה לרבה דזומר אינו דומה במעשה לנוטע ולר"י דאפי' אין מתכוין לצמוח הגפן כיון דודאי מצמחה חייב דסתם קאמר רב כהנא עיי"ש: והנה נראה למ"ש בתוס' דודאי מצמחה וא"כ הוי פסיק רישא וצריכין לומר דשאני משאר שאין מכוין בפ"ר דהדבר מצד עצמו עומד לזה ולזה רק שאין מכוין לזה ולזה מכוין. אבל בדבר שאינו עומד רק לדבר אחד ולא להנגרר לא הוי בכלל מלאכת מחשבת אפי' בפ"ר וביותר למ"ש לעיל בה"א דפ"ר כמכוין משום דנכלל בהמלאכה אבל אם עיקר כונת העושה לא על הנגרר בכל פעם אינו נכלל במלאכה זאת וכמ"ש בתוספות שם במסכת שבת דף ע"ג ע"ב בד"ה וצריך לעצים דאפי' לר' יהודה דמחייב בשאין צריך לגופה צריך דוקא צריך לעצים דלא מקרי קוצר אלא בענין זה עיי"ש. וביותר שייך לומר כשאין עומד בכל פעם לזה וא"כ י"ל דשאני זומר שפעמים עושה לעצים ופעמים להצמיח שייך לחייבו שנים ואם לאו כמ"ש בתוספות שלא מקרי קוצר באין צריך לו היינו נאמר לר"י שמחייב בשאצל"ג שנים בשאין צריך ג"כ אבל במנכש ומשקה דבתר מחשבתו תמיד עומד עיקר רק לזרוע ולא לחרישה אזלינן בתר מחשבתו לרב יוסף לחייב אחת ורבינו דפוסק כר"י וכרב כהנא דבלתי סותרים זה את זה ועי' בירושלמי פ"ה מ"ג דמעשרות מובא במג"א בסי' של"ו ס"ק י"ד עיי"ש מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בצלים שהשרישו בעליה שאין רצונו בהשרשם:

גבשושית של עפר וכו'. עי' בהמ"מ ובכ"מ ועי' בפר"ח שמתמה דכמ"ש בכ"מ מפורש ברש"י עיי"ש ובמרכבת המשנה ובהג"א סוף פ' המוציא מובא בב"י בסי' של"ו עיי"ש:

תאנים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש מהן בשבת חייב אע"פ שהן כעקורין לענין טומאה. ועי' במעשה רוקח שעמד ע"ז מאי שנא טומאה משבת עיי"ש: ונראה בגמ' שם חולין קכ"ז ע"ב מקשינן טומאת אוכלין אין טומאת נבילה לא ה"ד אי דמעלין ארוכה אפי' טומאת אוכלין נמי לא ליטמא ואי דאין מעלין ארוכה טומאת נבילה נמי ליטמי לעולם דאין מעלין ארוכה ושאני טומאת נבילה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול וכו' הנה לענין טומאת נבילה צריכין קרא ולענין שבת מפורש שם דהתולש חייב וע"כ מסברה כן דאף לענין טומאה דאין מקבל במחובר זה כ"ז שחיותו בו אבל לא ביבש ולענין נבילה צריך קרא להיפוך אבל לענין שבת תולש מקרי ומחובר עודנו הוא וע"ע בשו"ת הרא"ש כלל ב' סי' ד' מובא במג"א בסי' של"ו ס"ק י"ד בהנטוע על הגג שמילא עפר בגג וזרע עליו חייב עליו כמחובר והביא ראיה ממשנה דמעשרות פ"ה מ"ב בבצלים שהשרישו בעלים טהרו וכו' נפלה עליהם מפולת וכו' הרי אלו כנטועין בשדה ובמג"א הקשה עליו מירושלמי שמובא בר"ש דוקא לטומאה ולא לשבת אבל הביא הירושלמי דאי' בטעמא בשאינו רוצה בהשרשתם אבל בדינו של הרא"ש רוצה בהשרשתו התולש חייב עיי"ש. והנה בירושלמי [מעשרות פ"ה] מחלוקת דר' יוחנן וריש לקיש בזה ור"ל שם דוקא לענין שביעית אבל לענין שבת אין תליא ברוצה בהשרשתו ורבינו לא הביא לענין שבת ונראה משום דסוגיא דמס' שבת דף נ' ע"ב ממשנה במס' כלאים הטומן לפת וכו' ובתוס' שם דבלא השרישו מיירי עיי"ש ושם נראה ג"כ אין ברצונו בהשרשתו וזה מ"ש במג"א לעיל בסי' שי"א סעיף ח' עיי"ש ועי' ברשב"א בחידושיו שם גם נראה דרק לענין חיוב חטאת פליגי ר"י ור"ל דתולש תולדה דקוצר דהוי רק מהזרוע ושם זרע עליו רק בהעומד ודרכו לזרוע ולא בבצלים והנה במס' שבת ק"ז ע"ב בהניח ידו למעי אמו ודלדל עובר שחייב עי' בפי"א ה"א בהמ"מ דדעת הרמב"ן ורבינו משום נטילת נשמה ועי' ברשב"א שם שחולק על מאן דאמר משום עוקר דבר מגדולו ובירושלמי דצד הוי משום קוצר אינו לפי הבבלי עיי"ש ועי' בס' יראים לרבינו אליעזר ממיץ עמוד זמנים הקוצר עיי"ש ועי' בסמ"ג ל"ת ס"ה הקוצר ותולש כוורתו ובביאור מהרש"ל עיי"ש שהוא מדרבנן וא"כ י"ל אם תלישה בעינן בהזרוע תליא בפי' בהושיט ידו וכו' והנה אף בירושלמי נראה דר' יוחנן משום ר' ינאי ס"ל דתליא ברצונו לזרוע ור"ל פליג וקיי"ל כר"י אבל כמ"ש ברשב"א הנ"ל דבבלי דלא כירושלמי גם בצידה דלא הוי קוצר וכן נאמר בזה וצ"ע ועי' ירושלמי שבת פ"ז ה"ב דף ל' ע"א החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר הסוחט זתים מאיביהן חייב משום קוצר ועי' בקרבן העדה שם בד"ה החולב דבבלי ע"ה אי' חולב משום מפרק עיי"ש ועי' במגן אבות מ"ש בבהמה בגדולי קרקע בזה עיי"ש ועי' להלן במעמר ודישה בשאינו גדולי קרקע עיי"ש ובמג"א סי' ש"מ ס"ק ט"ו עיי"ש:

