גמר׳ מיתיבי המבשל וכו׳ הפגול והנותר והטמא שבשלו בחלב חייב וכתב המהרש״א ז״ל דאע״ג דאיכא לאוקמא דדוקא בבישול דלא הוה אלא חד איסור חייב, מ״מ איכא לאותיב לל״ק דאיכא מאן דסבר דאבישול נמי לא לקי עכ״ל, והנה לפי מה שביארנו למעלה בפרק גה״נ בחלב בחלב אמרינן דלא דיבר הקרא רק מבשר הגדי ולא מחלב, ולכן גם אבישול לא לקי, אבל באיסור שבא על הבשר דרך הזדמנות ליכא מ״ד דלא ילקה על הבישול דאינו אלא חד איסורא, לא הועיל המהרש״א כלום בתירוצו, דכאן בפגול נותר וטמא לכ״ע לקי אבישול, אבל צ״ל דהש״ס לא מצי לתרץ דאבישול ולא אאכילה קאי, משום דאז פשיטא, ומה קמ״ל דחייב אבישול כיון דליכא אלא חד איסורא, ואי שלא תאמר מדלא לקי אאכילה אבישול נמי לא לקי, וה א לאיסורא חל גם לענין אכילה לקברו בין רשעים גמורים, ומהיכי תיתי לא ילקה אבישול. ולא עוד אלא דלפי סברתנו דלעיל גם אאכילה מצי לקי, באוכל כזית מתערובות הבשר והחלב באופן דליכא שיעור בשר לגבי פיגול ונותר וטמא, אלא ודאי דמה דקתני בבריית׳ גם אאכילה, והיינו באוכל כזית בשר מפיגול ומ״מ חייב תרתי אפיגול ואבב״ח ומשום דאחע״א ועיין בהגהות ביאור מהר״ם שיף ז״ל שכ׳ דמפרש״י נמי משמע דלא כמהרש״א והוא אמת ודו״ק.

רש״י ד״ה, ומר אמר חדא וכו׳, דאם לא התרו בו משום אכילת חלב אלא משום בב״ח, אינו לוקה דלא אתי איסור בב״ח וחייל אאיסור חלב עכ״ל, גם מכאן איכא ראי׳ דאפילו לאיסורא לא חייל דאם נאמר דלאיסורא חל אם לא התרו בי׳ משום חלב למה לא ילקה משום בב״ח. אלא דלפ״ז בכל הני איסורים שבאו רק דרך הזדמנות יחד כמו בשר פיגול בחלב אי לא אתרו בי׳ משום פיגול ילקה משום בב״ח, ודבר זה לא הזכיר שום פוסק וצ״ע ודו״ק.

גמר׳ ת״ר בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו, בחלב פרה ורחל מנין, אמרת ק״ו וכו׳, ת״ל בחלב אמו וכו׳ עכ״ל. הנה הן לפרש״י והן לתוס׳ האי שקיל וטרי׳ לפלא בעיני כל רואה ולא נמצא כעין זה בש״ס, וגם קשה מאד לדרוש מחלב אמו אפילו מייתורא לפרה ורחל, היפך משמעות הלשון מכל וכל, וגם לשון ר״א דקאמר מעיקרא דדינא פירכא משונה מאד הגם שרש״י ז״ל רצה לתקנו, אבל לפע״ד לא תיקון כלום, דלא מצינן לשון זה בש״ס הגם דפריך אתחלת דינא דו״ק ותשכח.

אבל לפע״ד לפרש הסוגי׳ עפ״י מה שהזכרנו בריש פרקן, וכן לעיל בדף הקודם דיש שני טעמים בענין איסור בב״ח או כמש״כ הראב״ע והרמב״ן ז״ל דמצד אכזריות נגעה בה וכעין שחיטת אותו ואת בנו, או מצד תערובות מינים וכעין כלאים ושעטנז.

