Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
היכן מניחין תפילין של ראש מניחין אותן על הקדקד שהוא סוף השער שכנגד הפנים והוא המקום שמוח של תינוק רופס בו וכו'. עי' בב"י בסי' כ"ז ובס' מעשה רוקח עיי"ש:
מי שבירך להניח תפילין וקשר תפילין של יד אסור לו לספר ואפי' להשיב שלום לרבו עד שיניח של ראש. ואם שח הרי זו עבירה וצריך לברך ברכה שניה על מצות תפילין ואחר כך מניח של ראש. והנה מלשון רבינו לא נראה כפי' רש"י במסכת מנחות ל"ו ע"א בד"ה סח וכו' ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה הראשונה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה ועי' בתוס' שם בד"ה עבירה שפי' כמו כן בדעת רש"י דבלא בירך בסח הוי עבירה עיי"ש ולא כן דעת הרא"ש בהל' קטנות דהוי עבירה משום שבירך ברכה שאינה צריכה ובבעה"מ במסכת ר"ה כתב נ"ל הטעם שאמרו הסח וכו' עבירה היא בידו אע"פ שב' מצות הן כיון דכתיב בהו בתפילין של יד ושל ראש והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שתהיה תיכף תפילין של יד ושל ראש כדי שתהיה הויה אחת לשתיהן ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך עכ"ל. ועי' בטו"ז סי' כ"ה ס"ק ו' בתשובה מאחיו הגאון ז"ל שם ובס' באר שבע סוטה מ"ד עיי"ש. ולשון רבינו נראה ג"כ דהוי בלעדי ברכה שאינה צריכה, עבירה כמוכח מלשונו: ובתוס' במסכת חולין פ"ז ע"א בד"ה ומכסי שמחלקינן בין כיסוי דם וסעודה וכתבו ואין ראיה מתפילין דהתם מצוה אחת ואין לו להפסיק אבל בשחיטה אי בעי לא שחיט עיי"ש וכיו"ב ברא"ש שם עיי"ש. ולכאורה מסברא היה נראה להיפוך במצוה אחת לא הוי ביותר הסיחה הסח הדעת דודאי דעתו לגמרה משא"כ ברשות דיוכל לפסוק הוי ביותר הסח הדעת. אבל כמ"ש י"ל דהנה מצינו כמה אופני הפסק אם בהסח הדעת או בלא הסח הדעת כשנפסק הדבר מצ"ע ע"י דבר שאינו ראוי כמ"ש בתוס' במסכת ברכות בשם השר מקוצי בהתפלל במקום שאין ראויה הוי הפסק ועי' בד"מ ובשו"ע או"ח בסי' ח' עיי"ש. וא"כ י"ל כמ"ש דבתפילין הסיחה עבירה שאינו ראוי לספר בין של יד ושל ראש וא"כ הוי דבר שאין ראוי ומפסיק מצ"ע משא"כ בסעודה שאין באיסורא לשוח כ"כ בסעודה וא"כ לא הוי הפסק מצ"ע רק תליא בהסח הדעת דלא הוי בכה"ג ובזה חמיר במצוה דהוי הפסק מצ"ע וכן דייק לשון רבינו הרי זו עבירה וצריך לברך ברכה שניה וכו':
תפילין כל זמן שמניחין וכו' וכל המצות כולן מברך עליהם קודם לעשייתן לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן וקשירתן זו היא עשייתן. ועי' בכ"מ בחד פי' דאם יברך קודם הנחה לא הוי עובר לעשייתן וכן סיים דמרא"ש ור"ן נראה כן. ועיין בב"י בסי' כ"ה ובשו"ע סעיף ח' ובמג"א ס"ק י"ב וז"ל עובר וסמוך לעשייתן לפיכך מברך אחר הנחה דקודם לכן אין ראוי לברך כמ"ש בסי' קס"ד ס"ג ותרנ"א ס"ה עכ"ל. ובב"י שם שלא יהיה עובר דעובר עיי"ש. ועיין במס' מנחות ל"ה ע"ב תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן איני וכו' כל וכו' עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה עיי"ש. וי"ל דלכאורה היה מסתבר לברך אחרי עשייתן כדאיתא במסכת נדרים בפ"ק שלא יאמר לה' עולה רק עולה לה' שמא ימלך ויעבור על לא תשא ועיי"ש שתיקנו כנויים בנדרים מה"ט. (ועי' בכ"מ בהל' ברכות למה ברכה הראשונה בפחות מכזית ומ"ש במ"א בזה) וכמו כן היה נאמר שיברך אחרי עשות המצוה מה"ט רק דאית ליה למודא או סברא שיברך קודם להמצוה טרם שעשה אותה ועי' בנוב"י מהדו"ק הי"ד סי' צ"ג עיי"ש. מ"מ לעשותו קודם לזה להיות עובר דעובר לא מה"ט שכתבתי. ועי' בש"ך יו"ד סי' י"ט בלא בירך בעובר לעשייתן אם יברך אח"ז עיי"ש:
כשחולץ אדם תפילין להצניען לא יניח של יד מלמטה ושל ראש מלמעלה מפני שבשעה שהוא רוצה ללובשן יפגע בשל ראש תחילה ונמצא שמניחה ומוציא של יד לפי שאין לובשין של ראש קודם של יד. ואסור לאדם להניח מצוה ולעבור ממנה למצוה אחרת אלא מצוה שתבוא לידו של אדם בתחילה בה הוא מתעסק. לפיכך צריך להניח של יד למעלה כדי שיפגע בה תחילה וילבש על הסדר. במס' יומא ל"ג ע"א מימרא דריש לקיש וברש"י בד"ה אין מעבירין על המצות הפוגע במצות לא יעבור ממנה ונפקא לן במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצות ולא תמתין לה שתחמץ ותיישן עכ"ל: ועיין בס' ארעא דרבנן מה שכתב בזה אם הוי אין מעבירין וכו' דאורייתא או דרבנן ולדעתו שם חביבה מצוה בשעתה ואין מעבירין