התולש עולשין וכו' המעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת ואם עמר לבהמה וכו'. ובהמ"מ זה נלמד מדין מנכש והקוצר עכ"ל: ובירושלמי שבת פ"ז דף (ס"ט ע"א) [נ' ע"ב] כל אילין שיעורייא אם לאוכלין כגרוגרת אם לבהמה כמלוא פי גדי אם לבשל כדי לבשל ביצה קלה אם לארוג וכו' ובקרבן העדה כל אילין שיעורין של אבות מלאכות ועיין שכתב דמזה הוציא רבינו דכל השעורים כגרוגרת ואין צורך להקיש לקוצר עיי"ש:

וביצה האמורה בכ"מ היא ביצה בינונית של תרנגולין וכו'. ועיין בלח"מ. ופר"ח כתב דרבינו הוציא מהירושלמי בפרק המוציא אר"י כל ביצה דתנינו בכלים כביצה ממש בשבת כגרוגרת מכביצה עכ"ל שכתב מכלל דהבצים הם שווים ששניהן מתרנגולים וגרסינן נמי בפ"ח דיומא דף פ' דטומאת אוכלין דהוי כביצה דהיינו כביצת התרנגלת עכ"ל עיי"ש:

ואין עימור אלא בגדולי קרקע. עי' במג"א בסי' ש"מ ס"ק ט"ו וט"ז עיי"ש. ובמס' ביצה ל"א ע"א מביאין עצים מן השדה וכו' בתוס' בד"ה מן הקשו הא מעמר הוי אב מלאכה וכתב וי"ל דלא שייך מעמר אלא במקום שגדלים שם כדמוכח במס' שבת ע"ג ע"ב עכ"ל ועי' דף י"ג ע"ב ואלו גבי שבת העמדת ערמה פטור וברש"י בד"ה ושלא וכו' ולענין שבת משהביא בצלים לביתו אין העמדת ערמה מלאכה עכ"ל ובהעמיד ערמה כתב שעושה כרי עיי"ש ומזה אין הכרע כ"כ די"ל בשדה הוי כה"ג מעמר אבל בבית שהוא כמכונס רק שעושה כרי לא הוי מלאכה ובר"ן ל"א שם כתב משום מעמר ומותר ביו"ט אבל בדף ל"ג חזר מזה ועיין בשער המלך פ"ב הי"ד מהל' יו"ט מ"ש בזה עיי"ש ועי' בצל"ח ל"א שכתב דמחלוקת רשב"א ורבנן במכונסין בקרפף תליא אם משום עמור או מוקצה עיי"ש ובמס' שבת ע"ד ע"ב אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות וברש"י חלתא כוורת של קנים עכ"ל ובסמ"ג סי' ס"ה ל"ת כתב ואחד מן החטאות הוא מפני כינוס העצים עיי"ש ובמגן אבות בשם הסמ"ג דאפי' שלא במקום גדולן שייך עימור עיי"ש ואנכי רואה בסמ"ג להיפוך ואולי צ"ל שם הר"ן גם בסמ"ק כתב כדעת התוס' הנ"ל ועי' במג"א בסי' ש"מ ס"ק ט"ז ובס' יראים עמוד זמנים שכתב לפיכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות יחד דהוי כמעמר עכ"ל נראה דס"ל אפי' שלא במקום גדולו דבמקום גדולו מאי נאמר בזה הרי זה הוי המעמר ובמגן אבות הקשה ממס' שבת קמ"ב נוטל כלכלה ואבן בתוכה וכו' ולערינהו וכו' דהרי יהיה אסור לכנסן משום עימור לדעת הסוברים דשייך בכ"מ עימור וכתב לחלק דלא שייך עימור אלא ביש בו צורך כמו הרוח מפזרתן עיי"ש אבל י"ל לערות אותם במקום אחד דנראה דוקא במפוזר שייך עימור ולא בסמוכין זה לזה האסיפה לכלי לא נקרא עימור ועי' עוד במס' שבת קמ"ג ע"ב נתפזרו לו פירות בחצר מלקט על יד וכו' אבל לא לתוך הסל וכו' שלא יעשה כדרך שעושה בחול עיי"ש ונראה דוקא בשדה שייך עימור ורק משום עובדא דחול אסור שם ועיין בר"ן שם עיי"ש. ועי' להלן פכ"א הל' י"א שכתב רבינו משום מעמר עיי"ש:

המקבץ דבילה ועשה ממנה עגולה או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדות מעמר וחייב וכן כל כיו"ב. ועיין במ"מ שלא כתב מקורו ובמרכבת המשנה ומעשה רוקח שמפורש כן בירושלמי במס' שבת פ"ז ה"ב תולדת עמור מה היא ומסיק ההן דשטח צלין צמוקין מסיסלא בקלוטה חייב משום מעמר כל שהוא נוגע באוכל חייב משום מעמר עיי"ש:

הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק הרי הוא תולדת הדש וכן כיו"ב החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. ועיין בהמ"מ מ"ש בדעת רבינו לומר דבהמה מקרי גדולי קרקע עיי"ש ובכ"מ ועי' בתוס' במס' שבת ע"ג ע"ב בד"ה המפרק כתבו דאין להביא ראיה דבהמה מקרי גדולי קרקע ממעשר שני דבשבת ילפינן מסממנין שבמקדש דאין דישה אלא בגדולי קרקע ממש וכיו"ב במס' ב"מ פ"ט ע"א מה דיש מיוחד שהוא גדולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל וכו' יצא החולב ומגבן וכו' עיי"ש ובתוס' ב"ק נ"ד ע"ב בד"ה פרי שציין בהמ"מ הקשו ממעשר שני דמשמע דבהמה מקרי גדולי קרקע ממס' קדושין י"ז ע"א גבי הענקה דאי כתב רחמנא גורן הו"א גידולי קרקע אין בע"ח לא כתב רחמנא צאן וכתבו ע"ז דלענין דבר היוצא ממש מן הארץ לא חשיב בהמה גדולי קרקע עיי"ש: ויש להבין למה במעשר שני לא בעינן ממש גדולי קרקע ובהענקה צריכין רבוי לזה ובפועל דוקא גדולי קרקע ממש ומאי יש לומר בשבת למאי לדמותו והנה לכאורה סברת התוס' אלימא דזה דאין דישה אלא בגדולי קרקע לא נודע רק דומיא דמשכן ושם היה גדולי קרקע ממש: אבל ע"ז י"ל דעל כרחך לאו מהאי טעמא לחכמים אין דישה רק בגדולי קרקע ור' יהודה פליג ע"ז ומסתמא גם לר"י דומיא דמשכן במלאכות בשבת דהנה האי דאין דישה אלא בגדולי קרקע במס' שבת ע"ה ע"א הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר"י אומר חייב שתים שהיה ר"י אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא בגדולי קרקע עיי"ש. והנה אם מדומיא דמשכן ס"ל לרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע האיך נדע כן להוציא חלזון שהיה במשכן נאמר דחייב בחלזון משום דישה וא"כ היה במשכן וע"כ מסברה מבחוץ ס"ל לרבנן כן. והנה בהענקה דצריכין ריבוי לבהמה נראה דאתיא ביותר למאן דס"ל הענקה מטעם צדקה דמטעם האומרים משום שכר פעולה למה נוציא שאין גדולי קרקע ולומר דבעי ממש גדולי קרקע ועי' במל"מ פ"ג מהל' עבדים הי"ג ועי' בש"ך בחו"מ בסי' פ"ו ובמקום אחר במס' קדושין י"ז ע"ב כתבתי דהוי מחלוקת ראב"ע ורבנן שם עיי"ש דראב"ע אמר דברים ככתבן נתברך וכו' מעניק לו עיי"ש וגבי פועל דודאי מטעם צדקה דאין לומר דנשכר ע"ז כיון דיודע שיוכל לאכל דאם לא יהיה לו מהתורה ממילא לא היה דעתו ג"כ ע"ז. וא"כ כיון דהוי חיוב שאינו מסברה רק מגזה"כ ולא מחייבין רק ככתבן ותפסינן דוקא גדולי קרקע ממש משא"כ במעשר שני דנהפך זה שפרטה התורה במאי שרשאי ולומר שזולת זה אין רשאי מגזה"כ ותפסינן המועט לומר דוקא כשאין גדולי קרקע כלל אינו רשאי ליקח במעות מעשר שני. והנה לענין שבת עי' בפ"ז ה"ד ובהמ"מ שם שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל הרי זו אב כמותה אבל מלאכה הדומה לה במקצת זו הנקרא תולדה והמשל וכו' עיי"ש ולפ"ז י"ל דחלזון שאינו גדולי קרקע כלל ואין דומה כלל בהנפעל וגם אין דומה ממש לאיכות הפעולה לא מקרי אף תולדה משא"כ בהמה דהוי גדולי קרקע ולא ממש ויש לו קצת איכות בהפעולה ובהנפעל מקרי שפיר תולדה דדישה. ועי' ברש"י ע"ב ע"ב בד"ה מפרק שכתב כמו כן תולדה דדישה ובדף צ"ה ע"א בד"ה מפרק עיי"ש ולמ"ש לר"י בחלזון הוי משום מפרק וא"כ מפרק אב דהרי היה במשכן ועי' בתוס' סוכה י"א ע"ב בד"ה וגידולי מ"ש לחלק בין יוצא מקרקע וגדולו עיי"ש ועי' מ"ש להלן בס"ד בפי"א ה"א עיי"ש: אמנם זה שכתבתי דא"צ גדולי קרקע לר' יהודה משום דפציעת חלזון היה במשכן ביריעות שהיה תכלת תליא בדעת המל"מ בפ"ח הי"ג מהל' כלי המקדש דכל תכלת במקדש היה משל חלזון דוקא עיי"ש ובמרכבת המשנה פ"ב ה"א מהל' ציצית השיג ע"ז עיי"ש ולמ"ש דדעת רבינו כמ"ש המל"מ מיושב קושית התוס' הנ"ל וכמ"ש ומסכים לדעת המל"מ ועי' בטו"ז סי' של"ו ס"ק י' דאדם כקרקע עיי"ש. אבל עיין במס' שבת ע"ד ע"ב שכן צדי חלזון קושרין ומתירין עיי"ש וראיה מזה ג"כ להמל"מ ועי' בירושלמי שבת פ' כלל גדול כ"ט ע"ב מה צביעה וכו' ובקרבן העדה שם עיי"ש וברש"י ע"ה ע"ב בד"ה משום עיי"ש. ועל קושית הרמ"ך בכס"מ דאם חובל משום דש א"כ החובל בשאר שרצים למה פטור עי' במרכבת המשנה שכתב דכל שאין לו עור אינו במפרק כלל דהוי שמפרק הגרעין מקליפתו הילכך בעינן שיהיה לו עור וכל בע"ח שיש לו עור כל שנצרר בתוכו אף שלא יצא הו"ל תולדה המפרק דסופו לצאת עיי"ש ועי' עוד בירושלמי שבת כ"ט ע"ב ובקרבן העדה בד"ה הדא עיי"ש ודף י' ע"ב עיי"ש:

