Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Sheqel Dues Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
חציי השקלים הכל צריכין להן כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב לפיכך כשהיה אדם הולך אצל השולחני ומצרף שקל בשני חצאין יתן לו תוספות על השקל ואותה התוספות נקראת קלבון לפיכך שנים שנתנו שקל על שניהם חייבין בקלבון. ולכאורה יש להבין למה לא הוי בתוספות הקלבון בכלל העשיר לא ירבה ולמ"ש הרמב"ן שהבאתי לעיל בתחילת הלכות זו בכלל לאו ועי' בירושלמי שקלים פ"א מ"ד לר"מ הקלבון מהתורה עיי"ש בכלל לא ירבה לא הוי לר"מ דס"ל דהנותן מחצית השקל ג"כ נותן קלבון אבל לדידן יש להבין ואולי משום כמ"ש רבינו וכדאיתא שם דצריך להוסיף לחנוני אם כן בשקל שלם חסר הוספה אשר ב' מחצית השקל בשויו ועם כל זה יקשה דנראה שא"צ ליתן מהתורה אלא מחצית המטבע אלא שלא תהיה פחותה משקל שהיה בימי משה כמ"ש רבינו בפ"א ה"ו. וראיתי בספר מעין חכמה דף כ"ו ע"א שכתב להוכיח מזה דעשיר לא ירבה אינו בלאו וכן רוצה להוכיח ממאמרו כל כהן ששוקל אינו חוטא עיי"ש. והנה מכהן ששוקל וכו' אינו ראיה כמ"ש לעיל דיכולים לקבל ע"ע כמו בכל מצות כמ"ש לעיל. ועי' להלן בכהן שאין נותן קלבון ואם היה משום דהוספה להשלים השקל יהיה מהתורה ולמה יפטרו הכהנים וכיו"ב גם בלא"ה כנראה מירושלמי לדידן מדרבנן והנה לומר לא ירבה לא נאמר בכה"ג דעל דרך זה העשיר כעני מוסיפין וי"ל דתליא בפי' לא ירבה כדאיתא לעיל בפ"א ה"ו אם לרבינו לפי המטבע השולטת או כראב"ד ורמב"ן לפי שנותן העשיר יתן העני ויכולים להסכים ליתן בשוה כל מה שירצו עיי"ש וא"כ י"ל בכה"ג דרבנן תיקנו עליו בשוה באופן זה כשיביאו שנים שקל שלם ועיין מ"ש בהל' ב' בזה עיי"ש:
כל מי שאינו חייב בשקלים כגון שתי נשים או שני עבדים שנתנו שקל פטורין מן הקלבון וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור ונתן החייב ע"י הפטור וכו' וכן הכהנים פטורין מן הקלבון והשוקל ע"י הכהן פטור מן הקלבון. ועי' בקרית ספר למבי"ט בפ"ג וז"ל שנים שנתנו שקל שניהם חייבין בקלבון דילפינן לעיל מעשרים גרה הוא דלא יפחות מחצי שקל וכיון דאם בא לצרף שקל בב' חצאים צריך ליתן תוספות דהיינו קלבון א"כ כשנותן שקל לשנים הוי פחות מחצי שקל לכל אחד ולכך צריכין לתת קלבון ובירושלמי מפיק ליה מדכתיב זה יתנו כמין מטבע הוציא הקב"ה וכו' כזה יתנו ולכך הקלבון מן התורה עכ"ל. הנה פשיטא ליה דקלבון משום להשלים השיעור הראוי וא"כ יהיה מיושב במ"ש לעיל דלא שייך לא ירבה ומשו"ה כמ"ש הוי מהתורה אבל בירושלמי נאמר דוקא לר"מ הוי מהתורה ולא לרבנן גם אם הוי מהתורה למה נפטור הכהנים והשוקל על עני וכו' בהל' אח"ז גם למה לא הוי כדין שקלים ממש ובירושלמי פליגי למה הוצרכו הקלבונות ועי' בהל' ז' והקלבונות אינם כשקלים וכו' מכ"ז נראה דלא הוי אלא מדרבנן. והנה בענין פי' חיוב הקלבון דעת רש"י במס' בכורות דף נ"ו ע"ב נהפוך מפי' רבינו שכתב שאין חצאי סלע יוצאין בסלע שלם בלי חילוף מעט ולפיכך צריך ליתן קלבון להכריע וכתב דמשו"ה אפי' בנותן שקל שלם ע"י עצמו וחבירו חייב ג"כ בקלבון משום דרוב בני אדם נותנים כל אחד ואחד מחצית השקל קולבונו עמו עיי"ש ולרש"י לר"מ אפי' שקל שלם מדאורייתא וסוגיא דמס' שקלים יקשה לפרש לדעת רש"י וצ"ע:
וכן הכהנים פטורין וכו'. עי' בתוס' יו"ט דתליא בגירסא עיי"ש ובכ"מ אע"פ שחייבין בשקלים פטורין מקלבון כיון שאין ממשכנין אותם עיי"ש וכונתו דכמו מפני דרכי השלום הקילו המחויב שלא למשכן אותם משו"ה לא הטילו עליהם חיוב חדש וכמ"ש דקלבון מדרבנן:
הנותן שקל עליו ועל העני או על שכינו או על בן עירו אם נתנו להם מתנה פטור מן הקלבון שהרי נתן חצי שקל מתנה כדי להרבות בשקלים ואם נתן להם החצי ששקל ע"י דרך הלואה עד שיחזירו לו כשתמצא ידם חייב בקלבון. מפרש רבינו שהרי נתן וכו' כדי להרבות וכו' דחיוב קלבון משום כשמביא שקל שלם בעבור שלו וחבירו כמקפיד וצר עין בהקדש שלא הביא ב' חצאי שקלים דשויא ביותר וכמ"ש רבינו ומשו"ה שלא יראה עינו רע בהקדש חייבו בקלבון משא"כ בנותן מתנה לחבירו וכמ"ש רבינו להיפוך עינו יפה בהקדש כדי להרבות וכו' פטור. ומדברי רבינו מובן חיוב הקלבון דעוד יקשה אם הוי להשלים יהיה מדאורייתא ואם לאו למה חייבו ואתי שפיר: ויש עוד לשום לב בשוקל ע"י חבירו ועני וכיו"ב וכמו כן במס' נדרים ל"ג ע"א המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ועי' פ"ו ה"ד מהל' נדרים ועל כרחך צריכין לומר שמקנה אותו למי שנותן בעבורו וכאלו הקדישו הלה. ויש לעיין במה זכה הלה בהם קודם שיגיעו לידו ולא זיכו להם ע"י אחר. ובמודר הנאה קודם ההקדש להקנות לו ודאי אסור. וא"כ יקשה במאי זכה בו וי"ל דשאני שקלים משאר הקדשות בשביל חבירו דשקלים הוי חוב על הנשקל בעבורו וממשכנין אותו ויש שיעבוד נכסים ע"ז למ"ש ז"ל דבכל מצות שעבודא דאורייתא והוי כפריעות חוב דא"צ הלוה לזכות מקודם בהמעות שמשלם אחר בעבורו וכן הדבר הזה אלא דבזה עוד לדון על דבר אחר שיהיה לו חלק בהקרבן ע"י השקלים בזה יש לומר במאי זכה בו שיהיה לו חלק עי"ז אבל הרי תורמין על האבוד והגבוי וכו' וכמ"ש ברש"י כתובות אפי' בלא הביא כלל ולכו"ע בכה"ג שהביא אחר בעבורו וא"כ חלקו בקרבן מטעם אחר. ועי' במס' כתובות ק"ח ע"א מצוה קעביד וברש"י שם:
בני העיר ששלחו את שקליהן ביד שליח ונגנבו או אבדו אם שומר חנם הוא הרי זה נשבע להם ונפטר כדין כל שומרי חנם והן חוזרין ונותנין שקליהן פעם שנייה ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצונינו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להן לפי שתקנת חכמים היא שאין הקדש יוצא בלא שבועה נמצאו השקלים הראשונים אחר שנשבע השליח אלו ואלו שקלים הם ואין עולין לשנה אחרת והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. שלחו את שקליהם ביד שומר שכר שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה ואבדו ממנו באונס כגון שלקחוהו ליסטין מזוינים שהוא פטור רואין אם אחר שנתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורים שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות וברשות הקדש הן ובני העיר מה היה להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש"ש שהוא חייב בגניבה ואבידה אבל האונס אינו מצוי ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר הם והשליח נשבע לפני אנשי העיר והן משלמין וכו'. ועי' בכ"מ שעמד ע"ז אם בשומר חנם בכל פעם בני העיר חייבין בס"ד במס' ב"מ נ"ח ע"א דמוקי בש"ח אמאי לא מקשינן למה בנתרמה תרומה נשבעין לגזברין גם דמוקי כר' אלעזר דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא א"צ לומר כמו דאיתא מעיקרא בנושא שכר עסקינן אלא כס"ד אפי' בש"ח ותירוצו בלתי מובן כמו שעמדו ז"ל על זה: והנה בטעמא בדעת רבינו דבמסרו לשומר חנם הבני עיר חייבין יש לומר דכנראה בהאי דאמרינן תורמין על הגבוי ועל האבוד אינו מטעם הפקר בי"ד דתליא אם כחם גם להקנות ולדעת הרשב"א במס' גיטין בפ' השולח תליא בב' למודים בהפקר בי"ד מקראי עיי"ש. אלא משום דאמרינן לב בי"ד מתנה עליה כדאיתא בשאר דברים בענין שקלים לב בי"ד וכו' וגם זה בכלל וי"ל ג"כ בזה כמו דאמרינן במס' ב"מ בסוגיא דסימנין ניח"ל לבעל אבידה וכו' וכמו כן בזה ניחא לכו"ע שאם יגנב ויאבד להם שיהיה נקנה להם מחלק אחרים. (ואף למ"ש במל"מ בהל' שקלים בפ"ד ה"ו בנדבת יחיד לא שייך לב בי"ד עיי"ש כה"ג הוי של ציבור עי' שקלים פ"ק מ"ג בגמ' עיי"ש ואפי' ביחיד דעת התוס' מנחות ע"ט ע"ב וט"ו ע"ב בד"ה אפשר דשייך ג"כ לב בי"ד וכו') ואף לרבי שמעון דל"ל לב בי"ד וכו' במס' שבועות י"ד שאני שם דהוי להפקיע הנקדש כבר משא"כ בכה"ג דעומד בקדושתו י"ל גם ר"ש מודה. אלא די"ל דהרי מדינא כל זמן שלא הגיע ליד הגזבר הוי כחוב מלוה למלוה כל שלא הוי שליח מהמלוה לא נפטר הלוה בנאבד מיד השליח וכמו כן בשקלים אלא משום תקנת עולם תיקנו כן שיהיו כל ישראל מתכפרים כמ"ש רבינו לעיל בפ"ב ה"ט עיי"ש ומסתברא שלא עשו כן למי שפשע שמסרו לש"ח שומר גרוע שאינו חייב בגניבה ואבידה: וראיתי בתומים בסי' ס"ו שכתב דמשו"ה הוי פושעים הבני העיר משום דבעלים הוי שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף ובמסרו לשומר חנם לדעת רבינו דש"ש שמסר לש"ח גרועי גרעי לשמירתו ומשו"ה חייב אלא דמזיק בקדשים פטור מהתורה ומדרבנן מחויב כמ"ש בתוס' במס' ב"ק ובמס' גיטין וזה דמשני שבועה זו תקנת חכמים היא עיי"ש: אמנם יקשה על דבריו דהרי השליח ג"כ שומר שכר מפרוטה דרב יוסף גם אם הוי שומר חנם בלי שכר מהבעלים אלא דעם כל זה י"ל דגרועי גרעי לשמירתו דבש"ש נשבע לקבל שכרו כדאי' בסוגיא וישמר היטב משום שכירתו משא"כ בש"ח דמשום פרוטה דר"י לא שייכא שבועה ומובן ויהיה מיושב קושית הכ"מ מס"ד דמוקי בש"ח דבס"ד גם כן ס"ל דש"ח הוי ש"ש משום פרוטה דר"י אלא דא"צ לישבע ומשני בנושא שכר דשייך שבועה משום שכרו ובזה שאני מש"ש ע"י פרוטה דר"י דלא שייך בו שבועה בהקדש. ומובן במ"ש בתוס' שם בד"ה ש"ח דף נ"ז ע"ב דש"ש ג"כ פטור בפשע עיי"ש דהרי כמ"ש הש"ח בכלל ש"ש משום פרוטה דר"י ולפ"ז ש"ח אינו נשבע דנקרא ש"ח על שאין מקבל שכר ונפק"מ נגד ש"ש כמ"ש בהשבועה לקבל שכר. ומיושב דאיתא ש"ח אינו נשבע ולא נאמר אינו משלם משום דבאמת הוי ש"ח כש"ש אלא בש"ש ממש ימצא שבועה ולא בש"ח שאינו מקבל שכר ולא נפק"מ אלא שאינו נשבע. אלא דיקשה עוד למסקנא דאיתא שבועה זו תקנת חכמים היא. וא"כ צריך גם בש"ח לישבע וע"כ במאי גרעי במסרו לש"ח דכמ"ש משום פרוטה דר"י כש"ש לגניבה ואבידה וגם צריך לישבע ג"כ וא"כ יקשה עוד למה שכתב רבינו דבש"ח הבני עיר לשלם בכל גוונא דמאי פשעו והנה כמ"ש בתומים דשבועה בפשיעה משום מזיק ובזה תיקנו. אבל כמ"ש רבינו דבמסרו לש"ח חייבין הבעלים בכ"ג והשבועה לגזבר לאחר שנתרמה בש"ש שחייבין בגניבה ואבידה וא"כ יקשה במאי גרעי לשמירתו במסרם לש"ח דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י וצריך ג"כ לישבע לאחר התקנה: אמנם למ"ש במקום אחר בהל' סוכה פ"ו ה"ד בהאי דאיתא במס' סוכה כ"ה ע"א במשנה שם שלוחי מצוה פטורין מסוכה וברש"י שם שלוחי מצוה הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבוים עכ"ל. והנה שלוחי מצינו בכ"מ להנשלחים מאחרים ולמה פי' רש"י הולכי בדרך וכו' שבעצמם הולכים לעשות מצוה המוטלת עליהם והנה מצינו כמו כן לעושי מצוה בעצמם לשון שליח מצוה כמו שלוחי מצוה אינן ניזקין וי"ל דנקטי לשון שליח ולא עושי מצוה או עוסקי מצוה פטורין וכו' הרגיל בגמ' לאשמעינן כמ"ש ברשב"א בפ"ק דמס' ברכות דבס"ד שם לא הוי עוסק במצוה בהולך לעשותה כי אם בעת עשיתה עיי"ש. וא"כ אשמעינן דהולך כעושה ובשליח שנשלח מאחר לעשות בעבורו מצוה י"ל כיון דבלעדי שליחתו יעשנה האחר בעצמו ומצוה בו יותר מבשלוחו והוא אינו מרויח במצוה שהרי פטור עי"ז ממצוה אחרת ויש מקום לומר דהנשלח מאחרים אינו בכלל עוסק במצוה להיות פטור ממצוה. ולכאורה בדעת רבינו דס"ל לחלק בין ש"ח לש"ש על כרחך לא הוי השלוחים ש"ש משום פרוטה דרב יוסף נראה דס"ל כמ"ש דשליח אינו בכלל העוסק וכו' לפטור ממצוה ותליא ג"כ במ"ש לקמן בס"ד בעוסק במצוה דפטור וכו' אם אזלינן בתר העוסק ותליא אם הוא בכלל עושי מצוה כמו בש"ש די"ל שאינו בכלל עושה מצוה כיון שעושה בשכר או בכה"ג דשליח כמ"ש או דאזלינן בתר המצוה שאינה נדחית בשביל אחרת וא"כ לא תליא כלל בהעוסק אם מקיים מצוה מצ"ע ג"כ או לא וגם בדעת הסוברים דעוסק במצוה פטור אפי' באפשר לקיים שניהם. ולפ"ז דברי רבינו אתי שפיר. [ועיין בשו"ת מהר"א ששון בסי' ע"ג שמסופק אם תקנת החכמים שלא יזלזלו גם בגניבה ואבידה עיי"ש ומפורש כן בדברי רבינו כאן]: גם נראה לומר דסוגיא אזלא כדעת רבינו עם מ"ש בתומים בסי' ס"ו ליישב קושית הריטב"א למה לא משני במס' ב"מ הנ"ל בהקושיא מבני העיר וכו' ג"כ בשקנו מידו כדמשני בגמ' אח"ז ותירץ דכה"ג דמקבל על עצמו הוי אסמכתא ולא מהני קנוי מידו ולהלן דאמרינן בשוכר את הפועל בשקנו מידו לאו בקדשים כמ"ש הרז"ה אלא משום קרקעות וכל לאו דהקדש שייך בהאי הנאה כמ"ש בתוס' בסוגיא ובהאי הנאה מסלק אסמכתא כדמוכח בפ' הפועלים במתנה ש"ח עיי"ש. והנה י"ל גם כמ"ש ברש"י דלהלן בשוכר את הפועל וכו' ג"כ מקדשים פי' ומשני בשקנו מידו דבהקדש כמ"ש ז"ל לא שייך אסמכתא אבל לעיל כדמקשינן מבני העיר וכו' דג"כ שם דנשבעין לבני העיר דלא שייך הקדש לר"ש וניח"ל לתרץ לכו"ע דמשו"ה נאדי מתירוץ הקודם שם בגמ' משום דלא הוי אלא כר' שמעון וכמו כן מתורץ ביותר דהוי לכו"ע גם לא נגד ר"ש והרי לר"ש בבעלים שייך אסמכתא גם נראה אפי' לדידן דלא כר"ש מ"מ לענין אסמכתא בהנוגע להבעלים שייך אסמכתא דלא שייך אמירה לגבוה וכו' נגד הנוגע להבעלים. אלא דיקשה עוד לישני בקנו מידו דלכאורה מסתברא דאסמכתא לא שייך אלא במחייב א"ע בגניבה ואבידה ואונסין אבל במחייב א"ע לענין פשיעה נראה דלא הוי אסמכתא דודאי נחית בדעתו ודעת כל אדם למצוא מחויב א"ע בפשיעה וביותר לדעת רבינו דהוי מזיק וכיון דהוי כעושה בדעת לא שייך אסמכתא וא"כ לישני בקנו מידו האי דאיתא בשלא נתרמה התרומה לענין בעלים ולענין פשיעה דלא שייך אסמכתא ומשנתרמה התרומה לענין הקדש דבכ"ג לא שייך אסמכתא ומדלא תירץ כן על כרחך לענין בעליה רק בש"ש פטורין ולענין ש"ח ופשיעה הבני עיר חייבין בכ"ג אפי' אחרי שנתרמה ובש"ש שייך אסמכתא וזה כדעת רבינו: אמנם לשון הירושלמי במס' שקלים בפ"ב מ"א בגמ' שם מתני' בש"ח אבל בש"ש לא בדא א"ר אדא אפי' תימר בש"ש נגנבו בליסטים מזוין אבדו שטבעה ספינתו בים עיי"ש דנראה דס"ד יותר לאוקמי בש"ח מבש"ש ועי' בשיירי קרבן שם שעמד ע"ז דהוי נגד דברי רבינו ולמ"ש סוגית הבבלי מסכים לדעת רבינו:
שתקנת חכמים היא שאין הקדש יוצא בלי שבועה. ויש לעיין אם התקנה לשבועה והחיוב מדינא או גם החיוב עם השבועה מתקנה: ומצינו בזה דעת הש"ך בחו"מ בסי' ס"ו [ס"ק קכו] שהביא ראיה לדעת רבינו דפשיעה מזיק חייב אף באלו שאין נשבעין עליהן כמ"ש בפ"ב מהל' שכירות דלדעת התוס' דס"ל דאפי' מודה או שיש עדים שפשע פטור א"כ לא שייך שבועה דלא מצינו שיתחייב בתשלומין מתקנת חכמים עיי"ש ובפנ"י כתב ע"ז למ"ש בתוס' בכמה דוכתי דמזיק בהקדש חייב מדרבנן וא"כ לענין פשיעה תיקנו החכמים שיתחייב מטעם מזיק אלא שהקשה ע"ז דא"כ מאי מקשינן במס' ב"מ שם מלשמור את הפרה עיי"ש ובלתי מובן הרי הראב"ד וסייעתו דס"ל דפטור מפשיעה ס"ל דפשיעה לא הוי מזיק וראיה מפשיעה בבעלים כמ"ש בראב"ד בפ"ב מהל' שכירות שם: אמנם לענ"ד נראה דהרי כמ"ש דלא הוי חיוב השקלים כמו תרומה דלאחר הפרשה כבר קיים המצוה אלא דמחוסר מצות הנתינה ובנאבדה אין מחויב באחרת דהרי בנאבדו השקלים קודם שנתרמה ולתוס' עכ"פ קודם שבא ליד הגזבר חייב באחריותן ומחיובו להביאם ליד הגזבר וא"כ כמ"ש לעיל כמו בכל חוב דעלמא כשאין המלוה עושה שליח לקבל חובו ונאבד ביד שלוחו של הלוה על הלוה לשלם חובו במעות אחרות. וא"כ כמו כן בשקל שנאבד ביד השליח אף באונס מ"מ לא נפטר מחיובו להקדש כל זמן שלא בא ליד הגזבר ולא נעשה שליח מהגזבר אלא כדאיתא תורמין על האבוד והגבוי וכו' והקילו בזה לתקנת העולם וא"כ לפי זה י"ל דמשום זלזול הקדש באם לא ישבע השליח לפטרו מתשלומין הניחו בזה על דינא דחייב עד לגזבר ממש או לתרומה. ולפ"ז לא הוי חיוב חדש אלא הניחו בכה"ג על החוב ודינא דמקודם שנאמר האי דתורמין וכו'. אלא די"ל דניהו האי דתורמין וכו' הוי לקולא להבעלים ואם כן יש לומר דחוזר לדינא אבל למה ישבע השליח דלו לא הקילו בזה כלל ולמה ישלם הוא ע"ז נאמר כיון דאם לא יהיה נאמר תורמין וכו' כיון שלא ישבע השליח וכמ"ש א"כ יהיה החיוב חוזר להבעלים מדינא ואז ממילא השליח מחויב לישבע ולשלם דהרי הוי ממון בעלים וא"כ מה שמשביעין השליח הניחו על דינא בזה וזה יש לומר לא שנא בפשיעה ולא שנא בגניבה ואבידה לדעת התוספת וקושית הש"ך מיושבת לענ"ד: ויש להבין במ"ש הש"ך לדעת רבינו דעל כרחך בפשיעה חייב מטעם מזיק דאל"כ למה ישבע וכנ"ל הרי לדעת רבינו הרי בש"ש מחייב לישבע על גניבה ואבידה כמ"ש בהל' זאת והרי בש"ש בגניבה ואבידה מי תיקן חיוב חדש ויקשה לרבינו לפי דבריו מגניבה ואבידה מה שהקשה על תוספת מפשיעה: ועי' בירושלמי שקלים פ"ב מ"א בגמ' שם הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן אומר חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר ר' שמעון בן לקיש אומר הקדש ברשות הגבוה בכ"מ שהוא מתני' פליגא על רשב"ל נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהן לא עוד היא משום שבועות התקנה ועי' בקרבן העדה דאם הוי בגזא דרחמנא אף קודם שנתרמה יהיו בני העיר פטורין ותירץ אף זו מן התקנה עיי"ש וקיי"ל כר"י וכמ"ש רבינו בהל' ז' ועכ"פ לר"ל לירושלמי צריכין לומר דעשו חיוב חדש משום תקנת הקדש דלאחר שהביאו לר"ש למקום גבוה החיוב ע"כ חיוב חדש מתקנה דלא שייך כמ"ש דהרי הוי כבא ליד גזבר ועי' בבלי חולין קל"ט ע"א מנה זה לבדק הבית פלוגתא דר"י ור"ל כעין זה עיי"ש ובזה אם הוי חיוב חדש לא פליגי וי"ל לכו"ע היכא דמוכרע לומר כן:
ואם משנתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים וכו'. עיין בירושלמי שקלים בפ"ב מ"ב במשנה הנותן שקלו לחבירו לשקול ע"י ושקלו ע"י עצמו אם משנתרמה התרומה מעל השוקל וכו': ובגמרא שם אנן תנינן אם קרבה הבהמה ותני דבי רבי אם נתרמה התרומה ונ"א אנן תנינן אם נתרמה התרומה ותני דבית רבי אם קרבה הבהמה א"ר לעזר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר' שמעון וכו' ובפי' מהר"א מפולדא ז"ל שם בד"ה מה נהנה וכו' ולפי מסקנא זו הא דתנן בריש פירקין אם נתרמה התרומה נשבע לגזברים נמי בהכי מיירי וקרבה הבהמה כמו ושקל ע"י עצמו דתנין הכא וכו' עכ"ל ורבינו כתב כלשון המשנה אם נתרמה התרומה ולא כתב מקרבה הבהמה ועיי"ש נוסחת הקרבן העדה מאן תנא ר"ש אם נתרמה התרומה וכו' עיי"ש ונראה דמפרש אם קריבה לענין מעילה בלבד ולא לענין נגנבה אבל גם לענין מעילה בהל' שאח"ז כתב רבינו ג"כ אם נתרמה דלפי הנ"ל כר"ש אתיא ועי' בכ"מ שם:
יש מי שאומר שהשקלים הראשונים שיפלו לשקלי השנה הם השקלים שנגנבו בתחילה ואבדו או נאנסו וחזרו ויש מי שאמר שהשקלים הראשונים הן שהגיעו ליד הגזבר תחילה. ויש לעיין למ"ש ברשב"א חולין קל"ט דגם בהקדש שייך יאוש בנתיאש הגזבר וא"כ האיך חל ההקדש מחדש בלי בעלים והרי אין יד להקדש ועי' ברמב"ן ב"ב ע"ט דלמ"ש שם לא יקשה עיי"ש אבל לדעת התוספת על כרחך צ"ל דלא ס"ל כרשב"א ובאמת דברי הרשב"א צ"ע ובמ"א כתבתי בזה ובראב"ד דמחלוקת בירושלמי ובמרכבת המשנה כתב ובספק כזה יעשה כמו שירצה ועי' לעיל הל' ד' כיו"ב וכמ"ש בראב"ד שם מחלוקת בירושלמי עיי"ש וי"ל דגם זה בכלל לב בי"ד שבספק יעשו כמו שירצה ועי' להלן ט"ו בספק להחמיר ובזה י"ל בודאי במאי דשייך לחומרא אזלינן לחומרא ובשוין שייך לב בי"ד וכו':
הנותן חצי שקל לחבירו להוליכו לשולחני לשקול אותו על ידו הלך ושקלו ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה ואם לא נתרמה התרומה לא מעל וחייב ליתן לחבירו חצי שקל שנתן לו. אין לפרש דלא שייך מעילה קודם שנתרמה התרומה דמאי שנא שקלים מהקדש דעלמא קודם שהביאם ליד גזבר דשייך מעילה גם כמ"ש רבינו ומקורו מתוספתא בפ"ו מהל' מעילה הי"ג "המפרש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא ובין חבירו מעל נתנו לחבירו לשוקלו ע"י והלך ושקלו ע"י עצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל שהתורם תורם על העתיד להגבות כמו שביארנו בשקלים וכאלו הגיע שקל זה ללשכה ולפיכך מעל ואם עדיין לא נתרמה תרומה לא מעל וכו' עכ"ל הרי כתב בהפריש שקלו והוציאו מעל ולא חילק בין נתרמה או לא רק בנתנו לחבירו ושקל לעצמו כתב חילוק זה כדאיתא במשנה במס' שקלים וזה דקודם שנתרמה תרומה צריך השליח לשלם להבעלים ולא נהנה ולא מעל רק לאחר שנתרמה דא"צ הבעלים להביא אחרים וא"צ לשלם להם שייך מעילה ומ"ש רבינו שזה השקל ברשות הקדש הוא וכו' ונמצא זה הציל עצמו בממון הקדש לאו משום דקודם שנתרמה לא הוי ברשות הקדש ולא שייך מעילה וא"כ למה בהפריש שקלו והוציאו מעל כמ"ש אלא שמפרש בזה למה הוי מעילה בשביל הנאה מהקדש משום דא"צ הבעלים ליתן אחרים וא"כ זה הנקדש דשייך מעילה בו ומ"ש רבינו להוליכו לשולחני וכו' כמ"ש בפ"א ה"ט בט"ו בו ישבו השולחנים וכו'. ועם כל זה הלשון וביותר למ"ש רבינו בפי' המשנה בפ"ב מ"ב אם נתרמה תרומה מעל השוקל לפי העקרים שהקדמתי לך כי כשהוא תורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות ואותו השקל כשנתנו לחבירו מיד קנאו ההקדש כשתרם וכשנתנו על עצמו נהנה מן ההקדש ונתחייב קרבן מעילה והנאה שהוא נהנה הוא שלא ימשכננו אותו עכ"ל נראה מלשונו שרק בשעת תרומה קנאו ההקדש ויקשה מ"ש לעיל גם ממאי דאמרינן בנמצאו בנגנבו אלו ואלו שקלים וכו' כמ"ש רבינו בהל' ט' וזה בשלא נתרמה עוד וכבר נתנו הבעלים שקלים אחרים מיניה וכמ"ש ברש"י שכבר חל הקדושה על השקלים ואין נפקעים גם במס' ב"מ נ"ח התינח עד שלא נתרמה וכו' דנראה דגם עד שלא נתרמה צ"ל כר"ש: והנה כנראה יצא המועל דאל"כ לא הציל עצמו בממון הקדש שכתב רבינו. ויש להבין במאי קנאו והנה לרש"י שפי' במס' כתובות דאפי' בלא נתן כלל הוי בכלל תורמין על הגבוי וא"כ המועל ג"כ יצא כבר. ומאי נהנה הרי בלא"ה אין ממשכנין וי"ל שנתנו להקדש קודם שנתרמה אלא שנודע אחרי שנתרמה שהוא לאחר ואמרינן דשוב אין לאחר לתבוע ממנו ולא להשלים להקדש ושייך מעילה להקדש אבל לדעת רבינו דוקא בנגבה אח"ז אמרינן תורמין וכו' וצריך להבין במאי זכה הלה שיהיה שלו ובירושלמי מקשינן אלו הגוזל עולתו של חבירו ושחטו סתמא לא לשם בעלים הראשונים מכפרת א"ר יודן תפתר במסוים וכו' עיי"ש ובקרבן העדה שניכר וידוע שהוא של שני עיי"ש. ועוד יקשה במה נפקע מהראשון ובמה זכה בו השני וי"ל באמת שאינו זוכה ואינו יוצא אלא דמ"מ הרויח שאי' ממשכנין אותו ומיירי כמ"ש שהביאו קודם שנתרמה ונודע להמשלח לאחר שנתרמה וראיתי בס' לחם שמים שכתב דמדברי רבינו שיצא המועל עיי"ש ולענ"ד נראה כמ"ש ועל מ"ש מקודם עי' מ"ש לקמן בס"ד בהל' אח"ז:
וכן הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו יצא והוא חייב לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש וכו'. ונראה קודם שנתרמה חייב לבעלים שנים ולאחר שנתרמה להקדש חומש והנה כאן יש לעיין ג"כ למה יצא ובמה חל ויש לומר דמיירי לאחר יאוש ולא חיישינן משום הבאה בעבירה ועי' בהל' לולב פ"ח ה"א עיי"ש בלח"מ ובהל' ה' שם מ"ש בזה עיי"ש. ולאחר יאוש שייך ג"כ כפל: והנה שמעתי להקשות עמ"ש רבינו והוא חייב לשלם שנים דזה לר' שמעון דס"ל קדשים שחייב באחריות בכלל רעיך עי' ב"ק ע"ו ובמס' ב"מ נ"ח ואנן לא קיי"ל כותיה כמ"ש רבינו בפ"ב ה"א מהל' גניבה וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין ק"ק בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן פטור מן הכפל ומתשלומי ד' וה' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל וא"כ למה כתב רבינו בגונב שקלים דמשלם כפל לבעלים כ"ז שאחריותן על הבעלים: ונראה לומר דכבר כתבתי בהל' הקודמת דנראה מדברי רבינו דעד שלא נתרמה לא הוי ברשות הקדש וכתבתי מה שיש להקשות ע"ז: ונאמר דהנה בירושלמי בפ"ב מ"א בגמ' שם הפריש שקל ואבד ר' יוחנן אמר חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר רשב"ל אומר הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא וכו' עיי"ש ובבלי במס' חולין קל"ט ע"א מנה זה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו ר"י אמר חייב באחריותן עד שיביאו ליד גזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתיה ולמסקנא שם דפליגי באומר הרי עלי בבדק הבית ואינו בעין אלא שנאבד ולר"ל כל היכא וכו' אבל בליתא בעולם גם לר"ל חייב עיי"ש. והנה שם בנדבה לבדק הבית. אמנם בשקלים דהוי דבר שחוב עליו ומאי שנא מהפריש קרבן לחטאתו ונאבד דודאי גם ר"ל מודה דחייב באחרת ועי' במל"מ בפי"ד מהל' מעשה קרבנות הל' ה' עיי"ש ולא אמרינן דבי גזא דרחמנא איתיה אלא דשאני הקדש קרבן חובה דעיקר הקדישו להקריבו ומחלוקת בגמ' אם כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ועכ"פ כל זמן שלא נקרב כראוי לא עלה לכפרה לו משא"כ שקלים שאין להבעלים אלא להביאם להקדש ומה שנעשה בהם לצורך גבוה אינו נוגע להם והרי אם נאבדו מהגזבר ודאי פטורין לכו"ע ובחטאת שנאבד ברשות הקדש לא יצא עד שהביא אחרת ועל כרחך מהאי טעמא דשאני שקלים מקרבן וכיו"ב. וא"כ הוי לר"ל אף דהוי חובה עם כל זה דומה להקדש לבדק הבית דלדידיה אמרינן כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ובהפרשה נתקיימה המצוה וא"כ לר"י דס"ל דחייב באחריות עד שיביאו ליד הגזבר ויש להבין כיון כמ"ש דאין דומה לקרבן שבא בחובה וא"כ כיון דרק ההבאה להקדש מצותו ולמה נאמר דוקא ליד הגזבר ואינו דומה להאי דמס' חולין הנ"ל דאמר עלי ועל כרחך דס"ל דהבאה למקום ההקדש ליד הגזבר מקרי הבאה וכ"ז שהמה בביתו לא נתקיים מצות הבאה ולפ"ז לא שייך כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא כמו בשאר הקדש דעל כרחך ר"י מודה דמשו"ה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ובאומר הרי זו גם לר"י פטור בנאבד כדאי' במס' חולין הנ"ל רק בשקלים מדיוקא דקרא או זולת זה ס"ל דצריך הבאה למקדש או לגזבר בלא"ה לא יצא וא"כ לא שייך בי גזא וכו' בדבר שצריך רשות אחר דוקא ורק ההבאה התחלות וקיום המצוה והפרשה לאו ממצוה כמו בשאר הקדש: אמנם יקשה כיון דנאמר דלא שייך בי גזא וכו' ולפ"ז לא שייך אמירה לגבוה כמסירה דמי וא"כ הוי תורת חולין על השקלים עד שיבואו לגזבר לר"י דקיי"ל כותיה ויקשה מכל הסוגיא הנ"ל ונראה לומר דכל זה לענין אם הוי דבר הנקנה להקדש ממש וברשות הגבוה ולענין מעילה וכיו"ב שייך לומר דלא הוי השקלים הקדש מצ"ע קודם שבאו ליד הגזבר דלא שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בשקלים משום דלא שייך כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואינו נקדש בהפרשה עד שיגיעו לגזבר: אבל עם כל זה י"ל דהוי תורת הקדש עליו מצד אחר דלא יגרע מכל נדרי מצוה שכתב הר"ן במס' נדרים ובריטב"א במס' תענית אף שאין בכלל נדר איסורא חפצא מ"מ הוי בכלל בפיך דאמרינן זו צדקה וה"ה כל קבלת מצות דנתחייבו באמירה אלא דנפק"מ דמשום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט חל ההקדש על הדבר והוי קדוש מצ"ע ושייך בו מעילה וכיו"ב אבל משום בפיך לא שייך מעילה דעיקר החיוב משום בפיך הוי חובת גברא ולא חל אחפצא וכמו כן נפק"מ לענין כפיה דמשום אמירה לגבוה ההקדש גובה את שלו משא"כ משום בפיך הוי כמו כפיה על כל המצות סוכה ואין עושה וכו' ועי' בחו"מ בסי' קכ"ה סעיף ה' ובסמ"ע ס"ק כ"ה עיי"ש: והנה יש לחשוב אם משום בפיך צריך להביא דבר זה דוקא או יוכל להביא אחר תחתיו כיון שאינו חל על הדבר אלא עליו ובזה נראה לומר כיון דמשום בפיך אמרינן דנתחייב באמירה כבמעשה בקנין ובקנין ודאי צריך לתת אותו הדבר הנקנה כמו כן משום בפיך צריך להביא אותם שקלים שהפריש בראשונה וחל חיוב הקדש עליהם: ולפ"ז מובנים דברי הנ"ל די"ל דאין ההקדש חל על השקלים לענין מעילה עד שיבא לידי גזבר או שנתרמה התרומה דהוי עי"ז כאלו באו להקדש כיון שקיים עי"ז מצות ההבאה אף שלא באו עוד להקדש וכיון דהוי קיום ההבאה שייך כל היכא דאיתיה בי גזא וכו' ועם כל זה אמרינן שפיר בנגנבו או נאבדו ונמצאו אלו ואלו להקדש דלא נפקע שם הקדש דעליו משום בפיך וכמ"ש רק מעילה לא שייך משום בפיך וכמ"ש דלא חל עד עתה מצד עצמו: אלא דיקשה נגד זה דברי רבינו בהל' מעילה בפ"ו הי"ג הנ"ל. ונראה דהנה יש להבין בדברי רבינו שם במה שכתב המפריש שקלו להוציא בשאר צרכיו בין הוא ובין חבירו מעל נתנו לחבירו לשקלו על ידו והלך ושקלו על ידי עצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל וכו' ויש להבין מ"ש: במ"ש בתחילה בין הוא ובין חבירו שפי' שחבירו הוציא שקלו ולא כתב כלל לחלק בין נתרמה התרומה או לא ואח"ז בנתנו לחבירו לשקול ע"י וכו' כתב אם כבר נתרמה וכו' ומאיזה סברא לחלק בין לקחו חבירו בלי שליחתו ללקחו בשנוי בשליחתו לחלק בזה מה שאין מחלקין בזה גם יש להעיר שכתב מעל השוקל והו"ל מעל חבירו ובמשנה איתא מעל ולא נאמר שם השוקל ומדרכו של רבינו לכתוב לשון המשנה בליכא נפק"מ לדברים: והנה בתוספתא שלפנינו איתא המפריש שקלו להוציא [נראה שצ"ל והוציאו] הרי זה מעל המוציא שקלו של חבירו הרי זה מעל עכ"ל הנה התוספתא לא פי' בחבירו אם משנתרמה או בשלחו וכו' וקאי על המשנה דמחלקת בין נתרמה והאי דלא אשמעינן במשנה בהוציא הוא ולמה דוקא בשלוחו שמעל דאשמעינן רבותא כמו דמקשינן בירושלמי מאי שנא מהקריב עולתו של חבירו וכמ"ש לעיל גם בשלוחו י"ל דזכה בשביל ההקדש עיי"ש וי"ל דקמ"ל דלא אמרינן הולך כזכי בחוב של שקלים ועי' חו"מ קכ"ה משום דצריך להביאו לגזבר דוקא ואשמעינן בתוספתא דאפי' ע"י עצמו שייך מעילה בנתרמה התרומה כדאי' במשנה בשליח: ולפ"ז נאמר דרבינו כשכתב "המפריש שקלו להוציא בשאר צרכיו בין הוא ובין חבירו מעל" העתיק לשון התוספתא הנ"ל ואח"ז ביאר מה שסתמה התוספתא ומבואר במשנה הענין בחבירו במ"ש אח"ז "נתנו לחבירו לשקלו ע"י והלך ושקלו ע"י עצמו" ואח"ז חוזר לתחילת דבריו במ"ש בין הוא ובין חבירו "אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל" לא כתב חבירו וכמ"ש לעיל אלא השוקל יהיה מי שיהיה הוא בעצמו או חבירו לאחר שנתרמה התרומה מעלו: ולפ"ז מובן שפיר דחייב הגנב בכפל קודם שנתרמה התרומה דלענין עצמם של השקלים לא הוי בתורת הקדש עוד אלא דיש להבין עוד סוגיא דמס' ב"מ נ"ח דאמרינן התינח עד שלא נתרמה התרומה וכו' דנראה דגם קודם שנתרמה צ"ל דאתיא כר' שמעון דס"ל קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים יש לפרש דעד שלא נתרמה יוכל לומר דאתיא כר"ש אף דבאמת א"צ לומר כן. אבל משנתרמה יקשה גם י"ל אם נאמר כר"ל דס"ל כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא גם בשקלים א"כ גם עד שלא נתרמה צ"ל כר"ש ואתי שפיר: והנה בירושלמי פ"ב מ"ב הקשו על ושקלו ע"י עצמו וקשיא אלו הגונב עולתו של חבירו ושחטו סתם סתמא לאו לשם בעלים הראשונים מכפרת א"ר יודן תפתור במסוים משל בית רבן גמליאל וכו' ורבינו לא כתב כן. ונראה די"ל אחרי דמסקינן שם בירושלמי מה נהנה א"ר אבין וכו' מכיון שבי"ד ראוין למשכנו ולא משכנו כמו שנהנה עיי"ש. וא"כ על כרחך במסוים וניכר מיירי דאל"כ ימשכנו עוד. אלא דמקשינן עוד שם וחש לומר שמא לשיריים הן נופלין וכי יש מעילה בשיריים אלא כר' מאיר דר"מ אומר מועלין בשיריים עוד היא במסוים של בית ר"ג שהיו מתכונין ותרמו לשמו עיי"ש ויקשה למה לא פי' רבינו דמיירי בכה"ג דהרי רבינו ס"ל אין מעילה בשיריים ועי' בשירי קרבן שם בד"ה תפתור עיי"ש ומ"ש שם בפ"ג מ"ג בד"ה שהיה עיי"ש תמוה שהרי רבינו כתב כמ"ש אין מעילה בשיריים וצ"ע:
המפריש שקלו וסבר שהוא חייב וכו'. ועי' בראב"ד ועיין בקרבן העדה בשירי קרבן בירושלמי שקלים בפ"ב מ"ג בד"ה ה"נ דדעת רבינו כראב"ד ולפי הירושלמי שהשמיט הכ"מ סופו שם עיי"ש וגם במרכבת המשנה כ"כ עיי"ש: