דף קל״ו ע״א גמר׳ מתנות אע״ג דכתב רחמנא ונתן, איכא למימר יליף נתינה נתינה מרה״ג וכו׳ כתב רחמנא מאת זובחי הזבח וכו׳, אה״נ מאת זובחי הזבח ל״ל לכדרבא וכו׳, ותמוה על הרמב״ם ז״ל שכתב דבהמת השותפין חייבת במתנות דמאת זובחי הזבח כתיב, ועיין בלב ארי׳, וכבר כתבתי למעלה באריכות דרק לרבא מצינן למילף מתרומה וכן מרה״ג לחכמים דר״א, אם נפרש דחכמים מחייבין גם באין בכל השותפות יותר מחמש צאן, אבל לפי ההלכתא שהוא דלא כרבא, החכמים לא מחייבין ברה״ג אלא בדאיכא שיעורא לכל שותף ושותף, ובתו״מ חייבו השותפות ואפילו של עכו״ם כיון דלא בעינן שיעורא, ומשום דס״ל דכל שותף יש לו חלקו בכמות כנ״ל, וא״כ מה״ט גופא הי׳ לן לפטור במתנות בהמה משום דאין לכל או״א אלא החצי, לולי הקרא דמאת זובחי הזבח, וכן הדין בחלה ומשום דכתיב עריסותיכם, והלב ארי׳ ראה קצהו של הדברים ולא כולו ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אלא גגך למאי אתא למיעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות, נתעוררתי על מה דפסק הרמב״ם ז״ל בפ״ד מהל׳ בה״ב ה״ג דבהיכל הי׳ ג׳ אמות מעקה והוא ממשנה מדות, והלא כאן ממעטינן בתי כנסיות ממעקה, וכבר עמד בזה המלבי״ם וכן המנ״ח מצוה תקמ״ז והוא הקשה, דיותר יש למעט של הקדש כדדרשינן בכ״מ היכי דכתיב בי׳ יחס הקנין לך, ולא של הקדש, ולכאור׳ הי׳ מקום לומר דמשום הא לא ארי׳, דהרי גגין ועליות לא נתקדשו, אלא דזה ליתא דניהו דלא נתקדשו קדושת עזרה והיכל, אבל קדושת בה״ב הלא הי׳ עליהם, דמשל הקדש נבנו אבל אמרתי לישב דבלא״ה קשה הלא מעקה סגי ביו״ד טפחים כאשר מבואר בשו״ע ולמה כאן בהיכל ג׳ אמות, אלא דשם במשנה וברמב״ם איתי׳ דג׳ אמות מעקה ואמה אחת טס של ברזל כמו סייף ע״ג המעקה סביב כדי שלא יניחו עליו העופות והוא נקרא כלה עורב, רש״י שם במשנה כתב כי הי׳ חד מאד והעופות חותכין רגליהם על האי טס ולפי״ז ניחא ניהו דפטור ההיכל ממעקה, אבל לעשות מזיק בידים פשיטא דאסור. וידוע דאורך האדם כשמגביה את ידיו הוא ד״א עירובין מ״ח תוס׳ ד״ה גופו של אדם ג׳ אמות, וא״כ היו מוכרחין להגביה את האי כלה עורב עד ד״א, כדי שלא ליתן מכשול לאותם המשתמשים שם בגג שלא יחתכו ידיהם, ומה דאית׳ בספרי בית לרבות גג ההיכל עיי״ש במלבי״ם שהוא עפ״י האי משנה דמדות והוא גירסא מוטעית דהגאון הגר״א ז״ל מגיה בית פרט לאולם עיי״ש, והדבר ברור דכן הוא.

ודע דרש״י ז״ל כתב בטעמא דמיעוטא בתי כנסיות ומדרשות, משום שאין חלק לאחד מהם בו שאף לבני עבר הים הוא, ועוד שאינו בית דירה עכ״ל, והנה טעם הראשון אין בו טעם דהרי מש״ה לא ממעט מגגך שותפין מדכתיב כי יפול הנופל ממנו, ור״ל דחז״ל לא דרשו מלתא בלא טעמא דכיון דמבואר טעם המצוה בקרא דעשיית מעקה הוא כדי שלא יפול הנופל ממנו, מה לי בית מיוחד לאחד או לשניים, וממילא גם לרבים ואפילו של כל העולם אין לבנות בית בלא מעקה, כדי שלא יפול הנופל. אבל הטעם השני קרוב לשמוע דאינו בית דירה, ולכן אין משתמשין על גגות של בתי כנסיות ומדרשות, אלא לעיתים רחוקים וממילא דגם בגג ההיכל אע״פ שהאומנים הי׳ מניחים כליהם שם כמבואר בפסחים דף ס״ו ע״א מ״מ תשמישם שם הי׳ ארעי וחשש נפילה קלישתא, ויש לרמז זאת בלישנא דקרא דכי יפול הנופל כתיב, והנופל מורה על התמידית שהוא עלול ליפול וזאת דוקא בתשמיש קבע ולא ארעי, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ והתנן הלוקח גז צאן עו״כ פטור מרה״ג, הא צאנו לגזוז חייב ופרש״י ז״ל דהלוקח גז קודם שגזזה פטור, אבל לקח העדר כולו אע״פ שגדלה הגיזה אצל עכו״ם חייב, אבל הרמב״ם ז״ל אינו מפרש כן אלא מתניתן בלקח הגיזה אחר שגזזן עכו״ם הוא דפטור, אבל לוקח הצאן כדי לגזזן אע״פ שחוזרין הצאן לעכו״ם אחר הגזיזה חייב עיי״ש. והנה גם רש״י ז״ל לקמן סוף פרקן הוכרח לפרש דרק עד שגזזה מכר לו הצאן ואח״כ חוזרת לבעליה ומ״מ בלוקח גז צאנו מפרש דאפילו עד שלא גזזה ולקחה לגזוז דפטור. וקשה מאד לחלק בין הני שני אופני המכירה, כיון דבשניהם אין גוף הצאן קנוי ללוקח עולמית, רק עד אחר הגזיזה ובשניהם קנויים לו כדי לגזזן דהיינו שלא יוכל המוכר לעכב הגזיזה מפני כחשי דצאן, ולומר ללוקח שימתין עד שישחט הצאן. אבל לדעת הרמב״ם מובן היטב החילוק דבלוקח גז צאנו אחר שגזזן אין לו שום שייכות עם הצאן, אבל לקח כדי לגזזן הרי הצאן משועבד לו לגזיזה ומקרי גז צאנך, אלא דלפי פירושו עיקר הדין דמתניתין הוא משנה שא״צ דמהיכי תיתי הוו״א דמי שלקח גיזה תלושה מן העכו״ם יהי׳ חייב ברה״ג, אבל גם לפירושו צ״ל דלקח הגיזה מן העכו״ם קודם שגזזה אלאחר גזיזה דהיינו שהעכו״ם ימסרם לאחר גזיזה והוו״א דרק שליחותי׳ דלוקח קעבד, והוו״ל גם כאן הצאן משועבד ללוקח לגזיזה קמ״ל דלא ודו״ק.

ודע דקושי׳ התוס׳ דלקמן ע״ב ד״ה שהמתנות נוהגות, דליתני נמי הא דלקח גז צאנו דפטור, בין חומרי דזרוע והלוה״ק לרה״ג. לפירוש הרמב״ם לק״מ ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אי מה תרומה חייבין עליה מיתה וחומש, ואע״ג דברה״ג לא שייכא בי׳ אכילה הנאת רה״ג היא אכילתה עכ״ל. ועדיין אינו מתיישב דהא אין כאן הנאה של כליי׳ ועל מה יוסיף חומש, כיון דמצי ליתן אותה הגיזה עצמה לכהן, ובלא״ה נמי קשה כיון דכבר מיעוט דאין רה״ג טובלת, הרי ע״כ משום דאין בו קדושת תרומה דמשום דפתיכי בי׳ תרומה טובלת. וע״כ לומר דדרך הש״ס להסמיך אקרא גם מה דפשוט בלא קרא, והא גופא דרה״ג אינו טובלת נמי לא בעי קרא, דאם נאמר דטובלת תהי׳ חמורה מתרומה דהרי לא כתיב בי׳ הפרשה אלא נתינה ובתרומה לאחר ההפרשה אף דלא נתנה לכהן הכרי מתוקן, וכאן יהי׳ כל הגיזה טבל, עד שיתן ראשיתה לכהן, אלא גם זאת רק לרווחא דמלתא קמסמך אקרא, ובזה מיושב מה שהעיר הלב ארי׳ דלפי מה דדרש כאן מראשית דאינה טובלת, איך קאמר לעיל דלא איצטרך ראשית אלא משום דהאי קדה״ג והאי קד״ד ודו״ק היטב.