וכו' חדא הוי עיי"ש. והקשה ממס' שבת כ"ג ע"ב דאמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף וכו' נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף וכו' בעי רבא נר חנוכה וקידוש היום קידוש היום עדיף דתדיר או דלמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא בתר דאבעי פשטא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא עיי"ש. והקשה דתיפוק ליה דנר חנוכה קודם משום דהוי ברישא ועיי"ש שהחליט במצוה מהמובחר לא אמרינן חביבה מצוה בשעתה ואין מעבירין ועי' כיו"ב בשו"ת חכם צבי סי' ק"ו ובמל"מ הל' מגילה פ"א הי"א ובמג"א בסי' כ"ה ס"ק ב' ובסי' תכ"ו ס"ק י"ג ולדעתם במובחר אח"ז או מצוה אחרת גדולה לא אמרינן שיהוי מצוה לא משהינן והביאו ראיה ממס' יבמות במצוה בגדול וכו' וכיו"ב עיי"ש: והנה יש לעיין דהרי האי דאמרינן חביבה מצוה בשעתה ילפינן במסכת פסחים דף ס"ח מהקטר אברים ופדרים שמקריבים בשבת ולא משהינן עד לילה ודוחין שבת משום זה עיי"ש. והנה מדחינן איסור מלאכה בשבת משום חביבה מצוה בשעתה למה לא נבטל עשיית המובחר לאחר זה ולעשותה בפחות בשעתה גם בתמידין ומוספין במסכת מנחות מ"ט ע"א אלא תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפא שכן תדיר או דלמא מוספין עדיפי דהו"ל מקודש וכו' וקידוש היום וכו' דהוי מצות שונות מ"מ יקשה דאם מצוה בשעתה דוחה שבת החמור מכ"ש מצוה אחרת המובחרת מזה שעושה בשעתה: והנה לומר דשאני שבת דנדחה בלא"ה. ושאני עשה מל"ת דעשה דוחה לל"ת. והנה האי דעשה דוחה לל"ת אינה משום חומר העשה כדאיתא בפ"ק דמסכת יבמות בסוגיא דעליה דל"ת חמור מעשה עיי"ש. וזה דשבת בלא"ה נדחה עיין במסכת מנחות דף ע"ב דר' אלעזר ב"ר שמעון ס"ל דוקא שבת דניתן לדחות בלא"ה דוחה ג"כ לענין זה עיי"ש. וכנראה דזה אם שבת הותרה או הודחה בזה ותליא במחלוקת דהותרה והודחה בשאר דברים בטומאה וחולה כמ"ש בב"י באו"ח בסי' שכ"ח לדמותם עיי"ש. וא"כ יקשה לכאורה כמ"ש על דבריהם ז"ל: ולענ"ד בזה ומקדם נדבר בענין חביבה מצוה בשעתה. וזריזין מקדימין למצוה אם המה אחת ואם שניהם מדאורייתא. ולכאורה יש לעיין אם אמרינן שיהוי מצוה לא משהינן גם במצוה דרבנן. והנה מצינו בכמה מצות דרבנן דלא חשו ע"ז בק"ש בפ"ק דברכות וברשב"א שם דלרבנן לכתחילה עד חצות ולרשב"ג עד עמוד השחר עיי"ש דף ט' ולא אמרינן שיהוי מצוה לא משהינן. והנה זה יקשה למאן דס"ל ק"ש דאורייתא וי"ל. וע"ע שם דף ד' חכמים עשו סייג לדבריהם שלא יהיה אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קמעה ואשתה קמעה ואישן קמעה ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וכו' אבל אדם בא וכו' אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכו' עיי"ש. דיקשה בלא הסייג יהיה מחויב לקרות מיד משום זריזין וכו'. ויש לומר דנפק"מ דמשום הסייג לא יוכל לקרות לאח"ז אבל עיין בתלמיד דרבינו יונה ובתוספות במסכת פסחים דף ק"כ מחלוקת בזה. ואם נאמר בדרבנן לא שייך זריזין מקדימין וכו'. יש לפרש דיקשה בלא"ה לשון המיותר אבל אדם בא וכו' ושונה וכו' ויש לומר עם מ"ש בתר"י דאפילו מאן דס"ל ק"ש דרבנן מ"מ לדברת בם בד"ת ס"ל ובאם למד ק"ש דרבנן אבל בלא למד הוי דאורייתא ועיין בשאגת אריה סי' א' וא"כ מדויק אדם בא וכו' ושונה וכו' וא"כ אחרי שלמד הוי ק"ש דרבנן ולא שייך זריזין וכו' וצ"ל משום סייג. והנה בק"ש של יום י"ל כמ"ש במג"א דמובחר אח"ז עדיף וקריאת הותיקן מהמובחר אבל ממחלוקת דרבנן ורשב"ג יקשה לכאורה. וראיתי בפנ"י דף ד' שכתב דמהתורה עיקר הק"ש בשעת השכיבה עיי"ש וא"כ לפי דבריו לא יקשה: אמנם יקשה עוד במנחה גדולה נאמר דיתפלל בכל פעם בעת הזאת משום זריזין וכו' ומצינו להיפוך. וראיתי בפנ"י במסכת שבת דף ט' שעמד ע"ז ותירץ דעיקר הזמן במנחה קטנה ועי' במג"א בסי' רל"ג ס"ק ב' ובטו"ז ס"ק א' ומחלוקת בין הראשונים ז"ל בזה. ועיין בהגהות מיימוני בהל' תפילה פ"ג אות ג'. וכנראה דעתם ז"ל בהמג"א בסי' כ"ה הנ"ל אם לא נחלק דשם הוי עיקר זמנו אז ודוחק לומר כן: והנה במסכת פסחים דף ד' בבדיקת חמץ דהוי מדרבנן ואמרינן שם זריזין וכו' ועיין בר"ן ריש פסחים שכתב דבדיקה כמו ביטול מדאורייתא ושניהם כאחת מדרבנן עיי"ש. ולכאורה נראה דמשום זריזין וכו' מדאורייתא י"ל גם במצוה דרבנן חייבו כן. אבל אם זריזין בדאורייתא מדרבנן י"ל במצוה דרבנן לא חייבו בזה כמו שמצינו בכמה דוכתי. ועיין ברשב"א במסכת שבת כ"א ע"ב במצותה משתשקע שכתב דמצותה כל הלילה רק משום זריזין וכו' משתחשך הרי נראה אף בדרבנן אמרינן זריזין וכו': והנה מצינו חביבה מצוה בשעתה גם בדרבנן במסכת פסחים דף ק"ה ע"ב (וחיובה) [חביבה] מצוה וכו' מפורש במסכת פסחים ס"ח ע"ב דהוי דאורייתא דאיתא א"ר שמעון בן יוחאי וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך. וברש"י שם כשירין כל הלילה כדכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה ויכול להקטירן כל הלילה. ואע"פ כן אין ממתינין להם עד שתחשך אלא מחללין שבת עליהן כדכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אלמא חביב למהר מצוה בשעתה עכ"ל. ועיין ברמב"ם בפ"ד מהל' מעשה קרבנות ה"ג. ועיין במסכת מנחות דף ע"ב וא"כ נראה מפורש דהוי מדאורייתא. ועיין במסכת מו"ק דף ט' ע"א שיורי בנין ביהמ"ק לא משיירין עיי"ש. וכמו כן במסכת פסחים דף ד' ע"א זריזין מקדימין למצוה וכו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו ותניא כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבוקר עיי"ש. וברש"י בד"ה נבדק בצפרא דאיתא הקדמה לזריזין דאשכחן גבי מילה ובזריזותה דאברהם שנאמר וכו' ולא המתין עד הנץ החמה וכו' עכ"ל: והנה הלשון אלא שזריזין וכו' משמע דדרך הותיקין וזריזין כן כמו במסכת ברכות ותיקין היו קורין וכו' וכן נראה מלשון רש"י שכתב ובזריזותא דאברהם וכו' דמשמע דלא הוי חיוב כ"כ רק אברהם היה זריז ונשכר וכן נלמד ממנו עצה לזריזים בלבד ויש לפרש ג"כ בלשון רש"י ובזריזותה דאברהם שהיה קודם הנץ אבל אנו מצותה לאחר הנץ כדאיתא במסכת מגילה. אמנם הלשון שיהוי מצוה לא משהינן דאמרינן בכמה דוכתי נראה דהוי מחיובא רק הספק אם הוי מדאורייתא לזריזין או מדרבנן וחיוב. ואף שנראה דחיוב מצוה בשעתה דאורייתא דלפום רהיטא נראה אחת היא עם זריזין וכו' אבל כאשר נראה שני דברים המה. ולכן לא הביאו בגמרא מהקטר חלבים וכו' אלא מוישכם אברהם וכו' אף דמשם לא נדע דבבוקר זריזותא והוי ס"ד קודם הרי במילה נדע דאי אפשר בלילה וממילא מצד חביבה וכו' בהתחלת זמן חיובה: ולכאורה היה נראה דזריזין וכו' ג"כ מדאורייתא מלשון הרמב"ם בפ"א מהל' מילה ה"ח כל היום כשר למילה ואעפ"כ מצוה להקדים בתחילת היום דזריזין מקדימין למצות עכ"ל. ומלשונו אין הכרע אם הוי חיוב או דרק זריזין בלבד. ועיין במסכת יבמות דף ל"ט גבי מצוה בגדול ליבם דאיתא שם שיהוי מצוה לא משהינן ושם דף מ"ז ע"ב גבי גר מלין אותו מיד מ"ט שיהוי מצוה לא משהינן נראה דהוי חיוב לזרוזי נפשיה בזה: והנה אם הוי דאורייתא או לא. יש לומר דלכאורה יש לדקדק בלשון הברייתא במסכת פסחים הנ"ל כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצוה ועיין מגילה דף כ' דלשון כל היום כשר. יש להבין דהרי כשר כל ימי חייו רק דחיובו למול באותו היום ואם עבר ביטל מ"ע דכרת ליומו. ואם למעוטי לילה קאתי הו"ל מצותו ביום וכשר לעולם אלא דזריזין וכו'. ובמסכת מגילה הנ"ל דאיתא ג"כ כל הלילה כשר וכו' היינו משום אחר החצות דאיכא סייג. ועיין בתלמידי רבינו יונה ריש מסכת ברכות ומחלוקת הרמב"ם ותוספות פסחים ק"כ ובספר שאגת אריה הל' ק"ש בזה אבל במילה כאן לכאורה בלתי מדויק: ויש לומר. דהנה יש להבין בהאי דפשיטא דכל היום וכו' אלא שזריזין וכו' דרק משום זריזות יהיה בבוקר הרי היה נראה דבלא זריזות תחול מצות מילה מיד בהתחלת היום דתיכף בזמן הראוי יחול עליו המצוה. דהנה הזמן שקבעה התורה במילה היום השמיני וקודם לזה לא ימול ואם ביטל יומו עבר בעשה דכרת אף דכל ימיו החיוב הזה עליו ואפשר לתקנו עוד. ולפ"ז נאמר דממצות מילה שימול א"ע ושלא יהיה ערל מיום השמיני והלאה והמ"ע למול כל ימיו ואפשר לקיימו עוד אבל שלא יהיה ערל כבר ביטל ביומו שעבר ולא מל א"ע וא"כ כמו דאמרינן מיום שמיני ולהלאה כן נאמר על תחילת יום השמיני מיד אף דהמ"ע עליו כל ימיו אין לבטל המ"ע במקצת היום להיות ערל לזמן מעט מעט הראוי למול בהתחלת הזמן דמאותו זמן שהוא מחויב ויכול למול חל המ"ע וביטלו בעבר קצת מתחילת זמן חיובו. ומנ"ל לחלק בין התחלת היום ליום שלאחריה. ולמה נאמר כל היום כשר וכו' ומידי ספיקא לא נפקא: ויש להבין ג"כ בהאי דכל היום כשר וכו' לאידך גיסא מנ"ל דכל היום כשר אפילו בתחילתו וממצות הזריזות אז. ולכאורה ממקרא מפורש ביום השמיני ימול וכו' ומדסתמא התורה על כרחך מתחילת היום. אמנם עיין במסכת שבת דף קל"ב ע"א למידין מביום וכו' אפילו בשבת ומקשינן האי למעוטי שביעי ומשני מבן שמונת ימים נפקא. ועיין בתוספות שם בד"ה ההיא ובתוס' במס' מגילה דף כ' ע"א בד"ה דכתיב שהקשו על מאי דנקטי מקרא דביום השמיני עיי"ש. ועוד שם בגמרא רב אחא בר יעקב אומר אמר קרא שמיני שמיני אפי' בשבת האי שמיני למעוטי שביעי שביעי מבן שמונת ימים נפקא. ואכתי מבעיא ליה חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי דאי מחד הו"א בשביעי הוא דלא מטא זמניה אבל משמיני ואילך זמניה הוא אלא מחורתא כר' יוחנן עיי"ש: והנה נאמר שלא יהיה ס"ד לומר דדוקא בשמיני דאז מתחיל הזמן שיכול למול וצריך קרא ע"ז שצריך למול אז. והנה לכאורה מבן שמונת ימים הוי ס"ד דאין רשאי עד שיעבור כל השמונה ימים ולמידין מביום דרשאי אלא צריך שמונה שלימות. ואכתי לא נדע דהוי החיוב ביום השמיני דוקא וזה יקשה לר"י ג"כ עיי"ש: ולכאורה י"ל דזה נדע ממקצת היום ככולו דאמרינן בכמה דוכתי אבל יש לעיין לפמ"ש בכמה דוכתי חילוק בין תחילת החשבון לסוף הזמן וגם בין זה לחלק בין נדה וזבה עיין בתוספות סוף מסכת נדה ובמסכת פסחים דף פ"ד עיי"ש. (ובמקו"א חשבתי לחלק בין מצות עשה ול"ת בזה עמ"ש הריב"ש עיי"ש). ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא במקצת היום ככולו אם בתחילת ימים או בסופו ועיין בתוס' הנ"ל שכתבו סברות למה נאמר בזה בתחילתו וזה בסופו עיי"ש: וי"ל דהנה בספיקות הסותרות כאלו שמא דעת התורה דמיד בתחילתו יחול או להיפוך דוקא בן שמונת ימים דכולו, לא שייך דניזל משום ספק בכונת התורה לחומרא. דאם נאמר לבסוף שמא בתחילתו ונבטל מ"ע בכרת ואם מתחילתו שמא זמנו לאחר זה. ועמ"ש הפמ"ג [יו"ד] בסי' ט"ו בח' ימים עיי"ש. ומסתברא דהו"א בן שמונת ימים דוקא כיון דסתימת הלשון ואין להכריע נגד זה משום מקצת היום ככולו. וא"כ צריכין אנו קראי חד לשביעי דלא וחד דרשאי בשמיני ולא נדע עוד דדוקא בשמיני וכמ"ש לעיל. ועי' ברא"ש בפרק רבי אליעזר ובשו"ע סי' רס"ב ובב"י שם ומ"ש בשם הרשב"א בסי' רס"ד במל בתוך ח' עיי"ש: והנה למ"ש כיון שהספיקות שוות לחומרא נוטה ביותר לומר מאוחר וגם כללא מוטב לעבור בשב ואל תעשה וכו' כדאיתא במס' זבחים. אמנם אם נאמר דמצות זריזין ושיהוי מצוה וכו' הוי מהתורה וא"כ נאמר דמוטב לומר ביותר שימול בהתחלת הזמן ביום השמיני דכיון דאין הספיקות שוות דאם הוי מצותה בשמיני ועשה אח"ז ביטל מ"ע בכרת וגם מצות זריזין וא"כ מדסתמא התורה ניזל בתר הנוטה יותר. והנה י"ל דכה"ג דמאחר משום הספק לא שייך שיהוי וכו' אבל מצות זריזות ביטל בכל גונא. וא"כ לפ"ז מהאי דנאמר זריזין וכו' ושיהוי מצוה וכו' לא משהינן מזה נדע דיום השמיני כשר וממילא קרא אחרינא למ"ד במסכת שבת דף קל"ב קאתי. ולפ"ז מדויק שפיר הלשון כל היום כשר משום דיש סברה לומר שאינו כן וכמ"ש וע"י מצות הזריזות וכמ"ש נדע כן מביום וכו'. וא"כ מיושב קושיות התוספות במסכת שבת ומגילה למה נקטו האי קרא דביום ובמסכת שבת נילף מבן שמונת ימים דלמ"ש צריכין האי קרא כאן וממילא נפשט למ"ש דזריזין מקדימין למצוה הוי דאורייתא. גם י"ל כיון שנוטה יותר. ועי' במשנה למלך בהל' מגילה פ"א הי"א בספק י"ד וט"ו יקרא בי"ד משום דאם הוי זמנו בי"ד קיים זריזין מקדימין עיי"ש. והנה מצאתי און לי במ"ש לעיל: והנה אפילו אם נאמר דזריזין מקדימין וכו' לא הוי מדאורייתא מ"מ חביבה מצוה בשעתה על כרחך מדאורייתא כדאיתא במסכת פסחים הנ"ל. ונראה דחביבה מצוה בשעתה וזריזין מקדימין וכו' לאו אחת הנה. דהנה חביבה מצוה וכו' כמו באברים ופדרים שכבר התחיל במעשה הקרבת הקרבן ועיקר כפרתו בשבת על כרחך ולכן אין להפסיק באמצע המצוה וכן נראה הלשון חביבה דהמצוה בשעתה דיקשה כיון דלילה ג"כ זמנו הרי גם בלילה הוי בשעתיה. אבל בשעתיה קאי על זמן התחלת עשיתו דכיון שהתחיל כבר יש לגמור אותה וכמ"ש ז"ל מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה משא"כ ענין הזריזין וכו' דהוי להתחיל המצוה ממקרא ועיין ברש"י במסכת יומא דף ל"ג גבי אין מעבירין על המצות עיי"ש. שבא להעיר ע"ז ולכן במילה וכיו"ב מצינו הלשון זריזין וכו' ושיהוי מצוה ולא חביבה מצוה וכו'. ולכן צריכין קרא אחר על זה: והנה האי חביבה וכו' מצינו עוד במסכת פסחים דף ק"ה גבי כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם. ואם אין לו אלא כוס אחד אומר עליה קידוש היום מפני שקידוש היום קודם לכבוד היום וכו'. לישבקיה עד למחר וליעבד תרתי ביה א"ל חביבה מצוה בשעתיה עיי"ש. גם שם י"ל כמ"ש דכיון שהתחיל קדושת שבת לתפילה ולמלאכה וכיו"ב וא"כ כל הנעשה לקידוש היום השבת כאחת חשבינן והוי כמו באמצע המצוה כשמפסיק בקידוש היום השייך עתה ושייך שפיר ג"כ חביבה מצוה בשעתה: ועוד שם ומי אמרינן חביבה מצוה בשעתיה והא תניא הנכנס וכו' ואח"כ אומר הבדלה על הכוס וכו' ולא אמרינן חביבה וכו' עיי"ש. ולכאורה מצות הבדלה הוי התחלת המצוה ושייך זריזין וכו' ולא חביבה וכו' כמ"ש: וי"ל דכמו דאמרינן דאם מפסיק באמצע המצוה מבטל חביבה מצוה בשעתיה ומקרי בשעתיה משום שהתחיל בעשייתה כמו כן אם עיקר הזמן המצוה אז ומשהה עד שיעבור זמן הזה מקרי ג"כ שביטל החביבה מצוה בשעתיה. וא"כ י"ל בס"ד שם קודם דאמרינן שאני בין אפוקי יומא לעיולי יומא הוי ס"ד דעיקר זמן הבדלה מיד בהתחלת הלילה להבדיל החושך לאור וקודש לחול. ומשא"כ בשאר מצות דאין המצוה חל על הזמן כמו הבדלה דעיקר מצותה על הזמן בלבד. ועיין ברשב"ם שם בד"ה עיולי יומא וז"ל מחבבין ליה ועבדינן קידושא מאורתא כי היכא דלנקטי עילוון הייא דחביבה מצוה בשעתיה וזריזין מקדימין למצוה עכ"ל נקיט תרוייהו ונראה ג"כ מדבריו דשני דברים המה: גם י"ל דס"ל להגמרא דעל כרחך אף דאומר הבדלה על הכוס לאחר בהמ"ז משום דאי אפשר מ"מ בס"ד בתפילה מבדיל מקודם משום זריזין וכו' וממילא שייך חביבה וכו' על הכוס דהוי כמ"ש באמצע אח"ז. ומדויק לשון הרשב"ם דדוקא בעיולי עבדינן כן ולא באפוקי ונקיט תרוייהו נגד אפוקי דס"ד לומר כן דמצד זריזין מקדימין למצוה מבדיל בתפילה וממילא שייך חביבה מצוה בשעתיה על הכוס ואמר דרק בעיולי ולא באפוקי עבדינן כן ואתי שפיר ומובן היטב: ועי' עוד בילקוט בשם תו"כ המצוין במג"א בסי' כ"ה הנ"ל וז"ל ואם לא תשיג ידו וכו' כמה חביבה וכו' שמיד מביא עשירית האפה ואין ממתינין לו עד שיתעשר ויביא כשבה או שעירה וכו' ר' אלעזר אומר חביבה וכו' שמיד נערכים וכו' ונותן סלע וכו' ויביא סלעים. ר' שמעון אומר חביבה וכו' הקטר וכו' עיי"ש. ועיין בספר קרבן אהרן דף נ"ח ע"ב בת"כ שמביא טעם במחלוקתם ולמה פליג ר"ש על כולם עיי"ש ויש ליישב גם בזה. וגם י"ל בחוטא ומתחרט להביא קרבן הוי הקרבן באמצע תשובתו וכפרתו וכמו כן בערכין שהוא ע"י דבריו שהתחיל בנדבה ובהתחיל במצוה ועליו לגמרו ושייך לשון חביבה מצוה וכו' כמ"ש: והנה כמ"ש חביבה וכו' לכו"ע דאורייתא ואמרינן כן במצוה דרבנן ג"כ כדמוכח מסוגיא הנ"ל. ולפי דרכינו זה יש ליישב הסוגיא במסכת שבת דף כ"ג ע"ב הנ"ל אמר רבא פשיטא וכו' עיי"ש. והנה יקשה לכאורה ממאי דאיתא במסכת מנחות מ"ט ע"א ציבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהן קודם וכו'. אלא תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפא שכן תדיר או דילמא מוספין עדיפי דהוי להו מקודש וכו' אלמא כי הדדי נינהו. ועיין ברמב"ם בפ"ח מהל' תמידין ומוספין הל' כ' שפסק דאיזה שירצה יעשה עיי"ש. וכיו"ב לענין הקדמה בתדיר ומקודש במסכת זבחים. איבעיא דלא אפשטא עיי"ש: ולכאורה האי דנאמר פרסומי ניסא עדיף יהיה בתורת מוקדש וא"כ למה מחליטים כאן דנר חנוכה עדיפא ולא אמרינן כמו בתמידין ומוספין. והיה נראה לומר דפרסומי ניסא מעלתו גדולה דאע"ג דנר חנוכה מדרבנן מ"מ בקיימה קיים מצוה דאורייתא בפירסום ניסא דהוי מצוה דאורייתא כמ"ש במ"א דפרסום ניסא הוי מדאורייתא מצות רשות ומדרבנן בחנוכה וי"ב בחיובא ועדיף מקידוש היום ע"י הכוס דהוי רק מדרבנן. אמנם עי' ברשב"א ובר"ן ורא"ש שכתבו דמיירי בקידוש על ריפתא דאל"כ קידוש היום דאורייתא ועיין בתוספות במסכת נזיר דף ד' ע"א בד"ה מאי עיי"ש מה שהקשה על רש"י שם דס"ל כן. ואולי יש לפרש כאן דעיקרו מדאורייתא ובלא קידוש בתפילה דהוי מדאורייתא. ולפ"ז נראה דלא נחתי כמ"ש דנאמר דיש בפרסומי ניסא ערך דאורייתא ג"כ וכמ"ש: וביותר יש להבין דברי התוס' בד"ה הדר שיש להפטיר מה"ט דפרסומי ניסא עדיף הפטרה בנירות דזכרי' בר"ח של חנוכה ומה שמקדימים לקריאת ר"ח הוא דאע"ג דפרסומי ניסא עדיף זה כשאי אפשר לקיים שניהם. אבל כשאפשר לקיים שניהם תדיר קודם עיי"ש. מבלעדי זאת דסברה זאת יקשה להבין ועי' ברא"ש שם גם יקשה מהאי דתדיר ומקודש דאמרינן דהוי איבעיא דלא אפשטא וקיי"ל דאיזה שירצה יקיים וכמ"ש ז"ל. וביותר אם נאמר כמ"ש דפרסומי ניסא עדיף ממעלת מקודש. וגם כמ"ש לעיל בשם הארעא דרבנן להקשות דתיפו"ל נר חנוכה קודם דהוי ברישא עיי"ש: אמנם לפי דברינו הנ"ל יש ליישב כ"ז. דלפ"ז לא הצריכה הגמ' לומר בפירוש דפרסומי ניסא עדיף במעלתו מקידוש היום דעיקרו מדאורייתא. רק כיון דכל היום בהלל והודאה בתפילה ובהמ"ז והוי כל היום מיוחד לפרסומי ניסא וקדושת היום לפרסם הנס. וא"כ הוי הדלקת הנר באמצע המצוה ושייך חביבה וכו' ואם יקרה דשבת קדים לחנוכה כגון ביום הראשון של חנוכה בשבת אז באמת לא שייך חביבה מצוה בשעתה רק זריזין מקדימין למצוה ואין מעבירין וכו' משום דחנוכה קדים. ונקטו פרסומי וכו' משום חביבה וכו' בכל הימים שקדמו חנוכה לשבת שאז שייך אפי' פרסומי או שנאמר שהוא לא פשיט רק פרסומי ניסא עדיף וכמ"ש מצד חביבה וכו' בלבד. רק לדידן דקיי"ל זריזין וכו' גם במצוה דרבנן כדמוכח בכמה דוכתי ולכן אפי' בקדמה שבת אמרינן כיון דחנוכה קדים. וא"כ לפי דברינו מיושבים כל הקושיות הנ"ל דבאמת נאמר כמ"ש בתוס' דתדיר קודם ולא הוי מוקדש מקידוש היום ורק משום חביבה וכו'. וא"כ בשניהם ביחד תדיר קודם והקושיא הנאמר חביבה מצוה בשעתה שהקשו בארעא דרבנן ובשו"ת חכם צבי הרי לפמ"ש זה באמת תירוצו של הגמ' ואתי שפיר: ומיושב ג"כ מה שהקשתי על המג"א וסייעתו דאם חביבה וכו' דוחה איסורו של שבת מכ"ש למצוה מהמובחר אבל לפמ"ש חביבה וכו' חמיר עכ"פ משיהוי מצוה והם ז"ל בשיהוי מצוה כתבו כן וכן הסוגיא במס' יבמות ולא בחביבה מצוה בשעתה: ועי' בטו"ז בהל' חנוכה בענין נר חנוכה והבדלה איזה תקדם שכתב דכבר נכנס שבת ועיולי הוי חדא עיי"ש. ולמ"ש יש לפרש שכבר נכנס שבת ושייך חביבה מצוה בשעתה וכמ"ש לעיל:
כלי שהכינו להניח בו תפילין וכו'. עי' מ"ש לעיל בפי"א הט"ו מהל' תפילה עיי"ש:
זמן הנחת התפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין. וכן שבתות ויו"ט אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות ושבתות וימים טובים הן עצמן אות וכו'. ועי' בכ"מ רבינו שלא פסק כר' עקיבא וא"כ למה נקיט בשבתות ויו"ט משום לך לאות ולא מקרא דימים ימימה כריה"ג דקיי"ל כותיה עיי"ש. ועי' ירושלמי ברכות פ"ב עיי"ש: ועי' בתוספות במסכת עירובין דף צ"ו ע"א בד"ה ימים שכתבו מימים ולא כל ימים פרט לשבתות ויו"ט וז"ל ונראה דאדרשה דלאות על ידיך דבסמוך קא סמיך וכו' עיי"ש. ובמהרש"א ע"ז שכתב לפרש דמדרשה דמימים ולא כל ימים לא משמע למעוטי שבתות ויו"ט משאר ימים אם [לאו] דאדרשה דלאות קסמיך דנתמעט שבת ויו"ט מה"ט עיי"ש. ועי' בשאגת אריה בסי' מ"א שכתב דשבתות ויו"ט תרוייהו לא אתמעטי די"ל דוקא שבת דחמיר עיי"ש וכתב ליישב דעת הרמב"ם בזה עיי"ש. וביותר מובן עם מ"ש במהרש"א ולכן הביא מקרא דלאות וכו' דלכו"ע מזה נדע למעט שבתות ויו"ט. ועי' בב"י בסי' כ"ט אם מולך לאות נתמעט החיוב בלבד או דהוי גם איסורא להניחם מה"ט בשבתות ויו"ט ועי' במג"א בסי' ש"ח ס"ק י"א ובב"י שם. ובתוס' ספ"ק דמס' ביצה ובשעה"מ כאן: והנה לכאורה מלך לאות בלעדי זאת שלא נראה מלשון זה איסורא להיפוך היה נראה באם הוסיף באות הוסיף בהמצוה והוי ככל דברים שאין להם שיעור דהוי ברשות ואם קיימם קיים מצוה דאורייתא ועי' בתוס' בכמה דוכתי מ"ש בנשים בקיבלו עליהם קיימו מצוה ומברכין עיי"ש. והנה דעת הזוהר דהוי איסורא ביזוי האות עי' בב"י ובמג"א בסי' כ"ט. והנה דעת הסוברים דלא הוי איסורא וע"כ לאו בכלל ביזוי מצוה. ממילא נוכל לומר דהוי מצות רשות בהוספת האות. אבל לפ"ז יקשה מאי מקשינן בגמ' מאן תנא דס"ל שבת זמן תפילין ואמרינן דלא כר' עקיבא דאמר לך לאות וכו' דילמא סוגיא כר"ע דס"ל דלך לאות ממעט שבתות ויו"ט מהחיוב תפילין ומ"מ מצות רשות הוי בהנחתן וא"כ הוי ממילא בגדר זמנו לענין בל תוסיף דמסתברא דרק בשלא בזמנו לגמרי לא לחיוב ולא למצוה לא הוי בבל תוסיף ועי' במס' ר"ה דאי' מתרמי ליה בנשיאות כפים שם עיי"ש דלא הוי שלא בזמנו. דרק בישן בשמיני דלא הוי במצוה כלל אבל בקיים מצות רשות שייך דהוי בל תוסיף. ונראה מזה דס"ל להגמ' דלא הוי משום ולך לאות וכו' אפי' במצות רשות ג"כ בהוספת האות. ונאמר ג"כ כי מסתברא כיון דלא הוי מצות רשות אשר היה נראה כן ע"כ דהוי בגדר בזיון כמ"ש בזוהר הנ"ל וא"כ הוי בגדר איסורא דע"כ אם הוי מצות רשות או איסורא. ועי' מ"ש ז"ל בחוה"מ דמלך לאות דהוי כמ"ש נראה מהגמ' מלך לאות לאיסורא ועי' בכ"מ שדעת רבינו שמניחין תפילין בחוה"מ עיי"ש. וי"ל כיון שאיסור מלאכה רק מדרבנן בחוה"מ עי' ברמב"ם פ"ז ה"א מהל' יו"ט לא מקרי אות ועי' בתוס' במס' מו"ק דף י"ט ע"א בד"ה ר"י עיי"ש. ועי' בב"י בסי' ל"א עיי"ש. ובשעה"מ ובס' שאגת אריה הנ"ל וכן מצוין במג"א להקשות להסוברים דליכא איסורא בהנחת תפילין בשבת ויו"ט ממס' סנהדרין ס"ח ע"א האיך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות עיי"ש דנראה דאיסור שבות עכ"פ איכא עיי"ש. אמנם בירושלמי בפ"ב דמס' שבת ה"ז איתא הינחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליו כרת ובאתה לתפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה. ועי' בקרבן העדה שמפרש דלמאן דס"ל לאו זמן תפילין לא הוי אלא מצות רשות ולמאן דאמר זמן תפילין מצוה עיי"ש. ועיי' בשירי קרבן שם דירושלמי דס"ל דחייב בחוה"מ אף דהוי אות ממילא בשבת אין איסור אבל בבלי דנראה לאסור בחוה"מ משום אות ס"ל דהוי ג"כ איסורא עיי"ש: נמצא אם יש איסור בהנחת תפילין בחוה"מ מחלוקת הירושלמי ובבלי ועכ"פ מירושלמי נראה אף אם נאמר דהוי כר' עקיבא ולא כר' יוסי הגלילי מ"מ משום לך לאות ליכא איסורא רק רשות וכמ"ש בקרבן העדה מצות רשות ודעת רבינו כריה"ג ועי' בש"א וס"ל דאסור איכא ומ"ש אח"ז לחלק בין להניחן ובין היה עליו ושם במעשה דר"א היה עליו מכבר במס' סנהדרין הנ"ל. ועי' בפ"ה מהל' יו"ט ה"ו וברש"י ובתוס' ביצה ט"ו ע"ד בד"ה הכי עיי"ש:
מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפי' הן עליו כל הלילה מותר. ואין מורין דבר זה לרבים אלא מלמדין את הכל שלא יניחו תפילין עליהן בלילה אלא יחלצו אותן משתשקע החמה. וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החוקה הזאת וגו' מימים ימימה. ועי' בס' שאגת אריה סי' מ"ג שהערה מקורו מירושלמי במס' ברכות בפ"ב ר' אבוה בשם ר' אלעזר הנותן תפילין בלילה עובר בעשה ומ"ט ושמרת את החוקה וכו' והא ר' אבוה יתיב ומתני ברמשא ותפילין עליו מצדד היה וכמין פקדון היה בידו אית דבעי מימר לא אמר אלא הנותן אבל אם היו עליו מבעוד יום מותר עיי"ש. ובס' שאג"א כתב ליישב בזה למה בספק חשיכה אינו חולץ דהוי ספיקא דאורייתא ולפ"ז האיסור מדאורייתא רק להניח והחליצה מדרבנן שמא ישן בהם ולכן ספיקו לקולא וכתב להוכיח דרש"י ס"ל כמו"כ מכח הקושיא שם עיי"ש. ונראה דרש"י ס"ל על כרחך כהרמב"ם דעי' בתוס' ל"ו ע"א במס' מנחות בד"ה ר' יעקב דר"י וחכמים ס"ל דלילה זמן תפילין רק בהרחקה מדרבנן שמא ישן בהם פליגי לזה עד שתכלה ולזה עד זמן השינה עיי"ש: וברש"י שם בד"ה מודים החכמים לר' יעקב שאם חלצו וכו' אין חוזר ומניחן דלילה לאו זמן תפילין הוא כדאמרינן לקמן עכ"ל. ובלתי מובן במאי פליגי ר"י והחכמים דכיון דמדאורייתא עובר בלאו כדאיתא להלן וא"כ מימים ולא לילות נאמר מששקעה החמה לכו"ע. אבל למ"ש רבינו דהנחה לכתחילה מדאורייתא. והנה מלשון הסוגיא עד מתי מניחין וכו' ומודים שאם חלצן וכו' על כרחך מחלוקתם כשמונחין בראשו להיות חולצם וזה מדרבנן ועשו הרחקה זה עד שתכלה וזה עד שינה וכמ"ש בתוס' וא"כ נראה דגם רש"י ס"ל כרבינו: ועי' בפר"ח בפי' על הרמב"ם שכתב דדעת רבינו אינה כדעת התוס' בעירובין צ"ו ע"א בד"ה השמר דלוקין על לאו זה אלא כדעת רש"י בפרשת ראה שאין לוקין ע"ז עיי"ש. ועי' בס' שאגת אריה בסי' מ"ג בדעת רבינו עיי"ש. ועיין בשעה"מ בדעת רבינו שושמרת הוי לאו ומ"ש בתוס' במס' עירובין לחלק בין המניח בלילה דהוי במעשה לפסח שאינו במעשה ודעת רבינו בפ"ח מהל' בית הבחירה שכתב שם בה"ב אם ביטלו השמירה בלאו שנאמר ושמרתם וכו' ושם לא הוי במעשה וא"כ אין דעתו כדעת התוס' והקשה למה לא מנה להלן בלא הניח תפילין דעובר גם בלאו ולמה בקרבן פסח אין עובר בלאו לדעת המרכבת המשנה דרבינו פוסק כר"ע עיי"ש ובס' שאג"א הנ"ל בזה: וי"ל דגם רבינו ס"ל כדעת התוס' לחלק בין דהוי במעשה כמו במניח תפילין בלילה לפסח שאינו במעשה. וכ"ז היכא דאיכא עשה ונאמר ושמרת וא"כ י"ל דהוי בכה"ג עשה ובכה"ג ל"ת אבל בשמירת בית הבחירה דליכא ל"ת ועשה רק נאמר לשון שמירה בלבד כיון שאין נסמך לעשה הוי ל"ת. ונראה מלשון ושמרו את משמרת למד כן דהוי לשון כפול דאל"כ הרי צ"ל בלשון השמירה דהוי השמירה המצוה: ויש לעיין כיון שאין לוקין מאי נפק"מ אם הוי עשה או לאו וצ"ע. והאי דאין עובר בבל תוסיף כשאין חולצין כדאיתא במס' ר"ה בשל זמנו בכונה עובר על בל תוסיף עיי"ש. ונראה דבל תוסיף לא שייך רק במעשה וצ"ע. ואפשר בכונה באמת אסור ולהניח בכ"ג אסור. ועי' בשאג"א שכתב דלשמרן מותר דהוי שלא בכונה דאסור הוי רק בכונה לשם מצוה עיי"ש. וא"כ מ"ש להניח מלחלוץ דעכ"פ דכונה בל תוסיף. וי"ל דתליא דאם מצות צריכות כונה וא"כ אין עובר על ושמרת כשמניח בלילה בלי כונה. אבל אם מצות א"צ כונה עובר גם בלי כונה ורבינו סותר א"ע ממ"ש בהל' חמץ ומצה לה' שופר בענין צריכות כונה. והנה כמ"ש דהוי בלא"ה בל תוסיף אבל לבל תוסיף שלא בזמנו צריך כונה ומשו"ה ושמרת לאסור בלא כונה אבל אם ושמרת ג"כ בכונה י"ל בלא"ה אסור משום בל תוסיף. ולכאורה לעבור בעי כונה יש לפרש דהוי כמכוין שלא לצאת דלא מהני לכו"ע ומשום האיסור הוי כן וא"כ גם ושמרת דהוי לעבור צריך ג"כ כונה כמו בל תוסיף וא"כ בכל גונא כשעובר במניחן על ושמרת הוי בל תוסיף ג"כ דשניהם רק בכונה עובר אף למאן דס"ל מצות א"צ כונה. (והנה רבינו לא כתב בבל תוסיף באלו שלוקין והעור ע"ז בפרי מגדים בפתיחתו לאו"ח עיי"ש בח"ר סי' ל"ז): ונראה דלשמרן הוי כמכוין שלא לצאת מ"מ כמ"ש נראה דלהניחן דהוי לעבור צריך כונה כמו לענין בל תוסיף וא"כ יקשה מ"ש מניח דאסור הרי גם לחלוץ בכונה אסור משום בל תוסיף עכ"פ ובלא כונה גם ושמרת ליכא כמ"ש: והנה בירושלמי הנ"ל יש לפרש לא אלא הנותן וכו' דהנותן מסתמא מכוין אבל בהיה עליו י"ל מסתמא אינו מכוין בלעבור וצ"ע אם לא נאמר כמ"ש דבשב ואל תעשה לא שייך בל תוסיף דרק להוסיף במעשה דניכר שרוצה להוסיף על דברי תורה ולא דהוי מעצמו בו לא הוי כמוסיף. אבל יקשה לומר במכוין בשב ואל תעשה לא הוי בל תוסיף. ויש לומר דלא שייך בל תוסיף רק כשעושה המצוה כשורה ואף שלא בזמנו כדאיתא במס' ר"ה ועירובין אבל כשעושה באיסורא והוי שלא כמצותו לא הוי בבל תוסיף שלא הוסיף במצוה דהוי בעבירה וא"כ כיון דמושמרת וכו' נלמד לאיסורא בתפילין בלילה וא"כ ליכא בל תוסיף. אבל להניחו עליו ולא לחלצם שאין עובר לרבינו וא"כ שייך בל תוסיף עכ"פ. ויקשה כנ"ל אם לא נאמר דהכל תליא בכונה לצאת אבל בהניחן מסתמא כונה למצוה ועובר רק בלשמרן דאז לא הוי בכונה למצוה. וכשאין חולצין מסתמא שלא למצוה כיון דהוי לעבור. וא"כ באמת שניהם שוין דתליא בכונה רק בזה מסתמא בכונה למצוה ובזה לא וכמ"ש בפי' הירושלמי ג"כ כן. וא"כ לדינא לא נפק"מ בין דעת רבינו לשאר הפוסקים הראשונים ז"ל דלכו"ע י"ל דתליא הכל בכונה כן נראה לענ"ד לומר וצ"ע. וי"ל משום ה"ט אין מורין לרבינו שלא יטעו לומר דהוי למצוה ואז בכל גונא אסור ומובן בזה הבלתי מובן מ"ש מטעם ושמרת וכו' להניחן מלחלצן אבל כמ"ש מובן שפיר. והאי דלא מצינו כעין זה בציצית הוא דבציצית מסתמא שלא לצאת בכל גונא כמ"ש ברש"י בישן בשמיני וכו' ואף דמניחו לכתחילה הוי משום חפצו בהכסות ולא משום הציצית אבל בתפילין אם לא לשמרן למה מניחן וא"כ שייך בל תוסיף וכמ"ש. ועי' בקרית ספר ובשו"ת מהרמ"ע מפאנו סי' ק"ח אם מדאורייתא או ושמרת אסמכתא עיי"ש ודעתו החילוק בין מניח ולחלוץ משום דהוי דרבנן. ולמ"ש י"ל מדאורייתא כן:
היה בא בדרך וכו' ואם לא חלץ וכו' ונמצא עליו כדי לשמרן מותר. ועיין בכ"מ ובמ"ש לעיל בהי"א והאי דלא שרי לכתחילה עי' בכ"מ: והנה כדי לשמרן אם מחויב מדאורייתא. ביזוי מצוה נראה דהוי מדאורייתא בשבת כ"ב שלא יהיו מצות בזויות ילפינן מושפך אבל שם בשעת שעושה המצוה. ובמס' מגילה שיורי קדושה נגנזין וכ"ז בידים. אבל בשמירה עי' במפרש במס' תמיד דף כ"ז ע"א א"ר פפא ש"מ תפילין מן הצד שריין ולא חיישינן דילמא מגנדר וכו' ובמפרש שם בד"ה א"ר פפא מדשרי איסור דאורייתא דהיינו בגדי קודש וכו' ש"מ תפילין וכו' לא חיישינן דילמא מיגנדר ונפיל עליה והוי איסורא דרבנן דדמי לבזיון וכו' עיי"ש: ויש לעיין אם בשאין שומרן דמי לבזיון והוי מדרבנן ולכן אין להניחן לכתחילה או דשמירה הוי בלא שמרן בזיון ממש ומדאורייתא. וי"ל אפי' הוי בזיון ומדאורייתא מ"מ הוי ספק שמא יאבדו והרי האיסור שמא ישן בהם ג"כ משום בזיון ושב ואל תעשה עדיף בלא הניחן לא יניחום ובהניחם לא יחלצם דבכל אופן חשש בזיון. ואתי שפיר דלמ"ש בש"א בלשמרן הוי שלא בכונה ומותר עיי"ש. וא"כ למה לכתחילה לא. אבל למ"ש הכל משום שמא יישן בהם וכמ"ש יש לחלק בין לכתחילה ולחלצן ואתי שפיר ועי' בשאגת אריה סי' מ' עיי"ש:
חייב אדם למשמש בתפילין כ"ז שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפי' רגע אחת וכו'. ועי' בשאגת אריה סי' ל"ט ומ' בפי' הסח הדעת עיי"ש. ובסי' ל"ח מ"ש בלמודא מציץ עיי"ש: