דף קל״א ע״א גמר׳ ת״ש הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר, ואם באנפרות פטור מלעשר. קושי׳ זו קשה מאד להולמה, דהרי חייב לעשר קתני ולא חייב לשלם, וכיון דמצו מעשר מטבל אחר עליו ונעשה תרומה ומעשר, ע״כ דאיכא מצוה עליו לעשר כשאר טבל שבידו, דהרי הוא כמוכר, וכאשר פסק הרמב״ם ז״ל בפ״ו ה״ט מהל׳ מעשר וז״ל: ״אין פורעין חוב מן הטבל מפני שהוא כמוכרו״. וכתב הכ״מ שם, שדין זה נלמד ממה שיבוא בסמוך והוא בהלכה יו״ד וז״ל ״מי שלקחו בית המלך את פירותיו והם טבלים, אם מחמת שהוא חייב להן צריך להוציא עליהן מעשרות״ וכו׳ עכ״ל, הרי מבואר דחיוב מצות מעשרות על המוכר, וה״ה אם לקח בית המלך את הטבל בחובו דהוה נמי כמוכר. וא״כ מה פריך הכא לר״ח שהוא מדבר ממתנות שנאבדו מן העולם, דליכא כאן חיוב תשלומין מצד גזל השבט, משום דהוה ממון שאין לו תובעין, אבל כאן במוכר או נלקח מבית המלך בחובו, דהוה כמוכר והתבואה עדיין קיימת ואיכא כאן חיוב מצות תו״מ, כדקתני דחייב לעשר לאו מצד ממונו של כהן ולוי קאתינן עליה אלא מצד חיוב מצות מעשר. ורש״י ז״ל נראה דהרגיש בזה ורצה לתקן הדבר בפירושו שכתב וז״ל ״קתני מיהת אם בחובו חייב לעשר אלמא יש לו תובעין דאי לאו דינא הוא שישלם לו, ע״כ מאי חיוב מצוה איכא הא לא פש גבי׳ מידי״ עכ״ל. אבל לא זכיתי להבין אי ליכא כאן חיוב מצוה, איך קתני חייב לעשר דהיינו לתקן מן הטבל שבידו על הטבל שלקח בית המלך, והוא נעשה תרומה ומעשר וכן כתב הרמב״ם ״צריך להוציא עליהן מעשרות״ ואיך אפשר לעשר דבר שאין עליו חיוב מצוה ורק מדין גזל השבט, דאז ליכא רק חיוב תשלומי ממון, ולא חיוב להוציא עליהן מעשרות מן הטבל שבידו דהרי מאכיל טבל לכהן ולוי. ובלב ארי׳ ז״ל קמתמה להיפך דמה פריך הגמ׳ על ר״ח דהא כאן קודם הרמה מיירי דאין לכהנים שום זכות בהם. ואיך עלה ע״ד המקשן דהחיוב כאן משום מזיק לכהן דהרי לעיל כבר דרשו דאוכל טבליו פטור דאין להם זכות עד אחר הרמה.

אבל לפע״ד כך הן הצעת הדברים. דהנה בב״מ פ״ח ע״ב דרשו עשר תעשר ואכלת ולא מוכר, תבואת זרעך ולא לוקה, הרי דמוכר ולוקח שניהם פטורין מלעשר מה״ת ורק מדרבנן נתחייבו, וכן פסק הרמב״ם ז״ל בריש פ״ב ממעשר וז״ל ״אינו חייב להפריש מה״ת אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמן, אבל הגומרן למכרן פטור מה״ת וחייב מדבריהם שנ׳ וכו׳״ עכ״ל, ועיין במנ״ח מצוה שצ״ה שכתב דמפשטא דגמ׳ בב״מ נראה דמוכר טבל פטור, אלא דדעת הרמב״ם הוא דתלוי במחשבתו בשעת גמר מלאכתו, ולא ידע מנ״ל לרמב״ם זאת עיי״ש. ולפע״ד לא עלה ע״ד הרמב״ם לפטור האוכל אחר שגמרן למכור, ולחייב המוכר אחר שגמרן לאכלן, אלא משום דהחיוב תו״מ בא בגמר מלאכתן כמבואר זאת בכל הש״ס, ולא מסתבר דהתורה יתן מכשול לפניו שיחזיק בטבלו כל השנה, ויעשר בכל פעם ופעם דדומה זה להא דאמרו חז״ל לא אמרה תורה שלח לתקלה, וכמו שכתבנו מזה בפתיחה דאע״פ דבטל האי צפור ברובא דעלמא, מ״מ לא יצוה התורה לבטל לכתחלה, ואף כאן אע״פ דהא דלא להשהות איסורא דחיישינן לתקלה הוא רק חשש דרבנן, אבל התורה לא יתיר זאת בפירוש בדבר שהוא נוהג בכל איש ובכל יום תמיד, שישהה טבלו בביתו כל ימות השנה, ויעשר בכל פעם שיטחון לצורכי ביתו, ומקרא מלא דיבר הכתוב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, דמשמע דבכל שנה ושנה יעשר בפעם אחת, וכן כתיב ראשית דגנך וראשית גז צאנך תתן לו, וראשית קרוא משום דהוא מופרש תחלה בגורן. ולכן קאמר הרמב״ם דתלי במחשבתו לענין שיוכל לעשר על הכל בעת עשיית הגורן, בעבור שהוא גומרן לאכלן, ולא נאמר דצריך להמתין בהפרשתו עד שיתברר אם באמת יאכלם, וכן להיפך כל שגומרן למכור אין כאן חיוב מעשרות ומותר לאכול מהן ארעי כמו קודם הגמר, וכמו שפסק כן הרמב״ם ז״ל בריש פ״ד אבל לומר דאם גומרן לאכילה שוב חייב גם אם מוכרן אח״כ, או שיפטור בגומרן למכור אף שמתיישב להחזיק לעצמן, לא נשמע מזה. ואבאר יותר דהרמב״ם ז״ל לשיטתי׳ מוכרח הי׳ לתלות זאת במחשבתו כנ״ל, דהנה הוא פסק בריש פ״ד דאין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו, שנ׳ בערתי הקודש מן הבית, ולכן כתב דאפילו נקבע בששה דברים בגורן, אינו לוקה על אכילתו עד שיקבע בכניסה לביתו. והנה עיקר הפרשת תו״מ הוא בגורן, והרי הרמב״ם ז״ל בעצמו פסק בפי״ב הי״ז מתרומות דאין ישראל חייבין ליטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר ליישוב, אלא הכהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנים להם חלקן שם. והוא מברייתא סוף פרקן, ומעתה איך יתאמתו שני דברים אלו, הלא מה״ת אין הגורן קובע לתו״מ אלא הכניסה לבית, ואיך יפריש בעודם פטורין, אלא ודאי דכל שגומר מלאכתן כדי להכניסם לבית שוב מצי מפריש עליהן מה״ת ועיין במנ״ח. אבל גומרן ע״מ למכרן לא נקבע כלל למעשר אפילו יכניסם לביתו, אבל מ״מ מצי מודה הרמב״ם ז״ל, אם מוכרן לבסוף אחר שגמרן לאכילה, ולא הפריש אז, דפטור מה״ת וכן משמע מלשונו שנ׳ בפ״ד הנ״ל ״וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן, אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו שביארנו שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם״ עכ״ל. והנה אחר שנגמרה מלאכתן שכתוב ע״כ קאי אאוכל מפירות, וכמו דאמר האוכל פירות אחר שנגמרה מלאכתן. ונגמרה מלאכתן היינו כניסה לבית דאי קודם לכן בלא״ה אינו לוקה כמש״כ לפני זה ברישא דכל זמן שלא ראה פני הבית אין כאן מלקות על טבל. וא״כ הי׳ לו לכתוב ״שהיה דעתו להוליכן לשוק״ ולא ״שדעתו להוליכן לשוק״ עתה הרי דס״ל דדוקא אם עדיין דעתו להוליכן לשוק פטור מה״ת באוכל ארעי, אבל אם חזר ממחשבתו, אע״פ שבשעת גמר מלאכתו הי׳ דעתו למכרן, לא מהני האי מחשבה שנתבטלה לפטרו ממעשר. ועכ״פ יהי׳ איך שיהי׳ האי דין דקתני כאן בברייתא, דאנס המלך גרנו בחובו דחייב לעשר, ע״כ רק מדרבנן חייב, דהרי הוא כמכרו לו ומוכר פטור מלעשר ואפי׳ תפרש דברי הרמב״ם כמו שהבין המנ״ח, דדוקא אם חישב בשעת גמר מלאכתו למכרן, אז פטור מה״ת, אבל חישב לאכלן חייב הלא הכא אנס את גרנו קתני, והוא קודם שהכניסו לביתו שלדעת הרמב״ם אין כאן חיוב מעשר מה״ת עדיין.

ולפ״ז הי׳ סובר המקשן דהא דחייבו רבנן את המוכר לעשר הוא מטעם גזל שבט, שלא יפסידו הכהנים חלקם ואע״פ דעדיין לא הורמו ובטבל ליכא משום גזל השבט כדלעיל, התם כבר נאכל וליכא לחייבו בהפרשה ונתינת תו״מ, לכן גם תשלומין לא תקנו חכמים דהא בלא״ה איכא עליו חיוב מיתה על אכילתו אבל הכא כיון דהטבל בעין ואיכא לחייבו בהפרשה ונתינה חייבוהו רבנן, משום שלא יפסידו הכהנים חלקם. ולכן פריך במתנות נמי ניהו דליתנייהו וא״א לחייבו בנתינה, אבל כיון דליכא איסור באכילתן הוו״ל לחז״ל לחייבו מדרבנן בתשלומי המתנות משום פסידא דכהן, כמו שחייבו מדרבנן לעשר במוכר או אנס בחובו, דהוה כמוכר, וע״ז משני דשאני התם דקמשתרשי לי׳, ור״ל דלאו משום פסידא דכהן חייבוהו לעשר במוכר, אלא משום שלא יהי׳ כאו״א מוכר ולוקח שישתרשו לי׳ התו״מ, לכן הוכרח חז״ל לחייב המוכר והלוקח בתו״מ, אבל כאן במתנות הרי הוא עובר אביטול מ״ע אם אוכל או מזיק המתנות, וא״כ אין כאן מקום לחייב בתשלומין כדי שלא יאכלם דהרי בלא״ה לא יבטל מ״ע בידים כנפלע״ד לפי חומר הענין ליישב הסוגי׳ וממילא מתורצת קושי׳ התוס׳ דהא גם באוכל מתנות אישתרשי לי, כמובן ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ ההוא ליוואה דהוה חטף מתנתא, ופרש״י ז״ל כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלוה״ק לכהן, חוטפם מידיהם עכ״ל, עיין בח׳ ק״ז זצ״ל, דבעי רש״י ז״ל בזה שלא יהי׳ גזל גמור לא מצד הכהן שנשלח לו, ולא מצד הבעלים שיש להם טו״ה, ולכן קאמר דשלח ע״י תינוקות דלא זכי לכהן עיי״ש. ובעיני תמוה לומר דכל ששולח אדם מתנה לחבירו ע״י קטן אין בו משום גזל אתמהה, אבל לפע״ד נראה דכל שמוסר מתנות לתנוקות להוליכם לכהן ודאי אינו מקפיד על כהן ידוע רק שיגיע ליד כהן כדי לתקן בהמתו, כי מאחר שדרך הכהנים לחזור אחר מתנות ולחוטפן וכאשר אמר אביי לקמן קל״ג ע״א מריש הוה חטיפנא מתנתא הרי דכהנים היו רגילים בכך, ולכן אם הבעה״ב הי׳ מקפיד שיגיעו דייקי ליד כהן ידוע הי׳ מוסרן ביד גדול היודע לשמרן מן הכהנים הלהוטים לחוטפן, אבל מי שמסרן לקטן מסתמא לא ציוה לו כלל לתתם לכהן ידוע אלא לכהן שימצא ראשון, ולכן אין בזה לא משום גזל הכהן ששלחו אליו, ולא משום טו״ה של הבעלים, וזה נראה לפע״ד ברור בכוונת רש״י ז״ל ודו״ק.

וע״ד הפלוגתא שבין הב״ח והש״ך ז״ל בסי׳ ס״א, אי לוי בר קבולי מתנות הוה למ״ד דאינו בכלל עם, עיין באחרונים מה שהאריכו בזה, והנה הסברא נותנת דגם ללוי שאין לו חלק בארץ ועומד לשרת שם בקודש, ועליו נאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ואשר התורה זכתה לו מעשר תבואת הארץ, שראוי ליתן לו גם חלק במתנות בשר, כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם, ומה דכתיב וזה משפט הכהנים מאת העם אם עם אינו כולל שבט לוי דאינו בכלל העם, מפני שהוא עומד לשרת בקודש, א״כ שפיר הוא בכלל כהנים לעומת העם וכדכתיב ובני דוד הכהנים. והא דלא אמר אי לא איקרו עם מיחטף נמי ליחטוף, דבכוב״כ לאו שפיר עבד כדלקמן קל״ג ע״א, דדרש ונתן ולא שיטול מעצמו ודו״ק.