ע״ב רש״י ד״ה ואינה מטמא במגע שאינו נוגע בכולן והיינו דפליגי דר״י דמלא תרווד רקב מטמא במגע דקריי׳ לאהל מגע עכ״ל, דברי רש״י אלו צריכין עיון, דבמה דפתח לא סיים דהתחיל דאינו מטמא במגע משום דאינו נוגע בכולן וזה גם ר׳ יוסי מודה, ואיך כתב שוב והיינו דפליגי דר״י וכו׳ ועיין לעיל ודו״ק.

תוס׳ ד״ה בנבלתה ולא בקולית סתומה מהאי קרא נמי ממעטינן וכו׳ וקשה וכו׳ אע״פ דשומר הוי בסתום (ולא כסתום) כגון חטה בקליפתה התם מרבינן מקרא דזרע אשר יזרע וכו׳ עכ״ל, עיין לעיל בריש פרקן במה שכתבו ותמצא פירוש נכון לדברי התוס׳, והוא כי התם מרבינן שומר, לא להכניס ולהוציא דזה נדע מק״ו דיד אלא לצרף בעינן האי ריבוי׳, וכיון דהשומר מצטרף להיות כאוכל שוב מה איכפת לן מה שהוא סותם את האוכל כיון דהשומר עצמו כאוכל יחשב, משא״כ כאן בקולית נבלה דלטומאה חמורה לא מצטרף השומר להיות קרוי בשר, אלא להכניס ולהוציא שוב מעכב הסתימה מלטמאו, דהרי הוה טומאה בלועה שאינה מטמא עיי״ש היטב, ואע״פ דלשון התוס׳ דהכא אינו מורה על ענין זה שכתבנו אבל הדבר בעצמותו אמת לאמיתו אם כיוונו התוס׳ לכך או לא, כי האמת עד לעצמו ודו״ק.

ע״ש משנה עכבר שחציו בשר וחציו אדמה וכו׳ עיין בפיה״מ לרמב״ם ז״ל שאע״פ שמציאות בע״ח כזה דבר מתמיה הוא, מ״מ שמע ממגידים אין מספר שראו בעיניהם בריה זו, ועיין בתפארת ישראל שכתב נגד המלגלגים והמכחישים מציאות האי בריה שמצא בספר מחכם מחכמי האומות המפורסם שנמצא בריה זו בארץ מצרים ושמה בלשון מצרי דיפוס ואקולוס ובלשון אשכנז שפרינגמיוז. והתויו״ט שם כתב דלדעתו האי בריה הוא טענה גדולה על מאמיני הקדמות. והתפארת ישראל כתב דכוונתו דאם נתהווה חיות חדשה מאדמה בלא פו״ר הוא כעין מעשה בראשית.

ולפי דעתי נהפוך הוא דלפי חכמי הטבע שאומרים דאין שום מציאות בעולם להוויית חיות חדש רק ע״י הטלת ביצים ופו״ר יש תשובה גדולה נגד מאמיני הקדמות, דחיות הראשון מאן בראו.

תוס׳ ד״ה יכול אפי׳ לא ריקמה, וא״ת ולרקמה ל״ל קרא לענין טומאה, הא לענין אכילה פשיטא לן לעיל ס״ד ע״א בלא קרא שאם רקמה ואכלה דלוקה, ועיין בלב ארי׳ ולא הבנתי סוף דבריו דא״נ שכתבו התוס׳ מכוון שפיר בשיטתם דלעיל. אבל מה שיש מן העיון הוא לדעת הרמב״ם ז״ל דס״ל דביצי טמאים ושרצים לית בהו מלקות אלא איסור בעלמא כח״ש משום דכל דאתא מריבוי הכתובים אין בהם מלקות, וא״כ אם לא נדע ביצה מרוקמת דטמאה הן לענין טומאה והן לענין אכילה, אלא מריבוי דהטמאים כאשר נראה מהאי ת״ר שהביא כאן, מלקות מנ״ל אבל דע דלשון המשנה מהופך הוא מלשון הברייתא דת״ר, דבמשנה קתני דביצת השרץ המרוקמת טהורה, ניקבה כ״ש טמא, הרי דלא אתא לאשמעינן כלל דריקום טמא כמו השרץ השורץ על הארץ, דזה דבר פשוט ולא צריך קרא, וממילא גם התנא לא איצטרך לי׳ לשנות, ורק אדרבה דכל שלא ניקב דטהורה אתא לאשמעינן וזאת נלמד מהא דלעיל בקולית סתומה הן בנבלה והן בשרץ דטהורה וביצת השרץ שרקמה היינו הך, דסתומה היא מכל צד, לכן אין בה טומאה לא במגע ולא במשא וכדלעיל, ומה דקתני האי דינא בביצת השרץ כל עיקר, ולא סמך אדלעיל בקולית סתומה, למדתי מדברי הרמב״ם ז״ל יישוב ע״ז דז״ל בפ״ד ה״ו מאבה״ט ״ביצת השרץ המרוקמת אע״פ שהשרץ נראית מתוכה טהורה״ עכ״ל, הוסיף על דברי המשנה ״אע״פ שהשרץ נראית מתוכה״ ללמדנו דזאת הוא הרבותא נגד קולית השרץ שהביא קודם לכן, דהוו״א בביצא שהקרום צלול ונראה השרץ מתוכה לא מקרי סתומה. אולם הברייתא קתני להיפך דהטמאים אתא לרבות ביצת השרץ, יכול אפילו לא ריקמה ת״ל השרץ וכו׳, והוא נגד המשנה דאלו הי׳ בעי קרא על ריקמה דמטמא לא הי׳ שותק התנא דמתניתין מזה, אבל כוונת התנא דברייתא הוא ללמוד טהרה על לא ריקמה הוו״א כמו לענין אכילה דיש לנו ילפותא דכל היוצא מן הטמא טמא, כמו כן נימא גם לענין טומאה דהיו צא מן הטמא מטמא כמו הטמא, וא״כ ביצת השרץ תטמא כמו השרץ במותה ע״ז מביא הדרשה דהטמאים לרבות ביצת השרץ והוא לאכילה דאסורה כמו השרץ אבל יכול לענין טומאה נמי כן ת״ל השרץ. ובאמת כל אלו הדרשות אסמכתות הנה, כי העיקר נבנה על הסברא והשכל הישר דלענין טומאה שאני דמחיים ליכא טומאה בשרצים דבמותם כתיב, וא״כ לענין טומאה לא שייך יוצא מן הטמא דהרי לענין טומאה הוה יוצא מן הטהרה לכן ליכא טומאה בביצת השרץ כלל והא דגרסינן הכא בברייתא גם קולית השרץ, עיין בלב ארי׳ דבתו״כ ליתא, ובאמת אין כאן מקום לקולית השרץ דמה בעי קרא דמוח הוה כבשר אתמהה ודו״ק היטב.