דף קט״ו ע״א גמר׳ אלא מעתה מעשה שבת ליתסרי, עיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס זצ״ל דהסביר בטוב טעם דבמלאכת שבת אין המלאכה מתועבת דהרי בנעשה ממילא או מע״ש ונגמרת בשבת מותרת, ורק אשביתת גופו של אדם קפיד רחמנא, והתמיה על התוס׳ שהוצרכו לחלק בין שבת לבב״ח משום דבשבת אינו ניכר שעשה מלאכתו בשבת, אבל בב״ח ניכר, והא דפריך הש״ס דמעשה שבת ליתסר משום דלא נחות לחלק בין גוף הענין מתועב או היוצא ממעשה המתועבת, עד שדרשו מהיא, היא קודש ואין מעשיה קודש, וכד״ק ממש כתב גם הלב ארי׳ בתוס׳ ד״ה חורש עיי״ש, אלא דאני תמה אם המקשן לא הבין החילוק בין הנושאים המבואר לכל מבין, למה לא השיב לו התרצן שאין כאן תועבה ובלא קרא, וממילא דלא הי׳ מקשה לי׳ מחורש בשור וחמור ומחוסם פי פרה, ויותר קשה דבב״ח מאן אמר לן דאינו כמעשה שבת, דילמא קפיד רחמנא על מעשה האדם שהוא מעשה אכזריות, וכטעם האבן עזרא והרמב״ן ז״ל. ולכן נראה לתרץ חדא קושי׳ בחברתה דהמקשן שפיר השיג החילוק הנ״ל, אלא דבב״ח גופא לא ברירא לן אם הענין בעצמו מתועב או מעשה דאדם כשבת, וכיון דר״א מ״מ יליף איסור אכילה מל״ת כל תועבה, הרי דאפילו אם המעשה של אדם מתועב גם היוצא ממנה בכלל תועבה היא, ואז באמת לא הי׳ לן ללקות על אכילת בב״ח, אלא באוכל מה שבישל באיסור בישול, וכמעשה שבת, אלא דמ״מ שפיר קאמר ר״א בסתם דבב״ח אסור באכילה ואפי׳ נעשה מאליו, וכמו דשנינו טפת חלב שנפלה על החתיכה, משום דלא ידעינן מאיזה טעם אמרה תורה לא תבשל, ולכן שפיר פריך א״כ מעשה שבת נמי ליתסר, וע״ז קמשנה, דאית לן קרא דהיא קודש ואין מעשיה קודש, וכיון שזכינו לדרשה זו, שוב נפשט לן טעמא דבב״ח שהוא מתועב בעצם, דאל״כ למה אמרה תורה ל״ת כל תועבה דאתא על בב״ח, דמ״ש מעשה שבת, וממילא כאשר הקשה לו מחורש וחוסם, השיב לו ק״ו משבת להתיר, לרווחא דמלתא קאמר לי׳ האי ק״ו, דבלא״ה כבר נפשט לן דרק אם הענין בעצם הוא תועבה כבב״ח, שייך הלאו דל״ת כל תועבה, ולא אם על מעשה האדם קפיד מטעם שביתת גופו או שלא להתאכזר וכדומה, אבל דרך הש״ס לסמוך אילפותא תמיד, והרי תראה דהש״ס פריך אח״כ מאותו ואת בנו ומשילוח הקן דליתסרו, שכתב רש״י ז״ל בעצמו דלא קשי דמצי למילף משבת דשרי, ולפי ביאורנו הי׳ מצי לדחות מסברה דאין כאן תועבה בגוף הענין וכמעשה שבת. ודע דלפי הדברים קושי׳ התוס׳ ד״ה היא קודש, דלמה לי׳ לר״י הסנדלר קרא דקודש היא לאסור מעשה שבת, תפ״ל מל״ת כל תועבה, וכן קושי׳ המהרש״א ז״ל דלר״י הסנדלר תקשה חורש בשור וחמור ליתסרי, דלפי הנ״ל לא קשו מידי, דלר״י הסנדלר דאית לי׳ קרא על מעשה שבת ליתסר, היינו אם עבר הוא במזיד שנ׳ שם מחלליה מות יומת, אבל בשוגג ומכש״כ בנעשה מאליה לא, הרי דגם לדידי׳ נשמע דאין כאן תועבה בכעין זה, וממילא נדע דגם היוצא מן התועבה כמו בחורש בשור וחמור אין לאסור, ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ומאד קשיא לי הלא מחוסר זמן דהתם דלא ירצה תוך שמונת ימים אינו אלא לגבוה, ואין זה אלא פסול קדשים ואיך הוה ילפינן קדשים מחולין לענין זה וכפי הנראה התוס׳ ד״ה מדאסר, רצו לתקן זאת, אבל לא זכיתי להבין איך נתקן ודו״ק.

ע״ש שילוח הקן ליתסר, ופירש״י כשבא לפניגו אחר שעבר ונטל וחייבנוהו לשלח ליתסר עולמית, ור״ל אחר ששלחה, והוא תמוה לכאור׳, דאם שלחה הרי תיקן הלאו, ולא נעבדה בה עבירה, אבל רש״י לשיטתי׳ לקמן קמ״א ע״א, דלמ״ד קיימו דוקא תכ״ד יוכל לתקן, אבל לאחר מכן לוקה ומשלח עיי״ש ניחא, דהרי מי שבא לפנינו כבר עבר הלאו ואין בידו לתקן, ומ״מ חייב בשילוח ובכהג״וו ליתסר, ומשני דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל מה יענה רש״י למ״ד בטלו ולא בטלו, הרי כל ששלח אפילו לאח״ז לא עבר אלאו כי לא נגמר הלאו עד שביטל העשה בידים, וא״כ לא מתרץ מידי, דכל ששלח אין כאן תקלה, ועיין לקמן שם בסוף ע״ב מה שכתבתי עוד בזה ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ אר״ל מנין לבשר בחלב שאסור וכו׳, כאן הי׳ לי׳ למימר ר״ל אמר מהכא, אלא דכבר כתבנו לעיל דבלא״ה אין דרך לסדר ר״ל אחר ר׳ אשי, ולכן התחיל כאן מחדש אר״ל, ובטעמא דמלתא דהקדים דברי ר״א לפני כל הני אמוראי קדמאי וברייתות, עיין לעיל מה שכתבנו בזה ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ל ר״י כעורה זו ששנה רבי וכו׳ בח׳ ק״ז זצ״ל נדחק לתרץ, דלמה לא פריך ארב אשי כעורה זו ששנה רבי, ולדידי לא קשה מידי, חדא דהרי ר״י לר״ל פריך שהי׳ הרבה קודם ר״א, ועוד דודאי יותר מסתבר לילוף מל״ת כל תועבה דהוא לאו מפורש על כל שתיעבתי לך, מלדרוש באם אין ענין לאו דכתוב על ענין אחר, אבל ר״ל וברייתא דרבי שניהם דרשו בלאו של ענין אחר, באם אין ענין דקאי אבב״ח, אלא דרבי דרש מלאו דל״ת בדם המיותר לגמרי ור״ל דרש מתיבת מבושל שמיותר, וא״כ שפיר פריך לי׳ ר״י דאם תרצה לדרוש באם אין ענין, יותר מסתבר דרשה דרבי דאיכא לא תאכלנו לאו גמור ודו״ק.