ע״ב רב מרי ב״ר אימלח לי׳ בשר שחוטה בהדי בשר טרפה, אתא לקמי׳ דרבא, א״ל הטמאים לאסור צירן ורטבן. והנה מה דאיבעי לי׳ לרב מרי הי׳ משום דשמעינן מהא דר״נ דלעיל, דדוקא דגים ועופות שמלחו יחד נאסרו הדגים, משום דרפו קרמייהו, אבל בשר עם בשר לא, וכמש״כ רש״י ותוס׳ ולכן איסתפק אי דוקא בבשר כשר הדין כן, ומשום דדם מישרק שריק אבל בטרפה לא, או דלמא ל״ש. אבל בציר היוצא מן הטרפה דאסור הא ודאי פשיטא לי׳, דהרי משנה שלמה היא, מובאה לעיל צ״ט ע״ב, דג טמא צירו אסור, וא״כ רבא לא השיב לו מאומה, דעיקר חסר מן הספר, דהי׳ לו להשיב דחלוק ציר מדם, דאע״ג דבדם אמרינן מישרק שריק או כבלעו כך פלטו, אבל ציר טרפה לא, ועיין באחרונים. ולפע״ד מכאן ראי׳ גמורה להא דכתבנו למעלה, דדם הנבלע בבשר אפילו יוצא אינו מה״ת דאין זה בכלל דם האברים, ולא נאסר מה״ת אלא דם הכנוס באברים, וכאשר הוכחתי דכן דעת הרמב״ם ז״ל, ולכן כל הני סברות דדם מישרק שריק וכל זמן דטריד לפלוט אפילו ציר אינו בולע דם, אשר עליהם סמכינן במליחת בשר על בשר, לא נאמרו אלא משום דעיקר איסור דם הנבלע בבשר שאינו כנוס אין בו איסור תורה. ולכן בטרפה דצירו ודמו היוצא ממנו הוא אסור מה״ת, לא קסמכינן אהני סברות שאין להם יסוד. ולכן רב מרי דקבעי, הי׳ משום דהי׳ מסתפק אי ציר של בשר טרפה אסור מה״ת דציר דגים דקתני במשנה דאסור הוא באמת רק מדרבנן דזיעא בעלמא וכדאמרינן לעיל דף הנ״ל, וע״ז השיב לו רבא שפיר, הטמאים לאסור צירן ורוטבן שהוא מה״ת, וממילא אין להקל בציר טרפה כמו בדם כשרה הנבלע בבשר שאינו אלא מדרבנן. ודע דלדעת הרמב״ם גם צירן ורוטבן של הטמאים אינם לוקין עליהן, ודלא כמש״כ התוס׳ כאן דדרשה גמורה היא, כי לדעת הרמב״ם ז״ל כל שנלמד מרבוי הכתובים אין בו מלקות, ודינו כחצי שיעור דחשב איסור תורה אבל אין בו מלקות, אבל מ״מ חמור הוא יותר מאיסורי דרבנן בעלמא וכדמוכח מהא דלעיל דף צ״ח ע״א דא״ל ר׳ אשי למר בריה לאו אמינא לך אל תזלזל בשיעורא דרבנן, ועוד הא אר״י חצי שיעור אסור מה״ת, ולכן אע״ג דאין לוקין על ציר טרפה, אבל מ״מ אסור הוא יותר מדם הנבלע בבשר דהוא דרבנן ממש, כנלפע״ד נכון וברור. ועיין לקמן בדף הסמוך בלב ארי׳ ד״ה בגמ׳ מיתיבי, דהביא דעת האו״ה דבאיסור דרבנן אמרינן בכל האיסורים סברת איידי דטרוד לפלוט לא בלע וכבלעו כך פלטו. וקמתמה עליו, דא״כ מה פריך מציר של דגים שהוא מדרבנן לציר של טרפה שהוא דאורייתא עיי״ש. ובאמת חילוק זה בין ציר דגים לציר של טרפה רק תוס׳ סברו, אבל לדעת הרמב״ם בשניהם אין בו מלקות ואסורים מריבוי הכתובים שחמורים אצלנו כשל תורה וכחצי שיעור כנ״ל.

תוס׳ ד״ה ורוטבן וקיפה שלהן, וא״ת ותפ״ל ממשרת ליתן טכ״ע וכו׳ עסה״ד, ויש לי תימא רבתא על האי דוחקא שבתוס׳ שכ׳ דאיצטרך קרא על שתיי׳ שהוא כאכילה ברוטב, ועל ציר הוו״א דוקא כשהקפהו ואכלו. הלא לקמן ק״כ ע״א ד״ה לרבות את השותה, כתבו התוס׳ דמידי דשתיי׳ כגון יין ושמן לא איצטרך קרא דשתיי׳ בכלל אכילה, ורק במידי דאינו עומד לשתיי׳ כמו חלב ונבלה וחמץ דהוה שלא כדרך להמחות ולשתות בזה צריכין נפש לרבות את השותה. א״כ אי ציר ורוטב אסורים הרי הן עומדים לשתיה ומהיכי תיתי בעינן להקפות הציר, ורוטב נמי הלא הבשר עומד לבישול כמו לצלי, וכיון דטכ״ע ממילא הרוטב אסורה בשתייה כי עומדת לכך, ושאני גוף החלב והחמץ שהמחה שאינו עומד להמחות ולשתות, אלא דדבר זה קשה גם על הסוגי׳ דלקמן עיי״ש בתוס׳ ד״ה היכי דלאו איסור הבא מאליו, ובמהרש״א ז״ל ושם אאריך בזה ברצות ד׳ ודו״ק.