ע״ב גמר׳ א״ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים, ויש להעיר ניהו דפטור מן העשה, אבל הלאו דלא תלקט מנ״ל דליתא, אבל מזה יש ראי׳ ברורה למה שכתבתי לעיל דף י״ז ע״א לפרש הגמ׳ יומא דאמרינן שם דלאו דלא תלקט וכן לאו דנבלה לאו לאוי מעליא נינהו דלא כפרש״י ותוס׳ משום דנתקו לעשה, אלא משום דכל עצמיות הלאו נצמח מן העשה עיי״ש היטב. וא״כ גם כאן ניחא דכל דליכא עשה דתעזוב אותם ממילא דליכא לאו דלא תלקט ודו״ק.

ועיין בהגהות מהרש״ש מה שתפס על הש״ך יו״ד סי׳ של״ב שכתב דרק בחו״ל דמתנות עניים אינם אלא מדרבנן. דסידור לשון הטור אטעיתי׳. וק״ז זצ״ל בחדושיו כתב דהאי דרשה תוספתא היא ולא הביאה הש״ס משום דלית הלכתא כוותה דאנן דרשינן לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו, אבל בחו״ל דרבנן מקילין כהאי תוספתא ולוי דזרע בכישר חו״ל הוה עיי״ש. והנה לומר דלית הלכתא כהאי תוספתא משום דדרשינן לא תלקט לעני להזהיר על שלו הוא דבר שאינו, כי דרשה זו דלעני ולא לעורבים היא פשוטה. ומסתבר ולא נדחית מפני האי סמוכין דלעני אדלעיל קאי אלא תלקט, ולא עוד אלא משום דדרשינן אדלעיל הכי יוצא המקרא מידי פשוטה דאיכא עשה דלעני ולגר תעזוב אותם, וממילא נשמע במקום דליכא עניים אין כאן מצות עזיבה, וכל המעיין בלשון הרמב״ם ז״ל יראה שאין זה דרשה משום איזה ייתור, אלא מכח הסברא מפרשין הקרא כך. ועוד זאת אי משום דרבנן הי׳ משיב לו ר׳ ששת דלא לעורבים ולא לעטלפים, מה פריך לי׳ מתרומה וממתנות דדאורייתא הם, לכן ודאי דברי הש״ך תמוהין ועומדים ודו״ק.

הדרן עלך פרק הזרוע והלחיים