Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ארבעת מינין אלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפי' לאחר יאוש או שהיו מאשירה הנעבדת אע"פ שביטלו האשירה מלעבדה וכו'. עי' מ"ש לעיל בהל' ע"ז בפ"ח ובהל' שופר בפ"א עיי"ש:
אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל פסול של דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים לא יטול שמא יכשירו לטומאה ואם נטל כשר. הנה בגמ' ל"ה ע"א של ערלה פסולה פליגי בה וכו' חד אמר לפי שאין בה התר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון וכו' וברש"י שאין בה התר אכילה ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו עכ"ל וכיו"ב בתוס' בד"ה לפי דמשום לכם צריך התר אכילה ודין ממון אבל רבינו בפי' המשנה כתב ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שריפה כמו שנתבאר בזרעים ולפיכך הוא פסול למאמר הש"י פרי דאלו אינן ראוין לאכילה בשום פנים עכ"ל ובמרכבת המשנה בח"א כתב ודרשה זו דפרי מפורש בירושלמי עיי"ש וכבר הערו בכפות תמרים ומרכבת המשנה דמשו"ה לרבינו טבל אפי' ביום שני פסול אף דבטבל לא שייך כתותי וביום שני לא בעי לכם אלא משום דלא הוי פרי. ויש להבין למה יגרעו מאתרוג הבוסר להלן ה"ח דכשר. ועי' מ"ש לעיל [בהל' ברכות] בפ"ח ה"ו בענין פרי לברכה ולערלה וכיו"ב עיי"ש ולהאי טעמא דרבינו מובן ביותר בתרומה טהורה ואם נטל כשירה וכדאיתא הרי יש בו אכילה וכמ"ש ברש"י לכהן וישראל נפיק בה הואיל ויכול להאכילה לכהן עיי"ש. דיקשה עוד דעם כל זה לא הוי לכם ממש דלא הוי לו ההנאת האכילה אבל מטעם שיהיה עליו שם פרי כיון דראוי לקצת בני אדם שם פרי עליו. ועי' בר"ן שמפרש דמותר לכהן ולא כן ברש"י דגם לישראל יוצא. והנה רבינו מנה גם טבל שאין יוצא בו וברמב"ן המובא בר"ן דטבל יוצא דאפשר להפריש ממקום אחר והוי כמו בשותפין דאיתא בבבא בתרא ביש שם אתרוג אחריני ובר"ן השיב ע"ז דשם דעתייהו ע"ז משא"כ כאן כ"ז שלא הפריש ממקום אחר הוי כמו שותפות משום חלקו של כהן. ובכפות תמרים עמד ע"ז תיפו"ל דלא הוי באכילה ותירץ דע"ז י"ל מגו דיכול להפריש ממקום אחר כמו דאמרינן בדמאי מגו דאי בעי מפקיר וכאן אפשר לו להפריש בראשו של אתרוג עיי"ש ולרבינו דאין איסור אכילה תליא כלל בלכם ואפי' בכל ימי החג אסור בטבל ועכ"פ יש להבין מ"ש מדמאי דמשום מגו וכו' הוי כראוי לאכילה וכמו כן נאמר בטבל ממש ג"כ משום דיוכל להפריש ממקום אחר. והנה במעשר שני חוץ לירושלים לרש"י אין יוצא ולר"ן יוצא עיי"ש ובכפות תמרים הקשה ע"ז למה לא נאמר כמו בדמאי מגו וכו' וכמו כן מגו דאי בעי פדה דאפשר בפדיון וכמ"ש ברש"י בתרומה אבל פדיון אין לה להיות ניתרת לישראל והאומר כן רשע עכ"ל דמשמע דאם היה שייך פדיון היה יוצא עיי"ש ובשעה"מ כתב לתרץ עם מ"ש בתוס' במס' עירובין ל' ע"ב בד"ה ולפרוש לענין עירוב דבעינן דבר הראוי לו דוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כמו תרומה דחזיא לכהן אמרינן הואיל ומקרי ראוי לו אבל במידי דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל וכמו בהקדשות שלא נפדו דאין מערבין מהאי טעמא עיי"ש ומשו"ה בדמאי דחזו לענים שייך הואיל ואי בעי מפקיר וכמו כן בתרומה טהורה דחזי לכהן כתב רש"י דאם היה שייך פדיון הוי סגי האי טעמא אבל מעשר שני חוץ לירושלים דלא חזי לשום אדם לרש"י אין יוצא משום דבעי לכם עיי"ש: אבל לענ"ד י"ל דלא כתבו כן בתוס' אלא בעירוב דיעשה השיתוף ביה"ש ובמחוסר פדיון ולא פדאו מבע"ש ולא חזי עכשיו לשום אדם אינם משתתפין בזה כי כנגלה שאין בדעתו להיות ראוי לשום אדם מדלא פדאו והשוו אותו לראוי משא"כ באתרוג דתליא אם הוי בגדר לכם י"ל עוד כיון דאי בעי פדה הוי לכם אלא שכתב שהרשב"א בעבודת הקדש כמו כן אבל מדברי התוס' יש לחלק כמ"ש ואבל כנראה הרשב"א כתב כמו כן רק בעירוב רשויות כן ואין הוכחה לכאן: אמנם לפמ"ש בב"י בסי' קצ"ו באו"ח דלכן בב' מודרין זה מזה אין מצטרפין לזימון וז"ל וטעמא דלא מהני מה שיכולין לשאול על נדרם נראה לי משום דא"כ כי כהנים אכלי תרומה אמאי מהדר אטעמא דכהנים מצי אכלי תיפו"ל דזר נמי מצי אכיל תרומה אי מתשיל עלה אלמא דכיון דמחוסר שאלה לא הוי ראוי לאכילה והילכך אי לאו דכהני מצי אכלי חולין לא מצטרף עכ"ל. ועי' בתוס' ברכות מ"ה ע"א בד"ה אבל ותוס' במס' ערכין דף ד' עיי"ש ובהל' יו"ט בפ"א כתבתי בטעמא דהואיל לא מהני לקולא דמשום הואיל הוי זכיה במקצת ובדבר דבעי כולה לכם לא שייך הואיל וא"כ לא יהני באתרוג במחוסר קצת מלהיות שלו כולו בגדר לכם ממש. ולמ"ש רבינו דאיסור אכילה משום דלא הוי פרי שנאמר בתורה יש לומר דתליא דאם החסרון בהפרי שייך לומר כן. אבל אם החסרון בו ולשאר בני אדם ראוי כמו תרומה מקרי פרי הראוי כמו כן בראוי לעניים וגם לו שאם יפקיר נכסיו והחסרון רק בו כעת אבל במחוסר פדיון החסרון בהפרי: וי"ל למ"ש בין לרש"י דמטעם לכם ובין לטעם רבינו י"ל דלא אמרינן הואיל ואיבעי פדה דבדמאי כמ"ש בתוס' שם דעיקר טעמא משום דראוי לעניים ומ"ש ברש"י בתרומה סיום לשונו האומר כן רשע י"ל מב' טעמים דלא שייך הואיל ולא פדיון: אמנם למ"ש באחרונה יש לעיין עי' בסי' תרמ"ט סעיף ג' וכן של עיר הנדחת ושל אשירה של ישראל פסול אבל של עכו"ם לכתחילה לא יטול ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך דלא בעינן לכם ובמג"א ס"ק י"ג יצא מיום וכו' אע"ג דאסור באכילה ובהנאה מ"מ כיון שאם נתבטל מותר באכילה יצא כדאיתא בגמ' גבי דמאי עיי"ש [עכ"ל] ולמ"ש (עכ"ל) יש לחלק דשם הוי החסרון בהפרי דהוי משל ע"ז משא"כ בדמאי וכמ"ש. וא"כ אם נאמר גם קודם הביטול תליא במ"ש: והנה במודר הנאה שמובא שם בסעיף ב' בדעת הרשב"א שאינו יוצא עיי"ש אף דהחסרון בהמודר ולא בהפרי נראה דודאי גם טעמא דלכם שכתב ברש"י ותוס' לדעת רבינו אלא דהוסיף מטעם פרי ונפק"מ בטבל כל ימי החג וכיו"ב כנ"ל ומטעם לכם ודאי במודר אין יוצא: והנה בדברי הרשב"א עי' בשו"ת שער אפרים סי' ל"ח ובמרכבת המשנה עיי"ש והנה מ"ש לחלק שלא נאמר משום מצוה לתשולי רק ביש לו מתירין אבל לענין לכם והואיל לא שייך לחלק בזה עיי"ש והנה למ"ש במהרי"ט דמשום מצוה לתשולי לא הוי מחוסר מעשה וא"כ גם לענין הואיל שייך לחלק בין מצוה וכמ"ש בב"י הנ"ל במחוסר מעשה לא אמרינן הואיל ועי' במס' פסחים בסוגיא דהואיל ובתוס' ובר"ן שם עיי"ש וא"כ במצוה דוקא שייך הואיל דהוי כאין מחוסר מעשה כלל. ולפ"ז ג"כ יקשה לחלק מ"ש ז"ל דוקא בהדבר מצד עצמו מצוה ולא אם המצוה מצד אחר כמו באתרוג לצאת ידי מצוה, דלהאי טעמא שכתב מ"מ שייך לומר דמשום מצוה דתדחוק לעשותו לא הוי כמחוסר מעשה מאי שנא מצוה מצ"ע או זולתו. אלא די"ל דבמצוה לישאל מצ"ע קרוב דישאל. אבל במצוה אחרת כמו כאן באתרוג אחרי כי קיים כבר לא ישאל עוד שאין דוחקו עוד דבר שישאל וא"כ יש לחלק שפיר: והנה בדעת הרשב"א ובשו"ע להלכה בסי' תרמ"ט דבמודר הנאה מאתרוג אינו יוצא דלא הוי לכם אע"ג דאפשר בשאלה י"ל למ"ש בר"ן במס' נדרים פ"ה ע"א דבמודר מנכסיו או הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטלן בע"כ וכתב עוד שם דאפי' שואל על נדרו על הפקר לא שמיה שאלה ואין חוזר לו עיי"ש ועי' בש"ך יו"ד בסי' רכ"ז ס"ק ח' דעת מהרש"ל בזה עיי"ש. וא"כ לדעת הר"ן בשם הרשב"א דעכ"פ קודם ששאל יזכו אחרים וא"כ הרי ראוי לאחרים ועל כרחך צ"ל דאחרים זוכים מהפקר ולא ממנו. וא"כ מה שהקשה בשער המלך על מ"ש הרשב"א דאם נאמר דשאלה מהני, בתרומה טמאה יהני ג"כ לומר אי בעי מתשיל, דלפי מה שכתב בתוס' במס' עירובין לומר דבעי חזי השתא לשום אדם, בלא"ה שכתבתי לעיל דתוס' כ"כ רק בעירוב גם למ"ש בנדר אף דראוי לאחרים לא הוי שלו כלל דאחרים מהפקירא זכו והוא אין יוכל ליתנם כלל ואינם בתורת מתנה בנתנם אלא כזוכה מהפקר וא"כ דברי התוס' במס' עירובין אין לו שייכות כלל ואולי מ"ש [השעה"מ] ויש לישב בפשוט כונתו למ"ש. וא"כ למ"ש בר"ן י"ל אפי' היכא דשייך שאלה בעלמא כאן לא מהני וגם למ"ש ברשב"א במס' נדרים אפי' אם יהיה שייך שאלה מ"מ השתא אסור ליתן להם דנהנה במתנה ולמ"ש מיושב קושית השער אפרים הנ"ל על הרשב"א ושו"ע דקבעו להלכה כמ"ש דהוי הפקר עכ"פ עכשיו קודם ששאל וגם אסור ליתנו במתנה דא"כ נהנה ממנו ואף דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ במה שנתן למתנה נהנה ואין דומה למ"ש ברא"ש במס' נדרים ל"ה ע"ב במונח תוך ד' אמות דבידו לקנות עיי"ש דשאני שם דהוי על אח"ז כשאזכה משא"כ כאן דצריך הקנין עכשיו דלא מהני בידו בהפקר ואחרי שכתבתי ראיתי בס' מחנה אפרים בהלכות זכיה מהפקר סי' ד' שכתב דרשב"א הנ"ל לשיטתו במס' נדרים וכמ"ש עיי"ש מ"ש עוד שם:
הדס שנקטם ראשו כשר וכו'. ועי' בראב"ד ובשו"ת תמים דעים סי' רכ"ח שם פירש הראב"ד טעמו ונימוקו ונעתק במגדל עוז ועי' שם מסי' רכ"ז עד סי' רל"ד בדעת הראב"ד דהדברים הנאמרים זולת זה בהלכות אלה עיי"ש:
כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביו"ט ראשון בלבד אבל ביו"ט שני עם שאר הימים הכל כשר וכו'. ועי' בהמ"מ שיש אומרים דיו"ט שני כראשון לזה עיי"ש ועי' שכתב מדאיתא סוכה ל"ו ע"ב והא ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה ולר"ח קשיא מתני' בשלמא מתני' לר"ח לא קשיא כאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט שני וכו' מלשון זה משמע ביו"ט שני ממש יצא ולא בחוה"מ ובתמים דעים סי' רכ"ז איתא כדאמרינן באתרוג חסר דר"ח מטביל ביה ונפיק ביה ביו"ט שני כהאי לישנא ליתא בגמ' אלא כמ"ש ובירושלמי עלתה חזזית וכו' רב יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולים אין פוסלים אלא ביום הראשון בלבד עי' בתמים דעים שם הנ"ל ועי' בסי' תרמ"ט סוף סעיף ה' עיי"ש: ובראב"ד השיג על רבינו במ"ש דגם בגזול יוצא ביו"ט שני עיי"ש ובהמ"מ: ובשו"ע בסי' תרמ"ט סעיף ה' כלשון רבינו הנ"ל ובהג"ה ויש פוסלין בגזול כל ז' ימים והכי נהוג אבל שאול יוצא בו ובמג"א ס"ק ט"ו עמד על המחבר שכתב כאן כדעת רבינו דפוסק כשמואל דיו"ט שני דרבנן מותר הגזול אף דהוי מצוה הבאה בעבירה. ולמה כתב בסעיף א' ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים חוץ מהראשון הא אפי' לגזלן עצמו כשר לרבינו וכתב דאפשר דהב"י ס"ל דלכתחילה לא יטלנו הגזלן עצמו ולאחרים מותר עיי"ש: אמנם לענ"ד די"ל דגם רבינו בלתי מוכח דלא ס"ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן וכאן טעמא אחרינא הוי בזה אשר אמרתי בימי חורפי דהנה בשו"ע בסי' תרמ"ט בהג"ה בשם תרומת הדשן דמותר ליקח שלא מדעתו לולבו של חבירו ביום שני עיי"ש ועי' בסי' י"ד לענין ציצית דבמג"א שם דבציצית דוקא דיוצא בשאלה מותר ליקח שלא מדעתו משום דניח"ל למעבד מצוה בממוניה, אבל היכא דבעי לכם אף דמתנה ע"מ להחזיר מהני מ"מ לא אמרינן ניח"ל למעבד מצוה דמסתמא מקנה ע"מ להחזיר עיי"ש ודבריו צריכין ביאור ועי' בטו"ז שם: ואמרתי זה שנים הרבה עם מ"ש ברא"ש במס' סוכה מ"א לחלק בין שאלה ומתנה על מנת להחזיר דבשאלה דחייב באונסין לא מקרי שלו אבל במתנה ע"מ להחזיר דפטור מאונסין מקרי לכם עיי"ש ולפ"ז י"ל דוקא בשאלה דחייב באונסין ניח"ל מסתמא אבל במתנה ע"מ להחזיר דפטור מאונסין י"ל שמא לא ניח"ל שמא יטען שנאנס ממנו ולא ניח"ל [לעמוד] בבי"ד עמו וכיו"ב. אלא באומר בפירוש השאילנו לצאת בו דאז אמרינן כמ"ש ברא"ש בפ"ק דקדושין דאדם יודע וכו' ודעתו על אופן המועיל אבל בסתמא שלא מדעתו לא אמרינן כן: והנה בהאי דאמרינן ניח"ל למעבד מצוה בממוניה ויוכל ליקח שלא מדעתו על כרחך דהוי כאלו אמר שמי שירצה לעשות בו מצוה יעשה ולא הוי מחילה שלא מדעת משום דעומד למצוה מסתמא לכל מי שירצה: ויש להבין למה לא יצא הגזלן גם לפני יאוש גם כן משום דניח"ל ומאי שנא מאחר שלקח לצאת שלא מדעתו. אלא דאמרינן מסתמא אין דעתו להקנותו אלא למי שירצה להחזירו ויותר מע"מ להחזיר ודאי אין דעתו והגזלן אינו מחזירו אבל היכא דרוצה להחזירו אם כן מאי שנא הוא מאחר דאף שאין יודע שרוצה להחזירו מ"מ הקנאה זאת בכל פעם שלא מדעתו אלא דאמרינן כמ"ש ואף למ"ש הנ"ל דבע"מ להחזיר דפטור מאונסין לא אמרינן ניח"ל למעבד מצוה מ"מ הגזלן דחייב באונסין שייך ניח"ל אפילו לענין מתנה ע"מ להחזיר אלא דמופרך מעצמו דכיון דחייב באונסין מעמ"ל כשאלה שאין יוצא ביום ראשון דבעי לכם וכמ"ש ברא"ש הנ"ל דמה"ט לחלק בין שאלה ומעמ"ל ויש ליישב במ"ש קושית התוספות במסכת סוכה ט' ע"א למאן דס"ל מצוה הבאה בעבירה למה לכם ת"ל משום מהב"ב אבל כמ"ש אתי שפיר דהרי משום מהב"ב בכה"ג שרוצה להחזירו הוי כאדם בעלמא ומהשתא בהתירא בידו אבל ממ"נ כמ"ש אם כן לא הוי לכם דלומר ניח"ל במעמ"ל לא שייך אלא בחיוב אונסין ובחיוב אונסין ליכא לכם ואם כן צריכין שניהם מהב"ב ולכם: וא"כ לפי זה י"ל זה שכתבתי דלא שייך בגזלן שיהיה יוצא משום ניח"ל וכו' משום דאינו דעתו יותר מע"מ להחזיר וזה בלתי נאמר מסתמא ד ניח"ל ואם דהוי באונסין וא"כ לא הוי לכם כ"ז ביום הראשון דבעי לכם וצריכין לעמ"ל אבל ביום שני דמהני שאול י"ל דגם הגזלן לענין מצוה הוי כאחר ואינו יוצא מסתמא מכלל שלא לומר בו ניח"ל וכו' וא"כ לא שייך מצוה הבאה בעבירה אף דהמצוה בא ע"י העבירה מ"מ כיון דגם שלא מדעתו שייך שיוצא בו וא"כ א"צ העבירה לענין לצאת בו אלא דלפי זה יהיה עדיף קודם יאוש מלאחר יאוש דקודם יאוש שייך לומר דמשום ניח"ל למעבד מצוה לא שייך מצוה הבאה בעבירה דהוי ע"ז כעושה ברשות הנגזל אבל לאחר יאוש דלא הוי של הנגזל עוד ומסולק ממנו ולא שייך לצאת בו משום ניח"ל וכו' שאין ביד הנגזל להקנותו לו ואפי' קודם יאוש כשאין רוצה להחזירו ואם כן הוי אינו ברשותו של הנגזל דדוקא ברוצה להחזירו הוי כשלו כמ"ש במטלטלי דלא כפרי הוי ברשותו אלא בקודם יאוש משום שאינו ברשותו במרשהו בפירוש שיצא בו י"ל דעכ"פ לא הוי גזול לפי השעה וכמו כן משום ניח"ל וכו' אף בלא גילה בפירוש אבל אחר היאוש דלא שייך לומר משום ניח"ל וכו' לא הוי מהב"ב דאין ביד הנגזל להוציאו מזה: והנה בגמרא במסכת סוכה ל' בשלמא לפני יאוש אדם וכו' ולאו דידיה אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש אלא לאו משום דהוי מהב"ב: למ"ש לאחרי דאמרינן משום דהוי מצוה הבאה בעבירה בכה"ג דלולב הגזול יותר שייך שיצא בו קודם היאוש מאחרי היאוש ובה"א כתב רבינו אפי' לאחר יאוש דביום ראשון לאחר יאוש עדיף מקודם יאוש דשייך יותר לכם אבל ביום שני י"ל איפכא אבל רבינו אינו מחלק בזה וצ"ע אם נאמר דכמ"ש כל מצוה עומדת מתחילה לכל אדם לצאת בו וניח"ל לכל זה דמחשבה זאת קודם שנגזלה מהני אף אחרי שאינו ברשותו ושלו עוד משום יאוש משום דלענין זה לא הוי כגזולה מעיקרא בו. והנה למ"ש א"צ לומר דפליגי ריש הלולב הגזול במהב"ב בעלמא והנה בזה ירוח לנו בכמה ענינים וצ"ע. ועי' מ"ש בפ"ג מהל' שקלים הל' י"א עיי"ש:
אין אדם יוצא ביו"ט ראשון של חג בלולב של חבירו שישאלנו ממנו עד שיתנו לו במתנה נתנו לו על מנת להחזיר שמה מתנה ואם לא החזירו לא יצא שנמצא כגזול וכו'. בתוספות במס' קדושין ו' בד"ה לא החזירו וכיו"ב במס' ב"ב קל"ד וסוכה מ"א הקשו דלא הוי כמתנה ע"מ להחזיר כמשפטי התנאי דלא הוי בכפילות התנאי והן קודם ללאו וכיו"ב ועי' מ"ש ע"ז: ובראשונה נאמר במה שיש להבין במתנה ע"מ להחזיר דלדעת הסוברים דלא הוי כקנין הגוף עי' ברא"ש במס' סוכה מ"א ובשו"ת הרא"ש כלל ל"ה ובר"ן נדרים כ"ט דכל קנין לזמן קנין פירות ועי' בנימוק"י בפ' הזהב דשכירות ליומא ממכר לא הוי אלא קנין פירות ועי' בס' אבני מלואים בסי' כ"ח ס"ק נ"ג בזה עיי"ש ולפ"ז למ"ש בריטב"א במס' קדושין מ"ז גבי בקע בו קנה דבשאלה דהוי ק"פ לא שייך קנין משיכה דלא שייך משיכה בק"פ דמה שמקנה אין מושך ובמה שמושך אינו מקנה ובקע בו התחלת המלאכה לא מצינו קנין כזה אלא הוי מדרבנן וכסברה הזאת ברשב"א במס' גיטין בפ' השולח בסוגיא דמוכר עבדו לקנס ובנמוק"י במס' ב"מ בסוגיא דמטבע נעשה חליפין ומ"ש ז"ל דמשו"ה אותיות בלתי נקנות במסירה עיי"ש. ודעת הריטב"א שם דמתנה ע"מ להחזיר קנין הגוף אבל למאן דסוברים דלא הוי אלא קנין פירות ולפ"ז לא שייך בו קנין דאורייתא אלא במעשה המצוה דהוי קנין דרבנן כבקע בו והנה אם קנין דרבנן מהני במצוה דאורייתא במחלוקת נאמרה ועי' בס' אבני מלואים בסי' כ"ח ס"ק ל"ג חילוק מושכל בין סוכה ואתרוג לענין קנין דרבנן דבסוכה שא"צ אלא שלא יהיה גזול ומהני הפקר בי"ד שלא יהיה כגזול אבל באתרוג דצריך שיהיה שלו לא מהני קנין דרבנן עיי"ש וא"כ יקשה מאי מהני מעמ"ל באתרוג כיון דלא שייך בו קנין דאורייתא אלא קנין דרבנן בלבד: אמנם כמ"ש במקו"א מדעת הראשונים ז"ל דהאי דאמרינן בהאי הנאה גמר ומשעבד נפשיה לאו דוקא שעבוד אלא לקנין מהני ג"כ אומדנא עי' בבעל התרומות בשער ס"ד חלק א' סי' ב' בשם הרמב"ן כן ועי' בנמוק"י במס' ב"מ ט"ז דבהאי הנאה הוי כשוה כסף עיי"ש וזה לא שייך היכא דלא מהני כסף ועי' בשיטה מקובצת ריש פ' המפקיד בשם תוס' שאנ"ץ דבהאי הנאה דמקני ליה כפל גמר דעתו והוי כקנין עיי"ש ועי' בתוס' במס' בכורות דף י"ח ע"ב בד"ה אקנוי שכתבו ואפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה עיי"ש אלא דשם הוי לקנין חצר דשייך כמ"ש בנמוק"י מטעם שכתב מ"מ נראה מדבריו במצוה הוי אומדן דעתו להקנות בדעת גמורה דכנראה דעיקר קנין במעשה להורות על גמר דעתו כדאיתא במאי בדברים בשקנו מידו אי נמי בהאי הנאה גמר ומשעבד וכו' נראה דבהאי הנאה הוי כקנין במעשה להוכיח כי גמר להקנות ובחמץ ובכור דצריך קנין שאני דבהגוי לא שייך אומדנא זאת אלא דצ"ע בעירוב וכמ"ש במ"א בזה וא"כ י"ל משום ניח"ל למעבד מצוה בממוניה הוי כמ"ש בתוס' בכורות הנ"ל במצוה בכלל בהאי הנאה גמר ומקני. ולפ"ז מיושב קושית התוס' דאף דלא כפל התנאי מ"מ הרי כל זה שנאמר דקני במתנה ע"מ להחזיר משום האומדנא דניח"ל אבל על אופן הזה שלא יחזירו ודאי לא ניח"ל ואמר בפי' כן אף שלא כפל תנאו מ"מ בלא החזירו נפקא האומדנא ולא היה נקנה לו מחסרון הקנין והמעשה בטילה: אמנם כל זה אינו דכל מ"ש שייך לומר אם התנאי הוי תנאי אבל אם נאמר דתנאי שלא כמשפט התנאי כמי שאינו ונשאר כפי המעשה קנין לעולם לו ושייך שפיר קנין משיכה וקושית התוס' לדוכתא: וע"ז נאמר לפמ"ש ברא"ש במס' יבמות ק"ו גבי חליצה מוטעת דאם לא כפל התנאי אף דהמעשה בלתי תלוי בהתנאי מהאי טעמא צריך לקיים התנאי ביותר אלא דהמעשה בלתי תלוי בקיום התנאי ורק אם כפל תנאו ותלוי המעשה בהתנאי אין מוכרח לקיים התנאי אלא בהחפצו בקיום המעשה אבל בלא כפל קיום התנאי מוכרח אלא דהמעשה בלתי תלוי בהתנאי עיי"ש. וא"כ לפ"ז אף דאמרינן דתנאי בטל היינו לענין שהמעשה בלתי תלוי בקיום התנאי וכל זה בעלמא דהתנאי בדבר אחר אבל כאן דהתנאי ע"מ להחזיר דהוי רק לזמן וקנין פירות וכיון דמוכרח לקיים התנאי ממילא בטל הקנין דלא שייך בקנין לזמן דלא שייך לומר דהוי שלו וקנין הגוף משום שאם ירצה לעשות שלא כדין ולא לקיים התנאי להחזיר דודאי לא ניתן לומר וא"כ בכהאי גוונא לא נשאר אלא הקנין משום בהאי הנאה ואומדנא וכמ"ש דכיון שבטילה האומדנא ממילא בטילה המעשה הקנין אף דלא כפל התנאי. ועי' בתוס' שהקשו כמו כן דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד עיי"ש. אבל לפמ"ש בהאי דידן גרע להמעשה משום דהוי בדבר אחד דעי"ז הוי קנין פירות בלבד ושייך לומר כמ"ש ואתי שפיר: אמנם אם גם נאמר דקנין מאומדנא דבהאי הנאה לא מהני אלא בשעבוד בלבד או היכא דשייך קנין כסף דלא הוי רק מצד המקנה כמו בשעבוד אבל מצד הקונה שיהיה ברשותו לא מהני אומדנא והפקר ומתנה וכיו"ב יוכיחו ע"ז: וע"ז נאמר לקיים דברינו הנ"ל דיש לומר כמ"ש במקום אחר דלאו כו"ע סבירי להו כדעת הריטב"א הנ"ל דלא הוי בבקע בו דהוי התחלת המלאכה אלא קנין דרבנן בלבד. וי"ל כמו בקנין גוף החפץ המשיכה בו הוי לקנין כמו כן בשימוש בהנאת מהקנין פירות והוי קבלת הנאה קבלה והבאת רשות מהק"פ לו ובגדר משיכה ואם גם נאמר דבהנאת שימוש לא זכה עוד בק"פ שלא שימש בהם עוד מ"מ באתרוג די לנו אם נאמר דהנאה והשימוש בעת שיצא בו הוי שלו וקנוי לו אלא דלפי זה כ"ז שלא שימש בו עד שנטלו לצאת בו לא שייך קנין והוי כמשוך וקני לאחר ל' יום עי' בסי' קצ"ז סעיף ז' האומר משוך וכו' ולא תקנה אלא לאחר ל' יום ומשך לא קנה ואם אמר לו מעכשיו ולאחר ל' קנה וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי עיי"ש. והנה כאן לא שייך קנין מעכשיו דלא ימצא קנין אלא בשעת עשות וקיום המצוה א"כ האיך שייך קנין בכה"ג ויש לומר דהנה קנין מצד בהאי הנאה הוי לכו"ע כמו דמצינו בשעבוד כן אלא דמצד הקונה יש לומר דלא מהני שיהיה עי"ז כשלו וברשותו וא"כ בזה שהקנין מצד המקנה משום האומדנא עומד קיים וממילא בשעת קיום המצוה נקנה לו כמו בבקע בו וא"כ מיושב קושית תוספות הנ"ל דאף דלא הוי כמשפט התנאי מ"מ באם לא יחזירו לו נפקע הקנין וכמ"ש לעיל: ועי' במקנה שכתב למ"ש במג"א דדוקא מתנה ע"מ להחזיר מותר ביו"ט ועל כרחך דעתו להחזירו דאל"כ עביד איסורא והאי דמותר להחזירו ביו"ט דגם זה בכלל המצוה דאם לא החזירו לא יצא עיי"ש. ולפמ"ש אפי' נתנו עמ"ל בערב יו"ט מ"מ עיקר קנינו ביו"ט ושייך בכהאי גוונא כמ"ש במקנה הנ"ל: (ב) אמנם במ"ש בשם הרא"ש במסכת יבמות הנ"ל יש להבין במה שיקשה לפי דבריו במסכת סוכה מ"א ע"ב דאיתא שם ומעשה ברבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא שהיו בספינה ולא היה לולב אלא לר"ג בלבד שלקחו באלף זוז נטלו ר"ג ויצא בו ונתנו לר"י במתנה נטלו ר"י ויצא בו ונתנו לראב"ע במתנה נטלו ראב"ע ויצא בו ונתנו במתנה לר"ע נטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג ל"ל למימר החזירו מלתא אגב אורחא קמ"ל מתנה עמ"ל שמה מתנה כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג ע"מ שתחזירו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא בו לא החזירו לא יצא בו וכו' עיי"ש: והנה לדעת הרא"ש הנ"ל מנ"ל דר"ע כרבא דאם לא החזירו לא יצא דילמא יצא אף בלא החזירו אפ"ה החזירו דלמ"ש ברא"ש בלא כפלו לתנאו צריך לקיים התנאי והיה צריך להחזירו ואין לומר דא"כ מאי קמ"ל הרי זה קמ"ל דמעמ"ל הוי מתנה ומנ"ל עוד דלא יצא בלא החזיר: ואין לומר דר"ג לא אמר בפי' ע"מ להחזיר אלא מתורת אומדנא אמרינן כן וא"צ כפילות התנאי דכמ"ש בריטב"א קדושין דף נ' דאומדנא לא עדיף מפירש במקצת עיי"ש ואפי' להסוברים דעדיף הרי כאן ר"ג במתנה ופי' במקצת ועל כרחך הכונה שנתן בפי' עמ"ל ויקשה כמ"ש ועי' ברא"ש בשם בעל העטור דר"ג לא אמר בפירוש עמ"ל ועי' בס' קרבן נתנאל שכתב דרא"ש ס"ל דר"ג מעמ"ל אמר עיי"ש ועכ"פ יקשה לדעת הריטב"א הנ"ל: ולכאורה יש ליישב עם מ"ש בשם המקנה הנ"ל דלדעת המג"א דוקא במתנה ע"מ להחזיר מותר ביו"ט והאי דרשאי להחזירו דהוי מתנה לעולם משום דאל"כ לא יהיה יוצא ומשום מצוה מותר לעולם ג"כ עיי"ש. וא"כ שפיר מוכח דעל כרחך ר"ע כרבא ס"ל דבלא החזירו לא יצא דלא בעי כפילת התנאי ואפ"ה המעשה תליא בהתנאי דאל"כ אף דצריך להחזירו מ"מ לא היה רשאי לעשות כן ביו"ט: אמנם יקשה עודנו דהנה זה שנאמר דיהיה אסור להחזירו ביו"ט אם לא משום מצוה תליא במ"ש הרא"ש במס' סוכה וז"ל וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתן לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהיה במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהיה שלי כבתחילה לא יצא דזה כשאול ותדע מדאמר לקמן לא ליקני אינש לולב וכו' אלא ודאי צריך לחזור במתנה וקטן לאו בר אקנוי הוא וכו' עכ"ל. וכ"כ בריטב"א במס' קדושין מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו וכשמחזירה לו הקנאה בעי כשאר הקנאות דעלמא וכו' עכ"ל אבל עם כל זה אין לספק שאם לא ירצה להחזירו שבידו לקחת ממנו בחזקה ובדינא אף בלי רצונו להחזירו ולהקנותו דהרי לא קיים התנאי והמעשה בטילה אלא שאם רוצה שהמעשה יהיה קיים צריך להקנותו לו בחזרה ואם לאו אינו יוצא. ולפ"ז יקשה עוד מנ"ל דר"ע כרבא ס"ל דבלא החזירו אינו יוצא דילמא החזירו כמ"ש ברא"ש הנ"ל דעכ"פ צריך להחזירה אף דיצא ידי מצוה אם גם לא החזירו ולא שייך לומר דאם המצוה בלתי תליא בהחזרה אסור ביו"ט מתנה דהרי כיון כמ"ש דהמעשה אינו תלוי בהתנאי אינו צריך להקנותו בחזרה והלה יוכל לקחתו בלי רצון ודעת הלה ואפ"ה יצא בו הלה דתנאי דבר בפ"ע בלתי תלוי בהמעשה ובקיום המצוה וכיון שא"צ להקנותו אלא הלה תובע ולוקח את שלו זה מותר גם ביו"ט והקושיא לדוכתיה מנ"ל דס"ל לר"ע ור"ג אם לא החזירו לא יצא: וי"ל ע"ז דהנה יש לחקור בהאי מעשה דר"ג שנתן כל אחד לחבירו במתנה. עיין בתוס' סוכה שם בד"ה ואם לאו וכו' וז"ל ומה שלא החזירו ר"י לר"ג אלא נתנו לראב"ע וראב"ע לר"ע דעתו של ר"ג היה שיצאו כולם ואח"כ יחזירו עכ"ל. ויש לספק אם הכונה שכל אחד יהיה שליחו של ר"ג ליתנו לחבירו ור"ג היה הנותן לכולמו והם היו שלוחיו או שנאמר בנותן מתנה ע"מ להחזיר כמ"ש ז"ל דלזמן הוי קנין הגוף וא"כ רשאי ליתנו לאחר לאותו הזמן ואינו בכלל אין השואל רשאי להשאיל [ואם לא כשהתנה משום תנאי] אלא דכל זה בהזמן שלא חל עליו להחזירו אבל לאח"ז אינו רשאי לעשות כן. אבל כה"ג דר"ג כמ"ש בתוס' שבדעתו שיצאו כולמו ועל כרחך הוי כאלו נתנו לר"י על כל הזמן עד שיצאו כולם וכל אחד נתנו לחבירו במתנה ולא משום שליחות מר"ג וכן מורה הלשון ונתן ר"י לראב"ע במתנה וכו' ונתנו לר"ע במתנה וכו' וא"כ כל אחד היה נותן במתנה לחבירו ולא משום שליחות מר"ג ונפק"מ דאם יצאו משום דהוי מתנה מאחד לחבירו ולא היו שלוחם של ר"ג וא"כ לא היה לר"ג לתבוע הלולב אלא מהראשון שנתנו לו ע"מ להחזיר אבל מאחרים שלא קיבלו ממנו לא היה בעל דין שלו. אלא ר"ג היה יכול לתבוע מר"י ור"י מראב"ע וראב"ע מר"ע כדרך שהקנו זה לזה. וא"כ לפ"ז אם יהיה לומר כמ"ש דר"ע לא היה מחזיר משום דבלא"ה לא יהיה יוצא בו אלא משום חיוב להחזיר בכ"ג משום התנאי וכמ"ש ברא"ש הנ"ל דא"כ לא היה יכול ליתנו ביו"ט משום שאינו לקיום המצוה וגם לא שייך לומר כמ"ש שאינו מקנהו בחזרה אלא הלה לוקח ותובע שלו דהרי מר"ע לא היה יכול לתבוע והרי קנה אותו לזמן כה"ג כמ"ש במתנה ע"מ להחזיר וא"כ הוי החזרה מתנה ביו"ט ואינו לצורך המצוה וגם לא שתובע מעצמו דלא שנא מר"ג לר"ע ולומר דר"ע היה שלוחו של ר"י להחזירו לר"ג הלא היה טוב שיתנו לראב"ע דלא הוי אלא מעמ"ל לר"י דמותר ביו"ט מלהחזירו לר"ג הוא בעצמו שהיה לעולם ואף דא"כ היה ר"י נתנו לר"ג והרי לר"י היה יכול ר"ג לתבוע ולקחתו בעצמו ולא שמיה מתנה ביו"ט כמ"ש לעיל משא"כ מר"ע וא"כ מר"י היה לר"ג בהתר משא"כ מר"ע ושאני שליח דעלמא בכה"ג דלא קנהו כלל משא"כ ר"ע דקנהו ג"כ בקנין הגוף לזמן ועל כרחך דאינו יוצא בלא החזירו וא"כ מותר משום מצוה וכמ"ש במקנה הנ"ל ואתי שפיר: (ג) ואם לא החזירו לא יצא וכו': עיין ברא"ש במס' סוכה שם שכתב בדחייב באונסין במתנה ע"מ להחזיר ובטור בסי' תרמ"ח דאפי' בנתן דמים לא יצא בנאנס ובהגהות מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' י"ח כתב בדעת הרא"ש כן ועי' בטור שא"צ לכפול תנאו ואפ"ה הדין כן: וי"ל למ"ש ברמב"ן ב"ב קכ"ו במתנה נגד התורה לא שייך מכלל הן וכו' עיי"ש. ומסתברא כל דהוי נגד הסברא לא אמרינן מכלל וכו' עד שיפרש וביותר למ"ש הראב"ד דצריך כפילות התנאי דצד האחר בגדר ספק עיי"ש ועכ"פ באם נוטה מהסברה להיפוך. וא"כ לפ"ז בכה"ג דשייך ניח"ל למעבד מצוה בממוניה אלא בהפסד ממון לא אמרינן כן ודעתו שיחזירו לו אבל בנאנס ואי אפשר בחזרת גופו של האתרוג למה נאמר אפי' לא כפל אינו יוצא הרי נראה בנאנס ודאי ניח"ל ביותר שיהיה יוצא למפרע ויחייב באונסין ועושה מצוה בחפצו מאם נאמר שאינו יוצא: גם לכאורה מעמ"ל שאני מתנאי דעלמא דבתנאי דעלמא כמו הנותן גט ע"מ שתתן לו מאתים זוז י"ל דרק משום זה נתן הגט כי יחפוץ בהמאתים זוז. אבל במתנה ע"מ להחזיר לא שייך לומר שרק משום זה נתנו לו עבור שרצונו שיחזירנו ויהיה שלו אח"ז דהרי אם לא היה נותן לו כלל ודאי היה בטוח בידו ועל כרחך חפצו בהנתינה אלא בהתנאי שיחזירו לו אח"ז ועל דרך זה חפצו בהנתינה ואם לאו לא כי רק לזמן ברצונו ליתנו לו. אבל על הנתינה להזמן לא אין לו טעם ורצון אחר למה נתנו לו ולא כמו בגט שחפצו בהמאתים זוז. וא"כ נפק"מ באונס ונאבד הדבר למ"ש בטור דחזרת דמים לא הוי חזרה משום התנאי והרי כמ"ש יש לומר כיון דהנתינה לזמן לא היה משום טעם אחר ולא נתלה בדבר אחר אלא בלאחר הזמן בהשבה משום שאין ברצונו שיהיה במתנה לעולם וא"כ כיון שנאבד ואי אפשר להחזירו הגוף בעצמו הנתינה להזמן לא יבטל דאין נתלה בדבר עוד וביותר אם יחזיר לו הדמים וצ"ע. ועי' בשעה"מ ומחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' כ' בענין החזרת דמים עיי"ש: (ד) בס' פרי מגדים בסי' תרמ"ח ס"ק י"ב באשל אברהם שם הקשה למה במתנה ע"מ להחזיר מהני באתרוג מאי שנא מאתרוג של ערלה ותרומה טמאה דאיתא סוכה ל"ה משום שאין לו התר אכילה אינו יוצא ובמעמ"ל כמו כן אין לו התר אכילה ולא שמיה לכם וכתב די"ל כיון שראוי לשם אדם מקרי התר אכילה כמו באתרוג של תרומה טהורה דהוי לכם לישראל מהתר אכילה דלכהן עיי"ש ותירצו בלתי מובן דבמעמ"ל באותה השעה שיהיה יוצא בו לא שייך התר אכילה לשום אדם לא לו ולא להבעלים שזיכו אותו לו עד לאחר שיצא בו ולשניהם אז לא הוי לכם אלא דלבעלים יהיה ראוי אח"ז ותליא במחלוקת הראשונים ז"ל במעשר שני חוץ ירושלים דג"כ התר אכילה לאח"ז עיי"ש: ונראה דיש לחלק לכם בין תנאי ושיור דכל שיש בהדבר שיור לא הוי כולו לכם וכל איסורי התורה שמעכבים באכילה הוי בגדר שיור ולא מקרי לכם אבל תנאי הוי דבר בפ"ע י"ל דהוי לכם אע"פ שהתנאי מעכבן מאכילה ועי' במס' גיטין פ"ב ע"א בין חוץ ושיור לתנאי ובמס' חולין קל"ד ע"א חוץ שיורא ע"מ לאו שיורא הוא עיי"ש. ועי' בש"ך יו"ד סי' ס"א ס"ק י"ח עיי"ש: בהגהות מיימוני בס"ה כתב שצריך ליזהר בד' דברים שהתנאי מתקיים וכו' ולא הבינותי וכו' עיי"ש עי' מ"ש ע"ז בקצה"ח בסי' רמ"א ס"ק ט' עיי"ש: והנה רבינו לא ביאר בכל זה אלא דלפי דעתו דבמעכשיו וע"מ כמעכשיו א"צ למשפטי התנאי בלא"ה קושית התוס' הנ"ל לא יקשה:
שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהן יוצא בו יד"ח בראשון עד שיתן לו חלקו במתנה וכו'. הנה אחרי שכתב רבינו שאין יוצא בגזול ושאול ביום הראשון כתב כמו כן שאין שותפין יוצאין וכמ"ש ברי"ף המובא בהמ"מ במס' ב"ב בסוגיא דאחין וכו' ושמעינן מיניה דהני בי תרי דזבני לולב בשותפות לא נפיק חד יד"ח ביומא קמא עד דיהיב ליה חבריה מנתא דידיה ואי לא לא נפיק עכ"ל והאי דצריך להוכיח זאת ומ"ש משאול כיון דבעי לכם וכנראה משום בשאול לא הוי כלל לכם אבל בשותפות עכ"פ מקצת לכם והוכיח דצריך שיהיה כולו לכם אף דלכאורה י"ל בשאול ג"כ קצת שלו בקנין פירות להזמן גם י"ל שכתב כן שלא נאמר דשותפין מסתמא בלתי מקפידין דלא אמרינן כן אלא שצריכין להקנות זה לזה בפירוש אלא דע"ז יש להבין למה לא נאמר דמסתמא ניח"ל למעבד מצוה בממוניה ומקנה לו לפי שעה בע"מ להחזיר חלקו דלא שייך מ"ש לעיל דלא ניח"ל להקנות במעמ"ל משום שאין חייב באונסין דהרי השותף בלא"ה אין חייב באונסין והיה נראה ביותר דאשמעינן דשותפין צריכין להקנות זה לזה ואז י"ל באמת ניח"ל וכו' ומסתמא מקנין זה לזה ועיין בהמ"מ שכתב בשם הרשב"א בקנו לצאת אמרינן מסתמא ע"ד זה קנו עיי"ש. ולמ"ש גם לרבינו יש לומר כן ויותר מזה בכל אופן אמרינן ניח"ל וכו': אמנם יש לעיין למ"ש בר"ן במס' נדרים ריש השותפין דלכל שותף בעת שמשתמש בו כולו שלו עיי"ש אלא למ"ש בר"ן כ"ט קנין לזמן קנין פירות עיי"ש ועי' בשו"ת הריב"ש בסי' שמ"ז שכתב דשותפין עדיפי משאול עיי"ש מ"ש בזה: אמנם הנה ראיתי בכפות תמרים במס' סוכה ל"ה דבמעשר באתרוג במיניה וביה הוי כאתרוג החסר משום חלק המעשר שאינו שלו וכיו"ב מצאתי במרכבת המשנה בפירקין ה"ב עיי"ש. ולכאורה יש לעיין בחסר דפסול משום ולקחתם לקיחה תמה אם בכה"ג לא הוי לקיחה תמה ועיין בטו"ז בסי' תרמ"ט ס"ק ג' במורכבים לפסול משום חסר: והנה לפ"ז בשותפין יהיה פסול ביום ראשון משום חסר דחלקו של חבירו הוי כחסר לו ולפ"ז אחרי כי נדע דצריך לכם וחסר פסול נדע פסול השותפות דכיון דחסר פסול דצריך לקיחה תמה ומזה בשאין כולו שלו בגדר זאת אחרי דנדע דצריך לכם ועי' בריב"ש שכתב מסברא לחלק בין איסור ומצוה בענין קצת לכם עיי"ש סברא נכוחה וברורה ולמ"ש בענין זה מוכח דבעי כולו לכם ולא נאמר מנ"ל דאין די בקצת לכם ועי' ברשב"ם במס' ב"ב שכתב מדלא כתב הדרכם עיי"ש:
האחין שקנו אתרוגין מתפיסת הבית ונטל אחד מהן אתרוג ויצא בו אם יוכל לאכלו ואין האחין מקפידין בכך יוצא וכו' ואם קנה זה אתרוג וזה פריש וכו' אינו יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה ואע"פ שאם אכלו אין מקפידין עליו. ועי' בלח"מ והנה רבינו בתחילה בקנו אתרוגין הרבה וכמ"ש רשב"ם דמסתמא אין אדם מקפיד ע"ז עיי"ש וי"ל דניח"ל למעבד הלה מצוה ולמה יעכבנו בדבר דליכא הפסד לו שיש אחרים לו ונקיט רבינו בלשונו ואין האחין מקפידין בכך שהדבר מצ"ע אינו שיהיו מקפידין עליו כיון שיש הרבה אתרוגין אבל אח"ז בקנו אתרוג ופריש כתב אע"פ שאם אכלו אין מקפידין עליו לא כתב אין מקפידין בכך אלא אין מקפידין עליו שעל הדבר יש בו הקפד מצ"ע אלא שנאמר שעל אחיו לא יקפיד מ"מ כיון דהוי מחילה שלא מדעת לא הוי לכם דוקא בדבר דכו"ע אין מקפידין עי' בש"ך חו"מ בסי' שנ"ח דבדבר שכו"ע מוחלין ואין מקפידין לא שייך מחילה שלא מדעת עיי"ש וכנראה ראיה לדבריו מדברי הרשב"ם כאן. ועי' בחי' הר"ן בחי' ב"מ בסוגיא דיאוש שלא מדעת עיי"ש:
אע"פ וכו' ערב יו"ט הראשון היו מתקנין במקדש מקום וכו'. עי' בשיורי כנה"ג בלשונות על הרמב"ם בהל' לולב מ"ש ע"ז עיי"ש:
מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין אותה ע"ה וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וכו' אבל כל העם האנשים ונשים כולן באין לראות ולשמוע. אמר כי רק לאנשי חכמה גדולי חכמי ישראל וראשיהם ראוי לשמחה גדולה בריקוד וכיו"ב בבית הל' ולא לעמי הארץ אשר יפרצו בשמחה של הוללות רק שע"ה יראו ויחזו שמחת צדיקים בהל':
השמחה שישמח אדם וכו'. עיין נעימות בהמ"מ ובסיומו כתב אבל השמחה בעשית המצוה ובלמידת התורה היא השמחה האמיתית וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח החכמה ואמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני עכ"ל ורש"י שכתב קודם לזה ממעלות שמחת המצוה שמורה שעושה מאהבה ובמקום אחר כתבתי בפי' ואם תבוא חכמה בלבבך ודעת נפשך ינעם מזימה תשמור עליך להצילך מאשה זרה כי בלתי מספיק אם ידע האדם החכמה אם גם אור לו בשכלו אם לא גם מצאה משכן גם בלבבו תסכים עם הרגשותיו וישמח עמה אז יהיה נשמר מחטא ועון כי לא יחליף נעימות החכמה אשר הולך אחריו טוב נחלתו בעד נעימות העולם תוריד לבאר שחת. וע"ז אמר אם תבוא חכמה בלבבך ודעת לנפשך ינעם כי השכל עם הרגשת הלב יתאחדו אז יהיה כחומה בצורה נגד היצר הרע להשמרו ממצודה רעה וכן נאמר במה שסיים המ"מ במקרא מסכים לאשר אמר מקודם וזהו אם חכם לבך אם בלבך בני מצאה החכמה קן לה כי הרגשות לבבך כרתו ברית עמה אז תצליח בדרכיך ואז "ישמח לבי גם אני" "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח":