דף קי״ז ע״ב משנה העור והרוטב וכו׳ התוס׳ בקשו למצוא קישור להאי פרקא לשלמעלה ונכנסו בדוחק גדול לקשרו עם הא דתנא בפ׳ בהמה המקשה, שליא אינה מטמא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילה, ומזה נראה דקשו להו דמה ענין פרק זה למסכתא חולין שאין עסקה בטומאות וטהרות אלא בעסקי הכשר אכילת בשר, אולם לפע״ד שפיר שייך למס׳ זו דלמאן דאוכל חולין בטהרה יש לידע דיני טומאת אוכלין וכאשר בריש פרקן לרבה ב״ע קתני הכל שוחטין אפילו טמא בחולין וע״י סכין שלא נגע בבשר, וכן קתני בפ״ב דף ל״ג דהשוחט ולא יצא דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות, לפי שלא הוכשרו בדם. ולכן שפיר שייך להאי מסכתא דיני טומאת אוכלין. אם לא שנאמר דקשי׳ להו למה לא סידר התנא האי פרקא אחר הפרקים העוסקים מעניני שחיטה מיד, והמתין עד אחר גה״נ וכל הבשר. אלא דלשונם משמע דעל עיקר הפרק דאין ענינו לכאן קמקשו ודו״ק.

ע״ש העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידין והקרנים והטלפים וכו׳, על הסידור הזה יש להעיר דפתח בעור, והניח האלל והעצמות וכו׳ שהם כולם חלקי הבהמה, אלא שאינם בשר וקתני הרוטב והקיפה שאינם שייכים כלל לבהמה, אלא שבשעת בישול מתחברים לבשר להיות מאכל אחד. והוא דקדוק עצום לכאור׳ אבל מזה נראה לפע״ד דהוכיח הש״ס דתניא להא דת״ר שומרים לטומאה קלה ולא שומרים לטומאה חמורה. דבהאי עור דקתני במתניתן יש לפרש שני פירושים האחד דמיירי בעור הרך או ששלקה וכדאמר רבב״ח לעיל ע״ז ע״ב על הברייתא דקתני בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות וכו׳, דלא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדרה וכאשר נדבר מזה לפנינו. וזאת מצטרף לטומאת אוכלין ולא לנבלות דלאו מאכל גמור הוה אלא ע״י הדחק נאכל עם הבשר, ולגבי נבלה נתמעט מבנבלתה אבל לגבי טו״א אין לנו מיעוט, לכן מצטרף עכ״פ אע״ג דבפ״ע גם בלי מיעוט אינו מאכל גמור. שנית מצינן לפרש דהאי עור עור גמור ובלי שליקה ולא מצד שנעשה אוכל ע״י שליקה אלא דמצד שומר לבשר מצטרף לטו״א, אבל לא לנבלות וכדרשינן מקראי בגמר׳ דשומרים לטומאה קלה ולא לטומאה חמורה. והתנא בסידורו רצה להשמיענו דמצד שומר קאמר דעור מצטרף, לכן הפסיק בין העור לאלל ועצמות וגידין וכו׳ דהני כולן בראויין לאכול ע״י הדחק כדמפרש לקמן בגמ׳ וכן הוא בפיה״מ לרמב״ם, אבל העור לאו מה״ט מצטרף אלא מצד שהוא שומר לבשר, ולכן הפסיק ביניהם ברוטב וקיפה וסידר תחלה העור מצד שומר, הרוטב והקיפה שהם טפלים לבשר, ואח״כ האלל וכו׳ שכולן יש לאכלן בדוחק. וזה נכון וברור בס״ד ועיין לקמן בדיבורים הסמוכין ודו״ק.

גמר׳ שומרים לטומאה קלה מנ״ל דתני׳ וכו׳ כתבו התוס׳ דלהכניס ולהוציא לא צריך קרא דנפיק בק״ו מיד כדמסיק בגמ׳ וכי איצטרך לצירוף עכ״ל. תמיה לי טובא דהרי לקמן קכ״ו ע״ב קאמר בנבלתה ולא בקולית סתומה, וכתבו שם התוס׳ דאע״פ דשומר הוה בסתום, כגון חטה בקליפתה התם מרבינן מקרא דזרע זרוע וכו׳, אבל הכא גלי קרא דשומר לא הוה אלא בשאפשר דנגע עכ״ל, וא״כ שפיר איצטרך קרא להוציא ולהכניס ע״י שומר סתום כמו חטה בקליפתה שלא נאמר דהוה כמו קולית נבלה דאינה מטמא ואין כאן ק״ו מיד דהוא בגלוי, ואין ללמוד אלא על שומר בגלוי, וכגן עור שיש עליו כזית בשר. אלא דמה״ט גופא מתורץ שפיר דילפינן דשומר לגבי טו״א מצטרף, דאי אינו מצטרף גם להוציא ולהכניס, לגבי חטה הסתום מכל צד לא הי׳ מהני, דהרי הוא טהרה בלוע, והוה כמו קולית נבלה דאינה מטמא, אבל אי השומר מצטרף הרי הוא חשוב כאוכל והוה הכל בגלוי, ולכן בקולית נבלה דאין השומר מצטרף, ממילא גם להוציא לא מהני, משום דהוה טומאה בלועה אבל בחטה דהשומר מצטרף שפיר מכניס ומוציא דכיון דכאוכל יחשב הוה בגלוי. ולכן נראה לפע״ד דכל הסוגי׳ דהכא דקאמר דשומר להכניס ולהוציא לא צריך קרא אלא לצרף לאו דוקא, דלפי מה דשנינו לקמן דשומר סתום בנבלה לא מהני אף להוציא, ממילא מוכח דקרא דזרע זרוע לצרף אתא וכנ״ל ודו״ק.

ע״ש גמר׳ כדרך שב״א מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה וכו׳. הנה רש״י ותוס׳ ז״ל פליגו בפירוש האי קליפה, דרש״י מפרש דקליפה העליונה שהחטה מונח בה בעוד שבולת, אבל הקליפה הדבוקה בחטה שממנה נעשה סובין בטחינה הוא אוכל גמור, ולא בעינן ילפותא דמצטרף ומטעם שומר. ולפ״ז מה דאמרו בכתובות דחטה נקברת ערומה ומוציאה כמה לבושין שהביא התוס׳ מתפרש כפשוטה דסתמא נזרעת בלא קליפה העליונה שבשבולת וזאת נקראת ערומה כי הקליפה הדבוקה שהיא הסובין הוא בכלל האוכל, וניהו דודאי אינו אוכל בפ״ע אבל בתוך הקמח נאכל, אבל התוס׳ שכתבו דהאי דכתובות דחטה נקברת ערומה, דהכי קאמר אף כשנקברת ערומה, ע״כ ס״ל דחטה בקליפתה היינו קליפה הדבוקה ונעשה סובין במכתשת קאמר, ואע״פ שתוס׳ ודאי מודים דהאי קליפה נאכלת בשעת הדחק עכ״פ בתוך הקמח, וא״כ בלאו שומר שפיר מצטרף וכמו אלל וגידין וקרנים וטלפים דמתני׳, דנאכלים בשעת הדחק דמצטרפין אע״פ שאינם שומרים, ס״ל דהני נאכלים בשעת הדחק בפ״ע, אבל הסובין רק מעורב בקמח נאכלין אבל בפ״ע לא. ומעתה בחטה שלמה שהקליפה החיצונה עומדת בפ״ע, לא היתה נחשבת כאוכל לולי שהיא שומר לחטה. ועיין בח׳ ק״ז זצ״ל שקמתמה על התוס׳ שכתבו דלפעמים נקברת ערומה. הכי זורעין קמח, ולא הבנתי תמיהתו, הכי חטה קלופה מהאי קליפה הדבוקה נעשה קמח הלא החטה גם בלי האי קליפה גוש אחד הוה ובעי פירור ע״י טחינה ואי דקשי׳ לי׳ דרק ע״י טחינה והרקדה מסלקין אותה הקליפה אבל חטה שלמה אין דרכה לקלפה כלל ואיך קאמר שלפעמים נקברת ערומה הנה התוס׳ נשמרים מזה שלא כתבו כאשר העתיק החת״ס ז״ל ״לפעמים ערומה״ אלא כתבו ״אף אם נקברת ערומה״ וכן במנחות ע׳ ע״ב ד״ה כדרך כתבו ״אפילו היתה נקברת ערומה״ והיינו בשאירע שהחטה קלופה ונזרעת כך, מ״מ יוצאת בכמה לבושין, ובאמת יש לתמוה על התוס׳ מה הכריחו לכנוס בדוחק זה, לפרש נקברת ערומה אפילו ערומה כשאירע כך, ולא מפרשים בפשיטות דלגבי הלבושים שמוציאה אח״כ, נקראת החטה ערומה אף שדבוקה בה הקליפה החיצונה, מאחר שהיא נחשבת כאוכל מחמת שהיא שומר ומצטרף להשלים השיעור אבל הני לבושים שיוצאים עליה בשבולת אין מצטרפין משום שומר כדלקמן דף קי״ט ע״ב דאין שומר ע״ג שומר. ואולי סברו התוס׳ דחוץ מקליפה הדבוקה אין להחטה רק לבוש אחת וכן נראה מדברי חת״ס שהביא מאחד מן החיצונים שרצה לומר דכוונת חז״ל על טירקישען ווייטצען שהוא יוצא בכמה לבושין על הגבעול. אבל באמת זה ליתא דדוק ותשכח שגם לחטה יש כמה לבושין ג׳ או ד׳ כאשר בדקתי ואחד מתלמידי אמר לי שבספרי הפפֿלאנצעללעהרע כתוב שיש לו חמשה לבושים וחז״ל נזהרו בלשונם לכתוב כמה לבושים משום דקשה להעמיד עליהם כמה הם, עכ״פ אין כאן מקום לדברי האי חיצוני כלל. ומה שכתב החת״ס דטירקישער ווייטצען אין מוציאין אותו לזריעה בשום קליפה ואפילו קליפת סובין אין עליו קורא אני עליו במחכ״ת, שמתוך דברי בריבי ניכר דאינו בקי בתרנגולים, כי קליפת סובין ודאי יש עליו כמו לחטים, אלא שמחמת גודל הגרעין היא מועטת לערך הקמח.

ודע דדעת הרמב״ם ז״ל נמי כדעת רש״י ז״ל, דבהלכ׳ טו״א פ״ה ה״ד כתב וז״ל ״ומנין לשומרי אוכלין וכו׳, חטים בשעוריהן ושעורים בקליפיהן וכו׳״ עכ״ל. הנה משנה הרמב״ם מלשון הברייתא דקתני בכולן לשון ״בקליפיהן״ וכתב אצל חטים ״בשעוריהן״ ועיין בערוך ערך ״סער״ ששיער נקרא המוץ של התבואה (ולפי דעתי צ״ל בשעיריהן ביו״ד ולא בוי״ו) ודוקא לחטין יש להם הני לבושים חוץ הקליפה הדבוקה, אבל לשעורין אין להם רק קליפה אחת הדבוקה בגרעון, אבל היא קשה ועבה, משא״כ בחטה שהיא דקה ורכה וכמש״כ רש״י ז״ל במנחות, ושם בסוגי׳ יש לעיין טובא בפירוש השקיל וטרי׳ וגם במה דמחלק בשעורא בין לחות ליבשות שברש״י יש שני פירושים וברמב״ם פי׳ השלישי היפך מדעת רש״י ז״ל, ואין כאן מקומו להאריך בזה.

תוס׳ ד״ה ולא שומר לטומאה חמורה, וא״ת דאמר בפכ״ש משקין מיפקד פקידי ולא נטמאו המשקין עם האוכל, ואמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה לקליפה משום שומר, וי״ל דאין שם משקין עליהן עד שיצאו לחוץ עכ״ל. והקשה המהרש״א ז״ל דקרו להו מה קרו להו, דודאי מה״ט לא נטמאו המשקין עם האוכל שבתוך הזג, וכפרש״י ז״ל שם וכוונתו דבלא קושייתם צ״ל כן, דעדיין אין שם משקה עליהן להיות נטמא עם האוכל, דהרי הזג והשמרים שבתוכו נטמאו בלא סברת שומר, דהרי הזג בעצמו אוכל הוא ומקבל טומאה, ומה הוסיפו בקושייתם שהקשו דיטמאו המשקים שבתוך הזג מצד שומר כיון דבלא״ה נטמא הזג וע״כ דרק משום דעדיין אין תורת משקה עליהן ואוכל נמי לא הוה משום דעומד לסחוט ולהיות משקה. וע״ז כתב ק״ז זצ״ל בחדושיו דלק״מ, די״ל דמש״ה לא נטמאו המשקין המפוקדים בתוך הזג, משום דהוה טהרה בלועה ומגע בית הסתרים, ולכן הקשו דכיון דהזג שומר למשקה והשומר בגלוי שוב אין כאן טהרה בלועה, דכיון דשומר בגלוי תו לא מקרי ביה״ס. ולא זכיתי להבין, דסכ״ס גם בלא שומר הלא הזג נטמא, משום דהוא אוכל, ולמה לא יטמא גם המשקה שבתוכו בהדדי, וע״כ לומר דלא מתטמא כחדא משום דלאו אוכל דכוותי׳ חשיבי בהדייהו, ואין חיבור לו כמש״כ שם רש״י ז״ל, וא״כ גם שומר לא מהני לטמא דשומר מחובר להאוכל בעינן כאשר כתב כן הרמב״ם ז״ל בפ״ה ה״ד הנ״ל וז״ל ״ומנין לשומרי אוכלין שהן מתטמאין עם האוכל כשהן מחוברין בהן״ הרי דבלא חיבור עם האוכל לא מיטמא האוכל ע״י השומר. ובאמת אני יותר תמה על התוס׳ דלמה להו לחדש דלא חל עליהן עדיין שם משקה דהוא דוחק גדול דהרי עומד לסחוט ומחשבה הלא מהני בטומאה להעשות אוכל. כי לפע״ד לא צריכין לזה דמטעם טהרה בלועה ומגע ביה״ס לא נטמאו המשקין המופקדים דכיון דלאו כחדא גופא חשבינן המשקה בהדי אוכל, אין ליטמא אלא ע״י נגיעת ביה״ס, ומגע בית הסתרים לאו מגע הוא, ואפילו לרבינא בפ׳ בהמה המקשה לעיל ע״ג ע״א, דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמה, ולא הוה מגע בית הסתרים, באוכל ומשקה מודה דמגע בית הסתרים מקרי, ועכ״פ המהרש״א ז״ל יפה השיג ודו״ק היטב.