והנה אם נאמר דמצד אכזריות נגעה בה, אז עיקר האיסור הבישול כי הוא המעשה המתועבת לפני המקום, ואז לא ידענו טעם לאיסור אכילה, כי אותו ואת בנו ושילוח הקן ודאי אית בי׳ יותר אכזריות, ומ״מ לא אסרה התורה אחר המעשה את הנשחט ואת הניקח כדלקמן בדף הסמוך. ואיך יאסר הכא המתבשל, שנית אם מצד מעשה אכזריות אסרה התורה הבישול, אז ודאי מסתבר לומר דאמו דוקא ואפילו מינו לא, וכאשר כתב באמת האבן עזרא ז״ל בתורה עיי״ש. אולם אם מצד תערובות מינים וכעין כלאים נאסר, אז עיקר האיסור הוא האכילה והבישול נאסר רק אגב אכילה ומצד הרחקה מאכילה, וכדעת המדרש רבה שהביא הרמב״ם ז״ל, ואז מסתבר לומר דכש״כ גדי בחלב אחרת ואפילו שאינו מינו, כמו פרה ורחל, דהרי כל שרחוקים יותר, מסתבר יותר לאסור וממילא צ״ל גדי בחלב אמו דכתיב הוא משום דדיבר הכתוב בהווה. דרק גדי דרך לבשל בחלב, משום שהוא רך ומתבשל בבישול קל כמו החלב ומסתמא מתבשל בחלב אמו שמוכנת לפניו. ובזה השקיל וטרי׳ מתפרש כמין חומר דהכי קאמר, בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו, ר״ל אמו דוקא ואפילו מינו לא, דלפום פשטות הלשון שהוא דוקא הרי טעם כמו אותו ואת בנו וכמו דהתם דוקא אם ובנה, ולא זקנה וילדה דעלמא ה״נ דוקא גדי בחלב אמו ולא בחלב אחותה ומכש״כ לא בחלב מין אחר, ולכן פרה ורחל מנין, ע״ז משיב דאיכא ק״ו דאם בקרובים שלא נאסרו בהרבעה אסרה התורה משום תערובות מינים שונים מכש״כ ברחוקים שנאסרו בהרבעה דאסרה התורה תערובות בשר בחלב. ע״ז קאמר דמעיקרא דדינא פירכא ר״ל דק״ו דידך נבנה על הקדמה מוטעת, דאת סברת דהטעם משום תערובות מינים, ואז יותר מסתבר לאסור הרחוקים מן הקרובים, דדילמא הטעם משום אכזריות של מעשה הבישול, ואז נהפוך הוא דדייקו גדי בחלב אמו שנאסרה עמו בשחיטה משום אותו ואת בנו, נאסר עם חלבה בבישול וחד טעמא אית לאותו ואת בנו ולבישול בב״ח, ולכן קאמר הלשון דמעיקרא דדינא פירכא דמה שאתה מחזיק לקל הוא החומר, ומה שאתה מחזיק לחומר הוא הקל, דהא דנאסר עמה בהרבעה קולא הוא לגבי בב״ח, וע״ז קאמר ת״ל בחלב אמו פעם שנית והוא אתא לאיסור אכילה, וכדדרש תדבר״י לקמן, וכיון דזכינו דאכילה נמי אסרה תורה ע״כ דלאו מטעם ענין אכזריות אמרה תורה לא תבשל רק הבישול נאסר אגב האכילה וכדעת הרמב״ם בשם המדרש רבה שוב אמרינן דגדי בחלב אמו לאו דוקא וכש״כ בחלב אחותה ובחלב פרה ורחל ולא דיבר הכתוב רק בהווה כנלפע״ד נכון וברור בס״ד.

שוב ראיתי בחדושי ק״ז בעהחת״ס זצ״ל שהעיר קצת במה שכתבנו וכתב דהאי ברייתא אתי׳ כר״ש דדורש טעמא דקרא וציין גמר׳ ערוכה קידושין דף כ׳ ע״ב. ובעיני יפלא לפי מה שכתב ק״ז ז״ל בעצמו בתשובותיו ליו״ד סי׳ רנ״ד, דפשיטא דלקולא דוקא לא דרשינן טעמא אבל לחומרא ודאי חיישינן אטעמא דקרא עיי״ש. וא״כ שם דמיירי בדיני ממונות בבתי ערי חומה לגאול לחצאין, איך נסמוך אק״ו דניפרך עפ״י טעמא דקרא, להוציא מזה וליתן לזה. וכאן בב״ח דרוצין ללמוד חלב פרה ורחל מק״ו, הלא בלא״ה קשה וכי עונשין מה״ד, עד שפריך והא אתי׳ ולמה לי קרא, אלא ודאי דהאי ק״ו לא אתא אלא לגלות לן פירוש הקרא, אי גדי בחלב דוקא וכפשטות משמעותי׳ או דלמא דיבר הכתוב בהווה, וכל הבשר בכל החלב אסרה תורה, ולפשוט ספק זה גם לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא, צריכין אנו לחקור אחר הטעם, כי רק ע״י הטעם מצינן לידע פירוש האמיתי ודו״ק היטב.