ע״ב גמר׳ בעי מני׳ רשב״ל מר״י, חלקו מבחוץ מהו, ופרש״י ז״ל דהאיבעי הוא מצד שאבמה״ח חידוש הוא, לכן בעינן דוקא בב״א והנה כבר כתבנו לעיל דלדעת התוס׳ דאבמה״ח ברי׳ הוה אין כאן שום חידוש דמצרפינן גידין ועצמות, דהא בכל ברי׳ דעלמא נמי הדין כן, דאם יחסר ממנו עצם שהחיות תלי בו תו לאו ברי׳ מקרי להתחייב עליו אלא האי חלוק משאר ברי׳ דבכל שאר ברי׳ חייב אכ״ש, וכאן בעינן דוקא כזית, משום דכתיב בי׳ אכילה, ושאר ברי׳ דכתיב בי׳ נמי אכילה, אתא שאם יש הרבה זיתים שחייב אכזית ממנו, אבל כאן א״א לומר כן, דלכזית ממנו איך נצטרף גידין ועצמות, ואי דאיכא מבשר לחודא כזית לא בעי קרא, דהרי הוא במה״ח וכתבתי לפ״ז לר״ל דאבמה״ח ובמה״ח מחד קרא נפקא תו באמת קאי אכילה דכתיב בי׳ אבשר מה״ח, ולכן חייב אאבר שלם גם פחות מכזית ודלא כרב דלעיל, א״כ קשה מה חידוש יש באבמה״ח יותר משאר ברי׳ וצ״ל דבאמת לר״ל לאו מכח חידוש קאתא עלי׳ אלא דבכל ברי׳ ס״ל כן דחלקו מבחוץ בטל מני׳ שם ברי׳. ומה דקבעי דוקא באבמה״ח אולי לר״י קבעי, דלדידי׳ אבמה״ח בעי כזית גם בחלקו מבחוץ חייב כמו בכל האיסורין ודו״ק.

ע״ש גמר׳ רי״א חייב הרי נהנה גרונו בכזית, ורל״א פטור אכילה במעיו בעינן. האי פלוגתא דר״י ור״ל לא איתפרש במה פליגו דבשלמא ר״ל ניחא דבעי אכילה שלמה שיהנה גרונו וגם מעיו, דדרך אכילה כך הוא, ועיין בשו״ת ק״ד בעל כת״ס זצ״ל או״ח סי׳ צ״ו שכתב דלגבי נשבע שלא לאכול לכ״ע לא עבר עד שבלעתו במעיו, דבלשון ב״א ודאי אכילה לא משמע הנאת גרון לחוד, וכן ביוה״כ דביתובא דעתי׳ תלי׳ וכן בבהמ״ז דתלי הקרא בשביעה לכ״ע אכילה במעיו בעינן עיי״ש, וא״כ קשה טובא מנ״ל לר״י דאכילה דקרא משונה עד דקרי לי׳ אכילה בהנאת גרון לחוד.

אבל מה שנלפע״ד דסברת ר״י הוא, מאחר דהללממ״ס אתא דשיעור אכילה בכזית ואמרינן ביומא דף ע״ט ע״ב, דשיעור שביעה בכביצה ושיעור יתובא דעתי׳ בככותבת ששני שיעורים אלו הם יותר מכזית, הרי דבאכילת כזית לית בי׳ לא כדי שביעה ואף לא כדי יתובא דעתי׳ וא״כ אכילה במעיו למאי בעי, כיון דלא פעל מאומה, אלא ודאי דסגי בהנאת גרון לחוד לחייב מלקות על איסורין. ואולי ר״ל סובר כמ״ד התם ביומא כמוה בלא גרעינתא דהוא פחות מכזית, וא״כ איכא יתובא דעתא בכזית לכן בעי אכילה במעיו דוקא להיות מייתבא דעתי׳. ולפ״ז נדחים דברי הכת״ס ז״ל מה שהחליט דבנשבע גם לר״י בעינן אכילה במעיו כלשון ב״א דאם נאמר דבלשון ב״א אכילה במעיו אז ממילא גם שיעור יתובא דעתא משמע להו, ונבעי עכ״פ שיעור ככותבת, אלא ודאי דלגבי שבועה אנו אומרים דכוונת הנשבע על מה שחשב אכילה בתורה וראי׳ לזה ממה שכתב הריב״ש ז״ל מובא במל״מ הלכ׳ שבועות ריש פרק ד׳ דח״ש בשבועה אסור ואין לוקין עליו שנתקשה לו ממ״נ אי כוונתו הי׳ גם אח״ש, ללקות עליו כמו במפרש, ואי דלא כיוון רק אכזית, הרי אין כאן איסור כלל, ותירץ דאמדינן כוונתו לעשות איסור זה כשאר איסורא תורה עיי״ש, וא״כ לענין זה נמי כיון דבכל איסורי תורה הנאת גרונו אכילה יקרא, ה״נ לענין שבועה, וזה אמת ונכון בס״ד ודו״ק.

ארשום פה ע״ד מה שכ׳ התוס׳ שבועות דף כ״ד ע״ב ד״ה דמוקי לה כד״ה, דעל ח״ש חל שפיר השבועה גם לר״י, אף דח״ש נבלות אסור מה״ת. ומכש״כ לר״ל דס״ל דאין בו אלא איסור דרבנן, והרשב״א חולק עליהם והביא ראי׳ מהא דאמרו ריש פ׳ יוה״כ, לר״ל כיון דאסור מדרבנן איך חל השבועה, ופרש״י משום דאיכא לא חסור, ומסיק דמ״מ חייל, משמע דלר״י פשיטא לי׳ דלא חל משום דאיכא איסור תורה. ואני תמה בין לר״ל ובין לר״י, איך חל דלרמב״ם על כל תושבע״פ וגם על תקנות וגזרות דרבנן קאי בלאו דלא תסור, ואיך חל על לאו מפורש איסור שבועה, ועיין באבני מלואים בתשובותיו סוף חבורו סי׳ י״ד שנתקשה בזה בספר זוהר הרקיע, ולא העלה כלום ליישב עיי״ש. ולפע״ד נראה דהא ידוע דהן לצאת והן לעבור עכ״פ כוונת מעשה בעינן, אבל בלא כוונת מעשה הוה מתעסק ולא יצא ולא עבר דכל שאין כאן כוונת מעשה כמאן דלא עבד דמי. והנה בכל לאוין כמו לא תאכל נבלה וטרפה, אם אכל נו״ט בלי שום כוונה הרי איכא כאן כוונת מעשה, ובחלב שמביא חטאת ואפילו במתעסק חייב בחלבים ועריות שכן נהנה והנאת אכילתו משוה לי׳ כמעשה, אולם בלאו דלא תסור מטבע הלאו זה, דאין כאן כוונת מעשה אלא במתכווין לסור, דהיינו לעבור על מה שאמרה תורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, ואפילו ידע דעובר אאיסור דרבנן, כל שאינו מתכווין לעבור על לא תסור, אין כאן כוונת מעשה דלא תסור, דלגבי לאו זה הוה מתעסק, ולא מהני בזה גם אם נהנה וגם לא פסיק רישא, ואסביר לך הדבר יותר בדברי תוס׳ שבת ע״ג ע״ב ד״ה וצריך לעצים שכתבו וז״ל ״נראה דאפילו לר״י דמחייב אמלאכה שאצל״ג, בעינן צריך לעצים, דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע ע״מ לתפור ומוחק ע״מ לכתוב וכו׳״ עכ״ל ועיין בהגהות ק״ז רעק״א זצ״ל במשניות שם שהתפלא על ראיות התוס׳ שאינם מובנות, וכתבתי אני בחדושי פירוש לדבריהם, כי סברתם הוא דיש מלאכה שרק הכוונה עושה אותה למלאכה זו ולולי הכוונה אינו נופל על האי מעשה שם מלאכה זו ולכן הזומר אינו חייב נמי משום קוצר אלא בשצריך לעצים, כי לולי שמתכווין לעצים המעשה בעצמה מורה על נוטע, ולא על קוצר, ואינו דומה לקוצר עשב השדה, אפי׳ אינו צריך לעשבים מ״מ קצירת עשב מקרי קוצר, בין צריך לעשבים שכיוון לכך, ובין לא צריך להם ולא כיוון לכך אבל זומר עצים לא מקרי קוצר רק ע״י הכוונה שצריך לעצים, ולסברא זו הביאו התוס׳ ראי׳ נפלאה ממה דלא מצאו לחייב אמלאכת קורע אלא בעושה אותה ע״מ לתפור ובמוחק רק אם עשאה ע״מ לכתוב, והלא יש קורע שהקריעה בעצמה היא לצורך כגון פותח בית הצואר בחלוק, ובמוחק אות יתר כדי לתקן התיבה, ולמה בעינן דוקא ע״מ לתפור וע״מ לכתוב, אלא היינו טעמא, משום דפותח בית הצואר אין על המעשה הלזו שם קריעה כי שם קריעה אינו נופל אלא על קלקול ולא על תיקון וכן מוחק אינו נופל על מחיקת אות יתר, כי זאת בשם כתיבה יקרא, כי שם מחיקה הוא דוקא על קלקול שייך, הרי אע״ג דהמעשה שוה כאן וכאן, מ״מ תלוי׳ שמה בכוונה ותכלית המעשה וה״ה בזומר עצים לא מקרי קוצר אלא ע״י מחשבתו שצריך לעצים כך מתפרשים דברי התוס׳, ובחדושי להלכ׳ שבת יישבתי בזה חומרות רבות, ולענינו כאן נמי הכי הוה לגבי לאו דלא תסור, דלא מצי עבר אלא ע״י מחשבתו וכוונתו לעבור על לא תסור כי לולי זאת המעשה בעצמה אינה מורה על לא תסור כמובן.

ובזה מיושב ג״כ מה שהקשו על הרמב״ם דס״ל דבכל דרבנן איכא משום לא תסור, למה ספקו להקל. ומה שתירצו דכך תקנו דספקן יהי׳ להקל כבר העיד ע״ז הרמב״ן ז״ל שהוא דרך עקש לומר כן, ויפה כיוון דהשכל הפשוט מתנגד לזה, אבל מ״מ שיטת הרמב״ם ז״ל לא נפרכת, כי מה שכתב הרמב״ם דבכל דרבנן אית בי׳ משום לא תסור, היינו דכוחם לגזור ולאסור הוא נצמח מלאו דלא תסור, וכל העובר על דבריהם בכוונה זו לעבור על לא תסור, עבר על האי לאו. אבל מאן דעבר סתם, ולא כדי לעבור על לא תסור, עבר אאיסור דרבנן ולא על לא תסור דאורייתא שלגבי לאו זה מתעסק הוא, כי כל שחסר הכוונה אין במעשה עצמה יותר מעבירת איסור דרבנן, ותדע שכן הוא דלדעת הרמב״ן ז״ל דלאו דלא תסור על דרשות חז״ל קאי שדרשו הכתובים ופירשו התורה, א״כ בח״ש שאסור מה״ת מכח ריבוי׳ דכל חלב עובר עליו על לא תסור, גם לדעת הרמב״ן ז״ל קשה איך חל על ח״ש איסור שבועה, כיון דאית בי׳, תרתי איסור בעלמא מכח ריבוי הכתובים, וגם לאו מפורש דלא תסור אלא ודאי דלכ״ע בלאו זה אינו עובר אלא במתכווין לסור מדבריהם ולא בסתם עובר. וזה אמת לאמתו של תורה בס״ד.

הדרן עלך פרק גיד הנשה

משנה כל הבשר אסור לבשל בחלב וכו׳ בפ׳ יוה״כ קתני יוה״כ אסור באכילה ושתייה וכו׳ ופריך שם בגמר׳ אסור והא ענוש כרת הוא עיי״ש וכאן לא פריך אסור והא ענוש מלקות עליו משום דהתם דכתיב ועניתם את נפשותיכם ואתא התנא לפרש מה הוא האי עינוי דכיוונה עליה התורה ושפיר פריך אסור והא ענוש כרת הוא, אבל כאן דמפורש בקרא לא תבשל, והתנא לא אתא כאן אלא לפרש דלאו דוקא גדי בחלב אם אלא כל בשר בכלל האי לא תבשל הוא אינו צריך לדקדק ולומר על כל בשר מוזהר שלא לבשל, כי לא נחית כאן לומר דאסור אלא דכל בשר בכלל האיסור המפורש ושהאי איסור המפורש יש בו מלקות פשיטא דמ״ש האי לאו משאר לאוי התורה, אבל אין לומר משום דכולל כאן גם חיה ועוף ואם כר״ע אתי׳ מתני׳ אז אינם אסורים אלא מד״ס, ולכן קתני רק אסור ולא קתני מוזהר, דהא שם בפ׳ יוה״כ נמי מונה והולך כל החמשה ענויים ומ״מ פריך אסור והא ענוש כרת ולא ניחא לי׳ לומר דאטו אינך קתני אסור, וה״ט משום דכל דאיצטרך לאשמעינן דהם בכלל העינוי דקרא אינו רשאי לכלול מה דחייב עליו עם הני דאין בהם אלא איסורא בעלמא מד״ס, ולכתוב על כולם לשון אסור וזה ברור.

והא דקתני אסור לבשל והשמיט אכילה והנאה כתב הרשב״א ז״ל דלישנא דקרא נקט ולבשל ולאכול קאמר, ואני תמה ע״ז הלא ג״פ לא תבשל כתיב ומני׳ ילפינן מכח אם אין ענין חד לאכילה וחד להנאה וחד לבישול אבל לישנא דלא תבשל לא משמע אכילה ואיך סגי לי׳ לתנא לשנות לבשל לחוד והשמיט אכילה והנאה, ולא עוד אלא דלקמן דף קי״ג ע״א תנן בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה, ולמה כפל שם דאסור לבשל מה שכבר תנא בריש פרקן ואי דאגב הנאה קתני א״כ גם אכילה הי׳ לו לשנותו, אבל הפירוש האמיתי הוא, דכאן רק מאיסור אכילה דיבר וקתני אסור לבשל משום דרק אחר הבישול אסור לאכול והכוונה דאסור לבשל ולאכול, ומאיסור בישול לא דיבר כאן כמו דלא דיבר מאיסור הנאה ושניהם בישול והנאה דאסורים קתני במשנה דלקמן הנ״ל, וכן הוא דעת הרמב״ם ז״ל שפסק דבשר חיה ועוף מותר לבשל ומותר בהנאה ורק באכילה אסור מדרבנן, וכמשמעות דמתני׳ דלקמן דרק בשר בהמה טהורה אסור לבשר ואסור בהנאה וע״כ מפרש הא דקתני כאן כל הבשר אסור לבשל ולאכול קאמר אבל מאיסור בישול לא דיבר כאן וכן כתב ה״ה בפירוש שיטת הרמב״ם ז״ל.

והנה מדברי תדבר״י דלקמן נמי משמע דקרא קמא מוקמינן אאיסור אכילה ורק קרא בתרא אבישול כמשמעו וכסידורו של תנא דידן דכאן מאיסור אכילה דיבר וכולל חיה ועוף שהמה מדרבנן, ואח״כ לקמן קי״ג ע״א תנא איסור בישול והנאה, והא דתנא הנאה לבסוף משום דבאמת רק הני תרתי לא תבשל שבפ׳ משפטים ופ׳ כי תשא אתא חד לאכילה וחד לבישול ולוקין על שניהם, אבל איסור הנאה דילפינן מקרא דלא תבשל הנאמר במשנה תורה בפ׳ ראה, באמת אין לוקין עליו כאשר פסק הרמב״ם, והטעם דמה שנשנה במשנה תורה לאו שכבר נאמר בד׳ ספרים לא נוכל לדרוש באם אין ענין לדבר חדש, כי איך נא׳ דכל ארבעים שנה במדבר היה בב״ח שרי בהנאה, ונתחדש להם עתה כשנכנסו לארץ איסור הנאה, ולכן סבר הרמב״ם ז״ל דאין זה אלא דרך אסמכתא, לדרוש האי השנות הלאו במשנה תורה על איסור הנאה, ובספר המצוות שלו באמת לא הביא הרמב״ם אלא הני תרי לא תבשל חד לבישול וחד לאכילה כמו שהביא דבריו הלח״מ כאן בריש פ״ט ולכן גם תנא דמשנתינו הניח הנאה לבסוף ונשמע מזה דאין כאן מלקות דאל״כ הוול״ל תחלה אסור בהנאה ואח״כ ואסור לבשל מקרא שלישי שבפ׳ ראה, והתדבר״י דבאמת מנה הנאה אחר אכילה ובישול לבסוף אין הכרע לומר דס״ל דמקרא השני ילפינן הנאה ולוקין עליה, כי י״ל מאחר שמנה כל שלשה איסורים דאית בב״ח בהדי הדדי והראשון היא אכילת בב״ח כנ״ל לא רצה להפסיק בין אכילה להנאה דמישך שייכי אע״פ שהנאה אתי׳ רק מקרא השלישי ואינו אלא מדרבנן כנ״ל, וכן מסתבר לומר דהרי בגמ׳ לקמן יש כמה וכמה ילפותות דמנין לאכילת בב״ח שאסור, ולכל הני ילפותות ודאי דלא לקי על איסור הנאה דבב״ח דוק ותשכח ואיך נשוה בזה פלוגתא בין תדר״י לשאר התנאים והאמוראים, דבר שלא נזכר בגמ׳.

אבל מה דיש מן העיון הוא על הרמב״ם שסידר תחלה איסור בישול ואח״כ איסור אכילה וכן בסה״מ שלו שכתב מצוה קפ״ו שלא לבשל בב״ח, מצוה קפ״ז, שלא לאכול בב״ח, והוא נגד סידור דתדבר״י ומשנתו, אבל האמת יורה דרכו כי לדעת הרמב״ם הן דרשה דתדבר״י והן שאר הדרשות שבגמ׳ לקמן אינם דרשות גמורות לחייב עליהם מלקות. ולכן בחר בדרש המדרש רבה שלא נזכר כלל בגמר׳ כאשר תראה שכתב בהלכה ב׳ וז״ל ״לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסור הבישול, כלומר ואפילו בשולו אסור ואצ״ל אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת״ עכ״ל הרי דהרמב״ם מיאן בכל הני ילפותות שבגמ׳ משום דאסמכתות נינהו, ולמד איסור אכילה מאיסור בישול שנאסר מפני שהוא אחד מצורכי אכילה מכש״כ אכילה עצמה, וא״כ מוכרח היה להקדים איסור בישול שהוא המפורש בקרא והוא האב ואיסור אכילה שהוא התולדה אחריו.

אבל מה שיש להעיר הוא, דאיך פסק הרמב״ם בהלכה ו׳ שם כמ״ד דהמבשל חֵלֶב או נבלה בחלב דלוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו, דהוא לכאורה סתירה להאי דמדרש רבה דאיסור אכילה נלמד ממה דאסרה התורה אפילו הבישול וא״כ בחלב או נבלה בחלב דליכא איסור אכילת בב״ח איך לוקה על בישולו, אבל ניחא בשנאמר דהרי רק מטעם דאאחע״א אין לוקין על אכילתו אבל לעולם איכא כאן איסור אכילת בב״ח לענין לקברו בין רשעים גמורים. אלא דלפי מה שכתבנו בריש פגה״נ דהאי לקברו לא נאמר אלא במקום דרק דרך מקרה לא מצי חייל אבל יש במציאות שיחול אם הוא יהי׳ קודם, כמו דאחות אשה ואשת אח, דלפעמים זה קודם לזה, ולפעמים להיפך. אבל במקום שא״א בשום אופן שיחול בב״ח על חלב או נבלה הרי אינו נאמר איסור זה כלל בבשר נבלה או חלב, ולא שייך לומר דחל לקברו וכו׳ כיון דעצמיות האיסור לא נאמר בזה, עיין לעיל בריש הסוגי׳ דנוהג בטמאה שכתבתי שם, דלכן קתני אין גה״נ נוהג בטמאה, דהאי לשון משמע דגם לקברו אין כאן איסור גיד כלל, וא״כ גם בב״ח דלא אסרה התורה כלל בחלב ונבלה הרי אין כאן איסור כלל, וא״כ איך אפשר שאסרה התורה הבישול שהוא נאסר רק כדי להרחיק את האדם מלאכלו, אולם י״ל דשאני בב״ח דסכ״ס איסור המפורש הוא הבישול ולגבי בישול גם חלב ונבלה בכלל גדי הוא, אלא דאנן מוציאין את החלב והנבלה מכלל איסור אכילת בב״ח מצד אאחע״א וכיון דמכלל בישול א״א להוציאם, תו גם מכלל איסור אכילה אינו יוצא אלא מכלל מלקות אבל איסורא איכא דהרי בכלל בישול המה, והבן ולפנינו נדבר עוד מענין זה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה כל הבשר תימא דלא תני וכו׳ בחולין ובמוקדשין ובתוספתא תני להו וכו׳ עכ״ל ועיין באחרונים מה שכתבו בזה, ולפע״ד נראה דבקדשים הנאכלים פשיטא דחל כיון דלאחר זריקת דמים נאכל לכהנים ולבעלים וממילא חל מכח מוסיף לשאר בני אדם, ואי בבשר עולה פשיטא דאינו חל כמו דלא חל אחלב ונבלה, ואי דס״ל לתוספתא דאחע״א או כמ״ד לקמן מדלקי אבישול אאכילה נמי לקי, יותר היה לשנות דין זה בחלב שהוא בכל בהמה דנוהג וכן בנבילה וטריפה דשכיח יותר ודוחק לומר דמשום אינך פרקא דקתני חולין ומוקדשין תני נמי הכא אבל יותר נראה בכוונת התוספתא דקתני דנוהג במוקדשין עפ״י מה דמבואר ברמב״ם ספ״ט מהלכ׳ כלאים וז״ל ״דבהמת פסה״מ עשאה הכתוב כשני גופין כבהמה טמאה וטהורה דהכי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריב ממנה קרבן לד׳, מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא מפסה״מ וכו׳״ עכ״ל וא״כ הוו״א דלגבי בב״ח נמי נחשב בהמה קדושה כמין בפ״ע שאינו בכלל גדי וכאשר כתבתי לעיל בריש פ׳ גה״נ עיי״ש ודו״ק.