ע״ב גופא חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע״ז, א״ר לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו וכו׳, בבא מיורה גדולה, ולוי אמר אף לוקה על בישולו וכן תנא לוי וכו׳. הנה אמרתי לכאור׳ דפלוגתת רב ולוי תלוי באפשר לסחטו אי אסור או מותר. דהנה רש״י ז״ל מסביר לן סברת רב דאינו לוקה על בישולו דא״א מכלל התירן להקרא שם איסור. ור״ל דניהו דהתורה אסרה גם חצי שיעור היינו בנפרד משיעור שלם אבל להעשות איסור מחדש בעינן שיעור שלם, והנה כאן אם נאמר אפשר לסחטו מותר איכא שיעור שלם, דהני שני חצי זיתים יחד כחדא איסור חשיבי, ואם יתפרדו זמ״ז פקע איסורן וכל זמן שהם יחד איכא כאן שיעור שלם, ולכן מחייב לוי ואה״נ דמודה ברבע זית מכל אחד דלא נתהווה שם איסור עליהם כדי לצרפן עם חצי זית בב״ח ללקות עליו, ורב דסובר אפשר לסחטו אסור סובר דכל או״א איסור בפ״ע הוא, לכן בעינן שיעור שלם מכל אחד. ואמרתי ליישב בזה דעת הרי״ף ז״ל דלא הביא בהלכותיו הא דרב דחענ״נ ואפשר לסחטו אסור, משום דס״ל דלוי פליג עלי׳ וכיון דתני בברייתא כוותי׳ דלוי הכי הלכתא ממילא גם אפשר לסחטו מותר, אולם אנן דפסקינן כלוי בשני חצאי זתים דלוקה על בישולו ופסקינן ג״כ כרב דאפשר לסחטו אסור נ״ל דסבירא לן דלוי פליג על גוף הסברא דא״א מכלל היתרן להקרא שם איסור, כי באמת מצינן כמה פעמים בש״ס היפך סברא זו, לעיל דף צ״א ע״א דפליגו ר״י ורבנן בגיד שאין בו כזית, וקאמר שם דאכל שני גידין משני בהמות, לר״י דאינו סופג רק מ׳ משום דמיירי דאין בכל אחד כזית, הרי דלא בעינן זית שלם להקרא שם איסור, וכן אמרינן במכות דף י״ז בריסק ט׳ נמלים והשלימו לכזית דחייב אף משום נבלה, הרי דשם נבלה חל על נמלה שהיא פחות מכזית, ומצטרך לכזית למלקות. והגם שמצאתי שהתוס׳ משתמשים בסברת רב הנ״ל, והוא ביומא דף פ״א ע״א ד״ה כל שטומאתו, שכתבו דאצטריך לרביעית דם הבא משני נפלים, דלא הי׳ בכ״א שיעור שלם, אבל דברי התוס׳ אלו בלא״ה תמוהין כאשר כתבתי לעיל דף ע״א ע״א ד״ה ועל הא דר״ע עיי״ש דבר יקר מאד ודו״ק.

רש״י ד״ה לעולם לא מצטרפי בסוף הדיבור, לפי שאין מצטרפין מכלל היתרן לקרות שם איסור עד שיהי׳ בכל אחד ליעשות איסור לעצמו עכ״ל, נראה לכאור׳ מזה דאם יש שיעור באחד ואין בשני ג״כ לא מצי ליתסר, אלא דלא מפורש ברש״י אם לא נעשה איסור כלל גם על אותו שיש בו שיעור, או שרק אותו שאין בו שיעור נשאר בהתרו, וזה נפרך מהא דפריך לעיל על רב בכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב חלב אמאי מותר דלפי רש״י ז״ל מאי פריך, והא בכזית בשר א״א ליכנס כזית חלב וכאשר כן כתב הראש יוסף ז״ל דלעולם החתיכה רוב הוה נגד הבלועה שבתוכה, וא״כ שפיר קאמר רב לשיטתו דחלב מותר משום דלית בה כזית אם לא שנאמר דאם החלב לית בה כזית, גם הבשר לא מיתסר, וע״כ רב לאו כזית ממש קאמר רק לאפוקי פחות מכזית, אבל לעולם הוא כ״כ בשר שיובלע בתוכו כזית חלב. אבל אין לומר דבאמת לא נאסר מה״ת רק מדרבנן ומדרבנן ודאי נעשה גם חצי שיעור איסור, דרב לא קאמר רק דאינו לוקה, חדא דאם ליכא רק איסור דרבנן הא בטל גם במינו כמש״כ התוס׳ לעיל צ״ט ע״ב ד״ה זיעה בעלמא הוא, ולא עוד אלא דלמה נקט רק כזית בשר והא גם בפחות מכזית בשר אסור מדרבנן, והול״ל מעט בשר ביורה גדולה של חלב או חצי זית בשר, אם לא שנאמר דבאמת הבשר אסור מה״ת בדאיכא כזית אף דחלב לא נאסרה רק מדרבנן ואתא רב לאשמעינן רבותא דאע״פ שהכזית בשר אסור מה״ת, מ״מ החלב מותר אלא דקושי׳ ראשונה במקומה עומדת דלא הוה פריך מידי לרב. והנה בגוף הדין אי לרב הבשר אסור מה״ת הגם שהחלב לית בה כזית יש לפשוט ממשנתינו דתנן טפת חלב, וסתם טפה פחות מכזית היא ומ״מ הבשר נעשה נבלה, אלא דהאי לאו דיוקא הוא דהאי טפה ע״כ לאו דוקא, דהא בניעור את הקדרה דסיפא קתני עד שתתן טעם בכל הקדרה ולפרש״י ז״ל דאטפה קאי ובניעור בתחלה הרי דאפשר דיש בה ליתן טעם בכל הקדרה, ועיין.

תוס׳ ד״ה אמאי, חלב נבלה היא, מכאן הי׳ מדקדק ר״ש, דלמ״ד מב״מ לא בטיל צריך תרי ששים וכו׳, הנה הא דסגי בתרי, ס׳ הוא משום דאמרינן קמא קמא בטל, ולא חוזר וניעור, דאל״כ לא תסגי אפילו בהרבה פעמים ששים, דהא נכנס ויוצא רוטב הרבה בתוך הנבלה שנעשה איסור, וא״כ גם חד ששים למה לי והא קמא קמא בטל, אלא מאי צריך לומר, דנגד חתיכת האיסור הנראה לעיננו לעולם צריך ששים, ולא אמרינן קמא קמא בטל, משום שלא תחלוק בביטול האיסורים, בין לח ליבש, כי בלח שנפל בפ״א לא שייך קמא קמא בטל, ולכן לעולם צריך ס׳ נגד חתיכת האיסור, אבל נגד הרוטב שנבלע בחתיכה וחוזר ויוצא שאינו נראה לעינים למה לי ס׳ בכל דהו תסגי, כי קמא קמא בטל, ושאני חלב היוצא מכזית זה לתוך היורה דליכא אינן מינו כלל ולא שייך ק״ק בטל, דכל שהו מחלב מצי אוסר אבל להצריך ס׳ נגד הרוטב מנין וצ״ע לפע״ד.

עוד שנית נתקשה לי טובא על שיטת ר׳ שמואל דלפי דעתו מה מהני ס׳ בחתיכות להתיר הרוטב דכיון דרוטב נאסר מצד מב״מ וצריכין לומר סלק את הרוטב והחתיכות מבטלין רוטב הנבלה, הלא החתיכות ניכרים בפ״ע, ואיך יבטלו הרוטב שבתוך הרוטב, וצ״ל דהמוהל היוצא מן החתיכות בתוך הרוטב הוא יבטל את רוטב הנבלה, אבל מנ״ל דהחתיכות יפלטו כל כך מוהל שיהי׳ ס׳ נגד הרוטב שפלטה החתיכת איסור דמאן מפיס לשער זאת, וכל זאת צע״ג ודו״ק.

שם בא״ד וקשה לר״י לדבריו דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב, הלא בעלמא חתיכה של היתר נעשית נבלה מדרבנן וצריך ס׳ כנגד כולה, דמדאורייתא לא צריך ס׳ וכו׳ עכ״ל. הא דדייקו דבעלמא חענ״נ רק מדרבנן ולא מדאורייתא צריך ביאור, וראיתי שהאחרונים הרגישו בזה. אבל לפע״ד נראה דהתוס׳ רצו לשלול שלא לתרץ עפ״י סברת הר״ן דחענ״נ דוקא דומי׳ דבב״ח דמני׳ ילפינן, וא״כ אם גדי אסרה תורה ולא חלב הרי דבלח לא מצינן חענ״נ ממילא לא אמרינן כן גם בשאר אסורין, אבל התוס׳ לא ניחא להו דרבנן עשו זאת דוקא דומי׳ דבב״ח, אבל אי מדאורייתא הי׳ וילפותא גמורה מבב״ח אז הי׳ החילוק בין לח ליבש מוכרח, דהא גדי אסרה תורה ולא חלב, הרי דבחלב דהוה כשאר איסורין לא אסרה התורה ההיתר שקיבל טעם מן האיסור, אבל אי דרבנן הוא אין מן הסברה לומר דדוקא ביבש אמרינן חענ״נ ולא בלח כנלפע״ד כוונת התוס׳ ודו״ק.

בא״ד אלא ודאי כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נ״נ אלא מטעם בשר המעורב בו, אין לו דין חלב טמא וכו׳, ומכאן, יש להוכיח דתבלין הבלוע מחלב ודם ונפלו לקדרה מתבטלין בששים, ואע״ג דנותנים טעם אפילו באלף, דאינו חמור מן האוסר הנבלע בהן עכ״ל. והנה ראיתי בברוך טעם ז״ל שכ׳ דיש לחלק בין הנדון לראי׳ דניהו דלענין מב״מ אזלינן בתר האוסר, אבל כל שנרגש הטעם מנין לנו להתיר, ודברי טעם הם. אבל אני הוספתי עוד להקשות, דלמה להו להתוס׳ לחדש זאת הסברה דאין הנאסר יהי׳ חמור מן האוסר, דבלא זה היו יכולים לדחות דינו של ר״ש, דניהו דנאסר הרוטב מן החתיכה, אבל הא דנעשה כנבלה הוא רק מדרבנן כאשר כתבו בעצמם, ובדרבנן הלא כתבו לעיל דף צ״ג בד״ה זיעא בעלמא דמב״מ שפיר בטל, וממילא לא היו באים לדון להתיר על תבלין הנאסרים מדם להתירן בס׳ דהא תבלין האוסרין מדרבנן נמי לא בטלו באלף כל זמן שנרגש טעמם. וצ״ל דהתוס׳ סברו כיון דעיקר האיסור שנאסר הרוטב דאורייתא אלא דהא דנעשה כנבלה הוא דרבנן, זה חמור מזיעא דעיקר האיסור אינו אלא דרבנן, אבל זה דוחק גדול דהא דעיקר האיסור דאורייתא הכא אינו אלא אותו הטעם בשר נבלה שנרגש ברוטב, אבל הרוטב בעצם לא נאסר מה״ת מעולם, ואפילו לר״ת דלוקין על כזית מטעם כעיקר, היינו משום דלוקין על הטעם כמו על העיקר, אבל לעולם ההיתר לא נהפך לאיסור, ורק מדדבנן גם ההיתר נעשה כנבלה, ונהפך לאיסור ואיסור זה אין לו שום שייכות לדאורייתא, ואיך יאסר מטעם מב״מ אי באיסור דרבנן לא אמרו מב״מ לא בטל וצע״ג ודו״ק.

הרמב״ם ז״ל בפ״ט הלכ׳ י׳ מהלכ׳ מ״א כתב, וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל חתיכות ולא נודע לאיזה חתיכה נפל, נוער את הקדרה כולה וכו׳ עכ״ל, וראיתי בהגהות ק״ז רעק״א זצ״ל ביו״ד סימן צ״ח שמתמיה ע״ז הרבה, דאיך מנער הקדרה שמא ימצא בו אח״כ טעם ויתחייב משום בישול בב״ח, דמגיס חייב משום מבשל בשבת, וה״ה בב״ח, ולפע״ד הי׳ נראה דהרמב״ם לשיטתי׳ אזיל בזה, דהוא ז״ל הביא בריש הפרק הלכ׳ ב׳, איסור אכילה מק״ו מבישול, ור״ל דהתורה הרחיק אכילת בב״ח בל כך, דאפילו בישול שהוא צורך אכילה נמי אסור לן. ומלקינן על האי ק״ו משום דהוה כמו בת מבת הבת, עיי״ש. ומעתה אני אומר דלא אסרה התורה אלא בישול שהוא לצורך אכילה, אבל שלא לצורך אכילה לא אסרה דאלת״ה רק הבישול בעצם אפילו שלא לצורך אכילה אסור, איך נילוף אכילה מק״ו ויהי׳ כמו בת מבת הבת דאפילו אם יהי׳ ק״ו, אבל אין ענין הבישול כולל ענין אכילה אבל אם נאמר דרק לצורך אכילה אסור אז שפיר הוה כמו בת מבת הבת, ועיין, ולכן כאן שנוער כדי לבטל טעם החלב ולא כדי לאכלו אין זה בגדר מבשל בב״ח לחייב עליו, ולכן גם לעשות מלוגמא לצורך חולה שאב״ס מותר לבשל לדעת הרמב״ם ובזה יש ליישב מה דקשי׳ לאחרונים על הש״ך בסי׳ פ״ז סק״ז עיי״ש ודו״ק.

וראיתי לרשום כאן דבר פלא שראיתי בדברי לב ארי׳ בסוגי׳ זו דרצה לתרץ קושי׳ התוס׳ ד״ה דחדוש הוא דבאמת משום דכלאים נמי הכי הוה עדיין חדוש מקרי כמש״כ התוס׳ לעיל דף ס״ד ע״ב, אבל כוונת הגמ׳ שם בפסחי׳ כלפי מה שאמרו חכמים דמשרת לטע״כ ומכאן אתה דן לכלאים בשלש ולערלה בתרתי, וע״ז פריך לילוף מבב״ח, ואי דחדוש הוא עכ״פ כלאים דנמי חדוש כמותו נילוף מבב״ח. ודבריו במחכ״ת שגיאה המה, דהא אי מבב״ח לא מצי למילוף משום דחדוש הוא, אז גם חתיכות בב״ח לא תאסר תערובות אחרת בנ״ט דכל שנעשה כבר בב״ח כשאר איסורין הוא, וכמו שנבלה אינה אוסרת בטעמה כ״כ בב״ח, וא״כ כלאים נמי אינו אוסר את תערובות וזה ברור. ולעומת מה שהביא ראי׳ מתוס׳ לעיל ס״ד ע״ב דגם בתרי מילי אמרינן חידוש הוא, כבר כתב ק״ז בעל חת״ס זצ״ל לחלק בין הנושאים דשני מיני חידוש איכא, א׳) מה שהוא חידוש נגד הסברה והשכל, וזאת לעולם בחידושו קאי אפילו נמצאין אלף פעמים, שנית חידוש מצד דלא מצינן כיוצא בו, ובזה אם נמצא עוד אחת בטל חידושו, ולכן התוס׳ לעיל מיירי בחידוש נגד השכל, היתר מכלל איסור, שפיר כתבו דאפילו נמצא כמה פעמים חידוש מקרי, אבל הגמ׳ בפסחים מיירי בחידוש דלא מצינן כיוצא בו, ודו״ק.