Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Torah Study Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב"ד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם וכו' ואומרים לו הכבד ושב בביתך וכו'. ועי' בכ"מ שהקשה מדוגמא השקהו ומעובדא דר' אליעזר וכתב דבצנעה הי' ובר"א כתב עוד שלא ירבו מחלוקת ועיין במל"מ וכנראה דר"א היה בפרהסיא, אבל האי דינא מתקנת אושא כדאי' במ"ק י"ז באושא התקינו והנה לא מקשינן מעקביא בן מהללאל משום שהיה קודם תקנת אושא, וכמו כן האי דדוגמא השקהו וגם מעשה דר"א י"ל קודם התקנה היה ובירושלמי פ"א דפאה מעשה בר' ישבב וכו' ורבן גמליאל לא קודם אושא הוי ותליא מאיזה ר"ג נאמר ועי' בזה בע"מ. ועי' הגהות מל"מ שכתב על מ"ש בכ"מ לתרץ קושית הרמ"ך מר"ל שהיה מנודה בשביל שנדה אדם, וכתב ע"ז ששם לא נידהו בי"ד והקשה למ"ש בכ"מ דאם לא היה מנדהו הוא היה הבי"ד מנדהו וקשה קושית הרמ"ך עיי"ש, ובלתי מובן הכ"מ לא אמר רק שלא בבי"ד דבי"ד לא הי' מנדהו בפרהסיא רק היו אומרים לו הכבד ובזה כונת הכ"מ ליישב קושית הרמ"ך.
מהו המנהג שינהוג המנודה וכו'. עי' בכ"מ למה לא מנה נעילת הסנדל, וברא"ש מו"ק דף ט"ו ע"ב בשם הראב"ד דלדעת הרי"ף כל תיקו דכל האי ענינא לקולא וכן נראה דעת רבינו ועי' בכ"מ בפ"ו הי"ד שכתב בתיקו לחומרא וצ"ע, ובמס' מו"ק ט"ז ע"א מנ"ל דמשמתינן דכתיב אורו מרוז וכו' וא"כ הוי מדברי קבלה דהוי מדרבנן אם לא דאמרינן הלמ"מ ואתא וגליא כדאמרינן בכמה דוכתי, והנה בחרם הקהל ובי"ד דעת הרמב"ן דהוי דאורייתא כמובא בריב"ש בסי' רס"ו ועי' מהר"מ אלשיך סי' ע"ז ובנוב"י מ"ק אה"ע סי' ע"ז, ובחרם רבינו גרשום עי' במהר"מ פדווה סי' ע"א ובב"ש סי' ס"ו ס"ק י"א ובחלקת מחוקק ס"ק י"ח דהוי מדרבנן, ובמהריב"ל מובא במהר"א ששון סי' קמ"ז דדוקא בס"ס להתיר עיי"ש, אבל כל זה בחרם קהל ובי"ד דכמ"ש ברמב"ן הנ"ל בשם מדרש ילמדנו שהעובר על החרם הרי הוא כעובר על השבועה כמ"ש בפלגש בגבעה גבי אנשי יבש גלעד כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא (י)עלה אל ה' (שמצפה) [המצפה] וגו' ותניא בילמדנו בשם ר"ע וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכן הרשב"א ז"ל כתב (בישיבה) [בתשובה] דאסור לעבור על החרם דבר תורה ודנין בספיקו להחמיר כספיקא דאורייתא וכו' עכ"ל הריב"ש בסי' רס"ו הנ"ל, ולכאורה זה שגזרו על המנודה הוי כמו חרם שלא יעשה ועי' בכ"מ ה"ז דג' הדיוטות מתירין החרם כמו בנדר דמצינו הותר הנדר וכ"כ בר"ן במס' נדרים דף ח' עיי"ש, ועיין בר"ן נדרים דף ז' ע"א בשם ירושלמי מנודה אני לך ר"ע חוכך להחמיר ליסר כל נכסיו כמה דאת אמר יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה, מה עבדין לה רבנן חומר הוא בנדוי בי"ד ועי' בר"ן וברשב"א שם וא"כ נראה דנדוי מענין נדר רק שאנו דנין אם דעתו על הנכסים ג"כ, והנה אין לפרש מ"ש הרא"ש לקולא משום חזקת פטור כיון דודאי מנודה רק הספק אם זה בכלל האסו' למנודה נראה דלא שייך חזקת פטור, ואולי לומר דאלו החומרות על המנודה כמו דמחלקינן לענין לאסור נכסיו, ומסברה שלא החמירו כ"כ רק בחרם גדול כמו שם ופירשו שאסור גם בזה כמו כן על זה בספק י"ל שנוטה יותר שלא החמירו כל כך דעיקר שנחרם לעושי רשעה רק מדברי קבלה אלא באם החרימו י"ל דהוה דאורייתא וא"כ יש להקל ולומר דע"ז לא היה החרם ולא נחרם מעיקרא ע"ז כיון דלהחרים הוי מדרבנן, וראיתי בקרית ספר למבי"ט שכתב דנדוי דרבנן ולכן לקולא וחרם ממלך ישראל או מסנהדרין מדאורייתא עיי"ש, אבל מדברי הראשונים ז"ל נראה אף חרם קהל דאורייתא.
נידוי על תנאי וכו' ת"ח שנידה עצמו ואפי' נידה עצמו על דעת פלוני ואפי' על דבר שחייב עליו נידוי הרי זה מיפר לעצמו. עיין בראב"ד שכתב א"כ יהודה למה לא התיר לעצמו, ועל כל זה קשה לי יעקב למה לא התירו עיי"ש, ובמהרש"א בחי' אגדות בפ' הגולין כתב על מ"ש המרדכי בפ' האומנין במנדה בלעוה"ב אין לו הפרה עיי"ש, ומובא במרכבת המשנה עיי"ש.
מי שנדוהו בפניו וכו' ואם ראו בי"ד להחרים וכו'. עיין בר"ן נדרים הנ"ל וברשב"א אם אסור בנכסיו עיי"ש, והנה כמ"ש לעיל הירושלמי שכתב ליסר את כל נכסיה כמה דתימר יחרם וכו' ולכאורה הירושלמי אמר מטעם מנודה, ובגמ' דידן משום הרחקה ולא משום נדוי דאי לא נאמר כן היכא אמרינן משמתינא לכו"ע שרי, אבל י"ל דירושלמי ובבלי עולין בענין אחד, דהנה יקשה דמנודה אני לך דהוי מצד הלשון איסור גברא והאיך נפרשו לנדר דהוי איסור חפצא, אבל אם אמרינן דגם בנדוי אסור בנכסיו וא"כ הוי מנודה אני לך ג"כ באיסור חפצא כמו בנדר ושייך לר"ע להיות חוכך להחמיר לענין נדר ודברי הירושלמי מדוייקים כמה דתימר יחרם וכו' דאל"כ לא הוי לשון נדר כלל, אבל בשמתא דאינו חל על הנכסים ורק על גופו כדאיתא במס' מו"ק המובא בר"ן שם לא הוי משום זה לשון נדר ג"כ.
וחכמים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן, וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה, במד"א כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל ת"ח שביזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש מחילה ויסלח לו. ויש לפרש נוקם ונוטר כנחש וע"פ מאמרם ז"ל יומא כ"ג כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, התמוה לרבים, עם מ"ש במס' תענית דף ח' ע"א ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך עיי"ש שכן אומרים לנחש שהורג בני אדם מבלי הנאה, ועמ"ש רבינו שת"ח יתבע כבודו הנשפל בפרהסיא משום בזיון התורה, ולא משום כבוד עצמו והנקמה לא תהיה כהנוקמים מתאות נפש והנאה הגדולה להם להנקם מאויביהם לא כן תהיה נקמת הת"ח רק עבור כבוד ה' ותורתו בלבד ולא למצוא הנאה ורוית הנפש בזה וכמו הנחש שנושך מבלי הנאה כן יהיה נקמת הת"ח מבלי הנאה לו ולנפשו וכמו הנחש הטבע דוחקת אותו מבלי רצון החפשי ומבלי הנאה כן הת"ח ע"פ התורה ומצותיה יעשה ככה ולא לנטיה מבלעדי זאת.