ע״ב גמר׳ ואב״א סברא, מר סבר הכשר תחלת טומאה הוא, ומ״ס לאו תחלת טומאה הוא, לכאור׳ נראה דפליגי בהא דאמר ר״ה ברי׳ דר״י לעיל, פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי, דאין זה קולא דזרעים, דאין מקבלין טומאה בלי הכשר מים, דכל זמן שלא בא עליהם מים, לא נגמרו מלאכתן, ולפ״ז ודאי דאין כאן מקום לדמות הכשר לטומאה לענין יד, דמה יועיל הכשר יד לפירות שצריכין לגמר מלאכתן ביאת מים, אבל לסתם גמר׳ דלעיל דחשב הכשר מים לקולא, דאקיל רחמנא בזרעים, דאע״ג דנגמרו מלאכתן לטומאה מ״מ בעי הכשר מים, ואח״כ נגיעת השרץ יש מקום לומר דתחלת טומאה הוה ביאת המים, וממילא כמו דבטומאה סגי בנגיעת היד ה״ה בביאת מים, ובזה ניחא נמי הא דקתני בברייתא שהביא לסייע לר״י וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו, כך אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו שנתקשו בתוס׳ למה תולה הכשר בטומאה ולא בהיפך טומאה בהכשר שהוא קדום, וא״א שיקבל טומאה קודם שיוכשר, ולפי הנ״ל ניחא דגם דין זה תלוי בסברא הנ״ל, דאם כר״ה דלעיל דביאת מים גמר מלאכה היא, א״כ מה לי אם באו המים עליהם אחר התלישה או קודם התלישה סמוך לה, דהרי התלישה וביאת מים שניהם מצד גמר מלאכה בעינן, ומה לי אם זה קדים או זה, אבל אם תחלת הטומאה הוא אז רק אחר התלישה בעינן כטומאה, ולכן כיון דהתנא הקדים דיש יד להכשר כמו לטומאה, והוא משום דהכשר תחלת הטומאה הוא, לכן קאמר דמה״ט נמי לא מהני הכשר במחובר כמו הטומאה דלא מהני כן נראה לפע״ד נכון, אלא דקצת קשה דלמה לא פריך מהאי ברייתא על ר״ה ברי׳ דר״י לעיל, ואדרבה כפי הנראה נתקבלו דבריו בלי חולק.

ודע דהא דאמרינן דאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו, פרש״י ז״ל בשם תו״כ דאם אתה אומר מחוברין טמאין טימאת את הכל וכו׳, וכתבו התוס׳ דממילא בהכשר נמי כן הוא, ולמה תלה הכשר בטומאה, ותירצו בדוחק, עיין במהרש״א ואני רואה דבר חידוש ברמב״ם, דבפ״ב ה״א מטו״א כתב, דאוכלין הגדלים מן הקרקע אין מקבלין טומאה עד שיעקרו, אבל כ״ז שמחוברין אפילו בשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אינן מקבלין טומאה עכ״ל, ולא נתן טעם לדבר כמו שכ׳ רש״י ז״ל, ואדרבה מדכתב הרמב״ם ז״ל כ״ז שיכולין לחיות משמע דהטעם הוא משום דהחיות מציל מן הטומאה, וכמו בבע״ח דכתיב כי ימות מן הבהמה הרי דהחיות מציל מטומאת נבלות, ואע״פ שגוססת ומפרכסת מ״מ כל זמן שהיא חי׳ אין כאן טומאה, מכש״כ בטו״א שהוא טומאת נגיעה הבאה מחוצה לה שלא תטמא כ״ז שמחובר לקרקע שהוא חיות הצומח, והא דבשחיטה כשרה מפרכסת מטמא טו״א, עיין לקמן קכ״א ע״ב בלב ארי׳ ד״ה שם ורי״א ישנה לאברים דבאמת אין זה אלא מדרבנן ועיין מה שאכתוב אני בזה לקמן בס״ד. אבל בריש פי״ב לענין הכשר כתב דבעינן ההכשר דוקא אחר שנעקרו מן הקרקע שהדבר ידוע הוא שאין לך זרע שלא בא עליו מים כשהוא במחובר, לא נאמר וכי יתן מים על זרע אלא לאחר שנעקרו האוכלין וכו׳ עכ״ל, הנה כאן הביא האי טעמא שכתבו רש״י ותוס׳ מזה משמע דלא ס״ל דהכשר תחלת טומאה וכמו דהחיות מציל מטומאה כמו כן מהכשר שהוא תחלת טומאה, והוא לכאור׳ דלא כר״י דס״ל יש יד להכשר כמו לטומאה וכאשר כן פסק הרמב״ם ז״ל, אבל בזה י״ל דכיון דבגמ׳ איכא תרי אב״א, ולחד בקרא פליגי, אי דרשינן גם אלפני פניו, א״כ לא ברירא לן אי ס״ל לר״י דהכשר תחלת טומאה, וכאשר ביארנו גם ר״ה ברי׳ דר״י לית לי׳ האי סברא, לכן בחר הרמב״ם ז״ל בהכשר דלא סגי במחובר בטעמא דא״כ הכשרת את הכל אבל בטומאה לעיל לא כתב טעם זה, משום דבאמת אין זה טעם אלא הוכחה דהדין כן הוא, אבל הטעם הוא משום דהחיות מציל והשמיט הרמב״ם ז״ל ההוכחה כיון דאיכא טעם במלתא, ולא עוד אלא דלא בעינן האי הוכחה דהא כיון דלא מקבלין הכשר במחובר, ממילא א״א לבוא לידי טומאה וכקושי׳ התוס׳. אבל מה דקשה על האי הוכחה בהכשר שכתב הרמב״ם, הוא ממה שכתב המהרש״א ז״ל דברי התוס׳, דהרי איצטרך קרא דכי יותן מים על זרע לאחר שנגמר פרי ונעשה זרע, ואז אין מוכרח שיפלו גשמים עליהם, ואני מוסיף עוד דהלא אנן ביאת מים לרצון בעינן, ולאחר גמר פרי אין צורך בגשמים, ואדרבה בימי קציר חטים גשמים סימן רע המה, אולם י״ל דהרמב״ם ז״ל סובר דאדרבה היא הנותנת דלא דיבר מגשמים שנפלו על פירות גמורים בעודם מחוברים דאז הגשם שלא לרצון, אלא דלשון הרמב״ם ז״ל משמע דאפילו הגשמים הצריכין להשלמת הגרעינין הי׳ מכשיר דאז כבר איכא זרע אלא לא נגמרה לגמרי וצ״ע ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ר אין יד לפחות מכזית, עיין ברש״י ותוס׳ דפליגו אי בעינן כביצה אוכלין במחובר דוקא, או סגי לי׳ בנגיעה בעלמא לצרפן, ועיין בלב ארי׳ מה שהאריך בזה. והנה יש לפע״ד ראי׳ ברורה דלא בעינן חיבור לצירוף אוכלין, ממה דאיתי בפסחים מ״ה ע״ב, אמר עולא ל״ש אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער, מ״ט זימנין דמכניש להו ונפלו לגבי הדדי הרי מפורש אומר, דגבי חמץ דעובר אכזית דוקא, סגי בנגיעת שני חצי זיתים, ולא בעי חיבור גמור, ואין לומר דבל יראה וחיוב ביעור תלוי באיסור אכילה, וכיון דאאכילה עובר באוכל בהפסקה רק שיהי׳ בתוך כדי אכילת פרס, לכן גם חיוב ביעור חל על כזית מרודד, אלא דזה אינו דא״כ אפילו אינו מונחים יחד סמוכים זל״ז נמי יעבור ויתחייב בביעור, והרי הש״ס לא קאמר אלא משום דזימנין דכניש אהדדי דמזה משמע דמדאורייתא לא מתחייב בביעור בשאינם נוגעים החלקים זב״ז, ומ״מ בדכניש להו אז איכא חיוב ביעור מה״ת. אולם באמת הדבר צריך טעם דמה לי אם השני חצאי זיתים מונחים סמוכים ונוגעים אהדדי או רחוקים זמ״ז כיון דברשותו המה, ואפשר לאכלם תוך כדי אכילת פרס, וצ״ע כעת ודו״ק.