ע״ב גמר׳ ת״ר כי יקרא ק״צ לפניך מה ת״ל לפי שנ׳ שלח תשלח יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן וכו׳. מכאן הוכיח החו״י שהבאתי לעיל דאפילו אינו רוצה ליקח מאומה מצוה עליו לשלח את האם ולוקח את הבנים, דהרי דרש כי יקרא כדי לפטרו שלא יחזור בהרים וגבעות אחר מצוה זו. ואני תמה דהרי היא היא מה שאמרו שלא תאמר שהיא מצוה החלטית לחזור אחריה מפני דכתיב שלח תשלח וכפרש״י ואז ודאי היתה חיובית ומוחלטת, אבל להכי כתיב כי יקרא שלא תאמר כך, וממילא גם אם יקרא אינו מחויב לשלוח האם רק אם רוצה ליקח הבנים. והחו״י הביא שם דברי הזוה״ק שטעם המצוה כדי שאם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה. ועי״ז יתעוררו רחמי המקום ית׳ על בניו שבגלות עיי״ש. אבל ידוע כי הטעמים שעפ״י הסוד עפ״י רוב לא התכוונו אל ההלכה כי כן הראתיך בגה״נ דעפ״י הזוהר הוא לתקן חטא של שתי אחיות שנשא יעקב שהוא מכוון לגה״נ בין השס״ה גידין שהמה כנגד השס״ה לאווין, וזאת יוצדק לר״י דסובר גה״נ אינו נוהג אלא באחת ולא לחכמים דנוהג בשתיהן, וכן טעם התפילין על יד כהה משום דהוא נגד הלב אינו כהלכה דלפי טעם זה באיטר יד הוה לן למיזיל בתר שמאל דעלמא, וכן הרבה, וגם מדברי חידושי הר״ן כאן מוכח דלא כחו״י ודו״ק.

ע״ש מנה״מ, אר״י דאמר קרא כי יקרא קן ציפור לפניך, עוף משמע לן בין טהור ובין טמא, צפור טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא לא אשכחן דאיקרי ציפור. תמיה לי איה משכח דטהור איקרי צפור לחוד, אדרבה בכ״מ דבעינן טהור כתיב בי׳ טהור או טהורות, ובמקום דדיבר בין מטהור ובין מטמא כתיב ציפור סתם, אלא דהגמ׳ בשקיל וטרי׳ נדחק בפירוש הכתובים לומר דבמקום דכתיב צפור סתם, אתא כנף לרבות חגבים וגם טהורות ובמקום דכתיב טהור או טהורות למלתא אחריתא אתא. אלא דהרמב״ן עה״ת מביא דאיכא בזה פלוגתא דתנאי, או שם צפור כולל הוא כשם עוף בין טהור ובין טמא, ונפ״מ לדינא יהי׳ עוף טרפה אי חייב בשילוח או לא, ועיין בח׳ ק״ז ז״ל ועיין בדברנו בזה לקמן ודו״ק.