דף ק״ל ע״א משנה הזרוע והלוה״ק נוהגין בארץ ובחו״ל וכו׳, ופרש״י ז״ל דמשום דבעי למימר בחולין ולא במוקדשין נקט להו, והמהרש״א התמיה על רש״י דהלא בריש פ׳ שילוח הקן קאמר דבראשית הגז איצטרך בחו״ל לאפוקי מדר׳ אילעי וה״ה במתנות כפרש״י ז״ל שם, ועיין באחרונים מה שהאריכו בזה, ולפע״ד נראה בפשיטות דלאפוקי מדר׳ אילעאי דדורש נתינה נתינה מתרומה לא איצטרך התנא להשמיענו, דבלא״ה נדע דהתנא לית לי׳ דאי אית לי׳ האי דרשה אשר מכחה נפטור בחו״ל, נגד הכלל שבידנו דמצוה שאינה תלוי׳ בארץ נוהגת גם בחו״ל, אז הי׳ מחויב להשמיענו זאת, ולא עוד אלא אלו אתא התנא להשמיענו לאפוקי מהאי דרשה דנתינה נתינה מתרומה הוו״ל לפרש זאת כמו שמפרש בחולין ולא במוקדשין שהי׳ בדין וכו׳ ת״ל ואתן אותם. מה תאמר שאני ק״ו דאדם דן מעצמו צריך התנא לתת טעם דאיכא קרא לאפוקי מק״ו, אבל בנתינה נתינה דהוא גז״ש דאין אדם דן מעצמו לא צריך לתת טעם למה לא דן גז״ש זו, דהרי כל שלא קבל מרבו אינו יכול לדון. אם כן הוא ודאי דלא איצטרך התנא להשמיענו כלל האי דינא, דאי הוה מקבל מרבו ודאי הי׳ שונה אותו וכל דשתק מני׳ הרי הוא כמפרש דלא דן האי גז״ש. והש״ס דקאמר לקמן דראשית הגז וה״ה מתנות הם לצורך לאפוקי מדר׳ אילעאי, אין הכוונה דהתנא שנאן לאפוקי מדהא, אלא אנן דשמענו דר״א אנו למדין דהתנא לא דרש האי נתינה נתינה, ובאמת אני נבוך אם נדחה עי״ז ר׳ אילעאי דע״כ קיבל מרבו גז״ש זו, מפני שרבנו הקדוש לא קיבלה דהרי לא ראינו ולא שמענו אינו ראי׳ דהרי במס׳ עדיות מלא המסכתא מן ההלכות שקיבלו ע״י עדות ואפילו של גרדים, ולמה לא נקבל דברי ר׳ אילעאי שמעיד שקיבל גז״ש זו מרבו אפילו לא שמעה רבינו הקדוש, ועכ״פ הא פשיטא לי דהתנא לא יקבע הלכה פשוטה שאינה צריכה, רק כדי שלא יבא אחד וידרוש גז״ש.

אולם לפע״ד במתנות וראשית הגז אף שאינם ממצוות התלויות בארץ רבותא רבה אית בהו להשמיענו שנוהגין גם בחו״ל: והוא מפני שהפרשה שם בפ׳ שופטים שמצוה, זה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן. הזרוע והלוה״ק ואח״כ ראשית דגנך וראשית גז צאנך תתן לו מסיים ״כי בו בחר ד׳ אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ד׳ הוא ובניו כל הימים״ וידוע דכל היכי דהטעם המצוה מפורש בקרא לכ״ע דרשינן טעמא דקרא, והרי מקרא מלא דיבר הכתוב דמש״ה תתן כל אלו לכהן כי אין לו חלק בארץ רק עומד לשרת בשם ד׳. ומעתה מהיכי תיתי נתחייב ליתן בחו״ל שכולנו שווין ככהן כעם שאין לנו חלק בארץ, ואין הכהן עומד לשרת עד שבאמת יש לתמוה על התנא דמשנתינו מה ראה על ככה לחייב בחו״ל במתנות ורה״ג וגם בתרומה למה לן טעם לפטור משום דהוא תלוי בארץ, תפ״ל דאין בחו״ל שום טעם ליתן לכהן. אולם טעמא דהא מלתא הוא לפע״ד כמו שנראה מפסוקי התורה, דגם בחו״ל נמסר ההוראה לכהנים להיות מורי משפטים ותורה לישראל, וכאשר הביא ק״ז בעהחת״ס זצ״ל בתשובה אחרונה לאו״ח בשם הגאון מהרצ״ח ז״ל והגם שהוא דחאו, לפע״ד מכאן איכא ראי׳ ברורה לדבריו, ולא עוד אלא שהפסוק מסיים לעמוד לשרת וכו׳ כל הימים. ודורש בספרי כל הימים בין בארץ ובין בחו״ל. וראיתי בתורה תמימה שכתב דנוגע הדבר לנשיאת כפים שצריך להיות בעמידה עיי״ש. ובמחילה מכבודו דבר בטל דיבר דאדרבה דהרי מאן דיליף בנ״כ שהוא בעמידה משום דכתיב בפ׳ עקב לשרתו ולברך בשמו, מה שרות בעמידה אף ברכה בעמידה, הרי מוכח דנ״כ לא מקרי שירות, וכאן הלא כתיב לעמוד לשרת ומאן דיליף מאלה עמדו לברך את העם, מה להלן בעמידה וכו׳ מוכח נמי דס״ל דנ״כ אין זה עבודה ושרות דאי עבודה היא הלא עבודה בישיבה מחוללת כמבואר בזבחים ט״ו ע״ב. אבל הדבר ברור דלעמוד ולשרת הגם דעיקרו בעובד בביהמ״ק קאי דלכן בעי עמידה וכפרש״י עה״ת שם דאין שירות אלא מעומד, אבל כיון דמסיים כל הימים דקאי על חו״ל ושלא בפני הבית רצה לרבות שירות הכהנים בזה״ז דהוא לדון ולהורות, וממילא הן פנוים ממלאכה ועוסקים במלאכת שמים, וצריכין להחזקת העם. אלא דתרומה מ״מ ממועט דאיסור טבל ותרומה שהוא בכרת ובמיתה ודאי לא שייך בחו״ל, ובמתנות ורה״ג פליגו תנא דמשנתינו ור׳ אלעאי דלתנא דמשנתנו ניהו דתרומה בתורת קדושת תרומה ליתא בחו״ל, אבל מ״מ ודאי איכא מצות נתינה לכהן העומד על משמרת הקודש בחו״ל לתת לו די מחסורו, ולכן במתנות ורה״ג דגם בארץ לית בהו קדושה, במקומה עומדת האי עשה דתתן לו, ור׳ אילעאי סובר דכמו דתרומה בטלה בחו״ל כ״כ הני מתנות אין המצוה דוקא באלו אלא דבכלל ודאי איכא מצות להחזיק כהני ד׳ המחזיקים בתורת ד׳ ולומדים את העם דרכי ד׳, ומקרא דהכא דכתיב כל הימים לרבות חו״ל לשירות וכיון דעל הכהן מוטל האי חיובא לשרת גם בחו״ל, ממילא נשמע דעל העם מוטל לפרנסו אבל לאו דוקא במתנות אלו.

ודע דהא דמרבה בספרי מן כל הימים בין בארץ ובין בחו״ל אינו מדוקדק דהריבוי הוא על הזמן, וצריך לומר דכוונתו בין בזמן שישראל שרויין על אדמתם ובין בגלותם ודו״ק.

רש״י ד״ה כל הקדשים שקודם מום קבוע להקדשן וכו׳ וכל זמן שלא נפדו לא, כדאמר בבכורות דסבר האי תנא קד״ד מדחה מן הבכורה דאין קדושה חלה על קדושה עכ״ל. עיין מה שאכתוב בזה לקמן אמשנה בכור שנתערב במאה בסוף הדיבור ד״ה ודע עוד ודו״ק.

תוס׳ ד״ה תיתי מלקוח ויתום הוומ״ל נמי תיתי מכלאים וטרפה וכו׳, רבים מתמיהים על התוס׳ הלא טרפה פטורה ממתנות כדמבואר לקמן. ולפע״ד פשוט דעיקר דקדוק התוס׳ על הש״ס הוא, דהנה בבכורות שם קתני תחלה דלקוח פטור ממעשר, ואח״כ קתני במשנה שאח״ז הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן והיתום ונתקשו להו למה בחר התנא אחר לקוח דנשנית קודם כלאים שאחריו ודילג את כולם רק נקט יתום דקתני בסוף ולא קשי׳ להו רק שתמורת יתום הוול״ל כלאים או תרתי מאותו המשנה גופא חוץ מלקוח דלא קתני שם בהדי אינך, אבל מעולם לא עלתה ע״ד התוס׳ שיאמר תיתי מטרפה. אולם לפע״ד דקדוקם לק״מ דהתנא נקט לקוח דקתני תחלה ויתום קתני לבסוף משום דבאמת פריך מכולם והוה כמו דאמר מלקות וכו׳ עד ויתום ורק מקצר ואומר לקוח ויתום, ועיין בח׳ ק״ז זצ״ל שרצה לתרץ דברי התוס׳ דמשכחת טרפה דמותרת בשקפץ טרפה בתוך העדר דבטל מה״ת ברוב ומקריבין ג״כ ע״ג מזבח, ומ״מ אינו במעשר דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. דבר זה במחכ״ת אינו, וכאשר הארכתי בזה בפתיחה דדוקא בקפץ מן המנויים שכבר נפטר ממעשר בזה אמרינן דלא מהני הביטול משום דלעולם הביטול משוה את המציאות להעדר ולא להיפך מן ההעדר לא יתהווה מציאות, ולכן כל שפטור שהוא ההעדר לא יתחייב ע״י ביטול שיהי׳ במציאות, אבל טריפה שפטורה ממעשר אינה בעצם פטורה אלא דהטרפות הוא הפוסל אותו מלהתעשר מחמת איסורו וזה הוה מציאות, דהיינו איסור הטרפות וכל שנתבטל ועבר הטרפות ונעשה מותר באכילה ואפילו להקרבה כמש״כ החת״ס ז״ל בעצמו מהיכי תיתי לא יתחייב במעשר, כי כל שנסתלק המניעה הרי הוא כשאר הבהמות שבעדר, וזה ברור ואמת לאמתו בס״ד.