בד"א בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיו"ב אבל החובל בחבירו אע"פ שנתכוין להזיק חייב מפני נחת רוח שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואע"פ שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב. ועי' בהמ"מ מ"ש ליישב שאינו לפי סוגיא הגמרא דמקשינן וכה"ג מי שרי וכו' ובתוס' יו"ט שם דף ק"ה ע"ב במשנה ובמרכבת המשנה ופר"ח שנראה שרבינו אינו מפרש כרש"י שכתב מי שרי וכו' אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבוא עליו עכ"ל אלא דדעת רבינו דבגמרא סלקא לפרש המשנה באופן דשרי אבל באמת אף בכה"ג הוי מתקן ובמרכבת המשנה נתן טעם לזה עיי"ש: ולענ"ד נראה לומר דסוגיא הגמרא שם לר' יהודה דס"ל שאצל"ג חייב ועל הקושיא דבמקלקל מודה ר"י וע"ז משני דקעביד נחת רוח ליצרו וע"ז מקשינן ומי שרי וכו' ומשני למרמי אימתא על אינשי ביתא עיי"ש והנה שאצל"ג לרש"י לטעמיה וגם לתוס' כמ"ש במסכת שבת צ"ד ע"א דצריך שיהיה כבמשכן תיקון בדבר עצמו וא"כ לר"י דבא"צ לדבר עצמו מקרי צורך וכמו כן בקלקול בדבר אחר מקרי קלקול והרי בכה"ג הנאה וכמו הקלקול אינו בגוף הדבר. והנה רבינו פוסק כר"י בשאצל"ג וא"כ בכה"ג דמשחית יצרו כמ"ש ברש"י יהיה מקלקל: והנה רבינו על כרחך אינו מפרש כמ"ש ברש"י דפלוגתא דמקלקל בחבורה תליא אם מלאכה שאצל"ג חייב דא"כ כיון דפוסק כר' יהודה דחייב למה הצריך בהל' הקודמת והוא שיהיה צריך להדם וכו' וכמ"ש באגרת הרמב"ם דפוס ברין דף נ"ו ונראים לי הדברים שמחלוקתם בדבר הזה מאותן הברייתות שלא נכתבו כגון מתניתא דבר קפרא ור' הושיעא וחבריהם וכבר נשאלה שאלה לרבינו האי גאון ז"ל וכו' עכ"ל עיי"ש. ונראה שדעתו כמ"ש בתוס' בד"ה חוץ דצריך לכלב וכו' קאי לר' שמעון ופליגי בזה דלר"ש הוי בכה"ג תיקון ולר"י כיון שקלקולו גדול מתיקונו לא מקרי תיקון עיי"ש וא"כ רבינו שפוסק כר"ש וא"כ בלשכוך כעסו אף דמשחית יצרו וקלקולו גדול מתיקונו מקרי תיקון ובגמ' לעיל לר"י אתיא דלדידיה לא הוי תיקון ובזה ס"ל לרבינו כר"ש וביותר למ"ש רבינו בפ"א הי"ז אע"פ שעשה מלאכה הואיל וכונתו לקלקל פטור ועי' מ"ש שם דאזלינן בתר כונתו וכמו כן כאן בהל' הקודמת כתב אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ולא כתב ולהזיק פטור משום מקלקל נראה שדייק דתליא הכל בכונתו ורק בכונתו לקלקל בלבד וכיון דתליא בכונתו אם כן אזלינן בתר הנאה דאית ליה לפי כונתו ולא לפי הקלקול הנגרר אחריו: אמנם יש להבין מאי שנא לשכוך חמתו ולמרמי אימתא דהוי תיקון ממצוה דלא הוי תיקון