ע״ב גמר׳ עולת העוף לראבר״ש ליגזר וכו׳, וכתב המהרמ״ל ז״ל והא דלא פריך מכל שחיטות דעלמא דקימ״ל דרובא סגי, דליגזור דילמא לא אתו למיעבד רובא, משום דהתם לא שייך לומר דחס מלשחוט הרוב כמו בטלית דחייס מלקרוע, אבל גבי עולת העוף שפיר חייס משום דאסור להבדיל כולן עיי״ש. ולכאור׳ דבריו תמוהין, דסכ״ס אם יארע דלא שחט רק מחצה הסימנים יהי׳ חס להטריף את הנשחט, וידמה על המחצה שהוא רוב ושפיר הי׳ מקום לגזור דניבעי כל הסימן, והי׳ מקום ליישב זאת עפ״י דברי הרשב״א ז״ל בריש מכילתן שכ׳ על הא דרבא דאמר, מומר אוכל נבלות מותר לאכול משחיטתו ע״י בדיקת סכין, משום דלא שבק התירא ואכל איסורא והקשה הוא ז״ל עדיין ניחוש דילמא לא שחט רוב הסימנים דבזה לא מהני מומחה דהרי לא בדק בסימנים נבלה, ותירץ דמסתמא יבדוק מיד וישלים את הרוב אם ימצא שעדיין לא נשחט, וא״כ ה״נ י״ל דלא מצאו כאן ליגזור משום דלא חייס לשחוט אפילו כולן, ואם ימצא מצומצם הלא תוך שיעור שהיי׳ יוכל להשלים, ולא יכנס בספק, ואם בשביל שיארע שישהה בבדיקת הסימנים עד לאחר שיעור שהיי׳ הוא מלתא דלא שכיח ולא גזרו בה. אלא דא״כ נצמח לן קושי׳ עצומה על פסק בעלי השו״ע ביו״ד ריש סי׳ כ״א, דסגי ברוב מצומצם עיי״ש בטו״ז הא לדידן דמחמרינן בשהיי׳ משהו ומכש״כ בעוף דלכמה פוסקים מעיקר הדין במשהו, איך נסמוך ארוב ולא נגזור כדגזר ר״נ הכי בטלית שאינה טבולת יום דבעינן דוקא קריעת כולה, משום דילמא יאמר על מחצה שהוא רוב והוא קושי׳ עצומה.

ודע דהא דפסק המחבר דרוב מצומצם נמי סגי והוא דעת הר״ן והרשב״א ז״ל וכמו שהביא שם הטו״ז בלא״ה מן התימא, לפי מה שכתב הרמב״ם ז״ל בפיה״מ לעיל ל״ב ע״א ר״ש כדי ביקור (טבח חכם כמפרש בגמ׳) דהיינו ביקור השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא עיי״ש, ואני ביארתי שם ובדף ט׳ דיפה דיבר הרמב״ם ז״ל בזה דבשחיטה מצומצמת קמיירי דבעי הבנת הלב ודקדוק עצום לשער אם הוא מחצה או כ״ש יותר, וצריך דוקא חכם כמו בבדיקת הסכין על פגימה כל דהו הנרגשת ולא אוגרת, והרמב״ם ס״ל דמשום לתא דאיסורא ולא משום כבודו של חכם בעינן דוקא חכם, וא״כ הי׳ לו להמחבר לחוש לדעת הרמב״ם לחומרא באיסורא דאורייתא, ולהתנות עכ״פ דבעי להביא שחיטה מצומצמת לפני החכם. אבל הקושי׳ דלעיל דלמה לא נצטרך כל הסימנים כמו הכי דבעינן קריעת כל הטלית דהרי ודאי חס להטריף בהמתו כמו שחס ליקרע הטלית באמת לק״מ, אלא דברי המהרמ״ל ז״ל במחכ״ת נדחים וקושיתו אין לה מקום.

דהנה הא דגזרו על טלית שאינה טבולת יום דבעינן קריעת כולה ולא סגי ברובה ואפילו רוב הנראה לעיניים לא, (וזה מוכח מדלא מוקי בסתם טלית ורובה רוב הנראה לעיניים קאמר) ע״כ אינו אלא במלתא דבידו הוא לעשות דהרי מצי לקרעה כולה אם רוצה לטהרה, וממילא גם בדיעבד אם לא עשה כן ונגעו בה טהרות נטמאו, אבל כיון דגזרו טומאה עליה עד שנקרעה כולה הוא דבר דאתא ממילא, אבל לפסול דבר מפני גזירה כזו במקום שלא הי׳ חס בעשיי׳, אלא דאירע כך שלא נגמר ולומר דמשום דילמא יאמר על מחצה שהוא רוב, זה דבר זר דהרי בזה סגי להצריך רוב הנראה לעיניים, או שיכריע בדבר איש אחר שאינו חס על הפסדו, אבל אין לו טעם לאסור ולהפסיד מכל וכל ולכן בכל שחיטה דעלמא לא מצי פריך מידי דלכתחלה בעינן באמת כל השני סימנים, ולדעת הרמב״ם אפילו בעוף וכדמבואר בריש פ׳ השוחט דרובא כמוה אינו אלא בדיעבד, ואי בדיעבד כיון דהוא לא מחמת שהי׳ חייס עליה, לא שחט כולם אלא מחמת שאירע כן אע״פ שכוונתו הי׳ על כל הסימן לא נאסר לו בדיעבד ואם יש לו שהות להשלים תוך שיעור שהיי׳ ודאי מחוייב לעשות כן, ולדידן דמחמרינן בשהיי׳ משהו, מה יעשה ולא נאסר משום זה את הנשחט, אם יש כאן רוב הנראה לעיניים או אם החכם יאמר דאיכא רוב מצומצם, משא״כ על עולת העוף לראבר״ש פריך, מאחר דאסור להבדיל ויחוס שלא ימלוק כולן, הו״ל לתקן שימלוק לכתחלה עכ״פ רוב הנראה לעיניים וכאשר כתבו התוס׳, דע״כ בלא״ה צריכין לפרש כן, דהרי אסור להבדיל, וגם זאת לא מצינן למימר דקשי׳ לי׳ שנפסול בדיעבד אם לא מלק רק רוב מצומצם, דמהיכי תיתי נביא קדשים לביה״פ משום האי גזרה, וע״כ הקושי׳ אינה אלא שהוול״ל דימלוק לכתחלה רוב הנראה לעינים, וא״כ בשחיטה דעלמא דבאמת הדין כן דצריך להדר לשחוט כל הסימנים מה הי׳ לו להקשות, וזה ברור ואמת לפע״ד, ובזה נבין ג״כ דברי התוס׳ ד״ה דילמא לא אתי למיעבד כדי אחיזה שהקשו. דמאי פריך הא לא חייס עלה דמפשיט הבהמה ורוצה שהי׳ כולה מופשט וכו׳, והוא ג״כ תמוה לכאור׳, דניהו דלא חס מלהפשיט אבל אם אירע טומאה בנתיים שנגעו טהרות או אדם טהור בעור שאינה מופשטת רק כדי אחיזה, הוא יחוס שלא יטמא ויאמר שהוא יותר מכדי אחיזה, אלא ודאי כדאמרן דחז״ל לא גזרו אדיעבד רק אלכתחילה במקום דעושה בצמצום וחס לעשות יותר, שלא נסמוך על זה כיון דיוכל לעשות יותר, ולכן קשי להו שפיר דכאן בהפשטה דלא חס מלהפשיט יותר דהרי רוצה להפשיט כולה אם הוא מפשיט יותר מכדי אחיזה, ומניח כך למה לא נסמוך לומר דעתה כל הנוגע בעורה המתפשט טהור, דהרי הוא יותר מכדי אחיזה, מה תאמר דילמא ידמה על כדי אחיזה שהוא יותר כדי שלא יצטרך להפשיט יותר, דהרי כך לי׳ אם יפשוט קצת יותר או לא, ואי דנגזור בדיעבד אם נגע דיש לו נפקותא שלא יהי׳ טמא, על דיעבד לא גזרו כלל כנ״ל ולכן תרצו דגם בכאן איכא משום חייס דרוצה להניח כך זמן מה דנוח לו לטלטל ולהפשיט אם לא הופשט הרבה, ולכן יש מקום לגזור שלא יטהר בהפשטה זו דחס עלה שלא להפשיט בשופי אלא בצמצום עד שיפשיט את כולה וממילא אם נגע בה טהרות קודם שהופשט כולה טמאים כמו בטלית. הן אמת כי עדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דשאני טלית דהקריעה היתה כדי לטהרה ולכן שייך ליגזור שיקרע כולה אם ירצה לטהרה ולא רובה, אבל כאן בהפשטה לא כדי לטהר העור הוא מפשיט אלא הוא מפשיט כדרכו ומפסיק בנתיים, או דאירע בשעת הפשטה נגע אדם טהור או טהרות בהאי עור וא״כ לעולם הנידון כאן אדיעבד ולא אלכתחילה, וא״כ לא הי׳ פריך הש״ס מידי מהאי משנה דמפשיט בהמה. ואולי באמת מה״ט לא שת הרמב״ם ז״ל להאי תירוץ דמתרץ הש״ס דמיירי בטומאה דרבנן ופסק סתם דיותר מכדי אחיזה טהור, משום דבאמת אין דומה כלל הא דמפשיט להא דטלית, דשם גזרו על הקריעה שיקרע יותר אם ירצה לטהרה וכאן לא שייך שיגזרו על ההפשטה כיון דאינו מפשיט כדי לטהרה אלא דהש״ס לא נחית לזה ומדחה בדוחק. ובלא״ה הלא לפי תירוץ התוס׳ כפי שפירש דבריהם המהר״ם לובלין ז״ל, לא שייך חס בהפשטה אלא ברוצה להפסיק עתה ולגמור ההפשטה לאח״ז, וא״כ בסתם מפשיט שמפשיט והולך עד גמירא דלא שייך שחס אם נגעו טהרות בעור בעודה לא הופשט רק יותר מכדי אחיזה, למה לא נטהר, וא״כ למה לי לאוקמי בטומאה דרבנן כיון דמצי לאוקי בסתם הפשטה ולומר דכיון דאיכא מציאות שיהי׳ חס מלהפשיט יותר מכדי אחיזה לכן גזרו בכל גוונא, זה דוחק עד להפליא, דמנ״ל זאת כדי להקשות על ר״נ וע״כ גם לפי דברי התוס׳ צריכין לומר, דאה״נ דקושי׳ הש״ס לא קשה מה״ט ורק לרווחא דמלתא תירץ ומוקי בטומאה דרבנן.

ועוד אני אומר דיפה דחה הרמב״ם ז״ל האי תירוץ שבש״ס דבטומאה דרבנן מיירי, כי על תירוץ זה יש תימה רבתא, דא״כ ר״נ דהעמיד דינו על משנה דכלים שהוא בסדר טהרות האחרון שבסדרי משנה, ואמר לא שנו וכו׳, למה לא העמיד דבריו על משנתינו הקודמת לומר לא שנו דיותר מכדי אחיזה טהור אלא בטומאה דרבנן, אבל בטומאה דאורייתא בעינן כולה, והוא הוכחה גמורה דלא מוקמינן באמת המשנה בטומאה דרבנן. ובלא״ה כבר כתבנו לעיל דעיקר הגזרה ר״נ בשם רבה ב״א חידש לן, ולא היתה בימי המשנה, ועיקר שקיל וטרי׳ הוא כדי שלא תהי׳ משנה מפורשת נגדו, וא״כ הוא אין לנו לקבל האי גזרה רק במה שנאמרה דהיינו בקורע טלית כדי לטהרה, אבל לא נלמד מטלית על מפשיט עור וכעין שאמרו קנסא מקנסא לא ילפינן אפילו הוא דומה, כן גזרה מגזרה לא נילוף אלא דעל ר״נ פריך משום דאמר דינו בלשון לא שנו, וכאלו הוא מפרש המשנה כן, א״כ איך יפרנס המשנה דמפשיט, ומה תאמר דהתם לא גזרו, א״כ מנ״ל דבטלית גזרו, אבל כיון דאנן באמת אמרינן שהגזרה היא חדשה שנתחדשה בימי אמוראים, אע״ג דר״נ אמרה בלשון לא שנו. וכעין מימרא דרב דמביא הש״ס לעיל צ״ה ע״א בלשון איסור בשר שנמה״ע אסור ולא הזכיר דהוא גזר עליו עד שפריך בשביל זה עליו ממשניות וברייתות כמו כן הכא, אבל באמת הוא גזרה חדשה, ולא נילוף מטלית על מפשיט בהמה, אפילו לא נדע לחלק ביניהם, דהרי חזינן דר״נ בטלית קאמר ועל משנתינו לא קאמר מידי, ודו״ק היטב.

רש״י ד״ה בטרפה בסה״ד והיא מטמאתו אם נוגע בה כדמפרש ואזיל. ד״ה מטמאה במוקדשין, כלומר אם של מוקדשין היא עכ״ל. הנה רש״י ז״ל מפרש דהאי דאמר אבוה דשמואל דטרפה מטמא במוקדשים, היינו אם הטרפה מוקדשין היא ואז מטמא את האדם ואת הטהרות אפילו חולין וההכרח לזה משום דכאן טהור בטמאה דהיינו אדם טהור. אבל דבר זה הוא פלא והפלא, דמה ראו חז״ל ליגזור טומאה על הטרפה אם היא מוקדשין דאין בזה שום מעלה בקדשים ולשון הגמ׳ כאן ולעיל דף ע״ג ע״א, דקאמר טרפה בת טמאה היא, אין דכאבוה דשמואל דאמר טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין, משמע דלא כרש״י, דאי כרש״י דדוקא בבהמה קדושה קאמר דמטמא, הכי הוול״ל הב״ע בבהמה קדושה וכדאבוה דשמואל. וכן הרמב״ם בפ״ב ה״ח מאבה״ט כתב בפירוש דלא כרש״י וז״ל: ״טרפה שנשחטה אע״פ שהיא טהורה מה״ת, אם נגע בה הקדש נטמא מד״ס, וזו מעלה יתירה שעשו בקודש״ עכ״ל הרי דלא הזכיר כלל שהטרפה צריך להיות קודש ומטמא אח״כ גם את החולין. ולכן פרש״י ז״ל צע״ג, ובגמ׳ צריכין אנו לדחוקי דטהור בטמאה היינו טהרות קדשים ולא אדם טהור דהוא ודאי לא נטמא מן הטרפה.

והנה חד מתלמידי הקשה על הא דאבוה דשמואל למה לא מנה התנא בפ׳ חומר בקודש בין הני מעלות דקודש יתר על התרומה, דטרפה מטמא את הקודש ולא את התרומה ואם נאמר כדעת רש״י דהכא הי׳ ניחא דאין זה מעלה בקודש כשאר המעלות שמנה שם. וגם קושי׳ זו צריכה נגר דיפרקנהו ודו״ק.