ע״ב משנה השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה, הנה הרמב״ם ז״ל מחלק האי משנה לשנים ודין דשוחט בלילה הביאו בפ״א הכ״ח וז״ל ואמתי שוחטין בכל זמן בין ביום ובין בלילה והוא שיהי׳ אבוקה כנגדו וכו׳, והדין דסומא מביא בפ״ד ה״י וז״ל ״הסומא לא ישחוט לכתחלה אלא א״כ אחרים רואין אותם ואם שחט שחיטתו כשרה״ עכ״ל, והטעם בזה מבואר כי הרמב״ם בדין דשוחט בלילה, דינא דתוספתא פסק, דשוחטין בלילה לכתחלה והוא שאבוקה כנגדו כי זה עיקר הדין מה שרצה התנא להשמיענו, כדי לפרש הכלל שבמשנה שאח״כ, דף ט״ו ע״ב, הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין, ותחלה מפרש הכל שוחטין חוץ מחשו״ק, ושחיטה נכרי נבילה, ואח״כ לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, ואיכא בזה רבותא להשמיענו שלא נטעה לומר דנילוף מקדשים דלילה לאו זמן שחיטה הוא, וניהו דמצד הקרבה אמרה תורה, ביום צוותו להקריב קרבניהם, אבל מצד השחיטה מטהרת מידי נבלה גם בשוחט קדשים בלילה, היינו לפי האמת דידעינן דשחיטה נוהגת גם בלילה, אבל יכולים היינו לומר דהא דאמרה תורה ביום צוותו להקריב, משום שחיטה ציוה כן, משום דאין שחיטה בלילה, ואז באמת הי׳ שחיטת לילה פסולה מדין שחיטה, קמ״ל דלעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, אבל אין לדחוק ולפרש, דקמ״ל דאור האבוקה כאור היום דמי, דאז עיקר חסר מן הספר בתוספתא, דרק ר״פ מוסיף והוא שאבוקה כנגדו, וכן תראה בלשון הרמב״ם ששמר לכתוב ״מתי שוחטין בכל זמן בין ביום ובין בלילה וכו׳״ ולעיל מני׳ בהל׳ ד׳ כתב ״דזביחה זו האמורה בתורה סתם, צריך לפרש אותה ולידע באיזה דבר שוחטין והיכן שוחטין וכו׳ שכל אלו הדברים ע״פ ציוה בהן וכו׳״ עכ״ל, הרי דהאי ומתי שוחטין, נמי בכלל הללממ״ס הוא דשוחטין בין ביום ובין בלילה, וע״כ צריכין האי הלכה כדי שלא נאמר דלילה לאו זמן שחיטה כמו בקדשים, ויותר נראה לומר, לפי מה שכתבו בעלי המקובלים דלילה זמן שליטות השדין והלילין, ונראה כשוחט להני, ויש קצת ראי׳ לזה מדקתני בתוספתא בהדי לילה בין בראש הגג ובין בראש הספינה, דבשני אלו ודאי הרבותא שלא חיישינן ששוחט לשם הרים וכוכבים ומזלות, או לשם ימים כפרש״י (ויש לעיין למה השמיט הרמב״ם את זאת) אבל התנא דמשנתינו חברו עם סומא, ונקט לשון דיעבד ומשום דמיירי דומי׳ דסומא, באין אבוקה כנגדו כדאמר בגמ׳, וממילא שמעינן דלילה זמן שחיטה הוא, ובאבוקה כנגדו גם לכתחלה מצי שחט, כי בזה דאבוקה מהני לאור היום, אין בו שום חידוש, כי גם התוספתא לאו האי רבותא קמ״ל אלא דלילה זמן שחיטה הוא כנ״ל, ועיין עוד לקמן במשנה דהשוחט בשבת מה שכתבתי שם, ודו״ק.

רש״י ד״ה לכתחלה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע עכ״ל, ויש להעיר על פירוש זה, הלא בלא בדק בסימנים גם בדיעבד טרפה או נבלה כדלעיל דף ט׳ ע״א, וע״כ צריך לבדוק בסימנים אח״כ ביום, ולמה לא ישחוט בלילה, ואם דחיישינן כיון דלא מצי בדק מיד, דילמא מישתלי ולא יבדוק אח״כ, זאת הוה לי׳ לרש״י לכתוב, שמא לא ישחוט רובא וישכח לבדוק אח״כ ביום, ועוד הלא סומא ע״כ צריך שיבדוק פקח את הסימנים אחריו, וזאת מצי להיות מיד, ולמה לא ישחוט, לכן נלפע״ד דרש״י הי׳ סובר דהא דצריך לבדוק בסימנים, דוקא בדרואה שלא נשחטו כולם, דאין לסמוך על הראי׳ שנשחט הרוב, דהרבה פעמים מצי לטעות בזה, דביה״ש מלא דם וגם מתרחב החתך ונדמה שנשחט הרוב, אבל במקום דלא ראה מידי, בדיעבד סמכינן דמסתמא נשחטו כולם כדרך לשחוט כל הסימנים, ועיין בזה לעיל מה שכתבתי שם באריכות, ובאמת לשון המשנה נמי מורה דלא צריך שום תיקון ושחיטתו כשרה, דאי צריך בדיקת סימנים, וזאת מדרבנן כמש״כ התוס׳ שם, איך שתק התנא וקאמר שחיטתו כשרה סתם.

אבל הרשב״א כתב טעם אחר דלכתחלה לא שמא ישהה וידרס, כי לא מצי להזהר כ״כ באפלה, וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם, שכ׳ בסומא לא ישחוט אלא א״כ אחרים רואים אותו, ואי כדעת רש״י למה לי אחרים רואין אותם דהא סגי אם יש כאן מי שיבדוק בסימנים אע״פ שאינו מומחה לשחיטה, אלא ודאי משום חשש פסולי שחיטה לא ישחוט בלילה וכן הסומא.

ובלא״ה אני תמה על פרש״י וכי לא סגי במעביר ידו על החתך ומרגיש שהסמנים כולם נשחטים, אשר לזה לא בעי ראי׳ כלל, וכן יש להוכיח מדברי הרמב״ם, שסיים שם בדין סומא, ואם שחט שחיטתו כשרה, ולא הזכיר ובלבד שפקח יבדוק בסימנים ודו״ק.