ואפי' לר' יהודה דס"ל דמצות מילה מקרי תיקון עיין ברש"י להלן שכתב בד"ה מה לי מתקן כלי הא נמי מתקן גברא הוא ויש מלאכה בתיקון זה עכ"ל. ועי' בשו"ת תה"ד שהבאתי לעיל עיי"ש ואין נראה מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו דנאמר רק על שכר מצות וכמ"ש בר"ן במסכת סוכה עיי"ש דעל הנאה בקיום המצוה לא שייך איסור במה שנהנה בקיום מצות ה' ועכ"פ נהנה והוי נחת יצרו בזה שמקיים המצוה אבל לדעת רבינו י"ל דשיטת הגמרא לר"י דס"ל מצוה ג"כ תיקון אפי' בלא תיקון גברא ולר' שמעון הוי בלשכוך חמתו ובמצוה שניהם שאצל"ג אלא דרבינו פוסק כר"י במשאצל"ג וכר"ש במקלקל בחבורה כשקלקול רב מהתיקון לחייבו אתי שפיר ולרש"י לר"י צ"ע אם לא נאמר דלאו דוקא שצריך תיקון גברא דמצוה לחודא מקרי תיקון אלא שכתב דעדיף טפי דהוי תיקון גברא ג"כ כנראה מלישנא דגמרא מה לי תיקון גברא וכו' ומה לי תיקון פתילה וצ"ע ועיין בתוספות להלן שם בד"ה מה לי מה שכתבו בזה עיי"ש ואתי שפיר ועי' בתוספות במסכת ב"ק ל"ד כתבו לר' אבהו אליבא דר"ש ל"צ צל"ג במקלקל ולא כמ"ש במס' שבת הנ"ל עיי"ש ועי' מ"ש לקמן בפי"ח הכ"ו עיי"ש ועי' במג"א בסי' רע"ח ס"ק א' מ"ש בסתירות הטור עיי"ש ועי' בפ"י ה"י שכתב רבינו על מתו משום שכוך ולא משום מצוה: ונראה דחובל ונצרר הדם ולא יצא דחייב כמ"ש בהל' ט' לדעת רבינו דחובל משום מפרק א"כ יקשה למצוא שיהיה צריך לו ולרש"י משום צובע לא יקשה ולירושלמי דמשום נטילת נשמה אבל לפי' רבינו לא ימצא מתקן אם לא לשכוך כעסו ולמרמי אימתא על אינשי ביתא ועי' ברש"י חולין מ"ו ע"ב בד"ה נצרר שכתב דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מבפנים וסופו לצאת וכו' עכ"ל עיי"ש וא"כ י"ל דשייך בלא"ה שכתבתי לצורך ולרבינו י"ל דנראה ביותר כנ"ל דמסתמא דעתו לצאת עכשיו ולא לאח"ז שנקרש ויוצא מעט מעט ובלתי ראוי לכלבו: ובהמ"מ ה"ד דלמאן דס"ל משום צובע ומשום נטילת נשמה א"צ כגרוגרת ובפר"ח ע"ז דלמאן דאמר משום צובע צריך שיוציא דם כדי לצבוע ממנו חוט שאורכו ד' טפחים כדלקמן פ"ט הי"ג ולמאן דאמר משום נטילת נשמה במשהו חייב עיי"ש והנה רש"י דסובר משום צובע ועי' במסכת חולין דף מ"ו ע"ב בד"ה מי לא וכו' אין חייב עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מיד טיפת דם וכו' עכ"ל. ונראה משום צובע ג"כ במשהו וצ"ע לחלק להאי דלהלן בפ"ט הנ"ל ועי' מ"ש בלח"מ לפרש דברי המ"מ דמשום צובע ג"כ לא יאסר ביצא לחוץ עי' בפר"ח שהביא ראיה מסוגיא דשוחט משום מאי מחייב שבת ע"ה דבבשר ג"כ שייך צובע עיי"ש:

הסוחט את הפירות וכו' והחולב לתוך אוכל וכו' פטור וכו'. ועי' בהמ"מ ועי' בר"ן דיש שאומרים דעז מקרי אוכל אף בשבת עיי"ש ומ"ש רבינו פטור ונראה אבל אסור עיין במרכבת המשנה שכתב משום מוקצה עיי"ש ועי' ברמב"ן שם שכתב דלא הוי גם מוקצה ובמקום אחר כתבתי בכונתו עיי"ש: ויש עוד סחיטה דמטעם ליבון כגון לסחוט בגדים וכיו"ב ועי' בסמ"ג ועי' בירושלמי כלל גדול ה"ב דף ל' ע"א דחולב משום קוצר ובבלי מטעם מפרק ועי' בקרבן העדה שם:

הזורה או הבורר כגרוגרת חייב והמחבץ הרי הוא תולדות בורר וכן הבורר שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדות בורר או תולדות מרקד וחייב שהזורה והבורר והמרקד דומין עניניהם זה לזה ומפני מה מנו אותן בשלשה מפני שכל מלאכה שהיה במשכן מונין אותה בפני עצמה. כגרוגרת חייב וכו' ועי' בהמ"מ ועי' במרכבת המשנה דבתוספתא פ"י משבת איתא דטוחן ובורר ומרקד ולש ואופה כולן שיעורין בגרוגרת עיי"ש ועיין מה שכתבתי לעיל בהל' הל' בשם הירושלמי עיי"ש: ובס' מעשה רוקח הקשה על רבינו שכתב הרי זה תולדת בורר או מרקד ובמס' שבת קל"ח מחלוקת אביי ורבא וכתב דפוסק כרבא וכמ"ש ברש"י דלרבא חייב בהתרה על זה ועל זה רק לר' זירא דוקא משום מרקד ולא כדעת התוס' דף ע"ג ע"ב בד"ה משום עיי"ש אבל לפנינו איתא רבה וכן בתוס' שם רבה וי"ל דפוסק כרבה נגד ר"ז ובהמ"מ אי' רבא ובירושלמי פ' כלל גדול כ"ט ע"א מחלוקת רב חייה בר אשי בשם שמואל המשמר חייב משום בורר אמר רבי זעירא לא מסתברא דלא משום מרקד רבי יונה וכו' יאות אר"ז מה המרקד קמח מלמטן וכו' ולא הוינין אמרין כלום למה שהותר מכלל ברירה הותר מכלל שימור הותר מכלל ברירה בורר כדרכו בחיקו וכו' והותר מכלל שימור אף נותנין לתלויה ביו"ט ולא הותר מכלל הרקדה ובמפרש שם דודאי אינו חייב אלא משום בורר ביו"ט הותר ברירה וכן לענין שימור הקילו משא"כ בהרקדה לא מצינו הרקדה ביו"ט דמר ר"ח וכו' עיי"ש ובקרבן העדה הניח בצ"ע לרבינו ורש"י דלפי דבריו לרבה חייב על שניהם דהאיך נאמר משום מרקד האיך מותר ביו"ט דנאסר בהרקדה עיי"ש: וי"ל לדעת רבינו דאין שונין בקמח ועי' בפ"ג הי"ד מיו"ט לדעת רבינו הרקדה הראשונה אפי' בשנוי אסור והטעם לאסור הרקדה כמ"ש בר"ן דנעשה לימים רבים ואפשר לעשות מאתמול עיי"ש ובתולין משמרת ביו"ט עי' בתוס' שבת דף קל"ז ע"ב בד"ה תולין שכתבו דמיירי שאם עשהו מאתמול לא היה טוב כ"כ עיי"ש ובפ"ג הי"ז מהיו"ט עיי"ש ובירושלמי