Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כמה נרות הוא מדליק בחנוכה מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שיהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד. כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות. במס' שבת כ"ג ע"ב ת"ר נר חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסף והולך אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא ח"א טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסים וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים. וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש ואין מורידין אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ב' זקנים היו בצידון אחד עשה כב"ש ואחד עשה כב"ה זה נתן טעם לדבריו כנגד פרי החג. וזה נתן טעם לדבריו דמעלין בקודש ואין מורידין עכ"ל הגמ' שם: ובתוס' שם בד"ה והמהדרין כתבו דב"ש וב"ה מאן דס"ל פוחת והולך ומאן דס"ל מוסיף והולך בנר איש וביתו ס"ל כן דאל"כ לא הוי היכר בהוספה דיסברו שהרבה בני אדם היו שם ודברי תוס' בלתי מובנים דא"כ אכתי לא נדע שהוסיף או שפוחת אם גם יהיה רק איש וביתו עם כל זה יחשב שהיו הרבה או מעט בני אדם שם. וראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל [סימן שיז] שעמד ע"ז. והנראה בכונתם וכן מצאתי בפר"ח דאם אחד בלבד ידליק ונראה הוספה בכל יום ויום יהיה הכר שלא יסברו שבכל יום ויום הוסיפו או נתמעטו. אבל כשרואים הרבה מדליקין לא הוי הכר כלל שיחשבו שמא יש עוד אנשים כי ברבוי אין ההוספה ניכרת כמו אחד בלבד עיי"ש: ובשו"ע בסי' תרע"א סעיף ב' כמה נירות מדליק בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיה שמונה ואפי' אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. ובהג"ה י"א דכל אחד מבני הבית ידליק הראשונה דעת התוס' ובהג"ה דעת רבינו: ועי' בס' ישועות יעקב שם שהקשה לדעת החכם צבי המובא במל"מ בהל' מגילה דמי שבידו לעשות עתה מצוה שלא ממובחר ואח"ז ממובחר אל ימתין עד אח"ז שמא יאנס אח"ז ולא יהיה בידו לקיימה ובטל מכל וכל. וא"כ האיך נאמר כמ"ש בתוס' שידליק רק נר איש וביתו ויבטל מעשי המהדרין כדי שיעשה למחר כמהדרין מן המהדרין ושמא יאנס עיי"ש ובמקום אחר כתבתי לדעת הריב"ש דאפי' בשבועה דלא שייך בל תאחר מ"מ חיישינן שמא ימות עיי"ש וכתבתי לחלק בין מצוה שמוטלת לעשות ובנאנס שייך לומר אונס רחמנא פטרא לא חיישינן שמא ימות. אבל היכא דיעבור למפרע כמו בשבועה וכיו"ב חיישינן לאונס עיי"ש. וא"כ בכה"ג דג"כ למפרע יהיה מבטל מצות המהדרין יקשה כנ"ל: ונראה לענ"ד לומר דהנה בפנ"י הקשה דמאי נשתנה מצוה זו משאר מצות שהם חובת הגוף שיהיה החיוב על כל יחיד ויחיד. וגם הרי קיי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו ותירץ דעיקר המצוה בסמוך לרה"ר משום פרסומי ניסא ומשום כך הטילו חובת מצוה זו כאלו היה חובת הבית והניחו בצ"ע עיי"ש: והנה מ"ש מצד חובת הגוף י"ל כמ"ש בקצה"ח לפרש דברי תוס' רי"ד שכתב במצוה שבגופו לא שייך שליחות דדבר שמוטל על גוף האדם לעשותו על גופו ולא על גוף אחר אבל כשהדבר על דבר חוץ לגופו לא שייך בכלל זה עיי"ש. אבל ממצוה בו יותר מבשלוחו יקשה לכאורה. ומ"ש שהמצוה על הבית יקשה דא"כ למה בנר לכל אחד ואחד יברך כל אחד כי לא מצינו מי שאינו אומר כן והרי הוי רק חדא מצוה וכי אם שנים יעשו מזוזה בבית יברכו שניהם גם מאי טעמא דמהדרין לפ"ז: אמנם כנראה דטעמא דמהדרין בנר אחד לכל אחד ואחד משום מצוה בו יותר מבשלוחו ונבין בזה דברי תוס' דיקשה דבמאי שהרויחו המהדרין בהוספה לכל יום ויום הפסידו שלא היה נר לכל אחד ואחד. אבל אם נאמר דנר לכל אחד משום מצוה בו יותר מבשלוחו יש לומר דזה רק אם יעשה בעצמו המצוה בשלימותו כמו בשלוחו אבל אם ע"י השליח יעשה אותה יותר בשלימות מצוה בשלוחו והרי בכה"ג כמ"ש בתוס' אי אפשר בשלימות רק ע"י השליח: ובאמת יש להבין בדברי התוס' וכי בהכר בלבד תליא מלתא כיון דפרסום הנס איכא בהדלקה ברה"ר ומה שיעשה בהוספה לכל לילה ולילה יהיה כמצוה בפ"ע וכי לא מצינו לזכר הנס שעושים בפ"ע בלי פרסום כמו מצה ופסח וסוכה וכיו"ב והרי בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודי וכיון שעיקר המצוה ניכרת מה לי אם ההוספה בלתי ניכרת ויעשה בשלימות ביותר ובו ולא בשלוחו וצ"ל דס"ל דכל מה שנוכל להרבות בפרסום הנס עבדינן וטוב שיעשה ההוספה בפרסום הנס ושיהיה ע"י שלוחו גם י"ל כיון דהוספה ופוחת והולך למר כדאית ליה וכו' הוי ג"כ זכר לנס ועי' בפנ"י וא"כ שייך בו ג"כ פרסום בפ"ע על הוספת זכרון הנס. ועי' בפר"ח וכונתי לזה כי לכן דעת רבינו לצרף המהדרין עם המהדרין מן המהדרין. דס"ל כב' זקנים משום פרי החג וא"כ לא הוי משום הכר לחנוכה כלל עיי"ש. אבל לפמ"ש בפנ"י שם נגד פרי החג הוי משום חנוכה עיי"ש עם כל זה י"ל דתליא דאם משום הנכנסים ויוצאין דהוי דמיון הנס שהיה בהוספה עיין בפנ"י שם וא"כ הוי מצד פרסום הנס ושייך הכר אבל אם משום דמיון לפרי החג ולא משום פרסום הנס וי"ל שפיר דהוספה מצוה בפ"ע ולא צריך הכר כלל וזה דעת רבינו: גם י"ל לדעת רבינו כיון דעיקר הנס בפרסום טוב להיות בו מבשלוחו אף אם עי"ז ההוספה בלתי נכרת וטוב לעשות עיקר המצוה באופן המועיל בו משנעשה הוספה בפרסום דהוי מצוה בפ"ע: אמנם יש לעיין בהאי דקיי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו דמקורו במס' קדושין מ"א ע"א השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא וכו'. וברש"י מצוה בו יותר מבשלוחו דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי עכ"ל. ויש לעיין אם הוי כן מדאורייתא או מדרבנן. וכנראה כיון דהוי סברא הוי דאורייתא וכמ"ש ז"ל דכל סברא דאורייתא מדמקשינן ל"ל קרא סברא היא ועי' מ"ש בזה אאמ"ו הגאון ז"ל בחלק א' וב' משערי תורה עיי"ש. וביותר למ"ש בפנ"י במס' ר"ה דכל מידי דהוי מעולם מהסברא ולא נתחדש בו דבר הוי בל תוסיף דכיון שהתורה לא צוה והחכמים יצוו עיי"ש ועל כרחך דמידי דסברא מדאורייתא. אבל לפ"ז יקשה במס' קדושין שם דילפינן שליחות מגירושין ואמרינן וכ"ת דיליף מגירושין שכן בע"כ עיי"ש ותיפוק ליה דנאמר בקדושין דהוי מצוה ושייך מצוה בו יותר מבשלוחו ואפי' בדיעבד ס"ד שלא יהני משא"כ בגירושין דלא הוי מצוה וכמ"ש בתוס' ריש זבחים אף בזונה ג"כ אפשר בלי גירושין עיי"ש: אמנם י"ל דשאני קדושין דלא הוי מצוה מצ"ע אלא משום פריה ורביה ובר"ן הקשה לדעת למה הוי בהאשה מצוה שאינה בכלל פו"ר עיי"ש ופו"ר דהוי אחרי הקדושין וקדושין הגורמין לבוא לידי מצוה זאת הוי בכלל מצוה שנאמר שתהיה בו אבל בלא"ה הוי כקנין בעלמא ומצות פו"ר שבא ע"י הקדושין מביאין לקדושין ג"כ ענין מצוה כמו בקונה אתרוג אשר הקנין בלעדי המצוה הוי קנין גמור ונוסף בו מצוה ג"כ בשביל המצוה שיעשה אח"ז ע"י הקנין. והנה עיקר המצוה בעצמו ואם לכתחילה תהיה גם הקידושין הגורמין להמצוה ועי"ז נתעלה למצוה ושיהיה בו ולא ע"י שלוחו מ"מ לא שייך לומר שאם לא היה בו לא הוי קדושין משום כמ"ש שהרי אינו מגוף המצוה וקנין בפ"ע וכמו בקנין האתרוג ע"י השליח לא תבטל המכירה דמה שמחויב משום שנמשך עי"ז מצוה אח"ז משו"ה לא נבטל במה שחסר במהמצוה להבטל הקנין וא"כ לא שייך גם בס"ד לומר אף אם בו יותר מבשלוחו דאורייתא עם כל זה לא מסתבר דבדיעבד יבטלו הקדושין ע"י השליח מה"ט. והנה לבסוף למדין מושחטו כל הקהל דמהני שליחות במצוה ומיניה דאפי' במצוה דהוי גוף הדבר מצוה ושייך מצוה בו יותר מבשלוחו ואפ"ה בדיעבד מהני ע"י שליח ג"כ: אמנם לכאורה יש לומר לפמ"ש בתוס' בכמה דוכתי בדאורייתא לא שייך לכתחילה ודיעבד וא"כ לפ"ז מצוה בו וכו' במצוה שגופה מצוה מדרבנן ומ"ש דהוי מסברא וא"כ מדאורייתא י"ל דאין הסברא פשוטה די"ל ג"כ להיפוך דטוב לעשות המצוה ע"י השליח דהנה קיי"ל דלא אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך. וזה שיעשה בעצמו איסורא להציל את חבירו מחטא גדול. אבל בכה"ג יש לעיין אם נאמר שטוב שיעשה בעצמו המצוה שלא ממובחר למען שיזכה את חבירו ג"כ שיעשה מצוה. מצוה מהמובחר עדיף או אפושי גברא עדיף. ועי' בר"ן שכתב באשה דאמרינן ג"כ מצוה בה וכו' אע"פ שאינה מצוה בפו"ר מ"מ בכלל מצוה שמסייעת להמצוה וכתב שאב שמקדש בתו בכלל זה עיי"ש. ועי' בש"ך חו"מ בסי' שפ"ב ס"ק ד' ובס' תבואות שור בסי' כ"ח בהאב המוהל אם יוכל לכבד לאחר דעת הש"ך שאין יכול ובתבואות שור הרבה להביא ראיות מכהן בעבודה וכיו"ב דמצינו שיוכל לשלח לאחר אף דמצוה בו וכתב דמצוה בו וכו' דוקא כשאין רוצה בה משום שאין חביבה עליו ולא בעושה בשביל כבוד רשאי עיי"ש. ולמ"ש י"ל ביותר משום אפושי גברא דהמשלח והשליח בכלל עוסקי מצוה יהיה שרי אלא שלא יהיה לעול עליו וא"כ במ"ש אין סברא פשוטה להכריע מזה דהוי מדאורייתא: אמנם י"ל אפי' אם נאמר דמשום אפושי גברא עדיף לא הוי סברא פשוטה עם כל זה י"ל דהוי דאורייתא. ונבין דברי רש"י הנ"ל שכתב דכי עסיק בגופו במצוה מקבל שכר טפי עכ"ל דבלתי מובן דמאי ענין שכר בזה וכי בלא"ה אין הסברא מחייב אף דשלוחו כמותו עם כל זה הוי אמירה בלי טרחא ולפום צערא אגרא אבל כמ"ש כונת רש"י דלא שייך שהתורה צוה עליו שיעשה דוקא בעצמו דתורה שבאה לזכות את ישראל ומאי שנא אם אחרים יעשו מצוה ג"כ ואפושי גברא עדיף אלא דעם כל זה לו הוי הפסד שכר דעכ"פ הוא לא טרח ולפום צערא אגרא לכן אע"פ דהוי דאורייתא שייך בזה לכתחילה ודיעבד דלכתחילה יעשה בעצמו דהוי מהמובחר אבל מהני בדיעבד דרצון התורה נעשה ג"כ דהוי אפושי גברא ולמה תבטל התורה מעשה האחר שהיה כרצון התורה אבל כל זה בשאר מצות כמו במילה וכיו"ב. אבל בחנוכה דלא שייך אפושי גברא ולא שייך שלא נבטל מעשה המצוה של האחר שהרי בלא"ה זה מדליק בשביל עצמו וא"כ בחנוכה לפ"ז בכל פעם דוקא בו ולא בשלוחו וזה הנראה בדעת רבינו: אמנם בדעת התוס' נאמר דלמ"ש בתבואות שור דדוקא כשעושה דרך בזיון ומראה שאין המצוה חביבה עליו לעשותה בעצמו אבל אם מכוין לכבד חבירו רשאי. ומכ"ש אם מכוין שעי"ז יעשה המצוה בשלימות ביותר ודאי מסתבר שלא נאמר מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפ"ז מיושב קושית הישועות יעקב הנ"ל דלפמ"ש דבכה"ג שמכוין שיעשה ע"י השליח למען שיהיה המצוה בשלימות ביותר ובתוספות לא שייך מצוה בו וכו' שהוא משום שמראה שאין חביבה עליו אבל בכה"ג נהפוך הוא דמשום חביבות המצוה שתהיה בשלימות עושה אותה ע"י השליח ולא קשיא דהאיך יעשה מצוה היום בפחות לעשותו מחר מהמובחר ושמא יאנס דכמ"ש לא הוי בפחות במה שעושה ע"י השליח דלא שייך מצוה בו וכו' בכה"ג בדעתו לעשותו למחר מהמובחר ע"י השליחות ואתי שפיר:
אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין וכו'. ובהמ"מ יצא ממה שאמרו שבת כ"ג ע"ב ובלבד שלא יקדים ולא יאחר והוא מפרשה בנר חנוכה עיי"ש. ועיין בר"ן נגד זה ובגליון נכתב בכ"י אאמ"ו הגאון ז"ל עיין מס' סופרים פ"כ הל' ד' וכונתו ז"ל כי שם איתא מצות הדלקתו משקיעת החמה עד שיכלה הרגל מן השוק ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר לא ימיש עמוד הענן יומם ואם הדליקו ביום אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו שכך אמרו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו וכו' עיי"ש:
וצריך שיתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק הדליק וכבתה אין זקוק להדליק פעם אחרת. נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה. ועי' בהמ"מ: והנה בגמ' [אמרו] ואי נמי לשיעורא וברש"י שיהא בה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה עכ"ל וברי"ף א"נ לשיעורא היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו עכ"ל ועי' בר"ן שם: והנה מזה [משמע] אף דכבתה אין זקוק לה מ"מ בעינן לכתחילה שיהיה נותן שמן שידלק משתשקע עד שתחשך ובשלטי גבורים וז"ל ואע"פ שאם כבתה אין זקוק לה צריך לתת בנר כשיעור שתהיה דולקת עד כדי מצותה. ונראה בעיני שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה צריך עוד לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח שהרי הואיל ואינה יכולה לעמוד בפני הרוח הרי הוא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור עכ"ל ועי' בטו"ז בסי' תרע"ג ס"ק י' ובמג"א ס"ק י"ב בזה: אמנם ברא"ש שם אי נמי לשיעורא שיש ליתן שמן בנר שיהא דולק כשיעור הזה עכ"ל בסי' ג' שם ובסוף סי' ז' כתב וכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיהיה שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו עכ"ל. ועי' בסי' תרע"ה סעיף ב' בשם יש אומרים ועי' בפר"ח שתמה על מ"ש י"א כי לא נמצא חולק ועי' מ"ש בסי' תרע"א ס"ק ד' עיי"ש ובס' מעשה רוקח כתב דלישנא דרבינו שכתב וצריך שיתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת וכו' עד שתכלה וכו' ולא כתב וצריך שתהיה דולקת וכו' מוכיח שדעתו ג"כ שיתן בה מתחילה כשיעור עיי"ש וכדעת הרא"ש הנ"ל: והנה לפי דעת זאת נראה דמה שצריך ליתן כשיעור אינו משום דלכתחילה יהיה באופן שידלק זמן משתשקע וכו' ובדיעבד בכבתה אין זקוק לה דא"כ למה לא יצא יד"ח כשנותן שמן אחרי הדלקה ולא יגרע מכבתה שאין זקוק לה ונראה דדעתם ז"ל בשיעור ההוא דלא נחשב הדלקה כלל באיכא בשמן פחות משיעור ואף דדי בכבה ודלק זמן מעט מ"מ באותו זמן המעט שיחשב הדלקה צריך שיהיה בו שמן כשיעור חשוב להדלקת זמן הנ"ל והשיעור משתשקע אינה על הזמן הדלקה אלא על שיעור השמן: והנה בס' שו"ת שער אפרים בסי' ל"ה עי' שחקר בשמן בשר בחלב אם יוצא כיון דבעי שיעורא ובאיסורי הנאה כתותי מכתת שעורא ובפרי מגדים העיר ג"כ ע"ז והנה למ"ש לפרש לשעורא על זמן הדלקה וא"כ אין מקום לזה דמה אכפת לנו בהדבר דעכ"פ כשיעורא דזמן יהיה דולק ואינו דומה לשופר ולולב דבעי שיעור על הדבר דתקיעה בלי שופר לא מהני אבל כאן לא נחוש על הדבר אלא שעורא דהדלקה אבל למ"ש ברא"ש דהשיעור מצ"ע וא"כ מובן לומר היכא דשייך כתותי וכו' לא הוי שעורא: והנה יש לכאורה הוכחה מסוגיא כפי' הרא"ש ורבינו דלפי' רש"י ושלטי גבורים וכיו"ב דהוי שיעור לכתחילה על הדלקה. א"כ האיך הוכיחו בגמ' שם מדאמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה בין בשבת ובין בחול. אמר רבא מ"ט דר"ה סבר כבתה זקוק לה וסבר מותר לשמש לאורה וברש"י כבתה זקוק לתקנה הלכך צריך לכתחילה לעשות יפה דילמא יפשע ולא מתקנה לה עכ"ל ולפי פי' בלשיעורא נאמר להיפוך דס"ל כבתה אין זקוק לה והרי עכ"פ צריך לכתחילה כשיעור שמן שידלוק לפי הזמן הנגבל ומשו"ה אין להדליק בשמנים אלו וכמ"ש בשלטי גבורים הנ"ל במקום הרוח דלכתחילה יהיה הכל נכון לדלוק כשיעור ומשום דכבתה אין זקוק לה משו"ה יאסר לדלוק בשמנים הנ"ל דאם כבתה זקוק מאי לנו לחוש בהשמנים דעכ"פ אפשר המה בתיקון בזקוק לתקנם תמיד ורק באין זקוק שייך לפסול שמנים הנאמרים. וע"ז י"ל בס"ד לק"מ דלא ידעינן עוד מהברייתא ומהאי דאמרינן לשיעורא אבל למסקנא יקשה מנ"ל לפסוק כבתה אין זקוק לה מדרב ורב חסדא ס"ל כן דלמ"ש נאמר בס"ד י"ל דס"ל דמאן דאמר אין זקוק לה ס"ל דלא בעי כשיעור ג"כ אבל למסקנא נאמר נהפוך דרב ור"ח ס"ל זקוק לה ור"ה ס"ל אין זקוק לה [או דיקשה לרב ור"ח מברייתא] אבל למ"ש ברא"ש ורבינו בפי' לשיעורא לק"מ:
נשארה דולקת אחר שכלתה כל רגל מן השוק אם רצה לכבתה או לסלקה עושה. וכן כתב ברי"ף כמובא לעיל. ויש לעיין לפ"ז דלאחר השיעור מותר לשמש בה מיד ולפ"ז למ"ש לעיל בס"ד לא ידעו עוד מהאי שעורא דעד שתכלה וא"צ רק הדלקה בלי שיעור כלל. וא"כ מיד מעט אחר הדלקה יהיה מותר לשמש שכלה זמנו והאיך נאמר בס"ד אסור לשמש לאורה דהנה דלאחר דידעינן משעורא אף דאין זקוק מ"מ מצוה קעבד לכתחילה וי"ל גם דבלא ידעינן משעורא נאמר דכל מה שמכין להדליק ודלק נקדש במצותו עד שתכלה אף דאין שיעור קצוב כמ"ש ברבינו יונה במס' ברכות לענין תוספת שבת כמו דמצינו בתרומה שאינה בשעורא וכל מה שמוסיף נתפס בקדושה ומצוה רק אחרי שנדע משעורא עד שתכלה וא"כ אחרי עבר זמן ההוא אינו מהמצוה עוד דמשתכלה ליכא מצוה ולא פרסום הנס כלל ובמ"ש מיושב ג"כ דיקשה על ר' זירא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בה בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת א"ר ירמיה מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה ולמ"ש דעל כרחך בס"ד לא ידעו מהאי דכשיעורא א"כ אף דאסור לשמש לאורה מ"מ כיון דאחר השיעור מותר לדעת הרבינו ורי"ף ובס"ד הוי מיד לאחר השיעור ושייך שמא יטה על הלאחר כשיעור. והנה למסקנא י"ל דאינו רשאי ליתן אלא כשיעור (או כיון דמתחילה אסור לשמש לאורה לא שייך עוד שמא יטה) וכמו דאיתא בשו"ע או"ח בסי' תרע"ב סעיף א' בהג"ה דדוקא שאינו נותן בנר אלא כדי שיעור מצותו עיי"ש. אבל בס"ד דלא ידעי משיעור האיך שייך אסור לשמש לאורה אבל כמ"ש בס"ד דלא ידעי משעורא הוי השיעור כל זמן שדולק כמ"ש בשם דומה לזה בשם רבינו יונה הנ"ל. והנה מאן דס"ל כבתה זקוק לה על כרחך ס"ל לפי השמן שהדליק צריך לדלוק אף דלא ידעי משעורא אף מאן דס"ל אין זקוק מ"מ אסור לכבה בחול ובשבת כל זמן שדולק הוי ממצותו: אמנם יש לעיין דהרי גם בתוס' שבת מהני תנאי ועי' בהגהות מיימוני כאן בפירקין ובטור שו"ע ובר"ן במס' שבת שם וא"כ במכבה במזיד מסתמא הדליק מעיקרא עד אותו זמן שכיבה והיה בתנאי וכמו כן בשבת במשמש בה דהוי גלוי על תנאו מעקרא וכיון בס"ד ליכא שיעור ידוע ולפ"ז יקשה עוד אף דאסור לשמש לאורה נחוש שמא יטה אם לא נאמר בשבת לא מהני תנאי וזה דוחק מאוד לומר בחול מהני תנאו ולא בשבת והו"ל לפרושי. וא"כ לרב מנ"ל עוד מאסור לשמש דלא שייך שמא יטה דכמ"ש בס"ד שייך שמא יטה בכל אופן והנה לדעת רבינו ורא"ש אף דס"ל השיעורא על השמן ולא על הזמן מ"מ כתב רבינו נשארה וכו' אחר שכלתה רגל וכו' אם רוצה לכבותה וכו' הרי ס"ל לענין שאינו רשאי לכבה בידים תליא בשיעור זה וי"ל ג"כ משום דקידשו למצוה וכמ"ש בשם רבינו יונה וכ"ז במסקנא די"ל אפי' תנאי לא מהני וצ"ע אבל בס"ד יקשה כמ"ש: ונראה דהנה בטעמא דאסור לשמש באורה דעת הרז"ה והר"ן כיון דעל הנס שנעשה במנורה תקנוה עשאוהו כמנורה שאין משתמשין בו כלל וכתב שכן מדברי רבינו נראה דתשמיש מצוה אסור ג"כ דהוי מה"ט עיי"ש ובפנ"י הקשה דא"כ מנ"ל לרב הונא דכבתה זקוק לה דילמא דומיא דמנורה עיי"ש ולמ"ש בתוס' להוכיח מדאמר בין בשבת וכו' על כרחך ס"ל מותר לשמש הרי לא ס"ל דומיא דמנורה אלא שהקשה עוד דנבעי נמי שמן זית דוקא כמו במנורה עיי"ש ונראה ע"ז דאין הפי' דהדלקה בחנוכה כענין הדלקה במקדש ושיהיה דומה בכל הדברים אלא שיעשה זכר למנורה בדבר אחד ועי' בר"ן ריש מגילה שכתב דעשו בהרבה ענינים זכר למקדש במאי דאפשר עיי"ש וביותר בזה דהוי במנורה אבל בחדא בזה שאסור לשמש לאורה הוי זכר למנורה ולא הצריכו משום זכר שיהיה דומה בכל ענינים אלא דיקשה עוד מנ"ל דבחרו אסור לשמש לאורה משום זכר למנורת המקדש ומנ"ל דס"ל כבתה זקוק דילמא אין זקוק וצריך שמנים ופתילות דומיא דמנורה ומותר לשמש לאורה כמ"ש דלאו לכל מילי הושוו למנורת המקדש רק בדבר אחד דדי להיות לזכר עי"ז ונאמר בזה וגם נדבר במה שיש לומר בסברות החלוקות אם אמרינן זקוק לה או אין זקוק ולמה לכתחילה כשיעורא למ"ש רש"י וכיו"ב בפי' ובדיעבד אינו זקוק דלא נראה משום דלא הטריחו ב' פעמים: והנה בר"ן דכבתה אין זקוק לה דהדלקה עושה המצוה: והנה לומר דאם הדלקה או הנחה עושה מצוה עיין מה שכתבתי במקום אחר אם המצוה משום העשיה או מצד עצמה ובמס' מנחות בפ' תכלת היכא דעשיה גמר מצוה מברכין לעשות עיי"ש ומדמברכין להדליק על כרחך הדלקה גמר מצוה ולא הנחה אלא דיש להבין דהרי בעי' לפרסום הנס דעיקרא בהנחה והרי לכתחילה מה"ט לכשיעורא ונראה דודאי דעיקר פירסום הנס בהנחה משתשקע וכו' דהוי הכר לכל ובמצוה זאת הרבו בו משום פירסום ועדיף עי"ז מקידוש היום אמנם י"ל דאיבעיא בגמ' דהנה הרבה מצות על ניסים שציונו מדאורייתא סוכה ופסח וכיו"ב ולא צוה התורה ולא מדרבנן שיעשהו בפרהסיא דוקא וכמו כן נוכל לומר בחנוכה עיקר המצוה בתחילת התקנה לזכרון ולא לפרסום וכמו במצות דאורייתא לזכרון להנעשה וראיה ע"ז מלשון הברכה להדליק וכמ"ש לעיל ממס' מנחות הנ"ל אלא מה שמצינו מענין הפירסום דהנחה וכיו"ב ממהדרין ומהדרין דמהדרין וכו' זה אינו מעיקר התקנה מבראשונה אלא הוספה שהוסיפו לישראל קדושים מדרבנן אח"ז להרבות בפרסום רב ושיעשה המצוה באופן הפירסום ולא באו להוסיף על הראשונים אלא המצוה יעשה בפירסום אותה שתיקנו הראשונים והרי בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודי וזה לקיים עיקר התקנה ומה"ט אפי' יחיד בשדה ואין רואה חייב בהדלקה וכמ"ש תקנה חדשה לא תיקנו משום פירסום אלא התקנה מבראשונה יהיה על דרך פרסום יותר לא חידשו בחנוכה מבשאר מצות דאורייתא על זכרון הנסים כמ"ש ולכן בכבתה לא חייבו להדליק מחדש דא"כ יהיה חיוב חדש מדרבנן משום פרסום וחיוב חדש לא עשו כיון דעיקר המצוה כבר נתקיים ולא תיקנו אלא בשעושה המצוה העקרית יעשה באופן הפירסום ולא עוד הפעם מחדש והרי לא מברכין בכבתה ועי' בר"ן ורשב"א בזה וא"כ מובן דלכתחילה בעי כשיעורא ובדיעבד אין זקוק לה (ועי' בשו"ת מהרש"ל בסי' פ"ה דאף למאן דס"ל כבתה אין זקוק למהדרין וכו' שזקוק משום פירסום הנס ולמ"ש הוי תרתי מצות הדלקה בפ"ע ופרסום הנס בפ"ע ועי' במג"א שהביא דברי מהרש"ל שם ובטו"ז שם): אמנם ממ"ש בפנ"י להוכיח מכח קושיא על דאמרינן נר איש וביתו דלמה לא יהיה נר לכל אחד דמצוה בו יותר מבשלוחו והוכיח מזה דעיקר המצוה על הבית לפרסום הנס עיי"ש וא"כ לא שייך מ"ש אמנם י"ל דהוי משום שליחות ואם דמצוה בו וכו' זה באמת המהדרין נר לכל אחד וכן נראה דלמ"ש בפנ"י לא יברך רק אחד ולא מצינו הפרש בברכה גם לפמ"ש בתוס' דמהדרין דהוסיפו נר אחד ולא על כל אחד ואחד דאל"כ לא הוי הכר עיי"ש ויקשה דא"כ גרעו דלא הוי נר לכל אחד ועל כרחך דמשום שליחות הוי לכל אחד אלא דמצוה בו וכו' ופרסומי ניסא עדיף ואתי שפיר: וא"כ לפמ"ש גם מאן דס"ל הדלקה עושה מצוה ס"ל דצריך הנחה משום הפירסום אלא העיקר המצוה ההדלקה ומאן דס"ל הנחה עושה מצוה ס"ל דהנחה מעיקר המצוה: ונאמר לפמ"ש הר"ן דבעינן דומיא דמנורה במקדש והנה אם נאמר דבשמנים ופתילות יהיה דומיא דמנורה דבמנורת המקדש הטעם דאין מדליקין כדאיתא בגמ' משום להעלות נר תמיד מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחר י"ל דתליא באם אמרינן הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה דאם אמרינן הנחה עושה מצוה וא"כ הוי כל זמן הנחה מעיקר המצוה ולפ"ז אף דכבתה זקוק לה הוי ע"י דבר אחר וצריך שתהיה מיד באופן שלא יהיה צריכין לזקוק לה אבל אם הדלקה עושה מצוה הרי על אותה זמן הקצר הוי עולה מחמת עצמו בודאי: וא"כ לפ"ז הוכיחו שפיר דעל כרחך רב הונא ס"ל כבתה זקוק לה דאל"כ דס"ל אין זקוק וא"כ ס"ל הדלקה עושה מצוה וא"כ הרי עולה מחמת דבר עצמו דומיא דמנורה. אבל מדס"ל כבתה זקוק והנחה עושה מצוה אסור בשמנים וכו' דהוי עולה מחמת דבר אחר ושאני בשאר שמנים דאמרינן כבתה זקוק דהרי גם במקדש כבתה זקוק אלא דלכתחילה צריך במקדש לתת שמנים שיעלה מחמת עצמם וכמו כן כאן וא"כ לק"מ דנאמר נהפוך כבתה אין זקוק ובעי לכתחילה משום שיעורא שכתב להקשות לדעת רש"י דאם נאמר זקוק יהיה מותר לכתחילה דלמ"ש לכתחילה דאסור לסמוך על הזקוק משום דבעי להעלות מחמת עצמו דומיא דמנורה וא"כ א"צ לומר כמ"ש שמא יפשע למ"ש בר"ן אלא דומיא דמנורה. ומיושב קושית הפנ"י דרק לענין לכתחילה למען לא יהיה צריך לזקוק אח"ז הוי דומיא דמנורה דאם כבה גם במנורה צריך לזקוק ואתי שפיר: ונאמר לישב דמה שיקשה למ"ש בתוס' וברשב"א על הקושי' דמנ"ל דס"ל מותר לשמש לאורה דילמא ס"ל דמשו"ה אסור בשבת משום דכבתה זקוק ובשבת ק"ו מחול דאין מדליקין ובתוס' תירצו דהוכיחו דא"כ למה אמר כלל בין בשבת אם לא לאשמעינן חדשות בשבת ומשום דמותר לשמש ואסור גם מה"ט עיי"ש. ויש להקשות דעם כל זה נאמר דאסור לשמש לאורה ואפ"ה אסור בשבת שמא יטה כמו דאיתא להלן בשמן שריפה מתוך שמצוה לשרפו חיישינן שמא יטה עיי"ש. וכמו כן כיון דס"ל כבתה זקוק וא"כ הוי מצוה חיישינן שמא יטה כדמצינו בלעדי זאת דיותר לחוש במצוה מברשות כדאיתא הכל חייבין בתקיעות שופר וכו' וכמ"ש בשאגת אריה משום חיוב דמצוה חיישינן שיהיה בהול ויעבירנו ד' אמות ברה"ר ועי' במס' ביצה י"ח לחלק שם בין אב הטומאה לולד הטומאה לענין בהילות עיי"ש וכמו כן י"ל אף דאסור לשמש אפ"ה שייך שמא יטה משום המצוה: והנה חשבתי לפרש במ"ש דברי תוס' ישנים שכתבו בנר שבת דבאיכא נר אחר לא חיישינן שמא יטה עיי"ש ולמ"ש י"ל משום דנפקע חיוב המצוה בהאחר ולא יהיה בהול עוד אלא דשם לא שייך לומר כן דאם יזכור שהוא נר של מצוה יזכור שהוא שבת ושאסור בהטיה וכיו"ב אמרינן בפ"ק דפסחים הוא מחזיר לשרפו וכו' עיי"ש. ואף דמצינו בהטמנה וכיו"ב שכחה בלא מצוה מ"מ יותר גזרו באיכא מצוה ואין לומר דא"כ מאי נפק"מ בהוספת האיסור משום שמא יטה דהרי די משום זקוק לה אם לא כמ"ש בתוס' לאשמעינן דמותר לשמש לאורה ע"ז יש לומר דגם בזה נפק"מ דמסתבר אף דאמרינן באלו שמנים שאין מדליקין ואם ליכא אחרים מדליקין באלו ועיין בירושלמי שמביא המל"מ בהל' תרומות בפ"ב עיי"ש. אבל אם החשש שמא יטה י"ל שאסור להדליק אפי' באין לו אחרים דכיון מצוה אף באלו ליזקוק לה ושייך שמא יטה אף בירושלמי י"ל שכ"כ רק בשמן שריפה עיי"ש מ"מ מנ"ל להוכיח כנ"ל כיון דעכ"פ מסתבר לומר כן וכמ"ש: אמנם למ"ש י"ל דהנה אף למ"ש דפרסום הוי בפ"ע ולא עיקר המצוה אפ"ה בהדליק למעלה מעשרים אין יוצא וזה כמ"ש בתוס' במס' סוכה ובפסקי תוס' בפ"ק דברכות כשאין עושה הדאורייתא כתיקון החכמים אין יוצא עיי"ש ומכ"ש מצוה דרבנן בלא עשהו מתחילה כתיקון החכמים ושאני בכבתה או באי אפשר. וא"כ בשמנים ראוין בכבתה עושה מצוה והוי מצות הדלקה מצוה בפ"ע אבל בשאין ראוין שאין עולין מחמת עצמם לא שייך שמא יטה משום מצוה דהרי אינם בכלל מצוה. אמנם בכה"ג שכתבתי בליכא אחרים דיוצא גם ידי מצוה יש לעיין אם מצוה דרבנן דוחה גזירה דרבנן וי"ל כיון דהוי על חשש שיפגע באיסור דאורייתא מיד ועי' במס' תענית בלית ליה עיקר מדאורייתא עשו חיזוק וא"כ י"ל חנוכה חמיר וצ"ע ואם כן למ"ש אם לא נאמר מטעם מנורה על כרחך כבתה זקוק ואם מטעם מנורה על כרחך ג"כ כבתה זקוק לה. ויש לפרש דברי הרי"ף שכתב כבתה אין זקוק מדמותר להדליק בשבת והרי בגמ' אמרינן מדס"ל לרב מדליקין בחול ולמ"ש י"ל לפי המסקנא דלרב דס"ל מדליקין על כרחך ס"ל הדלקה עושה מצוה וא"כ מחול אין ראיה די"ל כמ"ש לעיל והראיה משבת דוקא ואתי שפיר:
כל השמנים וכל הפתילות כשירות לנר חנוכה ואע"פ שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה וכו'. והנה רבינו שפרט משאי' נמשכים וכו' אבל בכל השמנים נכלל ג"כ שמן שריפה וכמ"ש בפנ"י אף דלא שייך טעמא דאיתא בגמ' בשבת שמא יטה דלא שייך בחנוכה בחול מ"מ בשמן שריפה של ישראל דאסור בהנאה של כלוי אלא דתליא דלרב הונא דס"ל מותר לשמש לאורה ואיכא הנאת הגוף ולא שייך מצות לאו ליהנות ניתנו משו"ה אמר אין מדליקין בכל השמנים אף שמן שריפה אבל לדידן דאסור לשמש לאורה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דלא הוי הנאת הגוף עיי"ש. ומלשון רבינו אין להכריע ממה שפרט שאינן נמשכים בלבד דעל כרחך מסתבר כמ"ש בפנ"י ועיין בהגהות מל"מ בפ"ה מהל' אישות הל' א' דמצות לאו ליהנות בדיעבד אבל לכתחילה אסור מ"מ כנראה במל"מ בפ"ה מאיסורי מזבח הל' ט' שהביא דעת התוס' בפ' בתרא דחולין דבקרבנות לא שייך הנאה אולם דעת רבינו שם ה"ט כמ"ש במל"מ דאין להביא מנחות מאיסורי הנאה דהוי מצוה הבאה בעבירה עיי"ש וכתב דלא נתקדשו עיי"ש ועיין מ"ש בזה בפ"א מהל' שופר בענין מצות לאו ליהנות ניתנו עיי"ש: ובירושלמי סוף מס' תרומות מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה אומרין דבי ר' ינאי מדליקין בשמן שריפה בחנוכה א"ר ניסא אנא לא אנא חכים לאבא אימא אמרה לי אבוך הוי אמר מי שאין לו שמן של חולין מדליק בשמן שריפה בחנוכה עכ"ל: ובמל"מ בהל' תרומות בפ"ב הקשה דאם נאמר דהנאה של כלוי אסור מדאורייתא למה נתיר בשביל מצוה דרבנן ואם דנר חנוכה אסור לשמש להנאה וקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ יהיה מדינא מותר ולמה דוקא בשאין לו אחרות עיי"ש וי"ל דכמ"ש לעיל לחלק בין לכתחילה ודיעבד וא"כ כשאין לו אחרות הוי כדיעבד אבל ביש לו אף דלאו ליהנות ניתנו מ"מ לכתחילה אסור. ויש לומר בטעמא כמ"ש לעיל בפ"א מהל' שופר לצרף דעת הר"ן שכתב דלכן לאו ליהנות ניתנו דהוי גורם דהנאה לא הוי בשעת קיום המצוה וכתבתי לישב הסתירה מאיסורי הנאה בעלמא דגורם אסור דשם הנאה בשעת שעוסק באה על מה שיבוא לו אח"ז תועלת משא"כ במצוה כמ"ש ברש"י דלאו ליהנות ניתנו אלא לעול וא"כ כונתו לא הוי על שכר אח"ז וכמ"ש בר"ן במס' חולין בהנאה לא שייך פסיק רישא כשאי' מתכוין. ולפ"ז י"ל ביש לו ובלכתחילה חיישינן שמא יכוין על הנאה שאח"ז גם יש לומר דזה שמרויח ביש לו אחרת שהיה צריך להדליק באחרות דאסור בהנאה של שימוש לאורה וע"י שמדליק בהאיסורי הנאה ריוח והנאה מיד לו ולא אח"ז משא"כ כשאין לו אחרת וא"כ אינו מרויח כלל: אמנם בבבלי לא מצינו לחלק בענין לאו ליהנות ניתנו בין יש לו דבר אחר או לא. ונראה דהבבלי ס"ל בכל גונא אמרינן לאו ליהנות ניתנו כיון דלא הוי הנאת הגוף ולא אמרינן דנהנה שהיה צריך לקיים המצוה בדבר אחר וכמ"ש בתוס' הנ"ל בקרבן לא שייך באיסורי הנאה לאו ליהנות אף דהיה צריך להביא אחר וי"ל מה"ט דעת רבינו בהל' איסורי מזבח שלא לומר לאו ליהנות בקרבן שמרויח דבר אחר: ועי' בטורי אבן במס' ר"ה כ"ח שחקר לומר באית ליה שופר אחר לא מקרי הנאה כמו דאי' במס' סוכה באית ליה הושענה אחריתי לא מקרי מתקן ומדחה סברה זאת עיי"ש. ועי' מ"ש לעיל בפ"א מהל' שופר דרבוותא ס"ל דלא מקרי הנאה ביש לו וכתבתי מה שנראה לענ"ד לישב קושית הטורי אבן ע"ז עיי"ש. והנה בשופר ליכא ריוח ממון ביש לו שופר אחר משא"כ בשמן דבנר חנוכה אסור לשמש משא"כ בשמן אחר: אמנם ר"ה דס"ל מותר לשמש לאורה ואמר כל השמנים ופתילות וכו' דמשמע גם שמן שריפה לפ"ז כיון דמותר לשמש אינו מרויח ביש אחרת לו וא"כ יקשה ממ"נ אם מיירי בלית ליה שמן אחר אפי' דנאמר בשמן שריפה לבבלי אפי' בלית ליה אסור לרב הונא. אבל למה לא ידליק בשמנים שאינן נמשכים אחרי הפתילות לא יגרע משעת הסכנה וכיו"ב אף דלא יוכל לקיימו כתיקנו מקיימין מה שאפשר וגם כמ"ש בפנ"י וכנראה מטו"ז דכביה לא שייך ואם מיירי באית ליה שמן אחר למה לא ידליק בשמן שריפה ולא ישמש לאורה ולא שייך שמרויח אחרת דהרי אם היה מדליק אחרת היה ג"כ מותר לשמש לאורה ונראה מזה כדעת הרז"ה שכתב דאף לר"ה דס"ל מותר לשמש לאורה מ"מ ס"ל דבעי נר אחר להכירא ועי' ברשב"א וברמב"ן שהשיג עליו ולמ"ש ראיה לדעתו ולדעתו י"ל דמיירי ביש לו דבשאינן נמשכים אסור ובשמן שריפה הוי כאין לו משום דצריך נר אחר להכירה או דומיא דמנורה ולא שייך לומר דנר ההתר יהיה של חנוכה דא"כ אין לו לשמש לאורה דבשמן שריפה אסור לשמש לאורה וא"כ הוי כאין לענין הנאה והוי כמו בשופר אף דאינו מרויח מ"מ צריך לכך ולדעת הסוברים דאף דלאו ליהנות ניתנו אסור לכתחילה:
נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ וכו' ונר חנוכה שהניחולמעלה מעשרים אמה לא עשה כלום לפי שאינו ניכר. והנה בגמ' כמובא בהמ"מ זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה תוך עשרה טפחים והשמיטו הרי"ף ורבינו ועי' בשלטי גבורים שכתב דבטעות נכתב ברי"ף במס' שבת וכ"כ בש"ך בחו"מ בסי' תי"ח ס"ק ה' משמו עיי"ש. אבל דעת הראשונים ז"ל כרבינא האומר זאת אומרת וכו' ועי' ברא"ש וכ"כ בשם ר"ח וברשב"א ובר"ן בשם ר"ח דלא שבקינן מאי דפשיטא לר"א משום מאי דמדחי בדילמא וכו' וכ"כ בשם הר"י ובב"י בשם סמ"ג וסמ"ק עי' בסי' תרע"א בטור ובשו"ע: ונראה לענ"ד לומר מה שיש לומר מהסוגיא הנראה כדעת הרי"ף ורבינו: וסוגית הגמ' במס' שבת כ"א ע"ב תנן התם גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב גמל שטעון פשתן והיה עובר ברה"ר נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח החנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב. ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור אמר רבינא זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה דאי ס"ד למעלה מעשרה לימא ליה היה לך להניחה למעלה מגמל ורוכבו ודילמא אי מטרחא ליה טובא אתי לאמנועי ממצוה א"ר כהנא וכו' נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי עיי"ש: ובמס' ב"ק ס"ב ע"ב הסוגיא כמו כאן אלא בשנוי הלשון דשם איתא ש"מ מר"י דנר חנוכה מצוה וכו' גם איתא שם כיון דבמצוה עסיק כולי האי לא אטרחוהו רבנן וכו': ובתוספתא איתא וחכמים אומרים בין זה ובין זה חייב כגון אלו מסככין על פתחי חנותיהם ברה"ר בחג אע"פ שיש להן רשות ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב עיי"ש וכן איתא בירושלמי במס' ב"ק שם ורבינו השמיט גם האי תוספתא והירושלמי ג"כ. ועי' ברשב"א שכתב דלאו בכל מוציא ברשות מצוה פוטר ר' יהודה שאילו עשה סוכה וכו' חייב כדאיתא בירושלמי ורק בנר חנוכה משום פרסומי ניסא אמר כן עיי"ש: ובפני משה על הירושלמי הקשה על דבריו דהרי בתוספתא וירושלמי נראה להחכמים דפליגי דאמרי הכי דבסוכה חייב כמו בנר חנוכה אבל לר"י בשניהם פטור. ונראה דלרשב"א האי כגון וכו' דאיתא שם בתוספתא קאי לר"י דכו"ע מודו בזה ונראה לו כן מסברא דרק משום פרסומי ניסא פטור ובפני משה הקשה ע"ז דסוכה עדיפא דהוי מ"ע דאורייתא וכתב דלכן השמיט רבינו האי דסוכה משום דנדע מנר חנוכה דאם שם הוי פרסומי ניסא סוכה מ"ע דאורייתא ושניהם שקולין עיי"ש (ולכאורה יקשה דהו"ל לרבינו להביאו שלא נאמר מ"ע דאורייתא שאני וכמ"ש הוא ז"ל גופא שם): ובס' מחזיק ברכה להברכי יוסף בסי' תרע"א תמה על הפוסקים שצריך למטה מעשרה כרבינא הרי רבינא אמר כן לר' יהודה דלא קיי"ל כוותיה אלא כת"ק וכתב דרבינו שכתב בפי"ד מהל' נזקי ממון דחנוני חייב משום שהיה לו לשמור וא"כ בזה פליגי וי"ל דכו"ע ס"ל דבעי למטה מעשרה ומשו"ה עמד על רבינו שכתב כן שם ואפ"ה ס"ל דלא בעי למטה מי' עיי"ש: והנראה דתליא בנוסחות משונות במס' שבת אמר רבינא זאת אומרת וכו' נראה דאמר כן לכו"ע אבל במס' ב"ק איתא ש"מ מדר"י וכו' וא"כ לפי מה דאתיא במס' ב"ק דעיקרו להלכה בענין חנוכה נראה להרא"ש ושאר פוסקים דס"ל דקאי לכו"ע וכמ"ש במחזיק ברכה דפליגי בהאי אם נאמר דהיה לו לשמור: אמנם יש להבין בטעם המחלוקת בזה דהנה רבינו בפי"ד מהל' נזקי ממון הי"ג החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נר מבחוץ ואפי' נר חנוכה היה לו לישב ולשמור עכ"ל ומדנקיט טעם הזה ולא אמר שהיה לו להניח למעלה מגמל ורוכבו דאיתא בגמ' נראה דגם הוא ס"ל דס"ד דגמ' הוי דכו"ע ס"ל כן כנראה במס' שבת הנ"ל דבעי למטה מעשרה אלא דפליגי אם צריך לישב ולשמור ואף למסקנא דדחי בגמ' מ"מ עכ"פ א"צ דוקא להניחו למעלה אם רוצה לשמור: ועכ"פ יש להבין בטעם מחלוקת דר' יהודה וחכמים כיון דאפשר בשמירה וגם במצוה למה נפטור אותו ומ"ש מהאי דאיתא בחו"מ בסי' ת"ח סעיף ו' נפלה דליקה בביתו ונפל הגדר שלא מחמת הדליקה ועבר הדליקה בחצר אחרת אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהיה לו לשמרו ולא שמרו עיי"ש והוא לשון רבינו ומקורו במס' ב"ק כ"ג ע"א עיי"ש. והנה לומר דכה"ג הוי ברשות מחמת מצוה יהיה בגדר נפלה הגדר מחמת דליקה דלא נראה כן דמ"מ לא יהיה ע"י המצוה יותר מברשותו ממש דעליו מוטל לשמרו: והנראה לומר בזה לדעת ר"י בטעמו דחנוני חייב ברה"ר. דהנה לפמ"ש בתוס' במס' ב"ק דף כ"ג ע"א בד"ה ולחייבו ובדף כ"ז ע"ב בד"ה אמאי דהמזיק צריך לשמור ביותר שלא יזיק מהניזק שלא יוזק עיי"ש. וא"כ מהאי טעמא ברה"ר החנוני חייב אע"ג דהוי להלה ג"כ לשמור א"ע משום דהיזק יוצא ממנו ורק בחנותו שמור הוא ממנו. גם י"ל משו"ה חייב החנוני משום דאין לו רשות לתת נרו ברה"ר ולא היה להלה לאסיק אדעתו לשמור ממנו ולפ"ז נאמר לר"י בכה"ג דמצוה על בעל הגמל לאסיק אדעתיה דבימים אלו המצוה להיות הנר מבחוץ גם לא הטילו למי שהיזק יוצא ממנו לפי שעוסק במצוה להטריחו להניחו למעלה מגמל ורוכבו ומכ"ש שלא יהיה יושב ומשמר ולא הטילו בחיוב נזקין, והפקיעו החכמים רשות הרבים להיות רשותו אלא אף דהוי מצוה לא נתנו לו הרה"ר אלא בתנאי שישמור ויסיר הנר בעת כי יעבור הגמל ובלא עשה כן הוי ממילא שלא ברשות והוי כמו בנר שאינו של מצוה ולמפרע ביטול רשות שיש לו מהחכמים. ועי' ב"ק דף ל' מאי לאו רשות בי"ד לא רשות דמצוה וכו' וברש"י שם כלומר משום רשות בי"ד דמצוה מפטר אבל ברשות בי"ד דלאו מצוה חייב עכ"ל. ונראה דרבנן נתנו לו רשות ברה"ר משום מצוה: ובמקום אחר כתבתי וכונתי לדעת הגדולה של אאמ"ו הגאון ז"ל בס' שערי תורה ח"ב דאף לדעת הסובר דאין ביד החכמים אלא להפקיר ולא להקנות עיין ברשב"א במס' גיטין בסוגיא דשמיטה והפקר בי"ד הפקר שם ברה"ר דהוי לכו"ע חלק בה די בהפקעת הרשות מכו"ע ונשאר חלקו בלבד והכל רשותו ולא של אחרים וא"צ הקנאה. וא"כ בכה"ג דידן הוי הנר כמו בחנותו גם אם יהיה כשותף וכרשות של שניהם ולא בהפקר מכו"ע י"ל כמ"ש דמשום מצוה הטילו השמירה על הניזוק אף דבעלמא כמ"ש בתוס' הנ"ל הטילו השמירה ממי שיוצא ממנו ההיזק על המזיק כן הדבר לר' יהודה אבל להחכמים לא עשו כן אלא בתנאי השמירה ולדעתם י"ל דלא הפקיעו כלל הרשות אלא יקיים המצוה ע"י השמירה מהיזק לאחרים ואף דאיתא בתוספתא ובירושלמי אע"פ שיש להן רשות וכו' דנראה דלרבנן הוי ברשות ואפ"ה חייב נראה דקאי על סוכה דבעי רשות שלא תהיה גזולה עי' בשו"ע או"ח בסי' תרל"ז ובמג"א ס"ק ג' עיי"ש ומסתברא ברה"ר של ישראלים דמחלי אהדדי דניחא ליה לקיים מצוה בממוניה אבל לא בהפסד ממון כמ"ש במרדכי במס' ב"מ בפ"ב ועי' באו"ח בסי' תל"ז ובהל' ציצית וסוכה ובכמה דוכתי בזה. וממילא בבא הפסד בטל הרשות למפרע ולא עשה מצות סוכה דלא הוי ברשות לא מהחכמים ולא מהרבים. ומובן דעת הרשב"א הנ"ל דגם ר"י מודה בזה אף דנר חנוכה דרבנן עיקרו הפרסומי ניסא דהוי רק מבחוץ אבל בסוכה דאפשר שלא ברה"ר אפי' לר"י לא הוי רשות דמצוה. וי"ל לפ"ז משו"ה פשיטא לרבינו ולא הביאו דהוי מכ"ש מנר חנוכה וכמ"ש ברשב"א דאפי' ר"י מודה בזה. וי"ל עוד להחכמים לא הצריכו להפקיע הרבנן הרשות משום דבלא"ה כל אדם נותן רשותו לחבירו לקיים המצוה דניח"ל וכו' אלא משום ההפסד ע"ז לא יחושו משום דאם יבוא הפסד יהיה חייב בתשלומין דהרי אפשר לו לישב ולשמור ולר"י ההפקעה משום טירחא. ומובן סוגית הגמ' דילמא כי אתי לאטרוחי וכו' כיון דעל כרחך משום טרחא בלבד פליגי וטעמא דר"י שלא להטריחו להיות יושב ומשמר וכיון דחש כולי האי לטרחא א"כ י"ל ג"כ דלא הוי מצוה כלל להניחו למטה מעשרה דלא רצו להטריחו להיות מניחו למעלה מגמל ורוכבו ובמס' שבת איתא כיון דבמצוה קעסיק כולי האי לא אטרחי ולא איכא משום אתי לאמנועי וכו' וי"ל כמ"ש דמשום מצוה הטילו השמירה על הניזק וכמ"ש. ולפמ"ש מובן היטב לישב דהוי מצוה למטה מעשרה לכו"ע ומחלוקתם רק לענין ממון וכדעת הרא"ש ושאר הראשונים מבלעדי הרי"ף ורבינו אף שרבינו בעצמו כתב הטעם שיהיה יושב ומשמר ויש לשום לב להבין בדעתם: והנה י"ל עוד לפמ"ש במ"א במס' ברכות בסוגיא דאומנין קורין בראש הגג עיי"ש דנראה משם שאין לעשות המצוה מהמובחר אלא משלו ממש דרק המחויב מדאורייתא אין חל שעבוד הפועלים להבעלים לבטל מצוה דאורייתא אבל לעשות אותה מהמובחר אין ביד הפועלים לבטל שעבודם לבעה"ב. וא"כ כיון דמדינא ובשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודי אלא ממצוה מהמובחר שיהיה מבחוץ לא מסתבר שיפקיעו החכמים הרה"ר מכו"ע ויטילו החיוב על בעל הגמל לשמור חפציו ויפטרו המזיק מהשמירה וי"ל דבזה פליגי אם הטילו הטירחא עליו או על אחרים רבנן ס"ל על מהמובחר לא הפקיעו כלל וכמ"ש סוגיא דמס' ברכות מסכים לזה. אבל כ"ז לענין חיוב מ"מ לענין מצוה יקשה עודנו יקיים כן וישב לשמור: ונראה לענ"ד ראיה מסוגית הגמ' לדעת הרי"ף ורבינו במס' ב"ק כ"ב מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש דר"י אמר אשו משום חציו ור"ל אמר משום ממונו ת"ש גמל טעון פשתן ועבר וכו' בעל הגמל חייב וכו' ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור בשלמא משום חציו חציו דגמל הוא אלא למ"ד משום ממונא האי אש לא ממונא דבעל גמל הוא וכו' עיי"ש וברש"י שם דאש ממונו של החנוני הוא עיי"ש: ויש לעיין בנר חנוכה כמובא בשו"ע בסי' תרע"ז סעיף ד' המותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה עושה לו מדורה בפ"ע שהרי הוקצה למצותו ואם נתערב בשמן אחר ואין שישים לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו עיי"ש. ומ"ש הצריך לשיעור לתרץ ממ"ש בסי' תרע"ב סעיף ב' דיכול לכבותה לאחר זמן וכו' דדוקא במותר בכשיעור הוקצה למצותו ועי' בטו"ז בסי' תרע"ב ס"ק א'. והנה זה נראה למאן דס"ל אסור לשמש לאורה דמאן דס"ל מותר לשמש לאורה לא יהיה עדיף אחרי המצוה מבשעתה. ולפ"ז כיון דאסור לשמש לאורה והוקצה ועומד רק למצוה ובגדר אסור בהנאה לו חוץ ממצותו וא"כ לזה שמן של חנוכה גם בעת שדולק מק"ו הוי כאינו שלו כמו כל איסורי הנאה אף דלענין קיום המצוה הוי שלו כמו בכל הוקצה למצותו במצוה כמו בהדס של מצוה עי' בסי' תרנ"ג ושם צריך לומר דהוי שלו דאל"כ אינו יוצא ועל כרחך משום דיש לו בו לקיים המצוה הוי לענין זה שלו. אמנם י"ל דוקא היכא דצריך שתהיה שלו כ"ז המצוה וא"כ לא הוקצה ומשוי לשלו ולא סלק נפשיה מיניה כמו בשאר איסורי הנאה אבל בנר חנוכה לאחר הדלקה א"צ שיהיה שלו רק לא גזול וא"כ כיון שאין לו שום הנאה ואינו יכול לשמש בו לא הוי בגדר שלו עוד דגם לקיום המצוה א"צ שתהיה שלו וא"כ לכאורה יהיה כמו שאר איסורי הנאה ולא יקרא נר ממונו והנה בתוס' שם בד"ה אשו דלא בעי ממונו ממש ואפי' של הפקר חייב וחולקין על רש"י אבל לדעת רש"י יש לעיין: אמנם לכאורה יקשה גם לדעת התוס' גם למאן דאמר משום חציו לפ"ז דהנה כמ"ש לעיל ממאי דאיתא בחו"מ בסי' תי"ח ומקורו ממס' ב"ק כ"ג בנפלה דליקה בחצירו ונפל הגדר שלא מחמת הדליקה והיה אפשר לגדור ולא גדרו הוי כמו שלא נעל בפני שורו ויצא והזיק דחייב עיי"ש והנה אם נדמה לשורו הרי בשור עשה התורה לבעל השור לשומר על שורו שלא יבוא היזק לאחרים ממנו אפי' ברשותו עליו לשמרו שלא יצא לחוץ להזיק כיון שהוא ממונו עליו לשמרו שלא יבוא משלו היזק לאחרים ובעי לכו"ע בכה"ג ממונו דוקא. וא"כ בכה"ג דהוי רשותו משום מצוה לכתחילה למטה מעשרה ושאינו שלו כמ"ש משום הוקצה למצותו. אף דלרבנן להיות משמר אבל כיון דתחילת הדלקה ברשות ואין לדון רק על סופו שלא שמר וא"כ כמ"ש דלא הוי ממונו לא יהיה חייב ואפי' בשמירה ולא הוי בגדר שורו ולא שייך דלמפרע הוי ביטול רשות כמ"ש לעיל כיון דאין לחייב מתחילה מחציו דהוי מכוחו ועל סופו לא הוי בגדר שורו דבזה אף למאן דאמר משום חציו ס"ל דבעי ממונו ממש וא"כ למה מקשינן מבעל הגמל ולא מהחנוני שחייב לחכמים בנר חנוכה דקשיא לר"י ולר"ל ועל כרחך צריכין לומר דחכמים דפליגי על ר"י לא ס"ל כלל דמצותו למטה מעשרה וכיון דלא הוי בכלל מצוה היה לו להניחו למעלה מגמל ורוכבו ומדפשע בתחילת הנחתו הוי בכלל חציו אז (ולרש"י שפי' משום ממונו יקשה עכ"פ) ומזה כדעת הרי"ף ורבינו דעל כרחך החכמים לא סבירי להו דממצוה למטה מעשרה וכיון דקיי"ל כמוהם השמיטו דין דלמטה מעשרה מהלכה: ויש לומר לפמ"ש דמחלוקת ר"י וחכמים בזה דאם מצוה למטה מעשרה רק שיהיה משמר ואפ"ה פטור כיון דלא הוי שלו ועל בעל הגמל לשמור ולא שייך סברת התוס' דמי שהדבר שלו להשגיח יותר מהניזק שהרי אינו שלו וחכמים י"ל דלא הוי מצוה למטה מעשרה וא"כ חייב משום חציו ולתוס' אפי' משום ממונו אלא די"ל דעל כרחך יוצא הדבר ממנו לכן השמירה עליו ביותר וכן נראה מדברי התוס': אמנם דעת רש"י כדעת הסוברים דגם לרבנן הוי המצוה למטה מעשרה לפמ"ש במס' שבת כ"א ע"ב דאיתא נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ וברש"י מבחוץ משום פרסומי ניסא ולא ברה"ר אלא בחצירו שבתיהן היו פתוחין לחצר עכ"ל. ועי' ברשב"א שהקשה דא"כ למה לר"י פטור החנוני כיון שאין מצותו ברה"ר ואם בפתח חצירו הרי הוי רשות [מזיק] עיי"ש ועיין בס' יד דוד עיי"ש. ונראה דרש"י כתב כן מסוגיא דחנוני דלדעתו גם החכמים ס"ל דלמטה מעשרה המצוה רק לא ברה"ר משום דהוי רשות שאינו שלו ויכול לבוא לידי היזק לאחרים והמצוה רק ברשותו ולא ברשות שאינה שלו וכמ"ש בתוס' הנ"ל דמי שהדבר שלו עליו לשמור ביותר וביותר בשאינו ברשותו. וא"כ לחכמים על כרחך הפי' בברייתא מצותה בחוץ דהוי לכו"ע פי' בחצר וכמ"ש ברש"י. אבל אם נאמר דלחכמים אין מצותה למטה מעשרה הרי אפשר ברה"ר ולמעלה מגמל ורוכבו ועל כרחך למטה מעשרה בעי אבל לא ברה"ר אלא בחצר ולא ס"ל כדעת רבינו שאפשר לו לישב ולשמור ברה"ר אלא ברשות שלו אין רשאי או שלא הטריחו לישב ולשמור ברה"ר: עוד שם ר"י אומר בנר חנוכה פטור וכו' יש לעיין דנראה דשניהם פטורין דאל"כ הוי לומר בעל הגמל חייב כמו שאמר מקודם. ויש להבין למה שניהם פטורין ויש מקום לומר מהאי דאיתא בב"ק ל' ע"א מאי לאו משום רשות בי"ד לא משום רשות מצוה וכו' וברש"י כלומר משום רשות בי"ד דמצוה מפטר אבל רשות בי"ד דלא מצוה חייב עכ"ל. ולכאורה ברשות מצוה אין לך אונס גדול מזה אף דקיי"ל אדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד עי' בתוס' במס' ב"מ ס"פ האומנין דבאונס גמור פטור. ועי' בס' מחנה אפרים הל' נזקי ממון סי' ה' ומביא ראיה ממזיק אשתו בתשמיש המטה דאפי' מזיק ברשות חייב עיי"ש וא"כ י"ל דמשו"ה פטור ובזה פליגי ר' יהודה וחכמים אם באונס גמור פטור או חייב. אבל עכ"פ ניהי דאיהי פטור משום אונס מ"מ אין לחייב הבעל הגמל אלא לדעת רבינו הרי אפשר לו להיות יושב ומשמר וגם כיון דהוא פטור משום מאנסא הוי לבעל הגמל לאסיק אדעתו ולשמור בימי חנוכה דנר מצוי. וי"ל אף דפטרו החנוני בלא ישב לשמור שלא ימנע ממצוה מ"מ החיוב עליו אלא דלא חייבו בלא עשה כן משו"ה עכ"פ בעל הגמל פטור דסמך שהחנוני ישמור כראוי ומחויב לו. ויש לישב בזה דיקשה למה הביאו לעיל כ"ב למאן דאמר אשו משום ממונו האי דנר חנוכה ועי' בפנ"י ע"ז עיי"ש. אבל למ"ש י"ל דאם נאמר משום חציו שפיר י"ל דסמך בעל הגמל על החנוני אבל אם אשו משום ממונו וכמ"ש לעיל בנר חנוכה לא הוי ממונו ולא חל השמירה עליו כלל וא"כ למה בעל הגמל פטור וא"כ יקשה גם מנר חנוכה על מאן דאמר משום ממונו וכ"ז לדעת רש"י בפי' ממונו אבל ברש"י איתא דממונו של חנוני הוא עיי"ש הנה י"ל כמ"ש לולי דרש"י לא פי' כן:
הרי שאין לו וכו' קידוש היום ונר חנוכה מקדים לקנות שמן להדליק נר חנוכה וכו'. עיין מ"ש בזה בהל' תפילין בפ"ד ה"ח עיי"ש:
היו לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקידוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. התורה מצרנית להבריאה כי שניהם מיד אחד מיד ה' יצאו וכמו בהבריאה נאמר "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל" כמ"ש ברש"י על עושה שלום במרומיו אש ומים כי יתאחדו עיי"ש כנגלה לעין בוחן הטבע ביסודות מתנגדות אש ומים קור וחום וכיו"ב והמה השלמו להיות באגודה אחת וגדול השלום כי כל טוב ונועם הטבע מהם יצאו וזה עושה שלום ובורא את הכל. כן התורה ה' עוז לעמו יתן יברך בשלום נאמר על התורה כי היא תשקיט רוח ההומיה אשר אין שלום "לב רשעים כים נגרש" "אין שלום אמר ה' לרשעים" וכמ"ש "נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק" ארז"ל כל שאין דעתו נוחה מחכמתו סימן רע לו התורה תאבד ההרגשות והרעיונות נלחמות ועושה שלום ביניהם. על ג' דברים העולם קיים דין וכו' ודרכי התורה משפט צדק. ואמרו רז"ל העוסק בתורה עושה שלום בין פמליא של מטה עם של מעלה כי התורה תעלה רוח האדם למעלה להדבק עם העליונים גם הגוף עם הנפש מעשי ותאות הגוף יתאחדו עם שלימות הנפשי הן במאכל והן במשקה ובכל תאות הנחוצות אשר התורה תשים גבול להם ותתן רוח חיים רוח עליון בהם לכן כל התורה ומצותיה גם מאכלות האסורות ומותרות ביאות האסורות ומותרות כולמו על דרך זה להשלים הרוחני עם הגשמי ולעשות חיבור העליונים עם התחתונים "ואגודתו על ארץ יסדה" האגודה של כל העולמות ע"י האדם ההולך בתורה אשר תעשה שלום ואחדות בכל עולמות בזה נבין אמרי קודש של רבינו ז"ל שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם. וארז"ל שמו של הקב"ה שלום ונקרא אדון השלום כי האחדות ממנו יתעלה יצא: