דף קל״ג ע״א גמר׳ בדק לן ר׳ יוסף האי כהנא דחטיף מתנתא חבובי קמחבב מצוה או זלזולי קמזלזל במצוה, לא הבנתי איזה מצוה קעבד כהן בקבלת ואכילת זרוע ולחיים וקבה כי אכילת תרומה מצינן דאיקרי עבודה בפסחים ריש דף ע״ג, אמר לו הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת, עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ביהמ״ק, משמע דוקא אכילת תרומה, אבל לא אכילת זרוע והלוה״ק שהוא חולין ונאכל גם לנכרי ולכלבים, ולעיל דאמר ר״ח מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ובחרדל מ״ט אמר קרא למשחה לגדולה, דמזה משמע דאכילת המתנות למצוה יחשב גם עליו אני דן דמנ״ל, דהאי קרא קאי נמי אמתנות דזרוע והלוה״ק כי שם כתיב בפ׳ קרא ״ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי ב״י לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם״ ושם מונה והולך כל המתנות כהונה, אבל מזרוע ולחיים וקבה אין זכר למו, כי היא מצוה המחודשת במשנה תורה פ׳ שופטים, וכל הני דמנה בפ׳ קרח אית בהו קדושה ונאכלות דוקא בטהרה ולכהנים או לב״ב דוקא, אבל הני מתנות מן הזובחי זבח שהם חולין גמורים, ונאכלין אפילו לכלבים מנ״ל לר״ח דאיכא באכילתן שום מצוה כדי לדרוש האי למשחה דכתיב בפ׳ קרח על תרומה וקדשים, גם על הני מתנות חולין דכתיבו בפ׳ שופטים, ולהיפך נמי קשה לי אי אכילת הני מתנות מצוה איך רשאי למכרם לנכרי ולבטל מצוה זו בידים, וצ״ע כעת ודו״ק.

ע״ש גמר׳ כיון דשמענא להא דתני׳ הצנועים מושכין את ידיהן וכו׳ משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהני, ולפרוס ידיה אונסי׳ לי׳ עידניה עכ״ל, הנה הרמב״ם והטור השמיטו כל השקיל וטרי׳ ופסקו האי דינא בזה״ל ״לא יחטוף הכהן המתנות ולא ישאל בפיו אלא א״כ נותנין לו בכבוד ובזמן שהם רבים בביהמ״ט הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין, ואם הי׳ כהן צנוע ואין מכירין אותו שהוא כהן ה״ז נוטל כדי שיודע לכל שהוא כהן״ עכ״ל הרמב״ם, וקרוב לזה ממש לשון הטור, ועיין מה שהאריכו בזה הדרישה הב״ח והטו״ז ואחריהם הלב ארי׳ ז״ל, ובאמת הסוגי׳ תמוה מאד, דהא דאביי לא שקיל מפני ששמע האי ברייתא דהצנועים מושכין ידיהן בחילוק לחם הפנים לכאור׳ אינו מספיק כלל, דלמה לא שקל אם שלחו לו לביתו בדרך כבוד, וע״כ לומד דלא הי׳ הדרך לשלוח המתנות לשום כהן אלא מתחלקות בשוק של טבחים ששם מתאספים הכהנים, כמו בלחה״פ שנתאספו בעזרה, ומה דשקיל במעלי יומא אוחרא כתבו התוס׳ משום דהאי יומא המתנות מרובות, והכהנים מתאספין, ואלו לא הי׳ נוטל הי׳ אומרים שאינו כהן עכ״ל ור״ל שאז מפני רוב המתנות לא היו חוטפין משום דהיו מתנות לרוב כדי שיגיע לכל או״א ככל הצורך ולכן אז הלכו גם הצנועין שמשכו ידיהם כל השנה, אבל במעלי יומא דכיפורי הלכו כולם, אלא דא״כ למה נתן אביי כדי לאחזוקי בכהני, תפ״ל דהלך כמו כל הצנועים שהלכו אז מפני שהי׳ די סיפוק לכולם. אבל הנראה לפע״ד בזה דהן אמת שביום הזה הי׳ המתנות מרובות לכן הלכו גם הצנועים, אלא דע״י שהלכו שוב הי׳ בא לידי חטיפה, ואולי כדי להקדים עד שלא היה דרך כבוד לעמוד שם ולקבל מתנות ומ״מ עמד אביי שם כדי לאחזוקי נפשי׳ בכהני, אלא דא״כ גם על שאר צנועים סובבת הקושי׳ דפריך הש״ס ולפרוס כפיו, ולא יצטרכו לבוא לידי בזיון, ולכן צריכין אנו לחלק בין שאר כהנים לאביי, דודאי סתם כהן שאינו אדם מסויים ונכבד בעירו אם יעלה לדוכן בין אחיו הכהנים מלתא דלא רמי׳ על הציבור הוא, לידע אם הוא ג״כ בתוך העולים, או לא, לכן כל הצנועים היו מוכרחים לקבל מתנות בעיוה״כ כדי לאחזוקי בכהני ולא מהני להו הדוכן, אבל על אביי דהוא הי׳ מסויים ונכבד בעירו, פריך שפיר דעלייתו לדוכן ודאי עושה רושם על הציבור, והוא לא היה בטל בתוך שאר הכהנים פשוטי העם וע״ז הוצרך לתרץ דאונסי׳ לי׳ עידנא ולפ״ז יפה הוציא הרמב״ם ז״ל מתוך האי שקיל וטרי׳ דדוקא במקום דאיכא חשש בזיון כבוד הכהן יש למשוך מלקבל, אבל אם אין מכירין אותו ר״ל שאינו איש מסויים ראוי לקבל כדי לאחזוקי נפשי׳, ודו״ק היטב.