כדאי' ילפינן איסורא דהרקדה מאך ומלישה ואילך עיי"ש ורבינו לא הביא דברי הירושלמי עי' בהל' יו"ט פ"א ה"ח ובראב"ד שם עיי"ש וכותב על פי הבבלי ועי' במג"א בסי' תק"י: ועי' בבעל המאור דף ק"ו והא אנן תנן כל המקלקלין וכו' וז"ל ביאור הדבר דכל ל"ט מלאכות שהיה כנגדן במשכן כולן היה בהם צורך לגופן חוץ מן הזורה והבורר שהוא זורה המוץ מן הגורן ובורר הצרורות מן הכרי וזה הוא עיקר מלאכתן לדחות המוץ והצרורות וכן חייב עליהן ועל כל תולדה שלהן אבל שאר המלאכות עיקר הוא לצורך גופן וכו' עכ"ל. מפרש באלו אף שאין צריך לגופן מ"מ כיון דכל מלאכתן על דרך זה הוי מלאכת מחשבת משא"כ בשאר מלאכות שעיקרן לצורך גופן לא הוי מלאכת מחשבת ועי' בשו"ת דריב"ש בסי' שצ"ד בגוזז עיי"ש:

הבורר אוכל מתוך פסולת או שהי' לפניו שני מיני אוכלין וברר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב בקנון או בתמחוי פטור ואם בירר בידו לאכל לאלתר מותר. עי' בתה"ד סי' נ"ז שדקדק דדוקא בב' מינים שייך ברירה ולא במין אחד ועי' ע"ז בטו"ז בסי' שי"ט ס"ק ב' שהשיג עליו עיי"ש ועי' בתוס' במס' שבת ע"ד בד"ה היו לפניו שני מיני אוכלין גרסינן וכן פי' ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול אותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול וכן משמע בירושלמי דגרס הבורר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר וכו' עכ"ל ושם דף קל"ד ע"א אין מסננין את החרדל וכו' הכא מחזי כבורר ובתוס' שם בד"ה הכא מיהו בורר לא הוי שגם הפסולת ראוי לאכילה ולא דמי למשמרת בדף קל"ד ע"ב דאיכא למ"ד דחייב עכ"ל ונראה דפסולת דחרדל דהוי ראוי לאכילה מקרי מין אחד להחרדל רק כיון דהוי ע"י הדחק ומשליכו נראה כבורר משא"כ במשמרת שאין ראוי לאכילה כלל הוי כב' מינים כנראה בסוגיא ע"ד ע"א בתורמסים עיי"ש משום דמשליכו וא"כ נראה מדעת התוס' ג"כ כהתה"ד לחלק בין ב' מינים ומין אחד ועי' בהמ"מ בפ"א ה"ג מהל' שביתות עשור עיי"ש וסמך לדבריו מדברי התוס' הנ"ל: ויש לעורר בדברי רבינו ואם בירר בידו וכו' מותר דהו"ל לומר ומותר לברור בידו דמלשון הזה היה נראה דמותר ולא קנסי' ליה כמעשה שבת במבשל וכיו"ב ועי' בפרי מגדים בסי' שי"ט באשל אברהם ס"ק א' שמסופק בזה וכתב לחלק בין מפסולת לבורר מאוכל עיי"ש. אבל שיהיה מותר לכתחי' בלתי נראה מלשון זה אבל כנראה דכו"ע ס"ל דמותר לכתחילה וצ"ע ועי' בהל' י"ג היו לפניו וכו':

והבורר פסולת מתוך האוכל ואפי' בידו אחת חייב וכו' הבורר אוכל מתוך הפסולת בידו להניחו אפי' לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחר ומניח לאכול מיד ואם בירר והניח לאחר זמן אפי' לבו ביום כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערבים חייב. והנה זה לומר בפסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר אסור עי' בר"ן דילפינן מדאמר חזקיה בורר תורמסין וכו' הוי להו פסולת מתוך האוכל ומדקאמר סתמא משמע אפי' לאלתר עיי"ש ועי' בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' ר"נ שיש מפרשים מדאי' על קושיא לרב חסדא וכי מותר לאפות לבו ביום וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ועל אוכל מתוך פסולת אי' מידי אוכל מתוך פסולת קתני נראה דלדינא הוי כן עיי"ש שהאריך הרבה בזה: והנה לפי מ"ש לעיל בהי"א בשם הבעה"מ דבורר הוי שאצל"ג לכאורה אוכל מתוך פסולת לפי' התוס' דצל"ג הוי לצורך לאותו הדבר הוי יותר צל"ג מפסולת מתוך האוכל ולפי מ"ש בתוס' דף ע"ד ע"א בד"ה בורר בפסולת מרובה על האוכל הוי אוכל מתוך הפסולת דרך ברירה עיי"ש וא"כ בפסולת מעט מהאוכל אז דרך ברירה בכך ואפי' לאכול מיד אסור ובאוכל הרבה מהפסולת כיון שאכלו מיד לא הוי כלאוצר כדאי' בגמ' מותר דלא דרך בורר אבל בפסולת בכל גוונא דרך ברירה ובדברי רבינו אין הכרע בזה ומ"ש רבינו כגון שבירר שחרית וכו' עיין בב"י שי"ט ובס' מעשה רוקח עיי"ש:

המשמר יין וכו' אבל מסננין יין שאין בו שמרים וכו'. עי' בלח"מ ובשו"ת מהרי"ט צהלון סי' נ"ז ובמרכבת המשנה:

הטוחן כגרוגרת חייב וכן השוחק תבלין וכו' המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן או השף לשון של מתכות חייב משישוף כל שהוא אבל המחתך עצים וכו' כגרוגרת מביצה. בענין השיעורין עי' בתוספתא פ"ג משבת מובא במרכבת המשנה עיי"ש ובענין המחתך ירק עי' בשלטי גבורים בכלל גדול על זה ובס' קרבן נתנאל ובסמ"ג ויראים שכתבו לומר אין טחינה אחר טחינה ומובא בר"ן שם ועי' בהל' שבת לרבינו פכ"א הל' י"ח במ"ש שאין טחינה בפירות ויש גורסים אלא בפירות כמ"ש בכ"מ שם ומ"ש רבינו ליהנות בנסורת אף דס"ל לרבינו שאצל"ג חייב מ"מ כמ"ש בתוס' במס' שבת דף ע"ג ע"ב בד"ה וצריך לעצים דאף למאן דס"ל אצל"ג חייב, בזומר וא"צ לעצים פטור דלא מקרי קוצר רק בענין זה דאם ליהנות מעצים המנוסרים, דעת רבינו בפי"א ה"ז דלא שייך טוחן רק מחתך כאשר העיר במרכבת המשנה וכתב דהלח"מ לא כן נגד מ"ש בעצמו לעיל בפירקין ה"ד עיי"ש ומ"ש רבינו או השף לשון של מתכות וכו' עיין בפ"ז ה"ה עיי"ש:

המרקד וכו' והנותן זרע שומשמין וכו'. עי' לעיל ה"ב ומ"ש שם: