דף ק״ז ע״א גמר׳ א״ד בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא, ופליגו אדרב, וא״ד אפילו שלא בשעה״ד נמי והיינו דרב. קשי׳ לי לפי דעת הרמב״ם ז״ל שם הלכ׳ י״ח דע״י כריכת מפה מצי אכל בלא נט״י, איך שייך שעה״ד דהרי לכל אדם מסתמא יש לו מפה, אם לא שנאמר דקשה לאכול במפה, וא״כ שעה״ד דקאמר הכא שעה״ד כל דהו קאמר, ולפ״ז יש לומר דרמב״ם ושאר פוסקים לשיטתייהו אזלו בזה, דלשיטת התוס׳ ושאר פוסקים דנתקשו על הא דרב מערבי פסחים כדלעיל, והוכרחו לתרץ דרב נמי רק באין לו מים בסמוך קאמר כמש״כ התוס׳, וא״כ האי שעה״ד דקאמר הכא שעה״ד גמור קאמר, וע״כ דלא הותר לאכול במפה רק לתרומה ולא לחולין, אבל הרמב״ם ז״ל כפי שביארנו למעלה דרב בנט״י לסעודת שחרית קמיירי, ובזה לא שייך הפסק בין סעודה לסעודה, ואפי׳ בלא שעה״ד כלל מצי מתנה על כל סעודת היום בחד נטילה, לכן האי שעת הדחק דקאמר כאן שעה״ד כל דהו קאמר, ולא הוצרכו לכרוך ידיו במפה שקשה לאכול בידים כרוכות במפה כידוע ודו״ק.

תוס׳ ד״ה מאי לאו, עיין בראש יוסף על דיבור זה ובסוף דבריו קמתמה על הרמב״ם ז״ל שכ׳ דלט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה אבל לא חולין על טהרת תרומה או על טהרת הקודש, והא הרמב״ם ז״ל סובר דחולין על טהרת הקודש כחולין גמורין הן, ולאו כקודש דמי דכן כתב בפי״א ה״ט מאה״ט, חולין על טהרת תרומה השלישי פוסל בהן, ועל טהרת הקודש הרי הן כחולין גמורין, ובחולין גרידא הרי סובר הרמב״ם דמותר לכרוך ידיו במפה והניח הדבר בצ״ע. ואני אומר במחכ״ת של הראש יוסף ז״ל דכאן לא חש לקמחי׳, דכל עצמיות הפלוגתא אי חולין שנעשו על טהרת הקודש כקדשים דמי, או לאו כקדשים דמי, הוא אם אנן נדון בי׳ דין קודש שהשלישי שלו יעשה רביעי בקודש, או אפילו הוא עצמו אם צריך ליזהר שלא יטמאוה, ומה״ט בריש מכילתן מוקי רבה ב״ע מתני׳ דהכל שוחטין בחולין שנעשו על טהרת הקודש ובטמא ששחט דוקא למ״ד כקודש דמי, דרק אז אסור לו ליתן לטמא לשחוט בסכין קצרה שמא יגע בבשר ויגרום טומאה לחולין שדינם כקודש מחמת הבעלים שנוהגים בו דין קודש, אבל למ״ד לאו כקודש דמי, גם בעליו אינם מצווין לשמור את חוליו שלא יטמאו, אבל אם באמת נטמאו, ודאי דאסורים לו לאכלן מפני נדרו שקיבל ע״י לאכול חולין עטה״ק, ולכן כאן דיש לחוש דגם במפה לא יהי׳ נשמר יפה מנגיעת ידו ויבא לידי אכילת חולין טמאים אשר אסור לדידי׳ מחמת גדרו לאכול חולין בטהרה, לגבי הא מלתא ודאי לכ״ע כקודש דמי, וזה ברור כשמש בעזהי״ת ודו״ק היטב.